top of page

הפולקלור ביצירת ביאליק – החָכמה וההתחכּמות

עודכן: 31 באוק׳ 2023

לזכר פרופ' דב נוי שנולד ב-20 באוקטובר 1920


א. פולקלור בעיבודו של גדול המשוררים

בשנות השמונים של המאה הקודמת התחלתי לחבר מאמרים העוסקים ביצירותיו "העממיות" של ביאליק. לאחר פרסומו של כל מאמר כזה נהג פרופ' דב נוי, חתן פרס ישראל בחקר הספרות העממית ומקימו של ארכיון הסיפור העממי (אסע"י), לשגר אליי מכתב שעודד אותי להמשיך בתחום הפולקלור (אצל ביאליק מדובר, כמובן, ביצירות השואבות ממעיינות הפולקלור אך מעבּדות את המקור עיבּוּד נמרץ ויוצרות ממנו "נייר חדש", ככתוב בפרקי אבות).


התרשמתי עמוקות מרוחב-דעתו של דב נוי, שחיבר וערך יותר משישים ספרים בתחומו, מהשמחה שגילה על כל גילוי חדש בתחומיו, על היד המושטת בנדיבות אל עבר חוקרים צעירים הזקוקים לעצה או לעזרה. לזכר אותם ימים מלאי חדוות-עשייה שלפני כארבעים שנה עיבדתי מחדש את מאמרי על "בין נהר פרת ונהר חידקל" – הראשון במחרוזת "שירי עם" שפרסם ביאליק ב"השלֹח" (כרך יח, שבט-תמוז תרס"ח), שבעקבותיה נתפרסמה מחרוזת נוספת, גם היא ב"השלֹח" (כרך כ, שבט-תמוז תרס"ט). אחריהן פרסם ביאליק עוד שתי מחרוזות של "שירי עם" ב"העולם" לשנת תר"ע (גיל' לב, כ' באב תר"ע; גיל' לג, כ"ז באב תר"ע). כך נוצר קורפוס "מזמורים ופזמונות – כעין שירי עם" הכלול במהדורות כל כתבי ביאליק.


כמאה שנים חלפו מיום שהתחיל ביאליק בעיבודם הספרותי של מוטיבים שמצא באנתולוגיה "יידישע פאלקסלידער אין רוסלאנד" ("שירי עם יהודיים ברוסיה" בעריכת ההיסטוריון ש"מ גינזבורג והאתנוגרף פ"ס מארק (ס"ט פטרסבורג 1901), ודומני שעדיין לא נכתב בעברית "שיר-עם אמנותי" שיכול להתחרות בו ביופיו ובמורכבותו. ובמאמר מוסגר: אנתולוגיה מצוינת זו, הכוללת 376 שירי-עם ביידיש ותעתיקם באותיות לטיניות עם הקדמה ברוסית, יצאה מחדש בשנת 1991 בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בר-אילן, מלוּוה במבוא ביידיש מאת הפרופ' דב נוי. אחד-העם לא התפעל מן המיזם של גינזבורג ומארק, ואפילו דיבר עליו בזלזול, אך ביאליק ראה בו חומר גלם ממדרגה ראשונה לשירתו ה"עממית" וה"קנונית".



ב. על כנפי הדוכיפת

השיר "בין נהר פרת ונהר חידקל" – הראשון במחרוזת הראשונה של "שירי עם" הנזכרת לעיל (קדמו לו כמה ניסיונות רנדומליים שאינם שייכים לסִדרה) – פותח בתיאור נוף, המזכיר ספרי אגדות נושנים או רקמת פולקלור נאיבית. "עלילתו" מתרחשת בנופי גן-עדן דמיוניים, כעין אלה שהזינו את שיריו "הקלים" של ביאליק "מֵעֵבר לים" ו"מאחורי השער", שהאוּטוֹפּיה והרֵאליה האקטואלית משמשים בהם בכפיפה אחת (וכן אחדים משיריו הגנוזים מסוף המאה ה-19, כגון "מלכת שבא", "ארץ שחולה כפנינים" ו"בכרכֵּי ים"):


בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל

עַל-הָהָר מִתַּמֵּר דֶּקֶל.

וּבַדֶּקֶל, בֵּין עֳפָאָיו,

תִּשְׁכָּן-לָהּ דּוּכִיפַת זָהָב.


