האם ביקש עגנון הצעיר להתפרנס מ"סיפורי משרתות"?
- לפני 4 שעות
- זמן קריאה 7 דקות
סיפורו הנפתל של "עובדיה בעל מום"
פורסם: "הארץ" , 3/2/2026
דברי מבוא: לפני שלוש שנים (+), במכתב מיום 29.12.2022, סיפר לי הרב ג'פרי-יוסף סאקס, מנהל המחקר ב"בית עגנון", שהולך ומתעורר רינסנס בחקר עגנון סביב הסיפור הנידח "עובדיה בעל מום" שעד אז "מעט מאוד נכתב עליו". מכתבו נשלח אליי לאחר שמחקרי על סיפור זה (הרחבתו של פרק מספרי "הניצנים נראו בארץ: סיפוריו המוקדמים של עגנון", (2021) הוכנס לרשימת המחקרים והמאמרים על עגנון שבעריכתו. אכן, בזמן האחרון חל שינוי אדיר במעמדו של הסיפור: הוא עמד במרכזן של שלוש הרצאות בכנס עגנון שנערך בשיקאגו, וכל אחת מהן נכללה כמאמר בחוברת החדשה של Prooftexts שראתה אור לא מכבר (בצד המאמרים נכלל בחוברת גם תרגום הסיפור). כמו-כן עמד הסיפור "עובדיה בעל מום" במרכז דיון בן שישה משתתפים שנערך לא מכבר ב"בית עגנון". ואולם, בחוברת Prooftexts הנ"ל הוצגו בטעות חידושי המחקר שלי שלא כהלכה, וברצוני לתקן את הרושם השגוי: · פרופ' גרשון שקד הזכיר את ההשפעה שספג עגנון מ"פישקע החיגר" של מנדלי מוכר-ספרים, שנכתב כנראה בעקבות "הגיבן מנוטרדאם" של ויקטור הוגו. בדבריי הזכרתי זאת, ואולם, ביקשתי להרחיב ולברר אם עגנון אכן קרא את "הגיבן מנוטרדאם" והתעמק בפרטיו, או רק ידע עליו מפי השמועה. כנזכר במאמרי שפורסם בשבוע שעבר ב"הארץ", בדיקת שמו של עובדיה הגיבן ("האלבּלֵייבּ") במילוני אטימולוגיה של שמות העלתה שלפנינו תרגום מדויק של "קואזימודו" - שם גיבורו בעל החטוטרת של ויקטור הוגו. חישוף משמעותו הנכונה של השם (שעמיתיי פירשוהו בטעות כ"חצי חיים") משמעותית להבנת סיפורו של עגנון. · התברר לי גם שהמילים quasi modo הן גם מילות הפתיחה של תפילה לשלום העוללים הנאמרת ביום השמיני של הפסחא, הוא היום שבו מצא הכומר את התינוק בעל-המום שהונח על מדרגות הכנסייה. והרי גם עגנון העניק לגיבורו הגיבן שם הקשור בעבודת הקודש, כנזכר במאמרי. · כן התברר לי גם שכל הצלילים של השם סריל – אחד משמותיה של המשרתת שעמדה להינשא לעובדיה – כלולים בשם אסמרלדה, גיבורת "הגיבן מנוטרדאם". ורק תמול-שלשום התברר לי ששני שמותיה של המשרתת קלת-הדעת (שיינה סריל) הם שמותיהן של שתי הגיבורות בסיפור של שמחה גוטמן (בן-ציון), מעסיקו הראשון של עגנון ומי שהאיץ בו להמיר את שמו הגלותי (צ'צ'קס) בשם עברי. בכל חזרה אל סיפור מורכב זה - מפניני הסיפורת המוקדמת של עגנון - מתגלים בו עניינים חדשים, שבקריאות קודמות לא הושם לב אליהם. · יתר