בחסותו של 'החופש האקדמי' מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות

מעוּות לא יוּכל לִתקון? – השימוש המסולף במושג "החופש האקדמי" והצעה לריפוי תחלואי ה"שסעת" הלאומית

פורסם: "כיוונים חדשים" גיליון 26, יוני 2012

א. תקופה ללא אנשי רוח "שסעת" (סכיזופרניה בלע"ז) היא מחלת נפש חשֹוּכת מרפא, המשבשת את חיי נפגעיה וגורמת להם בעיות תפקוד קשות. טיפול תרופתי וריפוי בעיסוק מקלים אמנם על מחלה זו רק במקצת, ובכל זאת לכל הדעות עדיף טיפול חלקי ובלתי מסַפק על הזנחה טוטלית ועל טמינת הראש בחול. ומה יעשה עַם שלם חולה שסעת (כלומר, עַם הקרוע בין ימין לשמאל, בין מזרח למערב, בין דתיים לחילוניים, בין חרדים לדתיים, בין ותיקים לעולים חדשים, בין ציונים לבתר-ציונים, בין רעבים ללחם לעשירים מופלגים, בין פרזיטים לעֲמֵלים, בין משתמטים לחיילים קרביים, וכיוצא באלה פלגים ופלגי פלגים המאפיינים את המציאוּת היהודית-ישראלית)? איזו תרופה ואלו דרכי ריפוי ניתן להציע לעַם זה כדי להקל על התפרצויותיו הפסיכוטיות, ולהחזירו למסלול חיים תקין?

שאלה זו צריכה להעסיק כיום את אנשי הרוח שלנו ולגזול שינה מעיניהם, אך בעידן חומרני כשלנו, שבּו כל אחד עושה לביתו, קשה לגלוֹת באופק חיינו אנשי רוח כלשהם, הן בקרב מנהיגינו, הן בקרב הסופרים הפועלים בקריית ספר העברית. למען האמת, גם בעולם הרחב מעטים הם בימינו אנשי הרוח הראויים לשמם, שכּּן תקופתנו הבתר-מודרנית, חרף חזותה הנאורה, המרבה להניף דגלים הומניסטיים והומניטריים, הולכת והופכת לתקופה פונדמנטליסטית, שאינה מעודדת חשיבה עצמאית, חקירה ודרישה. לכל שאלה יש תשובה מוכנה מראש עם סימן קריאה בסופה, ותשובה זו מציגה על-פי-רוב איזו "אמת בלעדית" מונוליתית וחסרת פשרות, שהיא לא אחת רחוקה ת"ק פרסה מאיזו אמת אובייקטיבית כלשהי.

האם על המשכיל בעת כזו להיאלם דום? או שמא עליו להזדעק על גילויי העוולה והאיוולת, לנסות לתקן ולכונן תקופת השכלה חדשה, שתאותת לעם ולעולם שמותר להעז לדעת? כיום, רבים מאנשי האקדמיה, הסופרים ואנשי התקשורת ממלאים פיהם מים. בין שמתוך רצון ובין שמאונס, בין שבמתכוון או שלא במתכוון, הם מטאטאים את האמת הכמוסה בלֵבּם אל מתחת לשטיח, יושבים באפס מעשה ומצפים לימים טובים מאלה.

וכך, מול עינינו הרואות, הולך ומתהווה מצב שבו לכל השאלות יש תשובות ידועות וערוכות מראש, ולא אצל החרדים בלבד, אלא גם, ובעיקר, אצל הפלג המכנה את עצמו "ליברלי". גם הוא הפך דוֹגמטי לא פחות מהדתיים, וקנאי לאמִתותיו המקודשות לא פחות מהם. הגיע הדבר לידי כך שכל פלג מחזיק כיום באקסיומות שאסור להרהר על תקפותן או לערער עליהן. חרדים וחילוניים, אנשי שמאל וימין גם יחד מקצינים את עמדותיהם עוד ועוד, ואינם מוכנים אפילו להיחשף אל האמת החלקית שבעמדת "הסִטרא אחרא" ולהודות בקיומה. וכך, מתוך זעם ותסכול על "אטימותו" של היריב הפוליטי ועל חוסר נכונותו להטות אוזן לנימוקים שאינם נוחים לו, מתחפר כל אחד מהצדדים עמוק יותר ויותר בעמדותיו, ומקצין אותן מִשנה לשנה. הדתיים הולכים ומתחרדים, ותעיד הדרישה להפרדה בין גברים לנשים בתחבורה הציבורית וסירובם של חיילים לעמוד מול מקהלת נשים, מחשש "קול באישה ערווה"; ואילו החוגים החילוניים כבר המציאו לעצמם מינֵי "דתות" דוֹגמטיות חדשות (מִגדר ו-queer studies, פוסט-קולוניאליזם, אקולוגיה וכו'), שהנחות היסוד שלהן מקודשות ובלתי ניתנות לערעור.

פן יבינו את דבריי שלא כהלכה, אבהיר כבר בראשית דבריי כי כל התחומים הללו הם תחומים ראויים לחקירה, בתנאי שאין הופכים אותם לדוֹגמות מקודשות שכל שכל המנסה לערער על האקסיומות שלהן, ולוּ כקוצו של יו"ד, מתחייב בנפשו. ואולם, רוב המחקרים בפמיניזם, למשל, אינם מחקרים תיאוריים (descriptive), המציבים סימני שאלה ומנסים לענות עליהם, כי אם פסאודו-מחקרים מגמתיים ומכתיבי פעולה (prescriptive), שבהם העובדות והנתונים לא ישַנו את התוצאות הידועות מראש, וכל נתון שעלול לשבש את התוצאות יסולק בהם מן הדרך. "מחקרים" כאלה אינם טובים יותר מן "המחקרים" ומ"סקרי דעת הקהל" שמזמינות חברות קונצרניות כדי לקדם את מכירותיהן, או מן הכתבות העיתונאיות רחבות היריעה, שבשוליהן רשום באותיות קטנות "פרסום מסחרי".

