הספרות העברית מחפשת קהל־קוראים

עודכן ב: יונ 12

להעביר את הלפיד מִדור לדור

פורסם: כיוונים חדשים, גל' 31 (כסלו-טבת תשע"ה, דצמבר 2014), עמ' 130־142.

הספרות העברית מחפשת קהל קוראים
.pdf
Download PDF • 90KB

(גירסת PDF להדפסה)



נהוג להביא מפי דוסטויבסקי את המִמרה "כולנו יצאנו מִבּין קִפלי האדרת של גוֹגוֹל", ללמדנו שיש בתולדות הספרות קומץ של יצירות מופת שמִסביבן נִתהוותה במשך השנים אַדווה אין־סופית, ההולכת ומתרחבת עד עצם היום הזה. גם בתולדות הספרות העברית יש יצירות מופת אחדות שהשפיעו השפעה מכרעת על הדורות הבאים, והולידו עשרות 'בנים' ו'בני בנים' .אחת מהן היא 'קוצו של יוד' של י.ל.גורדון, שמיום פרסומה ב־1876 ועד ימינו לא פסקה מלהצית את דמיונם של גדולי הסופרים.1 לכאורה אין זו אלא פואמה בת 770 שורות, ולא רומן רחב־יריעה. אף־על־פי־ כן, יל"ג הקדיש לכתיבתה עשור שלם, וראה בה "רומן" לכל דבר )בדומה לרומן מחורז של פושקין, יבגני אונייגין(. ובאמת, ביצירה מקופלות כבקליפת־אגוז קורותיו של עם־ישראל בין אומות־העולם, במעגלים הולכים וגדֵלים. כיום ניתן לסקור את ספרות הדורות האחרונים, ולראות שאין שיעור לרישומה על ומסרו את הלפיד מִדור ,(mainstream) " אותם סופרים שהילכו ב"דרך המלך הספרות העברית מחפשת קהל־קוראים 131 לדור. הוא הדין בסיפור ילדוּת כדוגמת "ספיח" של ביאליק, או ברומן כדוגמת שירה של עגנון, שכֹּל אחד מהם יכול להציג אילן גֶנֶאלוגי רב־דורי שענפיו ) יוצאים מ"יוצר הנוסח" וליד שורשיו צומחים גם ייחורים מאוחרים.) 2 ואולם, דווקא יל"ג שיצירתו ממשיכה להשפיע את שִׁפעהּ עד ימינו חשב שסיכוייו לִזכּות בתהודה ולרכּוש את אהדתו של קהל־קוראים רב־דורי בטֵלים ומבוטלים. הוא היה משוכנע שקוראיו ההולכים ומתמעטים יהפכו עד מהרה את יצירתו לאבן שאין לה הופכין. בחמשת בתיו הראשונים של שירו "למי אני עמל?", שיובאו להלן, תיאר את בני הדור הישָׁן העסוקים במסחר ובמצווֹת ורואים בשירה העברית החדשה גילוי של אֶפּיקורסות ועבודה זרה; כאן תיאר גם את המשכילים, שהעדיפו יצירות זרות על־פני יצירות הכתוּבות שפה

עתיקה שאבד עליה כלח; כן תיאר את הנשים שכּלל לא למדו עברית, וממילא לא הצטרפו אל קהל־קוראיה של הספרות העברית; ולבסוף – את בני־הנעורים שהתנכּרו לצוּר־מחצבתם, ועמדו לפני התבוללות וטמיעה:


עוֹד בַּת הַשּׁירָה אֵלַי מִתְגַּנֶּבֶת, / עוֹד לִבִּי הוֹגֶה וִימִינִי כּוֹתֶבֶת – / כּוֹתֶבֶת שִׁירִים וּבְשָׂפָה נִשְׁכַּחַת. / מַה־יִשְׁעִי מַה־חֶפְצִי וּמְגַמַּת פָּנָי, / וּלְמִי אֲנִי עָמֵל מִבְחַר כָּל שָׁנָי / וּמְחַסֵּר נַפְשִׁי מִטּוֹבָה וָנָחַת? הוֹרַי – הַדְּבֵקִים בַּאלֹהִים וּבְעַמָּם, / עוֹסְקִים בִּסְחוֹרָה וּבְמִצְוֹת כָּל יוֹמָם, / מָאֲסוּ הַדַּעַת, לֹא לָמְדוּ טוּב טַעַם; / "מָוֶת בַּשִּׁיר, אֶפִּיקוּרְסוּת בַּמְּלִיצָה! / "אָסוּר עִם הַמְּשׁוֹרֵר לָדוּר בַּמְחִיצָה!" / כֵּן יִגְעַרוּ בָּנוּ, יִרְדְפוּנוּ בַּזָּעַם. אַחַי הַמַּשְׂכִּילִים דַּעַת לָמְדוּ, / בְּדֶבֵק לֹא־טוֹב לִלְשׁוֹן עַמָּם נִצְמְדוּ, / הֵם בָּזִים אֵם זָקְנָה תּוֹמֶכֶת פֶּלֶךְ: / "עִזְבוּ שָׂפָה, עָלֶיהָ אָבַד כֶּלַח, / "עִזְבוּ סִפְרוּתָהּ, תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח; / עִזְבוּהָ כִּי אִישׁ לִשְׂפַת אַרְצוֹ נֵלֶךְ". אֲחוֹתַי בְּנוֹת צִיוֹן! אוּלַי אַתֵּנָה / אֶל שׂיחַת בַּת־שִׁירִי לִבְּכֵן תִתֵּנָה, / וַאלֹהִים חֲנַנְכֶן נֶפֶשׁ נֶחְמֶדֶת, / רוּח חֵן, חֵךְ טֹעַם, לֵב חַם בַּקֶּרֶב – / אַךְ הָהּ כִּי גֻּדַּלְתֶּן כִּשְׁבֻיוֹת חֶרֶב, / כִּי "בַּת תִּלְמַד תּוֹרָה – תִּפְלוּת לוֹמֶדֶת!" וּבָנֵינוּ? הַדּוֹר הַבָּא אַחֲרֵינוּ? / הֵם מִנְעוּרֵיהֶם יִתְנַכְּרוּ אֵלֵינוּ, / – לָמוֹ פִּצְעֵי לִבִּי יִדְווּ יָזוֹבוּ – / הִנָּם הוֹלְכִים קָדִימָה שָׁנָה שָׁנָה, / מִי יֵדַע הַגְּבוּל עַד מָתַי? עַד אָנָה? / אוּלַי עַד מָקוֹם – מִשָּׁם לֹא יָשׁוּבוּ..