על כן, ג' שקד סיווג את "עובדיה בעל מום" כסיפור הוויי רֵאליסטי, ואילו לטענתי מדובר באלגוריה לאומית. מאחורי סיפור המתחזה ל"סיפור מהחיים" בנה עגנון סיפור היסטוריוסופי הגותי – סיפור על יעקב-ישראל בעל חטוטרת הגלות הצולע על ירכו. לפנינו סיפור המסַפּר בסמוי את תולדות העם במאה השנים שחלפו מראשית תקופת ההשכלה ועד לראשית תקופת התחייה. תחילת התקופה הזאת במשה מנדלסון בעל הגוף המעוּות והחטוטרת הוא עניין שרק לאחרונה ניתוסף לביסוס הנחה זו. בקצרה, עיון שהוי בסיפור מלמד, ששלמה-זלמן שוקן, מיטיבו של עגנון, שביקש להפוך את בן-חסותו הצעיר לאדם מודרני, הצליח להטמיע בו את מיטב הספרות האירופית באמצעות הספרים ששיגר אליו בקביעות. עגנון שביקש ש"סיפור המשרתות" שלו יגיע לקוראים רבים, זכה לכך באיחור של כמאה שנים. |
ב-1920 פרסם עגנון את סיפורו "עובדיה בעל מום" (שנכתב ב-1918) בכתב-העת "מִקלט". לאשתו הטרייה, אסתרליין לבית מרכס, אהב לספר באותה עת על רווחיו משכר-סופרים, ולעורכיו גילה שברצונו שאשתו ומשפחתה יֵדעו שהוא "פארדינער" ("מרוויחן"). הוא שלח יצירות לכתבי-עת באמריקה (הדולרים סייעו לו בתקופת ההיפֶּר-אינפלציה שהשתוללה אז בגרמניה). כן פנה לכתיבת ספרות-ילדים, ענף מבוקש ורווחי. ייתכן שגם בעזרת סיפור כ"עובדיה בעל מום" ביקש לקושש רווחים, שהרי תמיד משכו "סיפורי-משרתות", הגדושים בתיאורי זימה סנסציוניים, את קהל-הקוראים הרחב. למשפחתו סיפר בגאווה שעורכו דוד שמעוני (שעגנון כינהו בלגלוג "פזמוני") משלם לו פי שניים וחצי מהמקובל.
ואולם, סיפור מוקדם זה נשאר בקרן-זוית, ומעטים הם החוקרים שהתעניינו בו. כשעיינתי בו לשם השלמת ספרי "הניצנים נראו בארץ: סיפוריו המוקדמים של עגנון" (2021), נתקלתי בדבריו הקצרים של גרשון שקד שתיארוהו כגלגול עברי של "פישקע החיגר" של מנדלי שהושפע מ"הגיבן מנוטרדאם". ואולם, שקד לא פירט, ואני ביקשתי לדעת אם ניתן להוכיח שעגנון אכן קרא את הרומן הצרפתי, או רק שמע עליו מ"עוף השמים". באותה עת נהג שלמה-זלמן שוקן להפגיש את בן-חסותו הצעיר עם מיטב הסיפורת האירופית כדי לחנכו ולמשותו מאווירת בית-המדרש. ואולם, בתכתובת בין השניים לא נזכר ויקטור הוגו.
המחקר הניב תוצאות מעניינות. פתרון החידה נעוץ בשם-משפחתו של עובדיה – "האַלבּלייבּ". מילוני האֶטימולוגיה לימדוני שפירושו: "גוף עשוי-למחצה" או "פת אפויה למחצה" (והשווּ לכותרתו של עגנון "פת שלֵמה"). נתחוור לי ששם-משפחתו של עובדיה הוא תרגום מילולי של קוואזימודו (Quasimodo), שמו של הגיבן מנוטרדאם, שפירושו בלטינית: 'עשוי-למחצה'.