הנה כי כן, אפילו האקדמיה, שמתפקידה להציב סימני שאלה ולנסות לענות עליהם, משמיעה בדור האחרון ex cathedra מינֵי אמִתות מוטות וחד-משמעיות המסתיימות בסימני קריאה כמקלות המתופף במצעד צבאי, אמִתות המתאימות אולי להופיע על עמוד מודעות או להישמע מעל בימת הנאום הפוליטי, אך מקומן לא יכירן במוסדות המחקר וההוראה האקדמיים מחמת חד-צדדיותם הפלַקַטית והמגמתית. כאמור, כל מי שינסה לבדוק את תקֵפות האקסיומות של "הדתות" החדשות הנ"ל, שנסתפחו למדעי הרוח, למדעי החברה והמדינה ואפילו למשפטים (ואלה כמעט שיָּרשו בשנים האחרונות את מקומן של הדיסציפלינות "הישנות"), יוקא עד מהרה מן הקהילייה האקדמית ויוקע אל עמוד הקלון.

על כן מעטים יהינו להודות בגלוי שאחדים מהחוגים באוניברסיטאות הגדולות בישראל, כבמקומות רבים בעולם, מְהלכים כיום בשוליה הסהרוריים של המפה הפוליטית, וכי תחומי דעת לא מעטים המירו זה מכבר את המחקר המוצק ב"שיח" אופנתי. בחוגים מסוימים כבר אי אפשר להשמיע כל דעה, כי "אבירי חופש הדיבור" יזדעקו לאלתַר ויחרימו ללא דיחוי כל דיבור "בלתי תקני", ירעישו עליו עולמות ויערכו לו דלגיטימציה פומבית ומתוקשרת. על כן, איש אף לא יודה בכך שבחוגים לא מעטים באוניברסיטאות הגדולות בישראל כבר אי אפשר לתת אמון בדבריהם של רבים מהמרצים, הנגועים בחשיבה רדיקלית סהרורית (שלפעמים מקורה באמונה תמימה וכנה, ולפעמים בצביעות אינטרסנטית המתוגמלת היטב על-ידי גופים שאינם אוהדי ישראל, אם לנקוט לשון המעטה), ואלה משתמשים במושאי "מחקריהם" ובנושאי ההוראה שלהם אך ורק כבקולב לתליית אקסיומות פוליטיות קיצוניות.

היו תקופות שבהן נשא הציבור עיניים שואלות אל הסופרים, ובמיוחד אל המשוררים, אך בימינו גם רוב הסופרים אינם מסוגלים לטפס על הר גבוה ולראות ממנו את מפת המציאוּת בכל צבעיה ובמלוא מורכבותה. הם דוחקים את עצמם, מרצון ומאונס, לפינה צרה ונידחת, שממנה אי אפשר לראות את מפת המציאוּת הרב-גונית אלא מזווית ראייה אקסצנטרית ומתוך עיוורון צבעים חלקי. בשל עמדה אקסיומטית והעדר גמישות רעיונית, רבים מהסופרים אינם מסוגלים לראות את התמונה הכוללת ומעֵבר לה. תחת זאת, הם נוברים עד לזרא באותה פיסת מציאוּת צרה שוב ושוב, מבלי להרהר שמא נשתנו הנסיבות והתנאים ושמא נתיישנו האמִתות שלהם וכבר בָּלוּ מזוקן. ציבור הקוראים הרחב משלם להם באופן אינטואיטיבי כגמולם: הוא אינו נותן בהם אמון, ואינו מוכן להטות להם אוזן. הסופר אינו מסוגל לשמש לעמו מַנחה ו"מורה נבוכים", והנתק בינו לבין קוראיו הוא הגדול ביותר שהיה אי פעם בתולדות התרבות. ב. עם המשמיט את תשתיתו התרבותית מידיו מחלת השסעת שממנה סובל עמנו חמורה במיוחד לאור העובדה שתרבותו העתיקה והמרובדת, שהבטיחה את קיומו במשך אלפי שנים ושימשה לבניו דבק מלכד, גוֹועת באלף השלישי והולכת לבית עולמה. אפילו אלה המתברכים בעצמם ומשוכנעים שהם שומרי חומותיה אינם מכירים אותה כראוי: ב"ישיבות" אין מכירים את חקר המקרא, את חקר התלמוד, ובוודאי שאין מכירים בהן את שיאיה של הספרות העברית – את שירת "תור הזהב" בספרד ואת הספרות העברית של "דור התחייה"; ואילו באוניברסיטאות כבר ויתרו זה מכבר על ההתמקדות המעמיקה בתחומים אלה, החיוניים לקיומם של העם והמדינה, לטובת רפרוף שטחי בתחומים חדשים ואופנתיים, אשר החלישו את הדיסציפלינות "הישנות" עד דכא.

אין הדבר בגדר סוד שבאוניברסיטה חשובה כמו אוניברסיטת תל-אביב כבר אין חוג למקרא, כבר אין חוג לתלמוד, כבר אין חוג ללשון עברית וכבר אין חוג לספרות עברית. החוגים ללשון עברית, למקרא ולתלמוד פועלים כ"מגמות" בתוך מעטפת ששמה "החוג ללימודי התרבות העברית", ואילו החוג לספרות עברית התאחד לפני שנים אחדות עם החוג לתורת הספרות הכללית, ושמו בישראל "החוג לספרות". יוצא אפוא שבאוניברסיטה הגדולה בישראל, שבה יש חוג לספרות אנגלית, חוג לספרות צרפתית, חוג ללימודים קלסיים וחוג לספרות ערבית, אין חוג המוקדש במלואו ללימוד הספרות העברית. משל לְמה הדבר דומה? לוויתור היפותטי של אוניברסיטת אוקספורד על החוג לספרות אנגלית. ודוק, אוניברסיטה יוקרתית זו ממשיכה לבחור את תלמידי הספרות שלה בקפידה יתֵרה, ולא יעלה על דעת קברניטיה לוותר על תחום כמו חקר הספרות האנגלית והוראתה.