ה"רֶפּוּבּליקה הספרותית" של אודסה

בבתים האחרונים, שאינם מובאים כאן מקוצר היריעה, ניבּא יל"ג שיצירתו לא תגיע אלא ל"אחד בעיר ושניים במדינה", ובשורות החתימה הביע את חששו פן תיפול לידו הזכות המפוקפקת להיות האחרון במשוררי ציון, הכותב את שיריו לקוראיה האחרונים של הספרות העברית החדשה. מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית יש להודות שאלמלא פַּרעות 1881 , אפשר שתחזית קודרת זו הייתה מתממשת: אם היו החיים ממשיכים להתנהל כסִדרם, ללא גילויי אנטישמיוּת ואלימות, ספק אם הלאומיות היהודית הייתה מתעוררת, ואִתה – ספרות התחייה.

יהודי אירופה היו נתונים באותה עת בתהליכים מזורזים של אַקוּלטוּרציה ושל התערוּת בארצות מושבם, הספרות העברית החדשה שהתחילה את דרכה אחרי המהפכה הצרפתית עלולה הייתה להיעזב מאין־דורש ולהירשם בתולדות עם־ישראל כהתנוססות אקספרימנטלית קלה שהגיעה לסיומה – העגום והמרשים כאחד – עם הופעת ספרו הסָטירי של מנדלי מוכר ספרים מסעות בנימין השלישי.) 1878 ( ועם הופעת כל־כתבי יל"ג ) 884 (קְלֵאוֹ, מוזת ההיסטוריה, חמדה לצון, ולמרבה האירוניה המרה )אף גם למזלו של עם ישראל( הסיטה את המציאוֹת לכיווּן שונה מן המצופה, ומכל מקום – לכיווּן שונה מזה שצפה יל"ג בחזונו. לאחר הפְּרעות, עם תעוררות התנועה הלאומית והתכנסות הקונגרסים הראשונים, קמו בתוך שנים אחדות, במזרח אירופה במרכזה, הוצאות־ספרים חדשות שהוציאו כתבי־עת באיכות שלא נודעה עד אז בעברית. השתתפו בהם בני המשמרת החדשה – רובם צעירים פרובינציאליים שהגיעו בשנות "מִפנה־המאה־העשרים" לוורשה כדי לעבוד

במחיצת י"ל פרץ או דויד פרישמן, ולפרסם את ביכורי יצירתם במערכת הצפירה או בהוצאת שטיבּל. אחרים הגיעו מן הפריפריה לאודסה: ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, ש' בן־ציון ואחרים )ואחריהם גם גל חדש, צעיר יותר – זלמן שניאור, יעקב שטיינברג, יעקב פיכמן ואחרים(, שבאו כדי לחפש את עתידם במערכות־הספרים או במערכת־החינוך של חברת "אחיאסף", מיסודו של אחד־העם, או כדי למצוא עיסוק בספרייתו הגדולה של מנדלי־מוכר־ספרים. אודסההפכה בשנות התשעים למרכז התרבות החשוב ביותר שידעה התרבות העברית

באלפיים שנות גולה.סופרים צעירים אלה, שהגיעו לאודסה כדי להסתופף בה תחת כנפיה של הציונות הרוחנית מבית־מדרשו של אחד־העם, הזניקו את הספרות העברית לגבהיםחסרי־תקדים, וסגרו את הפער הגדול שבין הספרות העברית לספרויות העמים. באודסה נתחוללה מהפכה שקטה שללא דגלים ומתרסים שינתה את תרבות עם־ ישראל: סופרי אודסה הקימו רשת חינוך חדשה )שכָּללה "חדר מתוקן", כלומר בית־ספר עממי, ו"ישיבה גדולה", כלומר גימנסיה( שבָּה לימדו צעירי הסופרים. הללו לא בחלו בעבודה קשה, הפשילו שרווּלים וחיברו ספרי לימוד חדשים המתאימים לילדי ישראל על סף המאה העשרים. ה"רֶפּוּבּליקה הספרותית" של

אודסה קבעה אפוא את תכניהָ וצורותיהָ של התרבות העברית במאה העשרים, והשפעתה ניכּרה היטב גם לאחר שעלתה הספרות העברית ארצה )לשון חז"ל שנמצאה לסופרי דור תש"ח ב"ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי, חרתה כידוע את אותותיה על סגנונם והעניקה לו את טעמו המיוחד(.