בשיר כלולים 17 בתים מרוּבּעים ש-14 מהם מושמים בפי עלמה המצפה לחתנה כלביאת המשיח (גם המונולוג המוּשָׂם בפי החתן הדמיוני משחזר בעצם את מחשבותיה ואת חלומות-המשאלה של האישה הצעירה). העלמה מציידת את הדוכיפת בעצות מעשיות כיצד למצוא את החתן וכיצד להביאו עד הלום.


כל מוטיב בשיר המלוטש שחיבר ביאליק ראוי למאמר בפני עצמו, ואנו נתמקד תחילה במוטיב דוכיפת הזהב שהוא המצאה מחוכמת המתבססת על מוטיב קיים וגם מפליגה ממנו למחוזות חדשים. ביאליק היה כמדומה הראשון שקשר לדוכיפת כתרים ועטרות, שעה שהמיר את טווס הזהב ("די גאָלדענע פאַווע") משירי העם היהודיים, המתגעגעים לבואה של בשורה מן המרחקים, בדוכיפת הידועה מן התנ"ך (ויקרא יא, יט; דברים יד, יח) ומן הקוראן (סורה 27).


הוא פתח כאמור את "שיר העם" הידוע שלו, בתיאור נוף בסגנון כמו-אוריינטלי וכמו-נאיבי, והמשיך אותו בקריאת העזרה שמשגרת הצעירה אל הציפור המופלאה: "צִפּוֹר זָהָב! עוּפִי, חוּגִי, / צְאִי וּבַקְּשִׁי לִי בֶּן-זוּגִי, / וּבַאֲשֶׁר תִּמְצָאִיהוּ – / כִּפְתִי אוֹתוֹ וַהֲבִיאִיהוּ".


היו לביאליק סיבות אחדות להסמיך את הדוכיפת לטווס, במיוחד לאור העובדה שבפירוש רש"י לתלמוד (חול' ס"ג, ע"א) נכתב על הדוכיפת: "והוא עוף גדול כתרנגול וקורין לו: פאו"ן שלביי"א" (טווס-הבר). עיון בתיאורי החי והצומח שבמרחבי יצירת ביאליק יגלה שלא אחת תפס המשורר את הטבע – את האילן והניר כפשוטם – באמצעות הידע הטמון בספרים, ובמיוחד באמצעות פירוש רש"י. על כן הִרבה, למשל, לכתוב בשיריו על "קורי השממית", שכּן רש"י תרגם את המילה היחידאית "שממית" (משלי ל, כח) למילה ביידיש שמשמעה 'עכביש'. בתקופת תחיית הלשון העברית היו הוראות המילים עמומות למדיי, אדם מישראל הכיר את הטבע בעיקר מן הספרים, ולא מן הטבע המשתרע מחוץ לכותלי "החדר". הדוכיפת של ביאליק איננה בהכרח הדוכיפת של ימינו אנו. למי שתמֵהַּ איאך ציפור כה קטנה כמו דוכיפת אמורה להביא את החתן ממרחקים, יתברר שמדובר כנראה בטווס בר גדל-ממדים (שמביא את החתן לבת-זוגו כמו הנשר המביא לנסיכה את חתנה ב"אגדת שלושה וארבעה").


אך בין שהדוכיפת של ביאליק היא הציפור הקטנה והנאה שנבחרה לציפור הלאומית של ישראל, ובין שהיא טווס הבר גדל-הממדים, בכל מקרה מדובר בציפור שכתר הדור לראשה – ציפור גאוותנית וגנדרנית למדיי, שלפי האגדה הביאליקאית "מי ענד לדוכיפת ציצת זהב" (מאגדות "ויהי היום"), דרשה מבורא עולם שיציידה בכתר עשוי זהב טהור, ורק לאחר שהציידים ארבו לה ולחברותיה כדי לִזכות בשלל רב, ויתרה ציפור גנדרנית זו על כתר הזהב שהוענק לה לבקשתה, והסכימה להסתפק בכתר נוצות רגיל. לאמִתו של דבר, גם הנערה ב"בין נהר פרת ונהר חידקל" היא נערה גאוותנית, המונה את "אוצרותיה" הפרובינציאליים אחד לאחד, וגם החתן שאליו היא מייחלת הינו בחור רברבן ורהבתן כטווס, שכל רכושו מסתכם בבלוריתו הנאה, שעליה גאוותו.


