הסאטירה - ראש-חץ במלחמות התרבות

יהודה פרידלנדר / במסתרי הסאטירה: פרקים בסאטירה העברית החדשה במאה הי"ט

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן: 1994

פורסם: : דבר 28/10/1994

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

פרופ' יהודה פרידלנדר, העומד בראש הקתדרה לתולדות יהדות מזרח אירופה ותרבותה באוניברסיטת בר-אילן, מפרסם בחמש-עשרה שנים האחרונות את פירות מחקריו על התפתחות הסאטירה העברית - מראשית תקופת ההשכלה במערב אירופה ועד לשלהי התקופה במזרח אירופה. הספר הראשון ("פרקים בסאטיקה העברית בשלהי המאה הי"ח בגרמניה", הוצאת פפירוס, 1979 עסק בניצניה של הסאטירה העברית החדשה, פרי-עטם של בני דור "המאספים": יצחק אייכל, שאול לוין-ברלין ואהרן וולפסון. שלושת הכרכים שבאו אחריו יצאו בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בר-אילן, והרו בכותרת הנאה והסוגסטיבית 'במסתרי הסאטירה': הכרך הראשון (1984 כולל סאטירות משל טוביה גוטמן פדר, מאיר ישראל ברסלאו ומשל מחבר אנונימי, שנלחם את מלחמתה של האשה. קשת-נושאיו מעידה עליו שהוא כנראה בן-דורם של מל"ל ויל"ג, שהרבו לעסוק בסוגיית מעמדה של האשה מישראל הכרך השני (1989 כולל סאטירות משל ר' ישראל בן משה הלוי מזאמושץ ושל ר' מנדל לאנדסברג מקרמניץ הכרך השלישי (1994), העומד במרכז ענייננו, כולל את החיבור הסאטירי 'ספר קנאת האמת' של יהודה ליב מיזס ואת חיבורו הסאטירי של משה ליב ליליינבלום 'משנת אלישע בן אבויה'.

סדרת 'במסתרי הסאטירה' של פרופ' יהודה פרידלנדר לא זו בלבד שהיא מעלה מתהום הנשייה טקסטים מיליטאנטיים, חשובים ומעניינים, שהציבור המשכיל של זמנם הכיר אותם והתענג עליהם. במקובץ, סדרה זו משקפת כבאספקלריה - ולרוב אין זו אספקלריה מאירה - את החברה היהודית בתקופת ההשכלה ואת הפולמוסים שבהם נטלה חלק. באמצעות הטקסטים והמבואות, המובאים בסדרת הספרים שלפנינו, ניתן לקורא בן-ימינו להתחקות אחר התפתחות עולם הרוח היהודי, למן הימים שלאחר המהפכה הצרפתית, שהבטיחה שיווי זכויות לכול, ועד לשלהי תקופת ההשכלה - לימיהם של מל"ל ויל"ג, שנתפכחו מסיסמאות האמנציפציה, שבהן האמיו בכל לב בתקופה הראשונה. הללו החלו נוטים - מי יותר ומי פחות - אל עבר הכיוון הלאומי החיבת-ציוני, שהחל אז לפעם ב"רחוב היהודים", ונטשו את המגמה הרפורמטורית, שאפיינה אתיבתם המוקדמת. מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, ניתן כמדומה להראות כי המעבר מהשכלה ללאומיות הוא שבלם את התפתחות הז'אנר הסאטירי בספרותנו: הספרות של העשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה בכלל, ושירת חיבת-ציון בפרט, הפכה סנטימנטליסטית יותר ויותר, והניחה את חיציה השנונים של הסאטירה ואת אשפתם שיתגוללו בעפר למשך שנות דור ויותר. ההומור טוב-הלב כבש למשך שנות דור את הציניזם והסרקזם המרים של הסאטירה הלוחמת.