ביאליק יורשו של יל"ג.

יל"ג הלך לעולמו שנים אחדות לפני הקונגרס הציוני הראשון, ובדיעבד ניתן לראות בהסתלקותו מזירת התרבות העברית אירוע סמלי. הוא השתייך לדור החולף ולא זיהה את סימני החידוש: במציאוּת הפוליטית, החוץ־ספרותית, הוא

לא צָפה את המעבר מהשכלה לציונוּת, ובמציאוּת הפואטית – הוא לא זיהה את המהפך הפואטי האדיר עתידים היו ביאליק וחבריו להביא אִתם ל"קריית ספר" העברית. הוא גם לא יכול היה לשָׁעֵר שהצעיר שהִזדמן אִתו לאכסניה אחת, יירש את מקומו ואף יעלה עליו בהרבה. בכרך א' של פרדס לשנת תרנ"ב, שבּוֹ פִּרסם יל"ג את שירו האחרון, פִּרסם משורר אלמוני בשם ביאליק את בכור שיריו, ששורת הפתיחה שלו – "שָׁלוֹם רַב שׁוּבֵךְ צִפּוֹרָה נֶחְמֶדֶת" – מבוססת על השורה הנודעת של יל"ג )"שָׁלוֹם לָךְ מַרְתָה תַּמָּתִי עַד נֵצַח"(. ואולם גדול משוררי

ההשכלה לא זיהה שממשיך־דרכו ניצב לפניו: באחת מאיגרותיו הזכיר את כל משתתפי כרך א' של פרדס, ומשום־מה פָּסח על הצעיר הכישרוני. לעומת זאת, באחת מחגיגות־היוֹבל שערכו לו נטל יל"ג את עט־הזהב שקיבל ממעריציו, העניק אותו במחווה דרָמָטית למשורר הצעיר מנחם מנדל דוליצקי, וקרא לעומתו: "קוּם רֵשׁ!" )מ"מ דוליצקי היגר לאמריקה, ושירתו צללה אל תהום הנשייה(. יוצא אפוא שכל הדיאגנוזות והפרוגנוזות של יל"ג התבדו, אולי משום שדבַק רוב ימיו באמת אחת שאין־בִּלתהּ, ולא גילה נכונות לראות את האמת החלקית שבטיעוני ה"סיטרא אחרא". בשירו "אל האריה המת",) 3( שהתפרסם אך לא נאסף אל כל כתביו, רמז ביאליק להחמצה היסטורית זו של יל"ג: גדול משוררי ההשכלה לא זכה לקחת חלק במהפך שסחף את עם־ישראל במעברו מהשכלה לציונוּת. בערוב יומו, התחיל אמנם יל"ג להתקרב לחוג הסופרים של אודסה, וייתכן שהבין שתנועת ההשכלה שלמען הצלחתה נלחם כל חייו קרֵבה לסוף דרכה. אלמלא חלה במחלה ממארת שנטלה את כוחותיו, ייתכן שיצירתו הייתה מתחדשת ולובשת מחלצות חדשות לפי טעם הזמן החדש, כנרמז ממאמריו המאוחרים "עזרא ועזרה" ו"גאולתנו ופדות נפשנו". ואולם, יל"ג נפטר בלא־עת, בגיל שישים, ושמו נחקק בתולדות הספרות העברית כנציגה המובהק של אותה תקופה, קצרה אך משמעותית, בתולדות עם־ ישראל, שנושאי־דגלהּ האמינו בכל לִבּם שהיהודי יוכל, אם ירצה, להתקבל כאזרח שווה חובות וזכויות בארצות מושבו. הארי שבמשוררי ההשכלה, שהצהרתו המפורסמת "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ", המשולבת בשירו "הקיצה עמי", הייתה לסיסמתה של תנועת־ההשכלה כולה, סיים את חייו בתחושה קשה של כישלון והחמצה. יורשו של יל"ג, ח"נ ביאליק, החל את דרכו הספרותית בשעה היסטורית של רנסנס תרבותי מרהיב־עין שכמוהו מתחולל בחייו של עם אחת לאלף שנה, אם לא למעלה מזה: קהל־הקוראים התעצם לאין־שיעור; קוראיו ראו בשיריו תחליף לכתבי־הקודש שאותם נטשו בבית־המדרש הישָֹן. הם שיננו אותם על־פה, הפכו בהם ומצאו בהם הד לשאיפותיהם המודחקות – האישיוֹת והקולקטיביוֹת. בזכות "החדר המתוקן", שביאליק וחבריו הקימו ויצקו את דפוסיו ואת תכניו, הצטרפו גם הבָּנות אל מעגל קוראי העברית. במקביל ל"תחיית הלשון" של אנשי ירושלים )אליעזר בן־יהודה, דויד ילין, זאב יעבץ, יחיאל־מיכל פינס ואחרים(, התחוללה תהליך של תחיית־הלשון־העברית גם בחוג אודסה – חוג שמדיניוּת הלשון שלו הייתה אולי שמרנית יותר מזו של ה"ירושלמים", אך גם אחראית ומבוססת יותר. רק מחמת המרחק והנתק שבין אודסה לארץ־ישראל לא השפיעה מדיניות הלשון של אנשי אודסה על העברית המדוברת בארץ־ישראל. ביאליק וחבריו סלדו מחידושים רבים שחידש אליעזר בן־יהודה והציעו חלופות משלהם, אך עד־מהרה הבינו שחידושי ה"ירושלמים" כבר נשתגרו בפי העם, ואת הנעשה אין להשיב.