אפשר שביאליק בחר בדוכיפת גם על שום תכונותיה המאגיות. כשניסה להעלות בדמיונו נופי מזרח, אפופים ניחוחות של אגדות קדומים, נמצאה לו אותה ציפור הנזכרת גם בתנ"ך וגם בקוראן, ולא בספרות המערב בלבד (ייזכר כי ביאליק ערך את תרגומו של יוסף יואל ריבלין לקוראן, אצל עליו מרוחו ומסגנונו והוציאוֹ לאור בהוצאת דביר שבבעלותו). הוא בחר בציפור שהמקורות הקדומים ואגדות העם, העבריות והערביות, מקנים לה תכונות מופלאות, וביניהן היכולת לחבב אישה כעורה על בן-זוגה שמאס בה. ייתכן שמשום כך בחר ביאליק דווקא בה כדי להביא לנערה את חתנה.


השיר כולו מלא יסודות של מאגיה, קסמים והשבעות: יש בו לחש-נחש מסתורי ("ריפת, דיפת ומוריפת"); יש בו הופעה פלאית של החתן המיועד על מקל של מטאטא (כאותן מכשפות מן הדמונולוגיה האירופאית המתעופפות בשמי הליל); מתוארת בו הסתכלותה של הנערה בעננים, שאף היא סוג של מאגיה וכשפים, האסורה על בני ישראל. ברפואה האלילית האמינו כי כל איבריה הפנימיים של הדוכיפת הם בעלי סגולות מרפא מופלאות: לב דוכיפת במלח יכול לזרז לידה, ריאותיה במים מרים מביאות מזור לאבדן כוח הגברא. עד היום מאמינים הפ'לאחים שלשונה של הדוכיפת משמשת סגולה לאהבה ומחישה עת דודים.


בתלמוד מצויה אטימולוגיה עממית לגבי השם הייחודי "דוכיפת", שם שאין לו אח ורע בלשון העברית, ולפיה: "אמר רב יהודה: דוכיפת - שֶהוֹדוֹ כָפוּת" (חול' ס"ג, ע"א). ייתכן שבעקבות אטימולוגיה עממית זו, הכורכת את השם "דוכיפת" בשורש כפ"ת, שם ביאליק בפי הנערה את מילות הציווי "כִּפְתִי אוֹתו וַהֲבִיאִיהוֹּ". לפי רש"י - "הוֹדוֹ כָפוּת" פירושו: "כרבולתו עבה ודומה כמי שכפולה לתוך הראש, וכפותה שם, והוא עוף גדול כתרנגול"; ובפירושו לתורה הוא מציין על המילה דוכיפת: "תרנגול הבר וכרבולתו כפולה".


ואכן, במילון בן-יהודה מצאנו: "הדוכיפת פירשוהו הגאונים תרנגלא ברא ועוף הוא שיש בראשו בלורית וכו' וזה העוף אם יתלה לשונו האדם על לוח לבו מצד ימין נוצח את בעל דינו בדין, אפילו יהא בעל דינו מלך הרי זה נוצחו וכן אם תתלה האישה את עינו השמאלית בצווארה לא יאהב בעלה אישה אחרת זולתה לעולם ואפילו היא כעורה הרי זו רואה יפה כחמה וניסו חכמי יון והוא אמת" (מחברת הערוך לר"ש פרחון, דכף). כאן ובמקורות עבריים קדומים אחרים אנו למדים כי הדוכיפת מסייעת לאדם להתגבר על אויביו, לאישה היא מסייעת להחזיר אליה את אהבת בעלה, וליורדי מדבריות היא מסייעת בחישוף מקורות מים נסתרים מעין.


ביאליק מתח קווי דמיון לא מעטים בין החתן המיועד לבין הדוכיפת, וייתכן ששניהם אינם אלא פרי דמיונה הקודח של העלמה המייחלת לחתנה ולמימוש מאוויה הארוטיים הכמוסים. שניהם מבטיחים הבטחות יפות, אך מפירים את הבטחותיהם. על ראש שניהם מתנוססת "בלורית", והבלורית היא מסממני ההיכֵּר של בני אומות העולם (סנהדרין כא, ע"א). בני ישראל מצוּוים שלא לגדל בלורית ולהתהדר בה: "העושה בלורית אינו מגדלה אלא לשמה של עבודה זרה" (דב"ר ב). גם הנזר שבראש הדוכיפת מכונה במקורות בשם "בלורית", כמו במובאה ממחברת הערוך לר"ש פרחון ("הדוכיפת [...] ועוף הוא שיש בראשו בלורית"), וגם כפות הדקל שביניהם מקננת הדוכיפת דומות לציצת הנוצות שעל ראשה. לפנינו אפוא תמונה ססגונית ומורכבת, ובה כמה דמויות גבריות (גם תרנגול הבר הריהו גבר), שעל ראשן מתנוססת בלורית רהבתנית ואקסטרוברטית, ופיהן מפיק מרגליות. להבטחותיהם, למרבה הצער, אין כיסוי של ממש.


