"הוא חי בַּשֵּׁם, גם אם אינו נושֵׁם"

לציוּן רצח יוליוס קיסר ב-15 במארס

הערות לדיון סביב למחזהו של שייקספיר "Julius Caesar"

יוליוס קיסר היה, כידוע, מהמדינאים החשובים ברפובליקה הרומית, אם לא החשוב שבהם. הוא הרחיב את גבולות הרפובליקה ואת תחום השפעתה של התרבות הרומית; הוא נחל ניצחון מזהיר במלחמת אזרחים שבָּהּ פתח, ובעקבותיה נקבע מעמדו כדיקטטור "נצחי" וכול-יכול. רציחתו הדרמטית באידו של מארס  (15 במארס) של שנת 44 לפנה"ס בתאטרון פומפיוס ברומא גרמה למלחמת אזרחים נוספת, שהביאה לקִצהּ של הרפובליקה הרומית ולהקמתה של הקיסרות הרומית.

למַטבּע-הלשון "אֵידו של מארס" ("Idus Martiis" במקור הלטיני), המציין את יום הירצחו של יוליוס קיסר, יש גם שימוש מטפורי:  מוֹעד המוּעד לפורענות, ויש לו אפילו מקבילה בלשון יידיש שלפיה "חודש שְׁבט אינו ידיד" (אלא חודש הפכפך שכולו גדוש תקלות וצרות). הרצח אירע בעיצומו של חג שנהגו הרומאים לחוג מדי שנה, שבמהלכו נערך מִצעד צבאי מרשים לכבוד אֵל המלחמה מארס שעל שמו קבעו הרומאים גם את שמו של כוכב הלכת האדום הקרוי בפינו "מאדים". מטבע לשון זה יצאו לו מוניטין בזכות מחזהו של ויליאם שייקספיר "יוליוס קיסר" (1599), שבּוֹ אומר החוזה בכוכבים ומגיד-העתידות לקיסר, במעמד השני של המערכה הראשונה: "היזהר מאֵידי מארס" (ובלשון המקור: "Beware the ides of March!").

מחזהו של שייקספיר מתאר איך נדקר הדיקטטור 23 פעמים בידיהם של עשרות סנטורים, ובהם ברוטוס וקסיוס, לונגינוס וקסקה. ואולם, המחזה מראה גם איך רוחו של המצביא הדגול, שרבים סגדו לו, ממשיכה לחיות גם עד שנפח את נשמתו. לכך מכוונים דבריו אדוארד החמישי במחזהו המוקדם יותר של שייקספיר "ריצ'רד השלישי" (מערכה 3, מעמד 1): "הוא חי בַּשֵּׁם גם אם אינו נושֵׁם", ככותרת מאמרי (ה"מתכתבת" עם תרגומו של דורי פרנס ל"ריצ'רד השלישי", מחזהו הההיסטורי של שייקספיר שחוּבּר בשנת 1593). אכן, בכל הדורות הרבים שחלפו ממותו של קיסר ביום "אֵידו של מארס" ועד ימינו, שמו עדיין נישא בפי כול ומדינאים לומדים את מימרותיו ואת תכסיסיו.

כשתורגם מחזהו של שייקספיר לעברית, שָׂם נתן אלתרמן בפי מגיד-העתידות את המילים: "שְׁמֹר נַפְשְׁךָ מֵאֵידֵי מַרְס", ואילו דורי פרנס תרגם: "שמור נפשך מאמצע מֶרְץ". לענ"ד, שילב דורי פרנס שילב שלא כדין את שֵׁם החודש בתצורתו הגרמנית לתוך מחזה המתרחש ברומא העתיקה. עדיפה היא בעיניי תצורתו הלטינית של שם החודש, הנושאת את שמו של אל המלחמה הרומי מארס. המילה "אֵיד" היא קונטרנים (contranym), מילה שיש לה שתי הוראות הסותרות זו את זו. היא מציינת גם חג וגם חגא: גם את חגיו הרבים של החודש מארס בלוח השנה הרומי, גם את האסונות שאירעו במהלכו של חודש זה.