הכומר שמצא את התינוק הפגום והמעוּות על סף הכנסייה ביום השמיני של חג-הפסחא קרא לו קוואזימודו גם על-שם התפילה הנאמרת ביום זה, ובפתחה המילים מחזון פטרוס הראשון "Quasi modo géniti infántes", שפירושן: "כמו תינוקות שזה אך נולדו". כשם שהתינוקות הרכים משתוקקים לחלב, אומרת התפילה למאמינים, כך עליהם לקוות לגאולה ולהשתוקק לחלב הרוחני המגיע אליהם ממרומים, כמפורט בספרי מ-2021.
גם עגנון סיים את סיפורו בתמונת התינוק המשתוקק לחלב השופע של אִמו. יוצא אפוא שהקשר המובהק של השמות והסיפור על התינוק היונק חלב מן השַׁד כבתפילת "קוואזי מודו" מלמדים שעגנון בָּלל בסיפורו מרכיבים עבריים וזרים, והעמיד יצירה היבּרידית שמקורותיה האירופיים מוטמנים היטב מאחורי חזותה היהודית-הגלותית. הזהות הגמורה של השמות ("הַלְבְּלֵייבּ" ו"קוואזימודו") היא הוכחה ניצחת שאי אפשר לערער עליה או לערערהּ.
למעשה גם המשרתת שיינה-סריל, המיועדת לעובדיה, נושאת שם היבּרידי. מחד-גיסא אפשר ששמה פירושו "שרה היפה", בכתיב המסורס שרָווח בקהילות אשכנז (נזכיר שאשת אברהם נחשבת באגדות חז"ל לאחת היפות בנשות תבל). מאידך-גיסא, בַּשם "סריל" (חקר-השמות מקשר אותו לשם "צירל", שמה של גיבורת "סיפור פשוט", שפירושו "תכשיט") מוטמעת משמעות של אבן-חן. במקביל, אסמרלדה היפה, גיבורת "הגיבן מנוטרדאם", נושאת את שם הבָּרֶקֶת, אבן-החן הירוקה המשובצת בתכשיטים יקרים; וכל הצלילים הכלולים בשמה של "סריל" ירוקת-העין מצויים בשם "אסמרלדה".
בסיפורו של עגנון, כברומן ששימש לו מקור, לפנינו וריאציה של מוטיב "היפה והחיה" (La Belle et la Bête), גלגולו של מיתוס אֶרוֹס ופסיכֶה. עובדיה כעוּר ומעוּות בחיצוניותו, אך כל מנהגיו מעידים על חינוכו הטוב, עדינוּתו והתחשבותו, ולעומתו שייני-סריל היפה והמרשימה בחיצוניותה, מתגלה כנפקנית מופקרת בכל דרכיה ומִנהגיה. גם מן הבחינה המִגדרית מדובר בדבר והיפוכו: עובדיה מתואר כ"יולדת" ומציעים לו בלעג להיות "מינקת", וארוסתו גברית, גבוהה ועצמאית.
הייתכן שדווקא משני היצורים הפגומים הללו תיוולד שלמוּת גמורה? עובדיה הוא למעשה "עבד למחצה" שהרי הוא הקים גם עסק עצמאי. שם-משפחתו "האלבּלייבּ" מעיד עליו כאמור שהוא "חצי גוף" ("פלג גופא"). שייני-סריל היא "שפחה למחצה", שכּן כינויהּ ("שפחה חרופה") הוענק בימי-קדם לשפחה שחציהּ בת-חורין, אך עדיין לא נפדתה (כריתות יא ע"א). כל אחד מהשניים הוא מחצית מן השלם, ובעתיד – כך מקווה עובדיה בחלומות-המִשאלה שלו – יתאחדו שני החצאים ויגיעו לכדי שלֵמוּת, וכדבריו: "בואי וראי סרילי [...] שאנחנו כגוף אחד".