הנערה היִצרית, גיבורת שירו של ביאליק, המבקשת בכל מאודה לממש את נשיותה הפורחת, מקווה להינשא נישואי אהבה, ולא נישואי שידוך, כמקובל אצל "מחזיקי נושנות" ברחוב היהודים, אלא כמקובל אצל אומות העולם. היא אף מייחלת לבואו של חתן שיגלם בתכונותיו החיצוניות והפנימיות את ההיפך מן המקובל בחברה היהודית המסורתית. בחברה היהודית במזרח אירופה חיפשו לנערה חתן שיהא תלמיד חכם, מצניע לכת, החובש את ספסלי הישיבה ובית המדרש, ואילו כאן היא מחפשת לעצמה פרחח ייצרי, בעל בלורית שחורה ואש הנוער, שראשו נעור מדעת ומתלמוד תורה – מין צועני סמוק מזג, או "יהודי חדש", יעקב באדרת עֵשָׂו, שנטש את אורחותיהם של אבותיו.


ייתכן שכל שירי ביאליק, שבמרכזם דוכיפת או טווס, המביאים בשורות טובות חסרות כיסוי, נולדו מתוך פרודיה על מימרה יידית שגורה הכלולה בסימן 563 של אוצר לשון יידיש מאת נחום סטוצ'קוב: "כלה , אִיך וועל דיר אָנזאָגן אַ בשורה – דיין חתן וועט קומען אויף שבת-שירה" (ובנוסח עברי מחורז: "כלה, ברצוני לבשר לך בשורה, / חתנך יבוא בשבת שירה"). על יסוד מימרה חיבר כמדומה ביאליק את הדיאלוג בין הנערה לדוכיפת הזהב האגדית מ"בין נהר פרת" ואת האגדה המחורזת על שכווי היער בשירו העממי הגנוז "מלכת שבא" ואת "שיר העם" הקצר שלו "טווס זהבי", שגם בו כלולה הבטחה שלא תגיע למימושה.


מאחר שהציפור האגדית היא כעין מטפורה לתשוקה הפורחת מקן הנפש אל המרחבים והמרחקים, הרי שגם "טווס זהבי" הוא ספק דיאלוג דמיוני בין נערה לציפור, ספק שיח פנימי של הנערה בינה לבין ציפור הנפש שלה: "טַוַּס זְהָבִי פָּרַח לוֹ – / אָנָה תָעוּף, טַוָּס זְהָבִי? / – עָף אֲנִי אֶל עֶבְרֵי-יָם – / – תִּרְאֶה שָׁם אֶת-דּוֹד לְבָבִי / – אֶרְאֶה וְאָבִיא מִכְתָּב לָךְ, / וּבַמִּכְתָּב בְּשׂוֹרָה מְתוּקָה: / "יוֹם הַחֻפָּה, אִם-יִרְצֶה הַשֵּׁם – / אַחַר שַׁבָּת שֶׁל-חֲנֻכָּה." בשיר זה (וכבר ראינו שטווס הבר לפי אחדים מהמפרשים הריהו הדוכיפת), הטווס מתעתע בנערה: הוא אינו נוקב במועד ודאי ומדויק, כי אם בתאריך סתמי ובלתי מחייב, ולמעשה הנערה המייחלת לחתנה נותרת בלא כל בשורה ממשית. כמו הנערה ב"בין נהר פרת", אולי אף היא תמשיך להשתוקק עוד ימים רבים אל החתן שאיננו. הטווס והדוכיפת בשירי ביאליק מבטיחים גדולות ונצורות, אך מכזבים ומכזיבים.


ויש עוד סיפורים על הדוכיפת באגדות ביאליק, כגון באגדה "המלך שלמה ומלכת שבא" שבה מביאה הדוכיפת איגרת משלמה המלך אל מלכת שבא, וממלאת תפקיד של "שדכנית" ו"מתווכת" (בשיר המוקדם "מלכת שבא", שביאליק גנזו, ממלא את התפקיד הזה "שכוי היער", כלומר, תרנגול הבר). בין אגדות ביאליק מצויה גם "אגדה ערבית" וכותרתה "שלמה ובלקיס" ("בלקיס" הוא שמה של מלכת שבא בפי הערביים), ובה הדוכיפת יוצאת לחפש מקורות מים, ומגלה ארץ חדשה, שאליה שולח שלמה איגרת, המגיעה לידי מלכת שבא ומחישה את בואה ארצה. משמע, הדוכיפת, כמו המציאוּת שלנו, איננה טלית שכולה תכלת: כשרותה של ציפור זו מוטלת בספק (שהרי לא ברור כלל אם היא הטווס, השלדג או התרנגול), ואף אופיה מוטל בספק (אם צנועה היא, אם ראוותנית וגאוותנית). כך או אחרת, ביאליק בחר תכופות בדוכיפת רבת-התושייה ורבת-הסגולות כבאובייקט שאליו פונות נשים צעירות כדי שתסייע להן להתגבר על קשיי החיים ולמצוא להם מזור.