כתוצאה מהאיחודים הנ"ל, נוצרו באוניברסיטת תל-אביב יצירי כלאיים חדשים, נובלותיהם של החוגים "הישנים", שאינם מסוגלים למלא את המנדט שקיבלו החוגים "הישנים" מהמועצה להשכלה גבוהה, דהיינו: לערוך לתלמידיהם היכרות יסודית ומעמיקה עם התרבות העברית לדורותיה. הגיע הדבר לידי כך, שהידיעון של שנת הלימודים תשע"ב, שכל אחד יכול לראותו באתר האינטרנט של האוניברסיטה, מלמד כי אין בחוג לספרות אף לא שיעור אחד המוקדש, רובו ככולו, ליצירת ח"נ ביאליק, ליצירת נתן אלתרמן או ליצירת ש"י עגנון. תחת זאת יש שיעורים המוקדשים לספרות העוסקת במִגדר, בסרבנות, בכיבוש ובשאר נושאים שבהם נועצים המרצים תחילה את החץ ואחר-כך משרטטים ביד בוטחת את עיגולי המטרה.

פה ושם יש אמנם שיעורים לא רבים המוקדשים ליצירתם של יוצרים מינוריים יותר משלושת היוצרים הגדולים הנ"ל – יוצרים שגם בלי היכרות מעמיקה עם יצירתם אפשר וראוי בהחלט לקבל תואר "מוסמך" בספרות עברית – אך חלק לא קטן מתוכנית הלימודים מוקדש לנושאי שוליים ביזַאריים בתכלית (כגון ספרות בלשים, ספרות פורנוגרפית, ספרות וצילום, אנימליזם, מזון בספרות), וכיוצא באלה "פרפראות".

בנסיבות נורמליות, ניתן להקדיש לנושאי שוליים כאלה, וכגון אלה, יום-עיון קליל ומעניין, שבו יפושו המורים, החוקרים והתלמידים מנושאי החובה הכבדים והנכבדים, שבלעדיהם אין לחוג זכות קיום. ואולם, במצב הכאוטי שהשתלט על האוניברסיטאות באלף השלישי, מול עינינו הרואות, הנושאים החשובים והמרכזיים נמחו כמעט כליל מתכנית הלימודים, ואילו השוליים כבשו את מרכז הזירה. לעיתים אינך יודע אם מעצבי תכנית הלימודים אינם יודעים שהתוכנית שבנו חותרת נגד כל היגיון, ומקדשת אך ורק את האֶגואיזם הנאור ואת הנאותיו האפיקוריות המיידיות של הפרט, או שמא זוהי מטרתם – לחתור תחת כל תשתית תרבותית מלכדת, להביא לאטומיזציה של העם והחברה בישראל ולהפוך את השוליים הסהרוריים למרכז (ביודעם שתלמידיהם ילַמדו בבוא יומם את תלמידיהם שלהם את מה שלמדו באוניברסיטה, ודור ההמשך, לגבי דידם של מעצבי התרבות החדשים שלנו, מוטב שלא יידע ולא יבין מי היו יל"ג, ביאליק ואלתרמן, ומה היה תפקידם ברצף ההיסטורי של התרבות העברית החדשה).

אמת, חוקי ההיצע והביקוש גם הם מכתיבים את מצבם העגום של החוגים החשובים, אך הבלתי אטרקטיביים הללו. בימים קשים אלה, שבהם תלמידים מדירים את רגליהם ממדעי הרוח, ומחפשים לעצמם מקצועות שיש בצִדם בדל של סיכוי לתעסוקה ולפרנסה, לא קל לאייש חוג לספרות עברית, הן מבחינת סגל ההוראה, הן מבחינת קהל הסטודנטים. גם אותם סטודנטים לא מרובים, הבאים ללמוד ספרות מתוך בחירה, ישמחו אולי לקבל "פרפראות" תחת מנות עיקריות כבדות לעיכול כיצירות יל"ג ומנדלי, ביאליק ועגנון. על כן, מתוך אוריינטציה שיווקית, אפשר למצוא בתכנית הלימודים של חוג כמו החוג לספרות קורסים הנושאים שמות שאפילו הנייר אינו סובלם (כגון "הסופרת כזונת צמרת, הספרות כסרסור"), ואלה הופכים בבת-אחת חוג אקדמי עתיר הישגים לקברט ספרותי, שאף אינו ממלא כראוי את התפקיד שלמענו נוצר.

באוניברסיטה העברית אין המצב טוב יותר. לפי דיווחי העיתונות מתברר כי לחוג זה, שבעבר נרשמו אליו בכל שנה מאות סטודנטים ועם בוגריו נמנים חשובי הסופרים בישראל, נרשמו בשנה החולפת שבעה סטודנטים בלבד. מעניין להיווכח כי, למרבה הפרדוקס, דווקא בתקופות שבהן קבע החוג לספרות עברית תוכנית לימודים תובענית ומחייבת, שידעה להבר את התבן מן המוץ, לא חסרו בו תלמידים (אפשר שככלות הכול אין החנופה אל המכנה המשותף הנמוך והצפת החוג בתכניות "הגל הקל" ערובה להצלחה בגיוס קהל סטודנטים).

באוניברסיטת בר-אילן עדיין לא ויתרו אמנם על ביאליק ועל עגנון, אך לא ויתרו על האוריינטציה השיווקית (ויעידו כותרות קורסים כדוגמת "מאיזופוס עד מיקי מאוס: משלי חיות"), והמחלקה לספרות עם ישראל שכוללת גם יידיש וגם לאדינו מציעה נושאים כדוגמת "ספרות הנאה וספרות זולה ביידיש", או "מה אמר ג'וחה: הסיפור העממי בלאדינו".

מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, מטפחים אפוא בחוגים, שנקראו פעם "החוג לספרות עברית", או "המחלקה לספרות עברית", מגמות בתר-ציוניות, שכן הם מאותתים, מדעת ושלא מדעת, שאין די בחקר הספרות העברית ובהוראתה כדי לפרנס חוג אקדמי ראוי לשמו (למען האמת, יש להודות שייתכן ומדובר כאן בכורח-בל-יגונה, כי לתרבות גוֹועת, כמו תרבות יידיש ותרבות לאדינו, יימצאו תמיד תורמים נדיבים, אך איש מהתורמים לא יסכים לתרום לחקר הספרות העברית).

