החיים והספר: על ספרו החדש של חיים באר, "לפני המקום"

על - חיים באר / “לפני המקום" (רומן), ספרייה לעם, הוצאת עם עובד, תל-אביב 2007

פורסם: גג; כתב-עת לספרות, 17 ,2008

ספרו החדש של חיים באר כמוהו כזיקית מחליפה צבעים, לפי צבע המקום. בכל קריאה נגלים לפני הקורא פנים חדשות, מעניינות ומורכבות יותר ויותר. בקריאה ראשונה – זהו ספר על ספרים, מין "ביוגרפיה ליטרריה", גדושת פרטים של חיים באר עצמו, בעל הטור הפופולרי "מזיכרונותיה של תולעת ספרים" בעיתון "דבר" (טור ועיתון השייכים לתקופות אחרות, שבהן העריכו עורכי עיתונים סופרים וספרים). חיים באר עצמו, ללא שבעה צעיפים ובשמו המפורש, הוא אחד הגיבורים הראשיים בספרו החדש, אך גם בדמותו הכמו-אוטוביוגרפית – כמו באירועים ובדמויות העוברים על פניו – יש תערובת מרתקת של אמת ובדיה. באר מתַפקד כאן בדמותו הכמו-אותנטית של סופר המחפש דרך ומוצָא להשלמת ספרו הבלתי גמור – "מילים ללא ארץ" – מתוך עקד-טלאי-פתקים, שהלך ונצטבר בידו במרוצת השנים. כל הגיבורים הראשיים בספרו (המחבר, החוקרת הגרמנייה, המשורר "הכנעני" שהיה לפרופסור וינאי סוחר היודאיקה הוותיק), המוזמנים לכהן בוועדת ההיגוי של מכון ההולך ומוקם בכספו של איל-הון, רפאל זוסמן שמו, כולם סובבים סביב עולם הרוח ו"ארון הספרים היהודי", גם כשרגליהם נטועות באדמה.

אפילו דמותו של המצנט ואיל ההון רפאל זוסמן, מן המתעשרים החדשים שעשו את הונם בעסקי נדל"ן בין-לאומיים, נקשרת לעטיפת ספרו החדש של חיים באר, שעליה מתנוסס צילום יד-הזיכרון שהקים הפסל מיכה אולמן בברלין, במקום שבו שרפו הנאצים את הספרים האסורים – צילום המאחד בתוכו את ארבעת יסודות הבריאה: את המרצפות שעל גבי עפר העולם, את השמים הכחולים כמים, המשתקפים בזגוגית השקופה, וכן את הרוח, רוח האדם, הגלומה בספרים. האש, ששרפה בשעתה את הספרים, ומקץ שנים אחדות גם את היהודים שנשלחו אל המשרפות, מרחפת מעל האתר הברלינאי הסמלי הזה – נוכחת ונפקדת כאחת. המשורר היינריך היינה, שהוא וכתובתו הברלינאית נזכרים בספרו של באר יותר מפעם אחת, ואיש הרוח הגדול שלאחר התנצרותו הפך ליהודי אף יותר משהיה ביום היוולדו, היה הראשון שניבא שבמקום שבו נשרפים ספרים יישרפו גם בני אדם, וזאת כמאה שנה לפני השואה.