נזכיר בהקשר זה כי בלוח הרומי הקדום היה חודש מארס החודש הראשון, עד שאחד המלכים הרומיים דחק אותו ממקומו, וזאת משום שחודש "ינואר" קרוי על-שם האֵל "יָאנוּס" –שהוא "אֵל כל ההתחלות" (דוקא חודש יולי קרוי, כידוע, על-שם יוליוס קיסר שנרצח באמצע במארס). שייקספיר בחר לשׂים את המילים "Beware the ides of March!" בפי מגיד העתידות, החוזה בכוכבים, כי גם השׁם "מארס" כפל פנים לו, והוא מייצג גם את שדות-הקרב שעל-גבי האדמה וגם את מערכת הכוכבים המתנוססת בשמים. הוא נקשר באדמה (שבָּהּ מוטמנים חללי הקרב), אך גם בכוכבים, סמלי הגורל, המשקיפים על האדם מן המרומים. וקובעים את גורלו לפי אמונת הקדמונים.

*

איך נקשרים רצח יוליוס קיסר והמחזה השייקספירי "יוליוס קיסר" לביאליק? מתברר שמלחמתם של משוררי המודרנה הצעירים בביאליק, למן עלייתו של המשורר ארצה ועד מותו (1924 – 1934) משתקפת ביצירותיו המאוחרות של ביאליק שבָּהן ניהל דיאלוג סמוי עם יריביו. כבר הראיתי בספרי "השירה מאין תימצא" (1987) שהמוטיבים החוזרים ביצירותיו החשובות של ביאליק מן העשור התל-אביבי שלו הם מוטיב "רצח האב" (patricide) ומוטיב "רצח המלך" (regicide), שבדרך-כלל נשזרים זה בזה ומתלכדים למסכת רעיונית אחת.

בשירים כגון "גם בהתערותו לעיניכם" ו"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" ובאגדות כגון "שור אבוס וארוחת ירק" ו"שלמה ואשמאי"), ביטא ביאליק בדרכי עקיפין את התמורה הפוליטית שהביאה לתמורה פואטית שחוללוה צעירים המבקשים להוריד מלכים מכיסאותיהם ולרשת את כתריהם. בעיצומו של המאבק העוין בין אנשי "כתובים" לבין ביאליק ואנשי "אגודת הסופרים העברים", מאבק שהצריך את הקמת כתב-העת "מאזנים", פרסם ביאליק בביטאון החדש את שני המעמדים הראשונים מן המערכה הראשונה של "יוליוס קיסר" שעל תרגומו שָׁקד אז.

בעשור האחרון לחייו (1934-1924), לאחר שהתיישב ביאליק בתל-אביב וייסד בה עם שותפיו את הוצאת "דביר", לא חדל ביאליק המו"ל מלהפציר במשוררים העברים שבאמריקה – בנימין סילקינר, שמעון גינצבורג, ישראל אפרת וחבריהם – שייקחו על עצמם במלוכד את מפעל תרגומי שייקספיר ויוסיפוהו למדף הספרים העברי. התכנית לא יצאה לפועל, גם בשל חילוקי דעות כספיים וגם בשל קוצר ידן של "הנפשות הפועלות" לעמוד במשימה הכבדה. ביאליק שיגר למשוררים אלה עשרות מכתבים, ואת כולם סיים במילים "ותרגומי שייקספיר מה יהא עליהם?". באחד ממכתביו הרחיב את הדיבור על מפעל תרגומי שייקספיר המוצע על ידו:

"קביעת תרגומי שייקספיר בתוך שלשלת קובצי ה'חברים' תוסיף לה 'זוהר' ותרים הרבה את ערכה. בטוח אני בדבר זה. לכלאיים אין לחשוש כלל וכלל. אדרבא ואדרבא. כך נאה וכך יאה, שמשוררים עברים המושקעים בתרבות האנגלו-סכסית ייעשו שושבינים לשייקספיר, להכניסוֹ תחת כנפי השכינה העברית. שמו של שייקספיר עלול להסב בבת אחת את דעת הקהל לביבליותיקה שלכם ולמציאותה. יש, אפוא, משום כך גם תכסיס מו"לי".

כל טכסיסי הפיתוי של המשורר לא הועילו והתכנית לא יצאה לפועל. רק משפרסם ביאליק את תרגומו למערכה הראשונה של "יוליוס קיסר" ב"מאזנים" (בחוברת ג' ובחוברת ז' של הכרך הראשון של כתב-העת החדש, שיצא לאור בשנת תרפ"ט), נתפרסם "לפתע" גם תרגומו של אפרים ליסיצקי למערכה ראשונה זו, כמין התנצחות חסרת טעם בגדול המשוררים. אך גם ההתמודדות החד-פעמית הזאת לא נשאה פרי של ממש.