כך או אחרת, לפנינו מצטיירת מציאוּת שבּה חוגים, אשר פיתחו במשך דורות תחומי מחקר חשובים ואשר הצעידו את חקר התרבות העברית קדימה, מוכנים להשמיט את "היש" הוודאי, ולהתחיל לבנות משהו חדש "יש מאין" רק משום שאיזו אופנה חולפת מאותתת להם שאולי בדרך זו יימשכו אליהם כמה סטודנטים.

הצרה היא שלא יעלה בדעת קברניטי האוניברסיטה להדריך את ראשי החוגים השוקעים הללו ולעודדם ליזום אסטרטגיית שיווק הפוכה לחלוטין: דהיינו, להעלות את רמת החוגים המופקדים על התרבות העברית לסוגיה ולדורותיה באמצעות מתן מלגות נדיבות לתלמידים מצטיינים, שיאפשרו את קיומם של תחומי הדעת החיוניים הללו גם בדורות הבאים. אף לא יעלה על דעתם להפנות משאבים נדיבים למחקרים בתחומי התרבות העברית, כי כל אחד מהם דואג קודם כול ללטיפונדיה שלו. וכך, עקב חוסר ביקוש הגורם לאובדן-כיוונים אצל ראשי החוגים, וכן עקב חוסר מנהיגות ברמה הלאומית וברמה האוניברסיטאית, אנו עדים לכך שחוגים בעלי מסורת והישגים, שקיומם הוא בנפשנו, נמקים מאין דורש.

קברניטי האוניברסיטאות אינם מקדישים מחשבה לתוצאות שקיעתם של אותם תחומי דעת שקיומם הוא תנאי בל יעבור להבטחת עתיד העם והמדינה. על כן הם מכרסמים ללא הרף במצבת התקנים של אותם חוגים שבהם חוקרים ומלמדים את התרבות הלאומית, במקום לחזק חוגים אלה ולהבטיח את המשך קיומם: כך, למשל, בחוג לספרות של אוניברסיטת תל-אביב, עם פרישתם בעשור האחרון של שמונה פרופסורים מן המניין לספרות עברית, קיבל החוג בתמורה לשמונה תקנים בכירים רק תקן אחד בלבד, שהוקצה למרצה המתמקד בספרות הגרמנית (!). אחדים מגמלאי החוג ממשיכים ללמד בהתנדבות, וכך נוצר הרושם הכוזב שאין המצב גרוע כל כך, מבלי לראות ולהבין שתחומי ידע אקדמיים כמוהם כ"מרוץ שליחים", ובאין דור המשך, שיקבל את הלפיד מקודמו כדי למסור אותו הלאה, יום אחד ייפסק המרוץ, והלפיד העשֵן והמדולדל יכבה כליל.

הנה כי כן: קִצן של דיסציפלינות רבות בתחומי התרבות העברית אורב מאחורי הכותל. הכול יודעים ומבינים כמדומה כי מחובתה של האוניברסיטה לגדל את עתודת הדורות הבאים, ולהימנע ככל האפשר מביסוסה של תוכנית הלימודים על שיעורים הניתנים בהתנדבות על-ידי גימלאים קשישים, שרוב הישגיהם כבר מאחוריהם. ואולם, במקום לטפח סגל צעיר, שיראה באוניברסיטה את ביתו, מתמלאים החוגים השוקעים במתַרגלים מזדמנים, שעדיין לא כתבו מאמר אקדמי אחד מימיהם, והיודעים אל נכון שאין להם כל עתיד במוסד האקדמי שבו הם מלמדים. תנאי העסקתם של מורים-דרדקים אלה גרועים לעִתים מתנאיהם המחפירים של עובדי קבלן, ואופק הציפיות שלהם לוּט בערפל לחלוטין. סיכוייהם להפוך ביום מן הימים לאנשי הסגל הבכיר של האוניברסיטה מועטים, אם לא אפסיים. הילכך, ולאור המצב האַנומלי שנוצר, סביר להניח שבעתיד ייסגרו החוגים המופקדים על התרבות הלאומית, בהיעדר ביקוש מצד התלמידים ובהיעדר סגל ראוי לשמו במחקר ובהוראה (ראוי לדעת שהכשרת איש מחקר והוראה במדעי הרוח אורכת עשרות שנים).

אפשר שהאוניברסיטאות הגדולות אינן רואות סיבה לדאגה, כי תמיד יימצאו סטודנטים שירצו ללמוד משפטים, מנהל עסקים, תקשורת וכיוצא באלה מקצועות מבטיחים; אך העומדים בראשן, אם עיניים להם בקודקודם, צריכים להרחיק ראות ולהבין כי התרבות הלאומית עלולה לגווע אט אט, אם לא יהיה מי שיִלמד אותה ויחקרנה. במצב שנוצר, גם מחקריה הקיימים יאבדו את ערכם מאין דורש, ואם לא יהיו בתחומי דעת אלה חוקרים ומורים ראויים לשמם, גם לא יהיה מי שינחיל אותם לדור הבא, ותחומי הדעת הללו יישארו כאבן שאין לה הופכין. גרוע מזה, התרבות הלאומית תלך ותתנוון, תלך ותשקע, ודורות רבים יידרשו כדי להחזירה למסלולה.