ביאליק משנה את מפת הספרות

אך לא בתחומי העברית בלבד: הרנסנס ששאב את כוחו מפעילותם של הקונגרסים הציוניים הראשונים הִקיף את תרבות עם־ישראל לאגפיה. בשנות מִפנה המאה העשרים יכול היה ביאליק לראות במו־עיניו איך סופרים אחדים מן המעלה הראשונה – כדוגמת מנדלי־מוכר־ספרים, שלום־ עליכם ויצחק ליבוש פרץ, איש ורשה – מצליחים לשַנות כבמטה־קסמים, בתוך שנים אחדות, גם את לשון יִידיש וספרותה, ואת יחסו של הציבור כלפיה. מעתה הפכה לשון יִידיש ללשון ש"פני יאנוס" לה: פָּן מזרח אירופי, "הֶבּרָאיסטי", המיועד להמוני בית־ישראל, ופן מערב אירופי, "הֶלֶניסטי" ואֶליטיסטי, המיועד לאינטליגנציה שוחרת הקִדמה, המבקשת לעצמה תכלית כלל־אנושית. לשון יִידיש נעשתה לשון דו־תכליתית, שרגלה האחת נטועה בין יריעות "אוהל שם", והשנייה מבקשת להוליך את העם למחוזות אוניברסליים. מלשונם של פשוטי העם, שהמשכילים ראו בה מכשול בדרכם להתערוּת בתרבות אירופה כאזרחים שווי־זכויות וחובות, הפכה לשון יִידיש, בתוך כמאה שנים, ללשון שבעזרתה ניסתה האינטליגנציה הסוציאליסטית להניא את העם משאיפותיו הלאומיות, ולהָפכו לחלק אינטגרלי מתנועת הפועלים הבין־לאומית. ואולם, בחוג אודסה עדיין פעל בשנות מִפנה המאה העשרים אותו קומץ סופרים שביקש, באמצעות הכּתיבה ביִידיש, להישאר "בבית", בגבולות התנועה הציונית והתרבות הלאומית, ובו בזמן לקרוע חלונות אל תרבות־המערב. יִידיש התאימה למטרה כפולה זו התאמה מושלמת: מצד אחד, זוהי שפה יהודית, הכתובה באותיות עבריות ומכילה מילים עבריות לרוב, וככזו הריהי שפה "הֶבּרָאיסטית" )כלומר, שפת היהודים – שפתו של עם יְדוּע סבל המתגדר בדל"ת אמות(. מצד שני, יִידיש היא שפה הדומה מן הבחינה המורפולוגית, הלקסיקלית והתחבירית לגרמנית, וככזו היא שפה הֶלֶניסטית" )כלומר, שפה אירופית, המשַׁקפת אורַח־חיים מערבי, מתקדם ומודרני(. "תכונת פיפיות" זו של לשון יִידיש המודרנית ושל ספרותה, שאותה הביאו סופרי הדור לשיאים חסרי תקדים, השפיעה גם על תחייתה המואצת

של העברית בהפיכתה משׂפת הספר לשפה חיה ומדוברת. ביאליק ובני דורו שינו את מפת הספרות העברית, ואף ניזונו מהתְּנאים החדשים שיצרה התנועה הציונית. קהל הקוראים גדל, מערכת החינוך התרחבה – למן גן־הילדים העברי ועד ל"גימנסיה העברית" )שאליהם נוספה ב־ 1925 גם האוניברסיטה העברית(, תנועות הנוער וההכשרות דרשו שירים עבריים, העיתונות והפֶּריודיקה דרשו סיפורים ומאמרים. הסופר העברי יכול היה להגיע – בפעם הראשונה באלפיים שנות גולה – למעמד של סופר פרופֶסיונלי )"סופר לפי מקצועו"(, המקדיש את כל זמנו ליצירה, ורואה ברכה בעמלו.