שמעון הלקין, שהחל את דרכו כמשורר עברי-אמריקני, היה כאמור הסופר העברי הראשון שתרגומו למחזה שייקספירי הועלה על במה מקצועית בארץ-ישראל. בהיסטוריה של תרגומי שייקספיר לעברית שימש אפוא הלקין חוליית מעבר מעניינת בין "דור ביאליק" לבין בני המודרנה התל-אביבית; בין תכניתו המקורית של ביאליק (להעמיד לרשות הקהל העברי מדף שייקספירי רחב ומשוכלל באמצעות קבוצת המשוררים העברים שישבה אז באמריקה) לבין מימושה הלא-צפוי של תכנית שאפתנית זו כעשור או שניים לאחר שנהגתה.

קליאו, מוזת ההיסטוריה, חמדה לה לצון ותעתעה במי שביקש גם ליזום את מפעל תרגומי שייקספיר לעברית וגם לנווט את מהלכיו. היא יצרה דינמיקה הפוכה מן הטבעי והמתבקש: את שייקספיר הגישה לקהל העברי בארץ-ישראל לא הקבוצה ה"אמריקאית" שביאליק ראה בה כוח טבעי למלאכה קשה זו, אלא דווקא חבורת שלונסקי, שבה פעלו אחדים מיריביו של "המשורר הלאומי", אשר לכאורה לא התאימו כלל לשאת בעול תרגומי שייקספיר לעברית (בני החבורה לא ידעו אנגלית היטב ונסתייעו במהלך עבודתם בתרגומי מופת לכמה וכמה שפות אחרות). אף על פי כן מפעל התרגום של בני "אסכולת שלונסקי", משוררי המודרנה התל-אביבית, הוא כאמור המפעל המרוכז והאיכותי ביותר בתחום תרגומי שייקספיר לעברית עד עצם היום הזה. גם אם נתברכנו בעשורים האחרונים בתרגומים מצוינים, פרי עטם של סופרים השולטים היטב בשפה האנגלית והמבחינים בדקויות הטקסט, יבולם של האחרונים זעום בהשוואה למפעל הענקים החלוצי של שלונסקי, אלתרמן, אליעז וחבריהם. המאמץ המשותף של בני האסכולה הניב תוצאות שמאמץ אישי של יוצר כלשהו, יהא פורה ומוכשר ככל שיהיה, לא הצליח עד כה להדביקן.

כשהקימה אגודת הסופרים את כתב-העת "מאזנים" כמשקל-נגד ל"כתובים" ול"טורים" של "הצעירים" ולסגנון כתיבתם הפרוע, תרם ביאליק לכתב-העת החדש, שנשא את נס האיזון והתנגד לכיתתיות, את שירי המחזור האוטוביוגרפי "יתמות", שהספרות העברית לא ידעה כמוהו לעומק ולעוצמה במבע. לשם חיזוקו של כתב העת החדש שלח ביאליק ל"מאזנים"כאמור גם את הפרקים הראשונים של תרגומו ל"יוליוס קיסר", שבמרכזו רצח פוליטי ומאבק על כוח ושררה.

לא במקרה פנה ביאליק דוקא למחזה זה, הלוכד בחדוּת רבה את מאבקי השלטון שבכל דור ודור: באותן שנים נאבקו בו הצעירים ללא רחם, מתוך שראו בשלטונו הבלתי מעורער על רוב עמדות הכוח מחסום הבולם את עליית כוחה של המשמרת הצעירה. ביאליק הרגיש שלנגד עיניו הולך ונמתח קו של דמיון והקבלה בין מלחמתם של ה"צעירים" בו לבין הפגעים הניחתים על ראש ה"יישוב" מעשה יום ביומו. הוא חש כי יש כעין הקבלה בין הבלגתו של העם כלפי הפורעים הערבים המקיזים את דמו ללא רחם והבלגתו שלו כלפי ה"גויים" הצעירים, בעלי הבלורית והאגרוף, המובילים אותו יום יום לגרדום ומשליכים אותו לגוב אריות. הוא בחר במחזה ששיקף את מצבו האישי ואת המצב הלאומי ברגע היסטורי נתון. מותר, כמדומה, לשער שגם בקשתו של קיסר מאנטוניוס בפתחו של מחזה היסטורי זה, לגעת אגב מירוץ באשתו כדי להסיר ממנה את קללת העקרוּת ("כִּי הַעֲקָרוֹת, בְּגַעַת בָּהֶן יָד / מִתּוֹךְ מְרוּצַת הַקֹּדֶשׁ, וְסָרָה מָהֵן הָאָלָה / וְנִפְקְדוּ בִּפְרִי בָטֶן", מערכה א, תמונה ב, שורות 9-7) טעונה אף היא במטען אישי שקשה לטעות בו.