אכן, בהיעדר חוגים ראויים לשמם, שיחנכו דורות חדשים של מורים וחוקרים, גם הוראתם של מקצועות אלה בחינוך היסודי והעל-יסודי תלך ותאבד את ערכה ואת מעמדה (יודעי דבר אומרים שהיא כבר איבדה מזמן את כוחה ואת מעמדה, וכי ברוב בתי הספר היא שרויה כרגע במצב של "מעוּות לא יוכל לִתקון"). התלמידים, שמערכת החינוך של ימינו מעמידה לרשותם אפשרויות אין-ספור, יעדיפו לבחור במקצועות מושכי-לב ושימושיים יותר מאשר ספרות עברית, למשל, ויסתפקו בלימודי ספרות ברמת המינימום הנדרש לקבלת תעודת בגרות. לא ירחק היום, וגם המינימום הזה יימחק מדרישות הסף לקבלת תעודת בגרות, והדורות הבאים ייצאו ממערכת החינוך ללא כל תשתית תרבותית מלכדת. איש לא יקונן על כך, כשם שאיש לא קונן בעת שנתבטלו מקצועות התורה שבעל-פה והתלמוד, שנלמדו בבתי-הספר היסודיים והעל-יסודיים בישראל בדורות עברו.

יש לנו תרבות עשירה ועם דל, שלעולם לא ישמח בחלקו, ותמיד יציץ אל מאחורי הגדר כדי להתקנא בדשא הירוק של זולתו. הצעירים יעדיפו להכיר את תרבות המזרח הרחוק, או לטעום טעימות בלתי מחייבות מפרק אחד ויחיד בתרבותם – תורת הסוד והמסתורין, שמסיבות שלא כאן המקום לפרטן הפכה לאופנתית ומושכת בדור האחרון. הדתיים ימשיכו לִשנות את פרקם, כמימים ימימה, ולא יפתחו את "ארון הספרים" שלהם לרווחה לטקסטים חדשים. ידוע שבחינוך החרדי אפילו ביאליק, מחברם של "המתמיד" ו"על סף בית המדרש", הוא בבחינת מוקצה, ורבות מהיצירות הנלמדות בו תחת הכותרת "ספרות" הן כה רדודות מן הבחינה הרעיונית וכה ירודות מן הבחינה האסתטית, עד כי אי אפשר לכנותן "ספרות". במצב כזה מתבקשת התערבות ממלכתית, שתציל את מה שניתן להציל, אך גם מנהיגות אָין. בניין תרבותי, שדורות עמלו על בנייתו וטיפוחו עומד בסכנה קיומית.

יש לזכור ולהזכיר: לעם אסור לערער במו ידיו את מעמדן של ספרותו ותרבותו. בבית-הספר האמריקני מלמדים את מארק טוויין ואת המינגוויי, את אדגר אלן פו ואת וולט ויטמן עוד לפני שמלמדים בו את שקספיר. שקספיר האנגלי נלמד בבית-הספר האמריקני כחלק מספרות העולם – כספרות זרה. ואילו אצלנו, הכלל של שמירת התרבות הלאומית חשוב שבעתיים. חשוב לשמור על הספרות העברית, כי היא זו שעשויה להבטיח את קיומנו במקום הזה. היא הבסיס לזהות הקולקטיבית שלנו, והיא שהולידה את יישותנו כעם חדש.

אצל עמים אחרים קדמו הקרקע, כלי האוכל וכלי המלחמה לספרות. אצלנו קדמה הספרות העברית החדשה לארץ ולמדינה. לפני שהיו לנו כלי מלחמה, היו לנו סופרים שחלומותיהם והגותם הולידו את המדינה. תחיית הלשון והתרבות העברית החדשה היא ההישג הוודאי ביותר שלנו, והיא זו שעדיין מחזיקה בארץ גם אותם אנשי משני קצותיה של המפה הפוליטית, אלה הבזים לעניינים טריטוריאליים ואלה הבזים לעניינים טרנסצנדנטיים. ובמה עתיד להתמלא החלל שייווצר לאחר הוויתור על התרבות העברית? מוטב שלא להעלות כאן השערות וחזיונות בעתה אפוקליפטיים. אלה עוד עלולים חס וחלילה להתגשם מול עינינו הרואות. ג. מה לעשות? לעשות! לכאורה אין כל תרופה לריפוי החולי הזה, שתקף את כל המערכות וטרף את כל הכללים. הן מדובר במלחמת תרבות בעלת השלכות לאומיות ובין-לאומיות, ובתופעות בעלות ממדים גלובליים. ייתכן שאין מה לעשות חוץ מאשר לשבת ולחכות בסבלנות עד שהגל העכור הזה יחלוף ויעבור מן העולם. ואולם, במצבנו הלאומי-חברתי, המפולג והקרוע, מצבה של אומה קטנה וחולת שסעת, ייתכן שחייבים לעשות מעשה. גם ילד קטן, שיסתום את החור שבסכר, ויעצור באצבעו את השיטפון הגדול, יעשה ללא ספק מעשה ראוי ומועיל. על כן, אסור לשבת מנגד, להיאלם דום ולהתעלם מן המציאות עד שהציבור יתעשת ויבין במאוחר שהנאורות ממנו והלאה.

עם ישראל, שמחלת השסעת שלו חמורה פי כמה מזו של המתוקנות שבאומות העולם, צריך לקחת על עצמו את המשימה הזאת, ההֶרואית והבלתי הֶרואית כאחת, הכרוכה בתיקון עיוותיה של התרבות הלאומית השוקעת, ואפשר להתחיל לעשות זאת באמצעות בדק בית בחמש האוניברסיטאות הגדולות, גם אם התיקון עלול להכאיב ולעִתים אף להיראות שמרני ורגרסיבי. לפעמים גלגולו המחודש של הישָן הוא החידוש האמִתי. עם ההכרה בצורך בתיקון יתחיל אולי תהליך הריפוי, ותוחזר השפיות אל המוסדות להשכלה גבוהה, תחלחל מהם גם אל מערכת החינוך היסודית והעל-יסודית, ותשפיע על הציבור כולו.

אמנם אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, ולתבוע הוראה אקדמית אַ-פוליטית למהדרין, כבעבר. השקפת המרצים תבצבץ מדבריהם גם אם יסתירוה מאחורי שבעה צעיפים, וכבר לימדונו דרכים לזיהוי ה-subtext המסתתר מאחורי כל טקסט. ואולם, אפשר גם אפשר להוציא מתוכה את גילוייה הבוטים והבלתי לגיטימיים של הפוליטיזציה, אלה ההופכים את ההוראה האקדמית לשטיפת מוח ולאינדוקטרינציה חסרות בקרה ורסן.