השאלות הבלתי נמנעות, העולות למקרא ספרו החדש של חיים באר, הן: כיצד יתורגם ספר כדוגמת "לפני המקום", הגדוש במכמני הספרות העברית והיהודית לדורותיהם והמשובץ בפסוקי חז"ל לרוב, וכיצד יגיע חיבור כה פרטיקולרי, המניח היכרות מעמיקה עם קנייני הרוח היהודיים הללו, אל הקהל הרחב, בארץ ובעולם? מי בכלל יגלה בו עניין, חוץ מקומץ יודעי ח"ן – ספרנים, ארכיברים וחוקרים העושים את ימיהם בד' אמות של רוחניות צרופה, בין ספרים וגווילים, קונטרסים וכתבי-יד? איך יקראוהו ויבינוהו חבריו של המחבר מן השנים האחרונות – סופרים ועיתונאים, אנשי הוצאות הספרים, מדינאים ועסקנים – אנשי מחנה השמאל שזה מכבר התנתקו משורשיהם התרבותיים שבעולם המסורת, שמהם יונק ספרו של באר את חיותו ואת טעמו המיוחד? כיצד יקראוהו ויבינוהו חבריו של המחבר מימים ראשונים, אותם "שיבולים בודדות" שנשארו בעולמה של תורה, וזה מכבר התנתקו מן הספרות העברית העכשווית, הבתר-ציונית? האם לא נמצא המחבר, שכתב ספר המתגדר בגבולות התרבות העברית, קירח מכאן ומכאן? היימצא לו קורא בעולם הרחב, שיתבונן בתמונה הנגלית לנגד עיניו בעיני זר לא יבין זאת? אפילו כותרתו הרב-משמעית מאבדת את כל עומקה כשהיא מיתרגמת לכותרת האנגלית "Upon a Certain Place".

אך זהו רושם שטחי בלבד, המתפוגג עד מהרה. במבט שני - זהו הספר האוניברסלי והרחב ביותר שנכתב במקומותינו מזה שנים רבות, תמרור אזהרה שכל בן תרבות באשר הוא ראוי שיכירוֹ ויעמיק להתבונן בו. זהו לאמתו של דבר ספר על מהות החיים ועל היסודות שבראו את העולם – אדמה, רוח, מים ואש – שהם אותם יסודות עצמם המאיימים עליו להכחידו, אם לא תזהה האנושות את נחש הרוע בזמן אמת, ותמצא דרך לרוצץ את ראשו. הספרים המאכלסים את הספר אינם אלא בבואה של האדם היוצר ושל החברה האנושית המשתקפת בהם, כבאותה מעשייה סינית עתיקה על שני אמנים, שאחד קישט בציוריו את כותלי הארמון ורעהו הציב ראי מול הציורים והכפיל את רושמם. הילכך, העולם הוא כחומר ביד היוצר: האש יכולה להצית את ניצוץ היצירה, ויכולה גם לכלות אדם וספר; המים יכולים להיות מקור חיים, ואף יכולים להציף את העולם על יצוריו ויצירותיו, ולהביא עליהם כיליון והרס. האדמה יכולה להיות רחם שבתוכו נובטים חיים חדשים, והיא אף יכולה להיות בור רקב וקבר. הרוח יכולה לשאת את נפש האדם מעלה מעלה, ואף יכולה להביא עליו שואה והרס.

ואם אמרנו שלפנינו ספר המחליף צבעיו כזיקית, הרי שהשאלה הבלתי נמנעת היא: כיצד יגיבו על ספר כזה בגרמניה, אם וכאשר יתורגם הספר לגרמנית? האם יבינו שם שלפנינו ספר התוהה על פשר הרוע האנושי, שהוליד את "הפתרון הסופי" ואת המשרפות, או שמא ישמש הספר לטיהור מצפונם של שונאי ישראל? סוף-סוף במרכזו יהודי בעל זרועות תמנון, שעסקיו מקיפים עולם ומלואו, מין שיילוק, המוקפח את דור ההמשך שלו בעבור כסף וערכי מוסר שאבד עליהם כלח, ואף מוכן לזנוח את אהובתו הגרמנייה, טלית שכולה תכלת, ואת בתו התינוקת, פרי אהבתם האסורה. האם יזכיר להם שמו ואפיונו את "היהודי זיס", שאף היא דמות המחליפה צבעים כזיקית (דמותו "מככבת" גם ברומן של לאון פויכטוונגר, גם בסרט פרו-יהודי וגם בסרט תעמולה נאצי, המבוסס על הסטראוטיפים האנטישמיים הגרועים ביותר). האם יבינו בגרמניה שלפנינו דמות של מיליטריסט, המתגאה בשירותו הצבאי בגולני, ושל טריטוריאליסט וקולוניאליסט, חובב נדל"ן ו"שטחים"? ומצד שני, ייתכן שאותם גרמנים, שמסייעים לנשיא איראן במירוץ החימוש הגרעיני, יקראו ויבינו שגם "גרמניה האחרת" עלולה להמיט עלינו ועל האנושות שואה נוספת.