חלון הזדמנויות בן מאה שנה לסופר העברי

בסוף תקופת ההשכלה הביע כאמור יל"ג את ייאושו מקהל־קוראיו במילים "לְמִי אֲנִי עָמֵל?" ביָדעו שהאינטליגנציה אינה נדרשת עוד לספרות העברית ושקוראיו המועטים מתמעטים מיום ליום. שנים אחדות לאחר יל"ג כתב משורר אלמוני בשם י"י ליטובסקי, בן דור "חיבת ציון" בסרקזם מריר, שמלאך המוות אינו צריך לדאוג: תמיד יהיו משוררים עברים שימותו ברעב. ואולם, תוך שנים ספורות קמו מסַפּרים כדוגמת מנדלי מוכר־ספרים ושלום־עליכם ומשורר כדוגמת ח"נ ביאליק שנישאו על גליה של אהדה גדולה, שניתרגמה גם להצלחה כלכלית מרשימה. אילו נכתבו יצירותיהם בשפה בין־לאומית, לא בשפתו של עם קטן ונידח, היו יכולים סופרים אלה להימנות עם גדולי הסופרים בעולם. מוכר־ספרים בשם שמואל וואהרמן, שהתעשר בשנות ההיפֶּר־אינפלציה בגרמניה, קנה את כל עותקיה של מהדורת יובֵל החמישים של ביאליק )ברלין, תרפ"ג( בסכום אגדי של אלפי דולרים – סכום שאִפשר למשורר עצמאות כלכלית באותם ימים של משבר אדיר־ממדים: לא זו בלבד שביאליק בנה בכסף שקיבל את ביתו בתל־אביב, אלא אף העביר ארצה את הוצאת "דביר" שבבעלותו )ובבעלות חבריו( ורכש לשם כך בגרמניה ציוד חדיש ומעודכן. עד המשבר הכלכלי העולמי של שנת 1931 , יכול היה המשורר לנהל חיים של "נגיד", כמתואר בשיר "ביאליק" של אורי־צבי גרינברג, הכלול בספר שיריו כֶּלב )4(.) בית ) 1929 מצב זה שבּוֹ סופר עברי מסוגל להתפרנס מכּתיבתו )בסיוע פרנסות־העזר של "קריית ספר": עריכה, עיבוד, תרגום, כתיבת מאמרי פובליציסטיקה והרצאות( ראשיתו ב"דור התחייה" ) 1914-1900 (, והוא הִתמיד כשלושה־ארבעה דורות לערך. פּריחה זאת הגיעה לשיאה בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, שבהן נמכר כל ספר איכות פרי עטו של אחד הסופרים המובילים בארץ ברבבות עותקים, והניב הכנסות בלתי מבוטלות במונחיה של "קריית ספר" העברית. תרגומיהם של ספרים אלה לשפות זרות ומכירת זכויות העיבוד שלהם לתאטרון ולקולנוע הניבו אף הם למְחבּריהם הכנסות יפות, ואִפשרו לאחדים מהם לחיות מהכּתיבה ומפרנסות הלוואי שלה חיי־רווחה, אם לא למעלה מזה.


"אסכולת שלונסקי" - והפרנסה

החשובים שבסופרי "אסכולת שלונסקי" הצליחו להתפרנס בכבוד מכּתיבתם: שלונסקי התפרנס מִספרות ומעיתונאות, ממחזאות מקורית ומתורגמת; אלתרמן אף הוא התפרנס מכתיבתו )שירה "קנונית", שירי העת והעיתון, פזמונאות, כתיבה לבמה הרצינית והקלה – מקור ותרגום(. יונתן רטוש שהתרחק מן העיתונות "הממופלגת" )כך קרא לעיתונות של מפלגות הפועלים, שהייתה שנואה עליו אף־על־פי שאִמו, פנינה הלפרן, ואחותו, מירי הלפּרן־דוֹר, כתבו בה בקביעוּת(, נקט צעד של התרסה: ב־ 1942 , מאחר שהבין שהוא לא יצורף לצמרת מפלגתו ויהפוך למנסחם של רעיונות שהגו אחרים, הוא פרש מחבריו הרוויזיוניסטים בכעס וקיבל על עצמו תפקיד של פועל פשוט בבית חרושת לביסקוויטים, רחוק מהמולת השלטון ומכיבודיו )היה בצעדו משום קריאת תיגר על חבריו מ"מחנה הימין" שהרחיקוהו מן ההנהגה ועל "מחנה הפועלים" שהחרים את מוצריו של בית־החרושת "פרומין", שהעסיק עובדים מן "המחנה הלאומי"(. לראשונה בחייו קיבל משכורת וסר למרותם של אדונים, אך למרבה הפרדוקס, דווקא העיסוק ה"נחוּת" והלא־עצמאי העניק לו את העצמאות הדרושה לפיתוח רעיונותיו המקוריים, בחינת "חֵרות בתוך עבדות". לאה גולדברג הייתה, כמדומה, האישה הראשונה בתולדות הספרות העברית שזכתה להגיע למעמד הנכסף של "סוֹפֵר לפי מקצועו": מיום עלותה ארצה, בשנת 1935 , והיא עלמה בת 24-23 שבאמתחתה תואר דוקטור לפילוסופיה בחקר השפות השֵׁמיות מאוניברסיטת בון שבגרמניה, ועד לפטירתה בשנת 1970 , והיא פרופסור לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, הייתה לאה גולדברג סופרת פרוֹפֶסיונלית שעשתה את כל ימיה ליד מכתבתה. פרט לשָׁנים אחדות שבהן עסקה בהוראה – בתחילת דרכה בארץ ובסוף ימיה – היא כתבה ללא הפוגה, ומצאה את לחמה מן הכּתיבה. היא הפגינה את כוחה בקֶשֶׁת רחבה ומגוּונת של ענפי יצירה, ומִיומניה ניכּר שהכּתיבה הלכה ונעשתה בעבוּרהּ גם מקור־חיים וגם טעם־החיים. בזכות כישרונה והתמדתה, אך גם הודות לחשיבות שייחסו מפלגות הפועלים לאמנים יוצרים ולאנשי רוח, עלה בידה למצוא את פרנסתה מן הכּתיבה )שירה, סיפורת, דרָמָה, ספרות ילדים, ביקורת ומסה( ומן המלאכות הנלווֹת אליה )עריכה, תרגום, כתיבה לבמה הקלה ולבמה הממוסדת, חיבור חרוזים לפרסומות ולקומיקס, השתתפות אינטנסיבית בעיתונות הילדים, חיבור דברי עיון וביקורת, חיבור יומני־קריאה ויומני־מסע,