כאשר כיהנתי כחברה בוועדת מינויים אוניברסיטאית, נזדמן לי לעיין בסקרי הוראה, ולגלות בשוליהם הערות מחאה של סטודנטים ממורמרים, הקובלים בסתר על הטרדה פוליטית מצד מוריהם. מתברר שיש מרצים "מיסיונרים" לא מעטים, המבקשים להעביר את תלמידיהם על "דתם", כאלה ההופכים אפילו ניתוח תחבירי או תרגיל בלוגיקה למכשיר מחוכם להטפה ולאינדוקטרינציה. חלפו להם כידוע הימים, שבהם הבינו מורים שאין לעשות את כיתתם סניף למפלגתם, ולהימנע מתכתיבים פוליטיים טורדניים, מעודדי אפלייה ובידול. כיום המצב הוא שהמרצה ה"מיסיונר" גורם בעריצותו הרעיונית לכך שהמשוכנעים ישתכנעו, שהמתנגדים יתבצרו בעמדתם ושהתלויים בו ובמוצָא פיו יהפכו בעל כורחם ל"אנוסים". בכל מקרה, אין בדבריו של מרצה כזה, המדבר בדרך-כלל גבוהה גבוהה על חופש המחשבה והביטוי, כדי לעודד מחשבה חופשית ופלורליסטית. על כן, מן הראוי לערוך צעדים אחדים שישנו את המצב:

בראש ובראשונה, יש לדאוג שהחוגים יבדקו את עצמם, וגם ייבדקו על-ידי גורם חיצוני, שיעריך אם הם עדיין עומדים בתנאי המנדט שניתן להם לפני יובל שנים ויותר על-ידי המועצה להשכלה גבוהה. בדיקה תקופתית כזו אינה הליך מיותר גם בזמנים שפויים יותר, ויש בה כדי להחזיר לתכנית הלימודים האוניברסיטאית אותם מרכיבים בסיסיים וחיוניים, שהם בבחינת תנאי בל יעבור לקבלת התארים "בוגר" ו"מוסמך". בדק בית כזה יעלה את קרנן של האוניברסיטאות, כי רק חוג הבונה את תכנית הלימודים שלו על קומת מסד מוצקה, יכול לצייד את בוגריו בתעודה ראויה לשמה.

אם שינה החוג במרוצת השנים מקצה אל קצה את תכניתו המקורית, שעליה קיבל לפני יובל שנים מנדט להעניק לתלמידיו את התארים "בוגר" ו"מוסמך", ואף שינה את שמו, יתכבד ויפנה אל המועצה להשכלה גבוהה בדרישה להכיר בו כבחוג חדש, המסוגל להסמיך תלמידים. אי אפשר, לזלזל בחוגים "הישנים" ובהישגיהם, ובו-בזמן להמשיך להשתמש בהיתר המל"ג שחוגים "ישנים" אלה קיבלו לפני יובל שנים ויותר על סמך תוכנית לימודים שכבר עברה ובטלה מן העולם. יש להבין כי אישורה של המל"ג איבד את תקפותו ברגע שהחוג שינה את פניו עד לבלי הכֵּר.

מן הראוי לבטל את הנוהג הפסול שפשה בקרב אנשי סגל לא מעטים: הפיכת החדר או המשרד האוניברסיטאי לסניף של המפלגה שאת דגלה הם נושאים, תוך שימוש בלתי הוגן בשירותי הדואר, הטלפון והאינטרנט של האוניברסיטה, ולעתים אף בשירותיהם של עוזרי ההוראה שהועמדו לרשותם. תקני האוניברסיטה ותקציביה נועדו לסייע להם במחקריהם ובהדרכת תלמידיהם, ולא לשום מטרה אחרת.

מן הראוי שייאסר על אנשי סגל להטיף את דעותיהם הפוליטיות האישיות מעל הקתדרה. דעתו האישית של איש הסגל האקדמי אינה חשובה יותר משל האיש ברחוב, ולא בזכותה גייסה אותו האוניברסיטה לשורותיה. מרצה שהעשייה הפוליטית בוערת כאש בעצמותיו, יתכבד במחילה וייצא לחופשה מהוראה, או ימיר את הקריירה האקדמית שלו בקריירה פוליטית.

מן הראוי שתוקם ועדה של משפטנים, פילוסופים, בלשנים וחוקרי טקסט אשר תשב ותנסח את ההבדלים המהותיים שבין מחקר ראוי לשמו לבין תעמולה פוליטית בלתי לגיטימית, גם באותם תחומים אפורים שבהם ההבדלים דקים וקשים לניסוח. ועדה כזו תוכל לקבוע אם חצה מרצה, שתלמידיו הגדירוהו "מטריד פוליטי", את הגבול הדק והמסופק שבין הבעת דעה לגיטימית להטפה טורדנית.

עיסוק באותם תחומים אקדמיים, המשיקים בפוליטיקה, מן הראוי שייעשה בדרך תיאורית, המעודדת חשיבה פלורליסטית, ולא בדרך פרסקריפטיבית (דרך הציווי והתכתיב, המעודדת או דורשת פעולה). הסטודנטים, יש לזכור, אינם בני ערובה או שבויים של המרצים שלהם, והמרצים אינם רשאים להטרידם הטרדה פוליטית, ממש כשם שאסור לאנשי סגל להטריד את תלמידיהם הטרדה מינית. סטודנטים המתבקשים להביע את דעתם, בכתב או בעל-פה, על עניינים פוליטיים שנויים במחלוקת, סטודנטים המוזמנים על-ידי מרציהם להשתתף בהפגנה או לחתום על עצומה, מוטרדים הטרדה פוליטית, כי המורה מנצל את מרותו. מבלי לומר זאת מפורשות, הוא כופה עליהם לחשוב כמוהו ולהתנהג כמוהו. למותר לציין כי הסטודנט רשאי וזכאי לחשוב אחרת ממורהו ולהתנהג אחרת ממנו, מבלי שהדבר יסכן את ציוניו, או ישבש את קידומו ואת מהלכה של דרכו האקדמית.