זהו ספר רדוף סיוטי אימה מפני שואה נוספת, המאיימת על המדינה ועל העולם להכחידם. יותר מפעם אחת עולה בספר התהייה שמא אין המדינה אלא אפיזודה חולפת בתולדות עם ישראל, שכל קיומו נשמר במרוצת הדורות באמצעות עבותות של ספרים וגווילים. לאורכו עולה לא אחת השאלה כיצד ממלטים מן המקום המסוכן הזה למקום מבטחים גֶנים של קיום יהודי ושל תרבות יהודית. כדי להבין את מקור הרוע ואת סוד קסמו האפל, מעבירנו הספר לגדות אגם ואנזה שליד ברלין, לאותו מקום שבו התכנסו בינואר 1942 ארבעה עשר נציגי אס.אס בכירים, ודנו בתכנית להשמדת יהודי אירופה – תכנית הידועה בשם "הפתרון הסופי (Endlösung) של הבעיה היהודית". הייפלא שכיום, שכאיומו השמדה נשמעים מכיוון איראן, מעלה הווילה על גדות אדם ואנזה את רוחות הרפאים של הרייך השלישי, ויוצרת תמונות ראי מהופכות של מוראות העבר? הייפלא שמבין דפי הספר עולה ובוקעת חרדה המבקשת לגונן על דור ההמשך – על הילדים והנכדים ועל ילדי הרוח מפני שואת פתאום?

זהו ספר של panta rhei [ = הכול זורם], שבו מתגלים ללא הרף סודות חדשים, ההופכים את הקערה על פיה, והמלמדים על פניה המרובים והסותרים של רוח האדם. הספר רצוף סדרה של פרדוקסים, שלא קל לפותרם ולפרשם. כל גיבוריו עוברים מהפכים קיצוניים בחייהם, מהפכים של מאה ושמונים מעלות: לפנינו אדם דתי שהפך עורו, אך שימר בתוך לבו מוסר כפול סקסיסטיים לגבי מצוות "עשה" ו"לא תעשה" בעניינים שבינו לבינה; לפנינו משורר "כנעני", שהאמין בשליטת העִברים על אגן הסהר הפורה, אך הפך במרוצת השנים למהגר במדינות הים; לפנינו צאצא של הולנדית, נוצרייה קלוויניסטית, שאינו מוכן להכיר בוולד הנובט ברחמה של המאהבת שלו, צעירה נוצרייה החוקרת את שירת ישראל על אדמת גרמניה, אך אותה צעירה, שנקשרה למאהבה הקשיש בשל הונו המופלג, בזה להונו ולהבטחותיו מרחיקות הלכת כשזה מבקש ממנה להפיל את ולדה.

ברוח התקופה, לפנינו ספר פמיניסטי, העוסק בנשים יוצרות ובנשים דעתניות – למן מרים הנביאה ודבורה הנביאה בימי קדם (מוטיב הדבורה, כנביאה הגוררת את המצביא בעקבותיה וכחרק העמלני התורם את טיפת הדבש העלומה שלו לכוורת, מבריח את הרומן כבריח, מתחילתו ועד לסופו), ועד למשוררת היהודייה אלזה לסקר שילר, פסגת שירת הנשים הגרמנית, ולמשוררת האנגלייה הפופולרית סילביה פלאת'. אך לא רק הנשים היוצרות עומדות במרכזו: יש כאן כאמור אישה הבזה להבטחות חומריות של מאהבה בתנאי שתפיל את ולדה, ובוחרת ללדת את בתה ללא סיוע מאביה. בספרו החדש של חיים באר, בניגוד למוסכמות ולסטראוטיפים המקובלים, האישה היא המשלמת את עלות הארוחה בביסטרו, היא הלוקחת אחריות לגורלה ומגדלת את פרי-בטנה לבדה, ואילו הגבר הוא הנושא את שם שתי נשותיו; ואף זאת: אישתו של "הבעל מחבר" היא הנותנת לו אותה עצה כלכלית נכוחה וטובת שכל, המצילה אותו מצרה גדולה.