וכיוצא באלה מְלאכוֹת ספרותיות־למחצה שהעמיסה על כתפיה ללא לֵאוּת(. מצב זה שבּוֹ סופר עברי מסוגל להתפרנס מכּתיבתו ראשיתו, כאמור, ב"דור התחייה" ) 1914-1900 (, והוא הִתמיד שלושה־ארבעה דורות לערך. לפני "דור התחייה" היה גורלו של ספר עברי תלוי באותם "פְּרֶנוּמֶרטים" )מנויים( שחתמו על ספרו ושילמו בעבורו מבעוד־מועד. במרוצת המאה העשרים הלך מצבו של הסופר והשתפר לבלי הכּר. במחצית השנייה של המאה, בזכות פעילותו הברוכה של המכון לתרגום ספרות עברית, ניתרגמו ספרים אחדים לעשרות שפות זרות ומחבריהם זכו לתהילה, והתפרסמו ברחבי העולם. ואולם עם התגברות תהליכי ההפרטה והריכוזיות בשוק־הספרים, שברו רִשתות־השיווּק את מטֵה־ לחמם של סופרים ומו"לים, והחלו לעודד שיווּקם של מוצרים במקום יצירות )במבצעי "ארבעה במאה"(, מבלי לתת את הדעת על חלקם בכרסום מעמדו של הספר העברי ועל אשמתם בירידת קרנה של התרבות העברית. "חוק הספרים", שאמור היה לתת מענה למצבם הנואש של הסופרים והספרות בתחילת האלף השלישי, רק החמיר אותו.


חלון ההזדמנויות נסגר – ומה הלאה?!

שלושים־ארבעים השנים שחלפו מאז פריחתה הגדולה של הספרות העברית, בסוף המאה העשרים, הם לכל הדעות פרק זמן ניכּר, ואך טבעי הוא שיחולו בו תמורות לא מעטות, מה גם שגם ברחבי העולם הולך מצבן של הספרות המודפסת ושל העיתונות המודפסת ומידרדר משנה לשנה. ואולם באותם ימים רחוקים – בשיא פריחתה של הסיפורת העברית, שגררה בעקבותיה גם פריחה כלכלית ב"קריית ספר" העברית – איש לא שיער את ממדי המפולת שתגיע, בסוף העשור הראשון של האלף השלישי. מפולת זו הולכת ומתרחשת לנגד עינינו בקצב הגובר מרגע לרגע ואין לדעת מתי תיפסק ומה יהיו תוצאותיה: סופרים שספריהם נמכרו לפני שלושים־ארבעים שנה ברבבות עותקים מסתפקים כיום במכירת מהדורה בת אלף עותקים, אם לא למטה מזה. הוצאות המוכנות להוציא ספרי שירה וספרי עיון איכותיים, הממומנים ברובם על־ידי הכותבים, "מסומנות" ברשתות־השיווּק כהוצאות אֶליטיסטיות שאינן עונות על צָרכיה של רשת מסחרית. בתחומי השירה יש יותר משוררים מקוראי־ שירה, ומספרם הזעום של קוראי־השירה גדול בהרבה ממספרם של אלה המוכנים לקנות ספרי־שירה. מספרם של ספרי העיון בחקר הספרות גם הוא פוחת משנה לשנה. ברי, מצב זה מסַכּן את עצם קיומו של הספר העברי וגורם לסופרים רבים להעלות על שפתיהם אותה שאלת־ייאוש ששאל יל"ג, בסוף המאה התשע־עשרה: "לְמִי אֲנִי עָמֵל?" כאמור, גם בעולם הרחב חלו שינויים מרחיקי לכת בהרגלי־הקריאה ובהיקף צריכת הספרים, אך בתרבות קטנה כתרבותנו המצב מדאיג שבעתיים. אפילו סופרים מן השורה הראשונה אינם יכולים לקווֹת שספריהם יזַכּו אותם בתגמול ראוי לשמו, וחלקם מנסים את כוחם במחזאות, בספרות ילדים או בכתיבת תסריטים לסדרות טלוויזיוניות – ענפי־יצירה שעדיין מזַכּים את כותביהם בתגמול כלשהו, אך גם כאן ההיצע עולה על הביקוש. רשתות־השיווק כרתו את מטה־לחמם של סופרים ומו"לים, והעומדים בראשן אינם משערים מה רב הוא הנזק שהם גורמים לתרבות העברית – נזק הגדול מזה שהזיקו לעם־ ישראל כל הפוגרומים, הגזֵרות והמלחמות שידעה המאה העשרים, שהרי הם מחבלים בהתפתחותה של התרבות העברית, ועם חסר־תרבות איננו עם. וכצפוי, גם כאן חל הכלל של "על דאטפת אטפוך": אגב כריתת לחמם של הסופרים והמו"לים, כרתו הרשתות הללו את הענף שעליו הן יושבות, ונקלעו בעצמן למשבר כלכלי קריטי.