ג. עָרמה תמימה

שירים רבים מבין "שירי העם" הכלולים במהדורות שיריו של ביאליק במדור "מזמורים ופזמונות" בנויים במתכונת המונולוג הדרמטי (גם שיר-דיאלוג כדוגמת "בין נהר פרת" הוא למעשה מונולוג דרמטי שבו הנערה שמה דברים בפי החתן הדמיוני שאליו היא משתוקקת). ברובם מעוצב גיבור עממי, שתמימות ועָרמה, בּוּרות וחָכמת חיים חברו יחד באישיותו, ומאחורי גבו מציצה דמותו של המחבר (שהשקפת עולמה ומערכת הנורמות שלה שונות לחלוטין מאלו של הגיבור יציר-כפיה) ומחייכת בפיכחון על ה"פרסונה" הנושאת את המונולוג ועל תוכן דבריה.


ב"בין נהר פרת" מעוצבת דמותה של עלמה עיירתית תמימה ופרובינציאלית, המייחלת לבן-זוגה ומלמדת את הדוכיפת כיצד לנהוג כדי להביא את החתן המיועד ללא דיחוי. הטקטיקה שאותה היא נוקטת מעידה על עָרמה ותמימות כאחת. התמימות נובעת מאמונהּ הבלתי מסויג של הצעירה שדרכי השכנוע שלה יועילו וחתנה יחוש אליה וייקחנה לאישה בזכות מעלותיה בלבד. התמימות מבצבצת גם מן הכֵּנוּת המוחלטת ומגילוי הלב חסר הסייגים, המאפיינים את פקודתה-תחינה. כל משאלותיה הארוטיות צפות ועולות מתוך דבריה, וכמוה כילד המספר חלום שחלם מבלי שיהא מודע לרמזים ה"פרוידיאניים" הליבידינליים הגלומים בחלומו, ועל כן אינו טורח להסתירם. העָרמה והתחכום של הצעירה ניכָּרים מתוך האסטרטגיה המורכבת של תכנית-הפעולה שלה, היודעת את כל דרכי השכנוע של הרטוריקה הקלסית (פנייה בדרכי הלוֹגוֹס, הפָּתוֹס והאֶתוֹס).


תמימותה והשגותיה הפרובינציאליות בולטות במיוחד בעת שהיא מציידת את הדוכיפת בסִדרה של פיתויים חָמריים, שבכוחם (לפי הבנתה המוגבלת) להכריע את הכף ולהביא את החתן לפתח ביתה:


וְאִם יְמָאֵן – שִׁמְעִי רָזִי:

הַכֹּל מוּכָן בְּאַרְגָּזִי –

שֵׁשׁ וָמֶשִׁי, וּבְמֶלְתַּחְתִּי

עֶשְׂרִים כְּתֹנֶת רִקְמַת מַחְטִי.


כותנות רקומות, כר ממולא בנוצות, הינומה רקומה בחוטי זהב – אלה הם "אוצְרות קורח" שבעזרתם מקווה הצעירה להוכיח לחתן המיוחד את "כדאיות העסקה". ואולם, היא מגלה במקביל את שאיפתה שבן-הזוג יגיע עוד לפני שישמע את הנימוקים ה"עסקיים". בדמיונה היא רואה אותו טס אליה כחץ מקשת ומצהיר באוזניה בלהט נעורים כי הנדוניה מיותרת וכי כל מאווייו נתונים לה, ולה בלבד. למעשה, בת-ישראל העיירתית מקווה להינשא בנישואי אהבה – רעיון חדש ונועז ב"רחוב היהודים" של שנות מִפנה המאה:


מַה־לִּי עָשְׁרֵךְ, מַה־לִּי רֵישֵׁךְ?

לָמָּה מִשְׁיֵךְ לִי עִם־שֵׁשֵׁךְ?