מוסר כפול מדריך את חייו של זוסמן. מצד אחד, הוא מנהל רומן לוהט בעודו נשוי לאישתו החוקית; מצד שני, הוא אינו מרשה לבתו לשאת ברחמה את פרי אהבתה מרומן שניהלה מחוץ לנישואין, בעת שנישואיה האומללים עלו על שרטון. כך מפסיד זוסמן את כל דור העתיד שלו במין קללת מידאס מודרנית. מי שכל חייו הוקדשו לעשיית ממון בממדים אגדיים, נפל קרבן לקללה אגדית שנטלה ממנו את כל צאצאיו ויורשיו. בתו מירי-מרים – נכדתה של אם המשפחה ההולנדית מריה הנוצרייה – צוללת במים רבים ומקפחת את חייה ואת חיי ולדה. בתו מאהובתו הנוצרייה קתרינה זיגל לא תישא את שמה של מירי, בתו המתה, כי אם תיקרא "שולמית" ותישא שמו של שלמה-סלומון רפופורט, שלא הקשיח את לבו כלפי קתרינה, וסייע לה ברגעיה הקשים. האם תחזורנה לחייה של קתרינה האהבה, התמימות והשלמות, שאבדו לה שעה שקשרה את גורלה עם זוסמן הכילי והנרמזות משמה של בתה התינוקת? תיק"ו.

מרים הנביאה, השומרת על התינוק שבתיבה, ומרים מנצרת, המערסלת את התינוק שבעריסה, קשורות כאן זו בזו, ושתי הדתות והתרבויות כרוכות זו בזו במעגל אין-סופי של השפעה הדדית ושל יחסי אהבה ואיבה, משיכה ודחייה. "ראשיתם של המעשים שבכוונתי לגולל בספר הזה אחוזה באחריתו של ספר אחר (...) כזנבה הלכוד בין מלתעותיה של הברייה המיתולוגית – ספק דרקון ספק לווייתן", מודיע המחבר לקוראיו בפתח ספרו, וגם דמויותיו ורעיונותיו של ספר זה אחוזים זה בזה כבמעגל אין-סופי ונצחי, שאין לו התחלה ואין לו סוף, כמו הנצרות והיהדות: זו נולדה מזו, וממשיכה להימשך לאויבתה ולצרור אותה חליפות.

מותה של מירי-מרים במים רבים, נכדתה של מריה הנוצרייה ההולנדית שאף גופתה הושלכה למים, פותח מניפה רחבה של גוונים מן הספרות העברית לדורותיה, למן המקרא וספרות חז"ל ועד ימינו אנו. "nomen omen" אומר הפתגם הלטיני, השם הוא הגורל, ואכן הספרות מאז ומעולם ייחסה לשמו של הגיבור משמעות עמוקה והרת גורל. לא אחת מפגיש אותנו המספר המקראי עם האטימולוגיה של שמות הגיבורים, כדי לבאר לנו את מאפייני דמותם, את מהלך חייהם אפילו כדי לנבא את עתידם. מעניין שדמותה של מרים, למן הסיפור המקראי ועד לגלגוליה המודרניים, מופיעה על-פי-רוב על רקע של מקור מים כלשהו: יאור, או ים או באר. בתחילה מרים המקראית משגיחה על משה ששט בתיבה על היאור (גם שמו של משה נקשר בשדה הסמנטי שעניינו מים, שהרי קודם הוא משוי מן המים, ואחר-כך הוא מושה את עמו ממצרים ומוליכו דרך הים והמדבר לארץ חדשה). אחר-כך מרים שרה את "שירת הים" לאחר הניצחון על המצרים, ובהמשך נזכרת גם "בארה של מרים", שנדדה עם בני ישראל במדבר ובסופו של דבר נקבעה לפי האגדה בכינרת (ואגב, כשביאליק היה נוסע להבריא בעיר המרחצאות מריאנבד הוא היה כותב לידידיו שהוא נוסע לחודש ימים אל "בארה של מרים"). מעניין ומוזר להיווכח שגם השם בגלגולו הנכרי "מארי", "מאריה", "מארינה", מכיל קונוטציות ימיות, ייתכן שמן המילה הלאטינית מארֶה = ים. והנה, מידידתי המשוררת והמתרגמת ש' שפרה, שמעתי ש"מרים" פירושו "אהובת האל ים", או "ברוכת האל ים", והאל הקרוי "ים", יריבו של האל "בעל", הוא אלוהי הים והסערה.