מקצוע לימוד הספרות דועך

מצבם של הוראת הספרות העברית וחקר הספרות באוניברסיטאות קשה ומדאיג אף הוא: החוגים לספרות עברית אינם ממלאים את התפקיד שלשמו קיבלו אישור מהמל"ג )המועצה להשכלה גבוהה( להעניק לתלמידיהם תארים בספרות עברית.) 5( מִספר הסטודנטים הפונים ללימודי התואר הראשון בספרות עברית הולך ופוחת משנה לשנה. שר־החינוך, הרב שי משה פירון, במקום להקצות מלגות לאותם סטודנטים מעטים המוכנים ללמוד את התרבות הלאומית ולהעביר את הלפיד לתלמידיהם, מאיים בביטול בחינות־הבגרות

בספרות, ואם יתממש איומו ילכו החוגים האקדמיים לספרות וידעכו עוד יותר, ואפילו החוגים לספרות במכללות להכשרת־מורים ייסגרו מאין דורש. חבריי בהנהלת איגוד־הסופרים ואנוכי כתבנו לשר־החינוך וביקשנו ממנולשקול שנית את החלטתו. בין השאר נאמר במכתב ש"די להתבונן במה שקרה למקצוע התלמוד, שהיה פעם חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים ומבחינות הבגרות כדי להבין מה גורלו של מקצוע שבו מתבטלת חובת הבחינה. היום כבר אין מלמדים "תורה שבעל־פה" בבית־הספר העממי ואין מלמדים "תלמוד" בבית־הספר התיכון. כתוצאה ישירה מכך כבר אין חוגים לתלמוד במכללות להכשרת מורים ובאוניברסיטאות. החוגים נסגרו ואתם נכרת ענף המחקר בתחום זה. מאחר שהישיבות אינן מתַפקדות כמוסדות מחקר, הלך התחום של חקר התלמוד לבית עולמו, או לפחות שקע בתרדמה עמוקה עד שיבוא אליהו. כאלף שנות תרבות עברית נותרו כאבן שאין לה הופכין". הסברנו שכזה יהיה מצבו של תחום הספרות העברית אם ימומש הרעיון לבטל את בחינת הבגרות בספרות. שִׁחרורו של המקצוע מסד־הבחינה לא יעלה את ערכו בעיני התלמיד, כי אם להפך, ובמדינה שבָּהּ הולך ומתמוסס הדבק המלכד בין בָּנֶיהָ, אסור לנקוט צעד כזה. ניסינו להסביר לשר־החינוך כי הספרות העברית היא ללא ספק התחום, שבו שאלת זהותנו עולה בחריפות רבה יותר מאשר בתחומים הומניסטיים אחדים. מי אנחנו? יהודים? ישראלים? עברים? כנענים? בלי התשובות המורכבות שנותנת הספרות העברית לשאלת הזהות אנו כסומא בארובה. אי אפשר להקנות תחושה של שייכות וזהות לנוער, ולעולים חדשים במיוחד, בלי הכרת הספרות העברית. הסברנו ששמירת התרבות הלאומית חשובה כי היא מבטיחה את קיומנו במקום הזה, היא הבסיס לזהות הקולקטיבית שלנו והיא שהולידה את יֵשותנו כעם חדש. הזהרנו שיקום פה דור שיסתכל בראי וימצא דיוקן מחוק; דור שיֵדע היטב אנגלית ומתמטיקה, וייסע עם נכסיו הרוחניים ל"עמק הסיליקון" )לא יבש הדיו מעל מכתבנו, וכבר נתבשרנו שבאחד מבתי־הספר בעיר רחובות החליטה ההנהלה שלא ללמד השנה תנ"ך וספרות, ולהתמקד בלימודי מדעים כדי להכין את התלמידים למבחנים בין־לאומיים(.


האנאלפביתים של האלף השלישי

המכתב לא זכה לתגובה שלה ציפינו. האיוּם לבטל את בחינת הבגרות בספרות עדיין לא הוסר, ובו־בזמן גבַר האיוּם להפוך את בני־הנוער הישראלי לאנאלפביתים. ״אנאלפבית״, בראשית המאה ה־ 21 , אין פירושו לא לדעת קרוא וכתוב. אנאלפבית הוא גם מי שאינו יודע להבחין בין טקסט כֵּן לטקסט אירוני; מי שאינו יודע להבחין בין יצירה ראליסטית לבין אלגוריה ומשל; מי שאינו מזהה פסוק מקראי ידוע או מִמרת חז״ל ידועה המשובצים ביצירה המודרנית; מי שאינו יודע ששמו של הגיבור ביצירה טעון במשמעויות שיכולות לשפוך אור על היצירה כולה, ובקיצור – כל מי שמעולם לא למד את מקצוע הספרות כהלכה. האנאלפביתים הללו של האלף השלישי גם לא יוכלו להבין הצגת תאטרון, סרט קולנוע או אפילו כתבה בעיתון, שמחברהּ השתמש בתחבולה ספרותית כלשהי: באירוניה, בלשון פיגורטיבית, ברמיזה למקורות הקדומים, ועוד. מה לעשות? לדעתי, לא הכול הוא בבחינת ״מעוּות לא יוכל לתקון״: הקרטל בשוק הספרים הגורם לכך שאנשי־ממון שאינם מבינים בספרות )ואף אינם טורחים להעסיק לקטורים המבינים בספרות( מכתיבים את המצב בשוק הספרים אינו מחויב־המציאות, והמו״לים יכולים ללחום בו אם יתאגדו; ביטול בחינות־הבגרות בספרות אינו ״תורה למשה מסינַי״, וראוי שמשרד החינוך ישקול את הצעד הרה־הגורל הזה בכובד־הראש הראוי; האנרכיה במדעי־הרוח באוניברסיטאות אף היא אינה מחויבת־המציאוּת, והמועצה להשכלה גבוהה יכולה לנקוט צעדים לריסונה. ואף זאת: תמיד כאשר נדמה שהכול הולך לבית עולמו, מתנוצץ איזה רעיון חדש שעשוי לשנות את המצב לטובה. דווקא בתקופתנו, המכוּנָה לא אחת בשם ״תקופת סתיו העמים״, ייתכן שמתוך רֵאקציה לרעיון רב־התרבותיוּת, הולך ״ (״עמיוּת״). peoplehood ומתגבש בעולם הרחב רעיון חדש, המכוּנֶה בשם ״ לפיו, ניתן לעצב את לכידותו של הקולקטיב הלאומי לא באמצעות כתבי־ הקודש, כי אם באמצעות יצירה חילונית משותפת, ובאופן מיוחד באמצעות שיריהם של משוררים נבחרים, תרתי־משמע, שיצירתם מרובדת מנכסי־הרוח של כל הדורות. יוצא אפוא, שיצירתם של משוררים שעברו תהליכי ״קנוניזציה״