איש-הכנסייה שעלה לימים לדרגת בישוף, התלבט בעת שמצא את התינוק המעוּות אם להשליכו לבאר, וייתכן שמוטיב הבאר הוליד את דמות שואב-מים המושך דליים בחבלים, בדומה לקוואזימודו המושך את הפעמונים בחבלים. המוטיב של חבלי הדלי וחבלי הפעמון נפוץ באגדה האירופית (באנגלית: "Ropes of pail and ropes of bell"), ועניינו חָלָב הנגנב במעשי כישוף. מאחר שהבישוף הנָבָל, שקוואזימודו משליכו בסוף ממרום הכנסייה כנקמה על מות אסמרלדה, הריהו אלכימאי שתושבי פריז רואים בו מכשף, כל הראָיות מלמדות שעגנון אכן קרא את "הגיבן מנוטרדאם" והתעמק בפרטיו. במקביל, הוא הושפע מסיפורי-חסידים על עלמות יפות, שאיחרו את המועד, ואביהן השיאָן ל"וואסער טרעגער" (לשואב המים) הנחוּת כדי שלא תישארנה בבתוליהן.
*
ומכיווּן אחר: גרשון שקד ראה ב"עובדיה בעל מום" סיפור רֵאליסטי, מן החיים, ואני נוטה לפרשו כסיפור סמוי על הגורל היהודי בעת החדשה. ב"אריה בעל גוף" (1899) עיצב ביאליק קריקטורה של "היהודי החדש", החזק והשרירי, שאינו פוחד מה"גויים". גיבורו החדש-הישן מאמין בלחשים וקונה קמיעות מהצדיק החסידי, אך בניו כבר מתבוללים-למחצה, ומתרחקים מעמם. מ"עובדיה בעל מום", שכותרתו "מתכתבת" עם ביאליק, עולה תמונת-תשליל של הסיפור הקריקטורי ממִפנה המאה.
עובדיה איננו רק יהודי מן הנוסח הישָׁן – חלוש, עני ועָנָו. החטוטרת שעל גבו איננה רק מוּם מוּלד, אלא רמז ל"חטוטרת הגלות", לאלפיים שנות עבדוּת שבהן כפף העם את גווֹ לפני נוגשיו ומעַניו. הצליעה מרמזת למצבו של יעקב-ישראל, סמל העם, לאחר מאבקו עם מלאך ה' ("וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ", בראשית לב, לב). ייתכן שגם הקב וצרור הבגדים הצואים רומזים במטושטש למקלו ותרמילו של היהודי הארכיטיפי.
על כוונה אלגוריסטית מלמדת גם הצגתם הסימטרית-למראה של שני הגברים המנוגדים: עובדיה החלוש, המוכן לקחת את שייני-סריל לאישה, וראובן "האדום", האונס אותה ומרבִּיעַ אותה בזרעו. לפנינו גירסה "נמוכה" של סיפור יעקב ועֵשָׂו (עם-ישראל ואומות-העולם), ובו מגלם ראובן "האדום" את עֵשָׂו, אביהם הקדמון של האֱדומים, אויבי העם. ראוי לזכור: ספר עובדיה, שגיבורנו נושא את שמו, מכיל פרק אחד בלבד שכולו נבואת-זעם על אֱדוֹם (ובתמונת סמלי-השבטים אבן-האודֶם מייצגת את ראובן). בתגובה מיום 10.2.26 על מאמרי ב"הארץ" שלח אליי פרופ' מרדכי עקיבא פרידמן, חתן פרס ישראל בחקר התלמוד את התוספת הבאה: "נהניתי מאוד מקריאת רשימתך. אשר לאנס ראובן [...] אני מניח שהוא נקרא על שם ראובן בן יעקב ששכב עם בלהה כמסופר בבראשית לה, כב (ונרמז שם מט, ד)".