אופיו הייחודי של המחזה "יוליוס קיסר" הוא תוצאה של המפגש וההתנגשות בין לשונם האצילית, הפַּטריצית, של ברוטוס ושל רֵעיו לבין הלשון ההמונית אך החיונית של ההמון. לפיכך מפליא שהמשורר מאיר ויזלטיר, שתרגם את המחזה לתאטרון "הבימה", החליט לפסוח על הסצנה הראשונה של בעלי-המלאכה ולפתוח in medias res בדיאלוג בין הקושרים (כך נהג גם דן מירון בתרגומו משנות השישים), וכך יצאו שניים מהתרגומים המודרניים של "יוליוס קיסר: לוקים בלקוּנה מהותית המצביעה על התעלמות תמוהה וחסרת-צידוק מייחודו של המחזה ומחִנו המיוחד, המנומר מניגודים שאינם מתמזגים (ויתור על סצנת ההמון במחזה "יוליוס קיסר" והעמדתו על דמויות המדינאים בלבד כמוהו כתמונת נמר שנמחקו ממנה החברבּוּרות).

בסצנה ראשונה זו מתבקש בעל-המלאכה לומר לשוטר מהי מלאכתו, והוא עונה בהיתול של לשון-נופל-על-לשון "I am a mender of bad soles", ("מתַקן סוליות פגומות" ו"מתַקן נשמות חוטאות"), ובכך רומז בעקיפין ומבלי דעת למזימת הזדון ההולכת ונרקמת לנגד עיני הצופים. ביאליק, אף-על-פי שלא שלט היטב באנגלית, הבין כנראה את כפל ההוראה (soles - souls), על-פי התרגום הגרמני ו/או הרוסי שממנו תרגם, ובחר במילים: "רוֹפֵא גְּלָדוֹת אָנֹכִי [...] רוֹפֵא נְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְבֻקָּעוֹת אָנֹכִי. נַעַל כִּי תֶחֱלֶה וְתֵאָנֵשׁ – אָנֹכִי אֶרְפָּאֶנָּה".

כך הפך ביאליק את הנעל לאישה בלה, צפודת עור ושבר כלי (המילה "תֵּאָנֵשׁ" מכילה בתוכה גם את המחלה האנוּשה וגם את ההאנשה [ = פֶּרסוֹניפיקציה] של האובייקט הדומם). התיאור מעלה על הדעת את תיאור נשות השוּק הבָּלות בסדרת השירים המאוחרת "אלמנות" (שנכתבה בד בבד עם התרגום), שבָּהּ נקט ביאליק תחבולה דומה אך הפוכת-כיווּן: בעוד שבתרגום "יוליוס קיסר" האניש את האובייקטים וְהֲפָכָם לנשמות דווּיות ותועות, הרי שב"יתמות" ערך דֶהומניזציה לנשים והֲפָכָן לאובייקטים – לכלֵי קיבול שהתרוקנו מתָכנם:

"בְּרִיּוֹת דָּווֹת וּסְכוּפוֹת, / צְרוֹרוֹת חַיִּים שֶׁל יִסּוּרִים וְנֹאדוֹת מְהַלְּכִים שֶׁל דְּמָעוֹת, /

בְּרִיּוֹת – תַּרְמִילִים מְשׁוֹטְטִים שֶׁל רְקַב עֲצָמוֹת [...] חֲמָתוֹת מֻרְתָּחוֹת, מְלֵאוֹת גָּפְרִית וָזֶפֶת".