כותבי רומנים בדורות הקודמים הרבו לכתוב על דמויות נשים ולהכתיר את ספריהם בכותרות שנושאות את שם הגיבורה הראשית: "פמלה", "ג'יין אייר", "רֶבֶּקה" ועוד, כי הצטרפות הנשים אל מעגל הקוראים האיצה כידוע את התפתחות הרומן, והנשים, אף שעשו אז כברת דרך עצומה, היו סגורות עדיין בד' אמות, ואהבו עד מאוד לקרוא רומנים רומנטיים על גיבורות שעברו תהפוכות גורל סוערות. גם המחזאי הצרפתי רסין הכתיר את מחזותיו בשמות נשיים: "אסתר", "ברניקה", "פדרה", "עתליה" ועוד, אך לא משום שחובב נשים היה, או פמיניסט טרם זמנו. להפך, רסין הקלסיציסט רצה להפנות זרקור אל הניגוד הדרמטי יצר מול חובה, ובמאבק בין השניים נוח היה לו להראות כי אישה, גם כשהיא מלכה מורמת מעם, תיכנע ליצריה ותשכח את חובותיה כלפי הממלכה ביתר קלות מאשר גיבור גבר, כי נשים נחשבו כידוע עד לדור האחרון כמי ש"דעתן קלה עליהן" – כבריות רפות, שאצלן הרגש גובר על השכל.

בספרות העברית לא היו רומנים שנשאו את שם הגיבורה עד לרומן "שירה" של עגנון, שנכתב אמנם בשנות המלחמה והשואה, אך עגנון לא השלימו מעולם, והספר ראה אור רק לאחר מותו, בשנות השבעים. למעשה, קדם לו הרומן "מרים" של ברדיצ'בסקי שאף הוא כתיבתו לא נשלמה והוא נותר בבחינת "סימפוניה בלתי גמורה". מעניין שדווקא הרומנים הראשונים בספרות העברית שנקראו על-שם גיבורה אישה, לא נשלמו מעולם, ולא אחת היו שירת הברבור של מחבריהם. ביומנו כתב ברדיצ'בסקי את הסקיצה לרומן "מרים", ובסופו – כך אנו למדים – מתאהבת מרים בבעלה של חברתה (יש בכך, כמובן, הפרה איומה ונוראה של הדיבר האחרון, "לא תחמוד אשת רעך" בגירסה מהופכת, נשית). מרים המבוהלת מהפרת הטאבו, מן ההתאהבות האסורה, הממלאת את כל חדרי לִבּה, "משליכה את עצמה בדמי חייה לתהומות היאור", כך כתוב במשפט האחרון של תכנית הרומן.

ולמעשה, גם בשירה, גיבורת ספרו של עגנון הנושא את שמה, יש קווים מדמותה של מרים, הנביאה ששרה את שירת הים (לפנינו פירוש אפשרי לשמה הבלתי שגרתי של האחות הירושלמית, שנוגעה כמו אחותו של משה, אדון הנביאים, בנגע הצרעת). אך חיים באר, חוקר עגנון מובהק בזכות עצמו, שולח את קוראיו דווקא לסיפור גנוז של עגנון בשם "בארה של מרים", שהתפרסם בהמשכים באביב 1909 ב"הפועל הצעיר", ובסצנת הסיום שלו, המתרחשת לחוף הכינרת, נראה חמדת (בן דמות דיוקנו של ש"י עגנון הצעיר) משליך עצמו אל תוך המים, לאחר שדימה בנפשו כי ראה את מרים, אהובתו במשכבר הימים, שוקעת לתוך מצולות האגם. הספר אף מזכיר את מארינקה הנוצרייה, גיבורת סיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", העומדת בחצר ליד אגן מלא במי בורית, שגם שמה נגזר מן השם "מרים".