ונמצאו ראויים להיות שגורים בפי־כל, מתחילה לקבל בימינו חשיבות רבה יותר מאשר הייתה לה בימי היווצרה. מי יודע?! ייתכן שעוד בימינו נראה תקופה חדשה ומנהגים חדשים, שיורידו מעל הפרק את שאלת הייאוש ״לְמִי

אֲנִי עָמֵל?״ ויפיחו רוח רעננה ב״קריית ספר העברית״.



הערות:


1 . ראו בספרי הכול בגלל קוצו של יוד, הוצאת ספרא והוצאת הקיבוץ המאוחד תל־אביב 320 עמ׳, המאתר ומתאר את רישומה של הפואמה היל״גית בתרבות העברית, למן ,2014 סוף המאה התשע־עשרה ועד הסרט ״הערת שוליים״ של איש הקולנוע יוסי סידר.


2 . כך כינה ביאליק את מנדלי מוכר ספרים במאמר שכותרתו ״יוצר הנוסח״, המכונס בכל כתבי ביאליק במדור ״דברי ספרות״.


3 . שיר הקינה ״אל האריה המת״ נכתב לבקשת י״ח רבניצקי, והתפרסם בכרך ב׳ של כתב־ .) העת פרדס בעריכתו, בשנת תרנ״ד ) 1894


4 . בשירֵ יכלב בית הביע א״צ גרינברג רעיון דומה לזה שהעלה במאמרו ״ביאליק והננסים״ (דבר, מיום 24.12.1926 ), בדבר נסיגתו של ביאליק ״המצביא״ מן המערכה. רעיונות אחדים משירו של גרינברג ״ביאליק״ חזרו גם במאמר הפולמוס של ז׳בוטינסקי נגד ביאליק. בשיר אחר משירֵי כלב בית שגם הוא כותרתו ״ביאליק״, כתב אצ״ג: ״קוּמָה עוּגַב הַשִּׁירָה הָעִבְרִית, / נַגֵּן נִגּוּן הָאֲרִי בְּפִי בִּיאַלִיק, / כֵּיצַד אַרְיֵה קָם פִּתְאֹם מֵרִבְצוֹ / וְזִנֵּק עַל שׁוֹבָיו. על הדיאלוג הסמוי בין שיר זה לבין שירת ביאליק, ראו בפרק ״רצח אב ורצח מלך: מאבק הדורות על כתר השירה״, בספרי השירה מאין תימצא, תל־אביב 1987 , עמ׳.263-243


5 . ראו מאמרי ״פוליטיזציה באוניברסיטאות בחסות החופש האקדמי״, כיווּנים חדשים , )עורך: אלי אייל; סגנית עורך: ליפשה בן ש״ך(, גיליון 26 , סיוון־תמוז תשע״ב, יוני 2012 . עמ׳ 106-91

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ביאליק, אלתרמן וצבע הזברה

או: מדוע אסור לדבר על סופר גדול בפסקנות נחרצת? פורסם: E-MAGO 13/04/2009 לא מכבר נשאלתי בריאיון לפשר יציאתי מעת לעת לפולמוסים של קולמוס נגד סילופים שונים בחקר ביאליק ובחקר אלתרמן.1 תשובתי הייתה שבניגו

סיפור יעקב ועֵשָׂו – ציר יצירתו של ביאליק

עיון נוסף בשיר "ביום קיץ, יום חום" כשהתחיל ביאליק לחבֵּר שירים בפתח העשור האחרון של המאה התשע-עשרה, והוא נער כבן שבע-עשרה, הוא כתב באיגרת לחברו לישיבת "עץ חיים" בווֹלוז'ין כי כל שאיפתו היא להיות משור

אחד אחד ובאין רואה

מובאות מיצירת ביאליק בשירת אלתרמן א. מתקפת הצעירים על ביאליק – האיש ויצירתו בימי עלומיו של אלתרמן מִתקפה נגד יל"ג וביאליק – ה"יכין" וה"בועז" של השירה העברית בת הדור החולף – הייתה סימן מובהק של השתייכ