יש לזכור כי החופש האקדמי (בלטינית: Libertas scholastica), שבו מרבים לנפנף בכל פעם שבה מאשימים את האוניברסיטאות בפוליטיזציה, אינו אלא החופש של איש הסגל לחקור ולפרסם את תוצאות המחקר ללא התערבות או תכתיבים "מלמעלה". החופש האקדמי איננו carte blanche להפיכת הקתדרה האקדמית לבמה לתעמולה פוליטית. על כן, אלה המנפנפים בדגל החופש האקדמי בעת שמאשימים אותם בהטייה פוליטית ובהפצת תעמולה, שוכחים ומשכיחים, בין שבשוגג ובין שבמזיד, את משמעותו המקורית של מושג חשוב זה, שהוא אחת מאבני היסוד של התרבות המערבית האנתרופוצנטרית שעודדה את חופש המחשבה.

והצעה נוספת לתיקון עיוותי "חופש הביטוי" נוסח האלף השלישי: אותם אנשי סגל, מעטים אך קולניים, הקוראים להחרמת מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל, יתכבדו וילמדו במוסדות שמעבר לים, ולא באותם מוסדות להשכלה גבוהה בישראל המוקצים לדעתם מחמת מיאוס. החוק הן מתיר לפטר פועל תעשייה הקורא להחרמת המפעל שבו הוא עובד ואף לתבוע אותו על נזיקין, שהרי התעמולה שהוא עורך נגד מקום עבודתו, שממנו הוא מוצא את פרנסתו, גורם נזק כלכלי. גם איש סגל הקורא להחרמת האקדמיה הישראלית כורת את הענף שעליו הוא יושב, וגורם לה נזק תדמיתי וכלכלי, שקשה אפילו לאומדו. האם דמם של המרצים באוניברסיטאות סמוק יותר משל פועל תעשייה? או שמא דמם כחול יותר? כבר שמענו על מרצָה שדרשה את החרמת האוניברסיטאות בישראל, לרבות האוניברסיטה שבה היא מלמדת, ובבואה לחפש לעצמה מקום לשנת שבתון באחת מהאוניברסיטאות בבריטניה, נאמר לה: "עִם ישראלים אין לנו עסק!"

לא מכבר התבשרנו על הכוונה לסגור את החוג למימשל באוניברסיטת הנגב. העיתונים ציטטו את דברי ראש החוג, שקרא לא פעם להחרמת האוניברסיטאות בישראל, ולפיהם הוא חרד לגורל משפחתו. ולא עלה בדעתו של "הקוזק הנגזל" הזה שגם אנשי סגל אחרים רוצים לגדל בארץ את משפחותיהם, וכי הדברים שהוא משמיע בכל העולם נגד ישראל ומוסדותיה כורתים את הענף שעליו יושבים הם והוא גם יחד.

אף ראוי להקים ועדת אתיקה שתבחן את נושא המידתיות בטיעוניהם של חברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות, ולא רק את איכות הטיעונים ותקפותם. כך, למשל, לא מכבר נתבשרנו בעיתונות על ספר חדש המאשים את ספרי הלימוד בישראל בגזענות. וכל כך למה? לפי הדיווח העיתונאי, הערבי מוצג לא אחת באחדים מספרי הלימוד בישראל כפ'לאח לבוש בגלאביה, ר"ל, ולא כרופא בחלוק לבן, למשל. אעיר על כך, שאם זהו אכן המצב בספרי הלימוד בישראל, הריהו טעון כמובן תיקון, אך מכאן ועד להאשמה ב"גזענות" רחוקה לדעתי הדרך. האשמת ספרי הלימוד בישראל בגזענות צורמת במיוחד כשהיא נעשית באנגלית, למען קוראים בעולם הרחב, שמעתה יאשימו את ישראל בגזענות מבלי שיידעו כלל כי בספרי הלימוד של הרשות הפלשתינאית יש דרישות מפורשות להשמדת ישראל (לא פחות!). חוסר המידתיות ב"מחקרה" של אשת החינוך מהאוניברסיטה העברית, שמיהרה לפרסם את ממצאיה באנגלית, לאחר שבדקה רק צד אחד, העלימה בכוונה תחילה את ההקשר והפריזה הפרזה אבסורדית בניסוח תוצאות בדיקתה כדי להוציא את דיבת ישראל רעה מעבר לים – זועק אפוא לשמים. הצדקנות במקרה זה כנראה מתוגמלת היטב מאותם גופים שהוקעת ישראל בעולם משרתת היטב את מטרתם. אותה חוקרת, שהייתה מוכנה להתיר את דמם של נציגי המדינה שבאו לדרום-אפריקה כדי להגן על העמדה הישראלית ולא מחתה על פרסום תמונותיהם תחת הכותרת "פושעי מלחמה", חסינה לגמרי מביקורת על מעשיה, הנהנים מחסותו המגוננת והמקודשת של "החופש האקדמי", המקבל כאמור בימינו פרשנות מוטה ומסולפת לחלוטין, שבינה לבין הוראתו המקורית והנכונה של המושג אין ולא כלום.

הנייר הן יכול לסבול כל דבר עוולה ואיוולת. הנה, עיתון "הניו-יורק טיימס" מיום 10.5.1943, שראה אור באותם ימים אפלים שבהם כבר הייתה ארצות הברית נתונה במלחמה לחיים ולמוות עם גרמניה הנאצית, יצא בכתבה שכותרתה ההזויה הכריזה: "Jewish Resistance Shatters Hopes for a Peaceful Final Solution" – ("ההתנגדות היהודית [כלומר, מרד גטו ורשה – ז"ש] מנפצת תקוות לפתרון סופי בדרכי שלום"). באותה עת היה הבעלים והמו"ל של העיתון יהודי בשם ארתור הייז סולצברגר, שלא חי בשלום עם יהדותו, וביקש להיראות בעיני חבריו הנאורים "צדיק" ו"נאור" אף יותר מהאפיפיור.