במקביל, עבר בתקופה זו על ספרות המערב כולה תהליך מובהק של פיחות הולך וגדל במעמדו של הגיבור הספרותי: מגיבור מופת, שהוד קדומים חופף על כל מעשי ידיו, הפך הגיבור הספרותי לבן-אדם רגיל, שלא ניחן תכונות נעלות ומרוממות. ככל שנקפו השנים, החלו גם סופרים עבריים להעלות בחרט אותם "גיבורים" עלובי חיים, מן הדיוטה התחתונה. באופן סימפטומאטי ומעניין, משנה הגיבור של הסאטירה העברית את פניו: במחצית הראשונה של המאה הי"ט, הריהו דמות אקזמפלארית ונעלה כדמותו של הרמב"ם, ואילו במחצית השנייה של המאה, הריהי דמות מהפכנית ושנויה במחלוקת כדוגמת אלישע בן אבויה ("אחר"), שקיצץ בנטיעות. על כך מעיר המחבר: "תהליך מעניין זה ממחיש מנקודת ראותה של הסאטירה את התנודות האידיאיות מן התפיסה האריסטוקראטית של המשכיל העברי, הנמנה עם העלית שבחברה, כפי שהיא מעוצבת ב'קנאת האמת', אל התפיסה העממית, הסוציאליסטית, כפי שהיא מופיעה ב'משנת אלישע בן אבויה'" (עמ' 11).

לא ייפלא, אפוא, שבתוך ספרות ההשכלה פרח במיוחד הז'אנר הסאטירי המגחיך את המציאות המשובשת והמכוערת, וכל זאת מתוך מגמתה רפורמאטורית. היו משכילים שהלעיגו על הפלפול הרבני ועל הממסד הקהילתי במרכז ההשכלה שבגאליציה נתפתחה באופן בולט הסאטירה האנטי-חסידית ('מגלה טמירין' השתמש בלשון ספרי-חסידים כדי להלעיג על החסידים ועל אורחות חייהם), והסאטירה 'קנאת האמת' של מיזס השתלבה אף היא במגמה זו, הגם שבסגנון שונה לחלוטין מזה של פרל וארטר. מיזס נזקק למסורת הסאטירה הלוקיאנית (שיחות בעולם האמת), כדי להעלות באוב את דמותו האותוריטטיבית של הרמב"ם, הפרוטוטיפוס של המשכיל תאב הדעת ורחב האופקים. באוזניו מגולל בעל 'מרכבת המשנה' (ר' שלמה מחלמא, שחיבר חידושים על 'משנה תורה' לרמב"ם, ותיאר בחיבורו בתמיננ ובאירוניה את השפעת החסידות, ניגוניה וריקודיה, על המון העם). לעצמו הועיד מיזס תפקיד של מלביה"ד בלבד: בעל 'מרכבת המשנה' מספר בחיבורו לרמב"ם אלו מנהגים משונים הנהיג הבעש"ט בקרב עם הארץ חסרי-הדעת, המאמינים בשדים וברוחות. לשיאה מגיעה סאטירה בחיצים שהיא משלחת כנגד ספר הזוהר, המכונה כאן בשם "צרעת נושנת", מלאת "שטותים ואפיקורסות", שמחברו הוא "אחד מהרמאים אשרבו ספרי הבל" לצורכי פרסום ועשיית הון. הסאטירה של מיזס אומרת כולה קטרוג נגד המנהגים וסדרי החברה, שהשליטו החסידים בקרב המוני בית ישראל, ובכך שהיא מעלה את הרמב"ם מתהום הנשייה, היא רומזת לקורא שהמשכיל הביניימי מגלה פתיחות רבה יותר לחידושי המדע והחברה מן היהודי בן המאה הי"ט, שחי בתקופה של "ליקוי מאורות" אירציונלית, שנשתררה עקב השתלטותם של "בעלי שם" למיניהם.

הסאטירה 'משנת אלישע בן אבויה', מן המחצית השנייה של המאה הי"ט, משקפת עולם שונה בתכלית: הגיבור שבחר מל"ל לעצב הוא אחת הדמויות הפרומתאיות והטראגיות במקורותינו - דמות שהעלתה את האינדיווידואליזם למעלת ערך עליון עידן ועידנים לפני הלכי-הרוח הרומאנטיים, ששטפו את אירופה במאה הי"ט. סאטירה זו משקפת כמדומה גם את הדאיזם של סופרי ההשכלה מן המחצית השנייה של המאה. סופרים כדוגמת יל"ג וליליינבלום הטיחו דברים קשים כנגד שמים, ודבריהם הפרומתיאניים, המזכירים בנועזותם של המרד הביירוני כנגד האל, נובעים מהשקפת עולם הדאיסטית, ולא אתאיסטית, דהיינו, מהאמונה באל אינדיפרנטי, שברא את העולם ומאז אינו מתערב בו (וייזכרו דברי יל"ג בפואמות הסאטיריות שלו על שאין עין רואה ואין אוזן שומעת בעולמנו). מכאן הגיעו משכילים כדוגמת יל"ג ומל"ל לחיוב החיים עלי אדמות ולהתנגדות לציפייה לגמול בעולם הבא. מכאן גם שאיפתם הפוזיטיביסטית לעמלנות, לכך שאדם יטול אחריות על עצמו ועל מעשיו. על שאיפה זו של מל"ל, שבלטה במיוחד לאחר שנתקרב אל הרעיונות הקדם-סוציאליסטיים של "בן-נץ" וחבריו, העיר פרופ' פרידלנדר: "אמור מעתה: 'מ יישוב עולם' מושתתת על תפיסת עולם שאין בה מקום לרחמים ולחסד, אלא לחוקי טבע בלבד, ואין בה כל אמונה בהשגחת הבורא ובהתערבותו לאחר שנסתיימה הבריאה" (עמ' 163).