מִשְׁיִי שְׂעָרֵךְ, חֵיקֵךְ כָּרִי,

אַתְּ מַטְמוֹנִי עִם־אוֹצָרִי.


בהקשר להצהרת אהבה היפותטית זו יש לציין כי בהדפסה הראשונה של השיר (ב"השלֹח" כרך יח, חוב' ב, שבט תרס"ח, עמ' 103 – 105), נפלה טעות, ובמקום המילה "שֵׁשֵׁךְ" נדפסה המילה "שֵׁישֵׁךְ" שגררה טעות פרשנית והובילה את המשוררת-המבקרת לאה גולדברג לטענה שגיבורת שירו של ביאליק היא בעלת "השגות פנטסטיות" ושוגה בחלומות על ארמונות שיש. ואולם, ברי שהצעירה מדברת על בד שֵׁשׁ שבארגז הנדוניה שלה (השווּ: בראשית מא, מב), ולא על עמודי שיש (הגם שבמקורות מצויים "עמודי שֵׁשׁ" [שיה"ש ה, ה], צורה שנתקבלה מהתכווצות הדיפתונג שבמילה "שיש"). מתן פירוש כה מגלומני להבטחת האישה לבן-זוגה פוגע בהנחה שלפנינו "בת ישראל" תמימה ופרובינציאלית, המתגאה בתכולת ארגז הנדוניה שלה כאילו הכיל בתוכו אוצרות גנוזים, שאין שיעור לערכם.


ד. שבירת מוסכמות

בעוד ששירי-העם האותנטיים הכלולים באסופת גינזבורג-מארק שָׂמים את דברי התלונה על פגעי האהבה ומכאוביה בפי גבר, כאן ביאליק הופך את היוצרות, ושָׂם בפי נערה מילים ששום בת ישראל כשרה לא הייתה מעזה להוציא מפיה. כל המוסכמות הספרותיות והחברתיות נהפכות כאן על פיהן. בחברה היהודית המסורתית חיפשו לנערה תלמיד חכם, החובש את ספסלי הישיבה, וכאן היא מחפשת לעצמה פִּרחח בעל בלורית, שאינו דומה לחתן היהודי האידֵאלי. בפולקלור האירופי נתפס נסיך החלומות כאביר גבוה, כהה שיער ורכוב על סוס לבן, ואילו כאן יבוא החתן שחור הבלורית רכוב על מטאטא, והוא דלפון כמו כלתו המצפה לו כלדמות אגדית אריסטוקרטית.


כללי הדֶקוֹרוּם המקובלים בחברה היהודית בת-הזמן תבעו מהנערה להמתין המתנה פסיבית עד שיבוא חתנה ויבקש את ידה, ואילו כאן, אין היא נוהגת כבתולה חסודה: היא אקטיבית ודוחקת בדוכיפת בקדחתנות להביא לה את הבחור לאלתַר.


הנערה מספרת את חלומותיה, והם רוויים במאוויים ארוטיים סמויים וגלויים. השיר גדוש במוטיבים פאליים מזדקרים (ההר, הדקל, מקל המטאטא, הנוצה, הדוכיפת שהוא כאמור השכוי-הגבר במקורות הקדומים) ובמוטיבים "נשיים" (הרימון, הגן הנעול, תיבת הנדוניה, הכַּר הרך).


החתן אמור להגיע כשהוא רכוב על מטאטא, כמו יצורים מן הדמונולוגיה האירופית, הוא מתברך ב"בלורית שחורה" (כאמור, בני ישראל מצוּוים שלא לגדל בלורית) והוא אף מגיע בדמיונה של הצעירה בעקבות לחש-נחש מאגי-דֶּמוני, מין "אַבְּרָקָדַבְּרָה" שבָּרא ביאליק ממילים אקראיות שמצא במקורות (יש הסבורים שמילת הקסם "אַבְּרָקָדַבְּרָה" היא סירוס של מילות הציווּי בארמית "אברא כדברא" – "שייבָּרא כדבריי" – ציווּי שבעזרתו הופך הקוסם את המציאוּת המילולית הווירטואלית למציאוּת ממשית ואֶמפּירית). וכאן השתעשע ביאליק, ולקח את שמו של עם הקרוי "ריפת" (בראשית י, ג) עם שמו של עם הקרוי "דיפת" כנראה בשל טעות של העתקה (דבה"יא א, ו), וצירף את שתי המילים החורזות הללו אל שמו של השד מריגז הנזכר במסכת שבת דף סז ע"א (שאותו שינה ל'מוריפת' לצורכי חריזה עם 'דוכיפת').