ואגב, סיפורו זה של ביאליק נקרא בגירסתו שביידיש "מארינקה", צורת ההקטנה של "מאַריה", שהרי בסוף הסיפור עומדת הנערה הנכרייה מאחורי הגדר והתינוק בזרועותיה, כמרים מנצרת, בעוד נוח ואישתו היהודייה מתייחדים בחצר ומתעלמים ממנה ומפרי בטנה. ובמאמר מוסגר אפשר להזכיר בהקשר זה גם את הרומן הנידח "מַאריה" (1932) מאת הסופרת הארץ-ישראלית, בת העדה הספרדית, שושנה שבבו (1910 – 1992), שגילתה כישרון כתיבה בלתי מבוטל, אך פסקה לכתוב לאחר נישואיה, כמנהג אותם ימים. מעניין להיווכח שגם רומן זה, שלא זכה לעמוד באור הזרקורים בשל עיסוקו בחיי הנזירות, נושא זר לספרות העברית של ימי העליות הראשונות, עוסק בדמותה של מרים-מַאריה, כמו הרומן הראשון שכותרתו גיבורה נשית - "מרים" של ברדיצ´בסקי. דמותה של מרים ניצבה אפוא בפתחו של הרומן העברי כגיבורה אישה אקזמפלרית – נעלה ומושפלת, נאמנה וסוררת, יהודייה ונכרייה – האם הגדולה של כל הזמנים ושל כל התרבויות.

המשיכה אל האישה הזרה מצביעה במרומז על המשיכה אל העולם הזר והנכרי, אל התרבות האחרת שמאחורי הגדר. דווקא הרצל, חוזה המדינה, מתוך שביקש להביא קץ לסבל עמו, העלה את הרעיון שייתכן שעל עמו לרדת מעל במת ההיסטוריה, ולהיטמע בארצות המערב. בספרו של חיים באר יש לכאורה יסודות אַ-ציוניים, הנובעים מחשש עמוק שמא המדינה עומדת לפני סכנת כיליון, אך אין לשכוח כי בסופו של דבר, לא הצליח המחבר, חיים באר של הרומן, להשלים את ספרו – "מילים ללא ארץ" – ובכך מתבטאת ההכרה הברורה שללא טריטוריה ריבונית אין שפה ואין ספרות; שאם ניאלץ חס וחלילה לִגלות מארצנו ולהתפזר שוב בין העמים, תשרוד העברית הישראלית וספרותה (להבדיל מלשון הקודש של סידור התפילה) דור או שניים, ותיעלם מעל פני האדמה כמו המרכז העברי שצמח על גדות ההאדסון בראשית המאה העשרים. חוק עולם הוא שדור ההמשך של אותם מהגרים, המנסים נואשות לדבוק בשפת המקור שלהם, פונה עד מהרה אל שפת המדינה, ולא אל שפת אבותיו.

סופרי ההשכלה שקועים היו רוב ימיהם בפולמוס שנודע בשם "פולמוס הדת והחיים", או "פולמוס הספר והחיים", ברצותם להעמיד "שולחן ערוך" חדש לצורכי החיים המתחדשים. לא עברו אלא שנים ספורות, והפולמוס שהעסיקם עשרות שנים נחתם ונגנז, כי הפרעות, הגזֵרות והגירושים העלו שאלות אחרות על סדר היום הציבורי. במאוחר ובמפתיע נתברר כי אותם ספרים שכתבו משכילים שלא חלמו לעזוב את אירופה, כדי להראות שגם בעברית ניתן לכתוב על טבע ועל אהבה, שימשו מבלי דעת קטליזטור לרעיון הציוני (כמו "אהבת ציון" של אברהם מאפו, למשל). במדינות "נורמליות" קדמו כלי האוכל וכלי המלחמה לספרים, ואילו אצלנו הולידו הספרים את המדינה ואת מוסדותיה. "תל אביב" היה שם של ספר עוד בטרם הונחה אבן-הפינה של הבית הראשון בעיר העברית הראשונה. הספרות העברית הייתה הציפור שבישרה עם זמורה בפיה את אביב העם ואת בוקר חייו, ואַל לה ליטול על עצמה את תפקיד העורב שבפיו בשורת הערב השוקע.