בולט הדמיון בין הלבוש העברי, שהעניק ביאליק בתרגומו לתיאורי האספסוף הפותחים את המחזה, לבין התיאורים הגודשים את שיר הפולמוס שלו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם". בשתי התמונות, המתחוללות בעקבות ההחלטה להדיח את קיסר, כלול תיאור תהפוכות הטבע שבעקבות ההדחה (בתרגום ביאליק: "מֵאַיִן לַהֲבוֹת הָאֵשׁ וְהָרוּחוֹת הַמְשׁוֹטְטוֹת הָאֵלֶּה?/ [...] מַדּוּעַ זְקֵנִים יִשְׁתּוֹלְלוּ וִילָדִים יִתְנַבָּאוּ/ וְכָל-יֵשׁ שִׁחֵת דַּרְכּוֹ וַיֵּשְׁטְ מֵאֹרַח חֻקּוֹ/ לִנְתִיב תַּהְפּוּכוֹת וְזָרוֹת?"). לפי התפיסה האליזבתנית, בת זמנו של שייקספיר, המלך או הקיסר הוא משיח האל עלי אדמות ("God's anointed deputy on earth"), וכל ניסיון להדיחו כמוהו כהפרת חוקי הטבע. הדחת מלך, ומה גם רצח מלך, הם אירועים הרי אסון, שאיתני הטבע נוטלים בהם חלק פעיל. גם בשיר הזעם הידוע "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" נתן ביאליק ביטוי, ברוח המערכה הראשונה של "יוליוס קיסר", לזוועות המתחוללות ביקום בעקבות הדחת המנהיג ומותו.

נראה לי כי כאן טמון המפתח לחידת שיר הפולמוס "ראיתיכם". השיר תוקף את האופוזיציה שהביאה להדחת חיים וייצמן, אולם למעשה ביאליק חש תחושת שיתוף גורל עם וייצמן, שעמד אף הוא מול "ילדים" ו"נערים" אכולי משטמה וקנאה, שביקשו לראות את המנהיג הציוני הדגול בחרפתו ולגזול את עמדתו. חיים וייצמן, בן גילו של המשורר ובעל רקע מזרח אירופי דומה לשלו, עורר בביאליק רגש הזדהות עמוק. במלחמתם של "צעירי" המפלגה הרוויזיוניסטית בו, שהביאה בקונגרס הי"ז בבאזל להדחתו מנשיאות ההסתדרות הציונית, ראה המשורר כעין בבואה למלחמת "צעירי" המודרנה התל-אביבית נגדו על עמדות הכוח באגודת הסופרים ובעיתונות העברית, בוועד הלשון הארץ-ישראלי ובהוצאות הספרים.מתוך תחושת הזדהות ושיתוף גורל עם מנהיג הנאלץ לעמוד מול ממשלתם העריצה של נערים נעורים מדעת ("פֶּדוקרטיה" בלשונו של ביאליק) הוא כתב כמה משירי הזעם והתוכחה המאוחרים שלו ("ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", "גם בהתערותו לפניכם" ושיר הזעם הגנוז "אֲהָהּ, לוּ ידעתי איך אֶשָּכֶם") וחלקים מתוך המחזור "יתמות". בשירי "יתמות" כתב בגלוי על אביו ואמו ובסמוי על עצמו (כגון בפתיחת "אבי", שבו מתגוללים השיכורים באכסניית האב, מתעללים בו ופולטים "זִרמת לשון שיקוצים"). בכל שיריו המאוחרים כתב - במישרין או בעקיפין - על התעללות בדמות אב מתוך רצון להשפילו ולרשת אותו בטרם עת. הוא ייחל למצב שבו "דור לדור יביע אומר", אך נקלע ביחד עם ויצמן למלחמת דורות כוחנית שביקשה להוריד את מנהיג-הדור מכיסאו ולראותו בקלונו.

גם אבחנתו הידועה של קיסר בין אנשים רזים וחורשי מזימות לבין אנשים שמֵנים, הישֵׁנים היטב בלילות (מערכה א, תמונה ב, שורות 194-190: "אָהַבְתִּי כִּי יְסוֹבְבוּנִי/ בְרִיאֵי בָשָׂר וַחֲלָקִים, אֲשֶׁר תֶּעֱרַב לָמוֹ/ שְׁנָתָם בַּלֵּילוֹת, וְאוּלָם קַסִּיּוּס מַרְאֵהוּ/ דַּל וְצָנוּם. אִישׁ שְׂעִפִּים וְעֶשְׁתּוֹנוֹת הוּא./ בְּנֵי אָדָם כָּמֹהוּ מוֹקֵשׁ טָמוּן בְּקִרְבָּם", בתרגום ביאליק) מצאה דרכה ליצירת ביאליק. ניתן לגלותהּ, למשל, בתמונת הפתיחה של "אגדת שלושה וארבעה" (נוסח שני), שבה כל המלכים מתכנסים לחצר ארמונו של שלמה:

"וּמֶלֶךְ אֲרָם אִישׁ צְנוּם בָּשָׂר וּשְׁפַל קוֹמָה, מְזֵה אֵיבָה וַאֲכוּל קִנְאָה [...] וַיָּצִיצוּ שְׁנֵי עַקְרַבִּים קְטַנִּים וְרָעִים מֵעֵינָיו [...] וּמֶלֶךְ מוֹאָב אִיש בָּשָׂר וְחֵלֶב וְעָמוּס בִלְשׁוֹנוֹ, בִרְאוֹתוֹ כִּי נִפְרְצוּ כָל-הַגְּדָרִים, וַיִּצְהֲלוּ פָנָיו מִשָׁמֶן".

ביאליק לא סיים את התרגום, יש אומרים משום ששמעון הלקין, שבו נועץ לא גמר עליו את ההלל. תחת זאת הוא החליט לחבר מחזה מקורי, שגם בו יעמדו במרכז מאבקי כוח ושררה בסוף תקופת דוד המלך. משה אונגרפלד, מנהל בית ביאליק, סיפר כי עם כניסתו לתפקיד בשנים 1940-1939, הודיע לו הסופר שלמה הלל'ס, שניהל עד אז את הבית ואת העיזבון, כי לאחר מות המשורר נמצאה בין גנזיו מחברת ובה מחזה גמור בן חמש מערכות על סוף מלכות דוד, אך מחברת זו נעלמה בתוך זמן קצר ולא נמצאה. אונגרפלד עורר, לדבריו, "רעש גדול", ומזכירו של ביאליק – יוחנן פוגרבינסקי – רשם אז לבקשתו מסמך כמו-משפטי, ובו עדות מפורטת על אותו מחזה מקראי, שביאליק כתבו בראשית שנות השלושים, ואשר דבר קיומו נשמר בסוד גמור. בזיכרונותיו, שנתפרסמו באמצע שנות הארבעים בעיתון העברי-האמריקני "הדואר", סיפר פוגרבינסקי כי רק י"ח רבניצקי ואשר ברש שמעו מפי ביאליק על דבר המחזה.

ביאליק נזקק אפוא לשייקספיר כדי לומר את דברו על התרבות העברית המתחדשת. בתחילת דרכו, הוא נמשך אל המערב כאל מקור השפעה לדלייתם של ערכים אסתטיים שחסרו לו ב"רחוב היהודים". אולם המערב היה עבורו מקום הצופן איומים וסיכונים אין ספור, שהרי הוא היפוכה של הציונות, המושכת קֵדמה, תרתי משמע: אל העבר הלאומי הקדום ואל מקום מבוא השמש, ולא ימה, למקום שבו היהודי צפוי להתבוללות ולטמיעה, אם לא לחיסול של ממש. בערוב יומו, כשכתב ביאליק את "שור אבוס וארוחת ירק", שלמה בורח מבית "הטבָּח", בכפל משמעיו של כינוי זה, שהאכילו שור אבוס, ומחליט להסתפק בארוחת ירק דלה, שֶכּולה שלו. ארוחת הירק כמוה כאותה "דמעה נאמנה" וכאותו "נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,/ נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא". עם קטן ודל יכול להסתפק לעת עתה בארוחת ירק, וראוי שיסתפק בה. גם ביאליק עזב אז את ברלין, והגיע לתל-אביב הקטנה כדי לבנות בה את ביתו. השנים היו שנות המנדט, טרם הקמת המחתרות לסילוק הבריטים מן הארץ וביאליק ראה בתרבות האנגלית את יורשתה הטבעית של תרבות גרמניה כמקור השראה והשפעה ראשון במעלה. אלמלא נפטר בלא עת, בגיל שישים לערך, אפשר שהיה ביאליק מסיים את תרגומו ל"יוליוס קיסר", מעשיר את הבמה העברית במחזות מקראיים מקוריים מפרי עטו ומטיל שינויים רבים, הממזגים את העתיק והמודרני, במפת התרבות העברית.