גיבורי "שירי העם" של ביאליק חיים בעולם שבו אבדו המנהגים ואורחות החיים הישנים, ועדיין לא נבראו חדשים תחתיהם. מן המונולוג שנושאת גיבורת שירו "מנהג חדש בא למדינה" נרמזת הנהייה אחר בגדים יקרים, נרמזים חילופים מהירים של בני-זוג, נרמזים מקרים של קיום יחסים לפני הנישואים ושל הפרתן של שְׁבועות אֱמונים. הצעירה ב"בין נהר פרת" מאמינה כאמור שחתנה יישאנה לאישה בזכות אוצרותיה הגנוזים ובזכות יופייה ומעלותיה, ולא בעבור כסף ונדוניה. מאחורי גבה עומד המחבר המתוחכם, שכָּתב "שיר עם" אמנותי, הרחוק מרחק רב מן הפולקלור כנתינתו, מלגלג על הדמות שברא וגם מזיל דמעה על מר-גורלה.


ה. הצד הפוליטי והמסר החתרני

באותה עת לגלג ביאליק על אותם צעירים אירופאיים בעלי הופעה טווסית ("הצעירים", אוהדי הרצל והציונות המדינית), שכתבו בגרמנית, התהדרו בחליפה ובמגבעת, בבלורית או בציצת שיער ברוח הזמן, אף בשפם ניטשיאני מסולסל, ניסו לשנות את כל הערכים לאלתַר, ולהביא למִפנה מהיר וקיצוני במציאוּת הלאומית בת-הזמן. ביאליק, תלמידו של אחד-העם וחסיד הציונות הרוחנית, האמין בשינויים אֶבוֹלוּציוניים הדרגתיים, בחינוך אִטי וממושך שאינו מושג בִּן-לילה.


באחדות מיצירותיו, ובמיוחד בשירו הגנוז "אשריך צעיר רודם", לגלג על הצעיר היהודי המתמערב, זה המתנאה בבלורית ובמגבהת צלינדר גבוהה: "זֶה קָדְקָד הַשֵּׂעָר וִיפִי זֹה הַבְּלוֹרִית [...] זֶה צְנִיפְךָ הֶעָגֹל הַמַּגְבִּיהִי לָשֶׁבֶת / עַל רֹאשְׁךָ כְּעוֹרֵב בְּרֹאשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת". בראש השבשבת בדרך כלל יושב תרנגול (=גבר), ויש מפרשים הרואים בדוכיפת תרנגול בר. הדוכיפת הגאוותנית בשירו של ביאליק, כמו הבחור בעל הבלורית, מביאים אִתם בכנפיהם בשורות שווא והבטחות חסרות כיסוי. שניהם משולים בעיני ביאליק לאותו פלג בציונות, שהמשורר לא צידד בו, שהבטיח לחסידיו הבטחות מפליגות בדבר הֵישגים מהירים ומזהירים שיושגו בִּן-לילה.


את "שירי העם" שלו חיבר ביאליק בתקופה של חילוּן מואץ ולא אחת "הִתיר" בהם כלאחר-יד איסורים מפורשים מדאורייתא ומדרבנן. כך רמז לכאורה לקוראיו שהתקופה התמימה, תרתי משמע, שבּהּ אדם מישראל נשא בעול מלכות שמים ללא הִרהוּר ועִרעוּר, כבר חלפה-עברה לה. תחתיה באו לעולמנו ימים שבהם "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". האם בירך ביאליק על התמורה? לפעמים הוא הביע את צערו על התמימות שאבדה, כגון ברשימה כמו-אוטוביוגרפית גנוזה על סבו שכותרתה "ר' יעקב משה". לפעמים הוא לִגלג על אֶחָיו בני ישראל המתגוררים בין בני עֵשָׂו, ומנסים לשווא לשַׁווֹת לחייהם חזוּת של חיים יהודיים מן הנוסח הישָׁן (ולמעשה הם מתירים איסורים על כל צעד ושעל, ביודעין או בהיסח הדעת). לפעמים רמז ביאליק שבארץ-ישראל אין סכנה של התבוללות, כבגולה, ועל כן לא קיומן של תרי"ג מצווֹת הוא שישמור על היהודי מכל מִשמר. בארץ-ישראל, כך נרמז ביצירתו בין השורות, העברית (הלשון, הספרות והתרבות) היא שתשמור על היהודי החי במולדתו מפני טמיעה והתבוללות.