האם לפנינו רומן מפתח, חרף ההכחשה המתפרסמת בפתחו שרבים מגיבורי הספר "כל קיומם מצטמצם אך ורק בין דפיו של ספר זה, ואין להם ולעלילותיהם חלק ונחלה במציאות וכל קשר בינם לבני אדם ולאירועים אמיתיים מקרי בהחלט"? כן ולא. נראה שחיים באר הכליא בכל דמות מודלים אחדים, וכי העובדה שאחד מכרישי הנדל"ן במקומותינו נקרא "זיסר", אינה חייבת ללמד שהוא בן-דמות-דיוקנו של "זוסמן", כשם שהעובדה שסוכנת הבית של אותה וילה על גדות אגם ואנזה נקראת "קורינה ציגלר" אינה חייבת להופכה לבת-דמות-דיוקנה של "קתרינה זיגל". מה שחשוב בספר כזה הוא העיקרון האנושי האוניברסלי, שלפיו מעל לסבך היחסים שבין ילדים להוריהם מרחפת תמיד עננה של אי-בהירות וכי האושר איננו ערובה לאושר, ומרחיק את האדם מילדיו ומילדי הרוח שלו – עיקרון שעליו בנו היוונים את אגדת מידאס.

כאמור, זהו הספר האוניברסלי ורחב-ההגות שנכתב במקומותינו מזה זמן רב, וגם עיסוקו במערכת היחסים שבין ילדים והוריהם נדונה בו ברמה העקרונית, כמתוך ניסיון לבודד בה כללים תאורטיים, כלל אנושיים ועל זמניים. לפנינו ספר על החיים ועל המוות. כאמור, האדמה יכולה להצמיח מתוכה חיים חדשים ואִבּים רעננים, ובסופו של דבר היא גם מקום רקב וקבר. הבור והבאר שורש נעלם מאחדם יחדיו, ושמו של המחבר חופף עליהם. הוא שאמרנו: "nomen omen".

כדאי וראוי להזכיר בהקשר זה את שירו של אלתרמן "בדרך הגדולה" ("כוכבים בחוץ") המציג אף הוא תמונת עולם מחליפת צבעים כזיקית – אופטימית ופסימית, אידילית ומפחידה, מוּכּרת וזרה, חליפות: "עִנְבָּלִים בַּמִּרְעֶה וּשְׁרִיקוֹת / וְשָׂדֶה בַּזָּהָב עַד עֶרֶב, / דּוּמִּיַּת בְּאֵרוֹת יְרֻקּוֹת, / מֶרְחָבִים שֶׁלִּי וָדֶרֶךְ. // הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל, / נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת, / לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל / וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת". מעניין ומפתיע לגלות כי בשיר טבע זה, שנכתב ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כל המוסכמות הספרותיות השחוקות נהפכות על פיהן: הבאר הנותנת חיים, מופיעה כאן כבור מוות, בצבעי העובש והירוקת (ולא בצבעם הירקרק והמלבלב של השדות), ואילו דווקא העצים, סמל החיים, מופיעים כאן בצבעים אוּרבּניים של זכוכית ומתכת, כאילו היו יצירות אמנות, מעשי ידי אדם. אף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, השיר מביע אמונה בנצחיותם של העולם, של האדם ושל היצירה האנושית. אלתרמן האמין בכל לבו, גם בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כי אחרי הסערה וההרס תתנוצץ שוב איילת השחר, החיים יחזרו למסלולם והיצירה תוסיף ותשרוד בכל חליפות העתים, גם לאחר שיוצרה כבר לא יהלך עלי אדמות. מי יתן שגם כיום, כשמנשבים בחלל העולם רוחות מלחמה ואיומי הכחדה, נכיר את הבאר אך ורק בגילוייה היפים והמפרים – כמקור מים חיים – ושאותם כוחות רוע והרס הקמים עליה להעכירה ירוצץ ראשם כראשו של נחש עלי אורח.