ניתן למתוח קו של אנלוגיה בין תקופת אשפוזו הממושכת של עובדיה בבית-החולים לבין תהליכי הנאורות שעברו על אותם יהודים שהפנימו את ערכי החברה המערבית וביקשו לסגל את מנהגיה ואורחותיה. האחיות הנוצריות קוראות לגיבורנו Obadia (השם כתוב בלועזית כרמז שעובדיה מתחיל להיטמע בתרבות המערבית). בתחילה עובדיה מתנהג כיהודי מן הנוסח הישן: בפעם הראשונה בחייו הוא רואה מדחום ומברשת-שִׁניים. בצאתו מבית-החולים הוא מבליט את המברשת כדי להיראות "יהודי חדש" המקפיד בנושאי היגיינה.
כאשר מצבו משתפר והרופא מתיר לו לצאת את בית-החולים, נאמר לו: "היום נהיית לאיש עובדיה" (עמ' תיח), תוך אִזכּוּר הפסוק "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה [...] אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" (דברים כז, ט). הדמיון הזה מלמד שלפנינו סיפורו הקולקטיבי של עם שלם, שעובדיה הגיבן, הצולע על ירכו, הוא נציגו.
בשובו הביתה מתברר לעובדיה שבהעדרו הרתה ארוסתו וילדה תינוק אדום שֵׂער. רחמיו מרמזים שכפי שנֵאוֹת בעבר לאָרשׂ אישה שהבריות מלעיזים עליה, הוא יֵאוֹת אולי לאמץ את בנה של אשת הזנונים, הנושא מִטען גנטי של בני אֱדום, ולעשותו יהודי מן השורה. בינקותו הונח הגיבן מנוטר דאם בפתח הכנסייה כאותם ילדים שהוריהם נטשום מחמת מוּם מוּלד. האם יזכה תינוקה של שייני-סריל ל"אב" ולא יחסר לו דבר? ייתכן שעגנון בחר בספר מערב-אירופי כמו "הגיבן מנוטרדאם", הספוג באכזריוּת אל-אנושית כדי להציג את רחמנותם של בני-ישראל ואת עליונותם המוסרית על אויביהם, בני עֵשָׂו ואֱדוֹם, מבקשי נפשם.
דומה שעגנון השיג כאן מטרה כפולה: לקהל-הקוראים הרחב הוא הגיש "סיפור משרתות" מעורר יצרים. ליודעי ח"ן הוא תיאר כאן "בקליפת אגוז" את ההיסטוריה עקובת-הדם של עמו למן המהפכה הצרפתית ועד דור התחייה. המחלה הממושכת של עובדיה וריפויה הממושך משַׁקפות את התקופה, שבָּהּ הפעילו המשכילים תהליכי אקוּלטוּרציה שחייבום להסתגל להרגלי החיים הנאותים ששלטו בתרבות אירופה ולהטמיע את ערכיו של העולם הנאור. תקופה זו נפתחה בדמותו של משה מנדלסון הגיבן והכעור, שהראה ליהודים את מלוא יופיה של תרבות המערב. ואולם, עתה מתחילה תקופה חדשה שבָּהּ עתיד "היהודי החדש" לעזוב את אירופה ולקשור את גורלו עם "ארץ זבת חלב ודבש" (התינוק שבסוף הסיפור נהנה הן מהחלב הן ממתיקות ה"צוקריות"), כבסיפורו של עגנון "מעשה העֵז", שנכתב באותה תקופה.
בתקופה המודרנית, נעשו יהודי העיירה מן הנוסח הישָׁן – שנציגם הוא הגיבן הצולע על ירכו – ל"מעוּות לא יוכל לתקוֹן". מחוותו של עובדיה, בהניחו את המַתנה שהביא לארוסתו בידיו הקטנות של התינוק אדום השֵׂער, מרמזת שיש סיכוי כלשהו ש"יעקב" החיגר ייַשֵׁר את גֵווֹ, ויהפוך ל"ישראל" ושבעתיד יתקיים בו הפסוק "והיה העקוב למישור".
לקריאה בקובץ PDF כפי שפורסם בעיתון