ייתכן שאת מנהגיו האנטינומיסטיים החתרניים, המתירים כביכול איסורים מפורשים כלאחר-יד, ירש ביאליק מיל"ג. בשיר שלפנינו (וגם ביצירות אחרות של ביאליק) תיאר המשורר יהודים מתגוררים בחיק הטבע, בקרבה רבה לשכניהם הגויים, ואינם נוהגים כיהודי העיר והעיירה. הם מבוּדדים מן החיים הקהילתיים, ומתקשים לקיים את המצוות כהלכתן. בידודם מן החיים הקהילתיים אף מקשה עליהם למצוא בבוא הזמן את בן-הזוג המיועד, ועל כן בנותיהם יושבות ומחכות לחתן עד בוש. מתוארות בשירים אלה בנות ישראל כשרות שהפכו לנערות יצריות, כמו ה"שִׁקצות" שמאחורי הגדר, המבקשות פורקן ליצריהן הגועשים, ואינן מוֹצאות מנוח.


סופו של השיר מנפּץ אף הוא איסור חמור, שהרי במילות הסיום שלו משולבת התבוננות בעננים לשם הגדת עתידות. בספר דברים, לקראת סוף החומש, מובא מִקבּץ של איסורים לגבי העיסוק במאגיה שחורה: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים" (דברים יח, ט – יא; וראוי לציין שאיסורים אלו נשנים במקומות נוספים בתורה). והנה, הנערה שלפנינו מתוארת כמי שדורשת אל העננים כדי שינחשו עתידות: "לַיְלָה בֹּקֶר וַעֲרָבִים / אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶעָבִים". בצירוף "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶעָבִים" יש כמובן סירוס של פסוקי התפילה הידועים: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם ה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (תהִלים קכא, א – ב). בני ישראל מצוּוים לבקש עזרה וישועה מאלוהים, ואילו כאן הנערה "מעוננת" – נושאת עיניה אל העבים ומתחננת לפניהם שיגידו לה עתידות ויסייעו לה להביא במהרה את בן-הזוג המיוחל.


השיר מסתיים בנימת תוגה, כי חלום המשאלה של הנערה (ושל העם שראה בהרצל משיח מודרני שעתיד למשות אותו מן הטיט והיוון של הגולה) לא יתממש במהרה. השיר נכתב כשנה לאחר מות הרצל, ויש בו ביטוי לתחושת האכזבה והיגון של העם על דחיית הגאולה שנראתה בשנים 1897 – 1904 קרובה מתמיד. לא רק הצעירה שלפנינו, שחיכתה בהתלהבות לבואו של חתנה עטור הבלורית, נכזבה תוחלתה. גם האומה כולה קיוותה לביאת המשיח, וההתלהבות שככה אחר מות הרצל – אירוע טראומטי שזרע מבוכה ורפיון ידיים במחנה הציוני.


הצעירה העממית והנאיבית, גיבורת שירו של ביאליק, בת-ישראל שהגיעה לפרקה, מדברת אל הציפור, או אל ציפור הנפש שלה, ושולחת את הדוכיפת למרחקים. היא מסמיכה את הציפור להיות "שדכנית" זריזה, שעתידה לגאול אותה בִּן-לילה משממונה ולהביא לה בן-זוג יוקד מאהבה ומתשוקה. ואולם, בסופו של דבר, ההבטחות היפות של הדוכיפת, כמו גם שאיפותיה של הנערה, מתבררות כעורבא פרח; הנערה נשארת לבדה, נושאת עיניה לא אל ההרים, כבמזמורי תהִלים, כי אם אל העבים, עודה מצפה לשווא לדודהּ-גואלה המבושש לבוא: "אָתָא לַיְלָה, וּלְבֵין שִׁפְעַת / עָבִים פָּרְחָה הַדּוּכִיפַת, / עָלֹה עָלְתָה הַשָּׁמַיְמָה / וּנְבוּאָתָהּ לֹא נִתְקַיְּמָה.// לַיְלָה בֹּקֶר וַעֲרָבִים / אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶעָבִים, / עָבִים זַכִּים, הַעֲדַיִן / דּוֹדִי בְּחִיר לְבָבִי אָיִן?". השיר מסתיים בסיום פתוח, כי הוא משקף מציאוּת של מבוכה ואָבדן כיווּנים האופפת את חיי הפרט ואת חיי העם כולו. אף-על-פי שלפנינו שיר על-זמני, ברוח האגדה שאינה מתיישנת, יש לשיר גם צד אקטואלי מובהק, המשקף נאמנה את המציאוּת הרוחנית והפוליטית ששררה בעת היכתבו.

留言


bottom of page