האם יש תעודת ביטוח לאותם חברי סגל, המשמיעים כתבי שטנה אוטו-אנטישמיים ואנטי-ישראליים מעל הקתדראות (ועיניהם לא אחת נשואות לשכר ולבצע שיגיעו מקרנות המחקר "האלטרואיסטיות" למיניהן שמעבר לים), שדברי הבלע שלהם לא יצוטטו לימים לדיראון עולם ביחד עם הכותרת המצמררת הנ"ל של ה"ניו יורק טיימס"? גם אם הצעדים המוצעים בזה ייחשבו צעדים מכאיבים ורגרסיביים, ייתכן שלעיתים יש להכאיב ולהיסוג לאחור כדי לאפשר צעידה בטוחה אל העתיד.

יטענו הטוענים נגדי: דבריך יוצאים נגד פוליטיזציה באקדמיה, והם עצמם נגועים בפוליטיקה; דבריך דורשים שדברי איש האקדמיה יהיו תיאוריים (descriptive), ושלא יכתיבו דרכים לפעולה (prescriptive), ואתְּ עצמך ממליצה על נקיטת צעדים ודרכי פעולה נגד הפוליטיזציה של האוניברסיטאות. ייתכן שיוסיפו ויטענו נגדי: לא השמעת כאן דברי ביקורת נגד אוניברסיטת בר-אילן, שלפי דיווחי העיתונות מעכבת קידומם של אנשי סגל "שמאלנים", ובעבר טיפחה בין כתליה אותם תועמלנים שתרמו בדבריהם להסתה הפוליטית שהביאה לרצח רבין.

אכן, לכאורה יש בדבריי סתירות, ואלה תובעות את יישובן. אנסה להשיב לטענות היפותטיות אלה, ואומַר שהמצב שתיארתי שולט בארבע מבין חמש האוניברסיטאות הגדולות, ועל כן התמקדתי כאן, מקוצר היריעה, בעיקר בצד אחד של התמונה, שהוא הצד הדומיננטי בהשכלה הגבוהה בישראל, שאותו אני מכירה היטב מקרוב ושאותו ראיתי במו עיניי בארבעים שנות עבודתי באוניברסיטת תל-אביב. התחלתי את עבודתי באוניברסיטה בעיצומה של המלחמה הקרה, שהולידה שיטות מחקר אַ-פוליטיות, ופרשתי ממנה לגמלאות בעיצומה של תקופה קיצונית מאין כמוה, שבה השתלטה הפוליטיזציה על האוניברסיטאות והפכה בהן את המחקר ל"שיח" עקר, שאינו נותן פרחים ופרי. אכן, קיצוניות מולידה קיצוניות, ועליי להודות בריש גלי שגם תהליכי ההקצנה וההתחרדות המאפיינים כיום את אוניברסיטת בר-אילן מסכנים לדעתי את עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל. במָקום שבּו ירשו סימני הקריאה את סימני השאלה, אי אפשר לטפח מחקר ראוי לשמו. הדת והמחקר, כמו הפוליטיקה והמחקר, אינם שותפים טבעיים לדרך אחת, ויתקשו ללכת בה "יד ביד": הדת והפוליטיקה דורשים אמירות נחרצות וחד-משמעיות, ואילו המחקר מחייב את העוסקים בו לשאול שאלות ולגלות נכונות לשנות את התיזה במידת הצורך. פיזיקאי דתי צריך להשאיר בבית את אמונתו בספר התנ"ך בצאתו אל המעבדה, וכלכלן או סוציולוג שחבש בנעוריו את ספסלי בנק"י צריך להשאיר בבית את הדוֹֹגמות שעליהן התחנך בנעוריו בצאתו לכנס מקצועי. כך נהגו בעבר, הן באוניברסיטת בר-אילן הדתית והן בארבע האוניברסיטאות החילוניות, אך בדור האחרון נפרצו הכללים והותרו כל האיסורים. את הנעשה באוניברסיטת בר-אילן אני מכירה כאמור רק מפי השמועה, אך את הנעשה במוסדות האקדמיים האחרים אני מכירה היטב, ויודעת שהפוליטיזציה כבשה בהן כל חלקה טובה, וגרמה לפיחות זוחל בערכה של ההשכלה הגבוהה. הפוליטיזציה במדעי הרוח והחברה הפכה את ההשכלה הגבוהה, במקרה הטוב, לבידור אינטלקטואלי, ובמקרה הרע – לתופעה המסכנת את עתיד העם והמדינה.

אומַר עוד שהדברים שהשמעתי כאן לגיטימיים לדעתי וראויים להיאמר, כי אין הם נגועים באינטרס אישי כלשהו. כפי שאדם הפורש מן "המוסד" (Mossad) רשאי להשמיע בגלוי אותן דעות, שבמשך שנים אסור היה לו לבטאן, כך גם לאיש סגל הפורש לגמלאות מותר להשמיע דברי ביקורת קונסטרוקטיביים ולקרוא לתיקון. אמנם גם בעבר מעולם לא נרתעתי מלהביע את מורת רוחי מן הפוליטיזציה הפושה במוסדות להשכלה גבוהה, אך בעבר לא היצעתי במאמריי דרכים לריפוי תחלואיה ומעוותיה של הפוליטיזציה. עתה אני חשה שזכותי וחובתי להציע את הדברים שהוצעו כאן, ואם בעקבותיהם יתוקן אפילו תיקון קל שבקלים – יהא זה שכרי. גם צעד קטן לריפוי האנומליה שנוצרה באוניברסיטאות, שהפכה את "החופש האקדמי" להפקרות אקדמית, עדיף בעיניי על התעלמות מהסכנה ועל טמינת הראש בחול. בדק הבית שייערך באוניברסיטאות, אם ייערך, יש בכוחו להשפיע השפעה חיובית על כל מערכות חיינו.