הסאטירה היא בבואה נאמנה של זמנה, והתמורות המהירות שחלו יבתו הסאטירית של מל"ל מעידות על השינויים הדראסטיים, שחלו בהוויה היהודית במחצית השנייה של המאה הי"ט. אם בסאטירה המוקדמת שלו 'קהל רפאים' (1870 העלה מל"ל בחרט גאלריה רחבה של דמויות מגוחכות מעולם הרוח היהודי, בהשראת 'נפשות מתות' של גוגול, בסאטירה שלפנינוב בלשון המשנה, אף שמר על הצד הטיפוגראפי של של הגמרא (המ מוקפת בפירוש הרע"ב, תרתי משמע: ר' עובדיה מברטנורא, מחד גיסא, ורעב ממשי ללחם, מאידך גיסא). ליליינבלום היה נתון אותה עת בתקופה הסוציאליסטית שלו (בין תקופת 'אורחות התלמוד', שבה שאף לתקן תקנות בדת לצורכי החיים המתחדשים, לבין התקופה הלאומית שלו). הוא נתקרב לקבוצתם של א"ש ליברמן ושל מוריס וינצ'בסקי ("בן-נץ" - הראשון הראה כוחו בפארודיה לנוסח המשנה והגמרא, והאחרון הפגין גם הוא את כושרו בפארודיות על לשון הזוהר והמדרשים. מל"ל החליף אפוא אידיאולוגיות שונות בימי חלדו, אף החליף כזיקית את סגנונות יבה שלו, לפי ה"מילייה" החברתי-תרבותי, שבו היה שרוי באותה עת.

והערת סיכום: יש להעי מן ההרואי בעמידתו של פרופ' יהודה פרידלנדר בשני העולמות - בעולמה של ההלכה, ששביליה נהירים לו, ובעולמם של "אפיקורסים ליס", מנקודת ראותם של "שלומי אמוני ישראל": הציבור התורני, היכול גם כיום ליהנות ממכמני השפה הרמזנית של הסאטירה המשכילית, וחיציה חודרים ישירות לשכלו וללבו גם בלא אפאראט למדני ומפורט, לא יעיין כנראה בספרו של הפרופסור לספרות מאוניברסיטת בר-אילן, ויראה בטקסטים הסאטיריים הללו ובעיסוק בהם הבל ורעות רוח. לעומת זאת, אותם אינטלקטואלים חילוניים, שיימשכו אל הסאטירות הללו בשל אופיין המיליטאנטי ועמדתן האנטי-ממסדית, אינו ער בדרך-כלל לעושרן הסובטילי, שכן איבד את הצופן להבנתן. אף על פי כן, בא פרופ' פרידלנדר במחקרים אלה, ומנסה להקיף את שני העולמות, כדי לקרב את הרחוקים. אם אותו פלג בעמנו, שאינו משנה את אורחות חייו, יאטום עיניו מראות ואוזניו משמוע, הרי מוטל לפחות על הצד שכנגד להכיר את הפולמוסים ואת היצירות ששיקפו פולמוסים אלה, כדי שיתוודע במקצת אל תקדימיהם של הפולמוסים, הממשיכים להסעיר את חיינו הציבוריים. לחוקרי הספרות העברית וללומדיה מזמנת הסידרה היוודעות חשובה מאין-כמוה עם הדינאמיקה של תולדות הרוח שלנו דרך הפריזמה הסאטירית.