בסמטות אפלות

על שירו-פזמונו של אלתרמן "ילדי הפקר"


פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1733 , 24/03/2022

חדשות בן עזר 1733
.pdf
Download PDF • 53KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



שירו-פזמונו של אלתרמן "ילדי הפקר" הוא מונולוג דרמטי הנישא בגוף ראשון רבים (בלשון "אנחנו"). מבצעת אותו קבוצת נערים המשוטטת ברחוב ב"שעות הקטנות של הלילה", ללא השגחת אב ואם. ספק אם יש לנערים האלה הורים, שהרי הם מעידים על עצמם ש"בָּעוֹלָם בִּשְׁבִילֵנוּ / אֵין אַף אִמָּא אַחַת". היום נהוג לכנות נערים כאלה בכינוי "נוער שוליים", ואצל אלתרמן הם נקראים "ילדי הפקר" (תרגום שאילה מלשון יִידיש שבָּהּ מצוי הכינוי "הפקר יונגע"). על תופעה זו כתבה היסטוריונית התרבות ד"ר תמר רזי בספרה ילדי ההפקר: החצר האחורית של תל אביב המנדטורית (2009). 


תופעת הילדים והנערים המשוטטים ללא השגחה ברחוב ונעשים עבריינים צעירים, מצויה בספרות הרומנטית בת המאה התשע-עשרה, שהפנתה את הזרקור אל "עלובי החיים". היא ניכּרת בראש וראשונה אצל צ'רלס דיקנס ("אוליבר טוויסט"), ובעקבותיו – אצל צ'רלס קינגסלי ("ילדי המים") ומארק טויין ("תום סוייר", "הקלבֶּרי פין"). בספרות העברית היא תוארה עוד באמצע המאה התשע-עשרה בספר רב-ההיקף "התועה בדרכי החיים" (1869) מאת פרץ סמולנסקין, שהושפע מצ'רלס דיקנס.


אלתרמן תיאר את התופעה האקטואלית שהתרחשה מול עיניו: ילדים שנולדו למשפחות קשות יום ויתומים חסרי כול של הרוגי המאורעות שוטטו ברחובות תל-אביב, ואיימו על שלוות תושביה. העירייה לא טיפלה בבעיה כראוי, והתופעה הלכה והחמירה מיום ליום. יש לזכור שרשויות המנדט הבריטי העניקו לתל אביב מעמד של עיר עוד  בינואר 1934, ובשלהי אותה שנה רמז אלתרמן הצעיר לקברניטיה בשירו "ילדי הפקר", שאין הם ממלאים את תפקידם כראוי.


בניגוד לדיקנס ולממשיכיו, שניסו לעורר את רחמי הקורא ולעורר אמפתיה כלפי "עלובי החיים", ניסה אלתרמן להפחיד את נמעני שירו – קוראים, מאזינים וצופים – ולהסביר להם מה תהיינה תוצאות התעלמותם ממצוקותיו של הנוער העזוב. כמי שלמד לימודי ההנדסה החקלאית, ובכללם זואולוגיה, הוא ידע היטב מה טיבם של גורים של חיות טרף הגדֵלים ללא השגחה ונעשים אכזריים במיוחד:


​בֵּין שָׁלֹשׁ וּבֵין אַרְבַּע בּוֹעֲרִים פַּנָּסִים, אֵין מָקוֹם שֶׁנּוּכַל בּוֹ אֶת רֹאשֵׁנוּ לָשִׂים. בְּנֵי בְּלִיַּעַל הִנֵּנוּ אַךְ לְמִי זֶה אִכְפַּת בָּעוֹלָם בִּשְׁבִילֵנוּ אֵין אַף אִמָּא אַחַת. רוּחַ לַיְלָה סוֹעֶרֶת מַצְלִיפָה בַּפָּנִים, הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת וְאַתֶּם עוֹד קְטַנִּים.

​יְלָדִים שֶׁכָּאֵלֶּה צְרִיכִים כְּבָר לִהְיוֹת בֵּין קִירוֹת בֵּית הַכֶּלֶא אוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. מִנֵּי עֶרֶב עַד בֹּקֶר יְשֵׁנִים בְּנֵי אָדָם, אַךְ בְּיֹקֶר בְּיֹקֶר תַּעֲלֶה מְנוּחָתָם. מַחֲנֵנוּ עוֹד יֵרֶב עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת אָז נִטְרֹף בָּהֶם טֶרֶף בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת.

למעשה, את דברי האיוּם משמיעים הנערים בעצמם. מילות הפתיחה שנמחקו היו: "חֲצִי גְּרוּשׁ שְׂרוֹכֵי נַעֲלַיִם / וּשְׁלֹשָׁה מִיל עִתּוֹנִים / הַיּוֹם, הַיּוֹם תָּקַעְנוּ רַק עֵינַיִם / מָחָר נִלְמַד לִתְקֹעַ סַכִּינִים!". בשיר זה, שהושר בתנועות הנוער, נמחק הבית המאיים הזה, אך גם בבית האחרון של שיר זה (שנכתב בעבור התכנית "הכול בסדר" של "המטאטא" מיום 18.12.1934) מאיימים הפושעים הצעירים להוסיף ולהגביר את פעולותיהם האלימוּת.


הבורגנים השלווים, השוכבים בלילה על יצועם בלילות וחולמים חלומות ורודים על אושר ועל עושר, צריכים להבין מה יקרה שכאשר ילדי ההפקר יגדלו וינעצו בהם לא מבטים, אלא סכינים: "מַחֲנֵנוּ עוֹד יֵרֶב / עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת – / אָז נִטְרֹף בָּהֶם טֶרֶף / בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת". אלתרמן ראה בתופעה מחדל של קברניטי היישוב שאינם מרחמים על הילדים הללו ואינם עֵרים לסכנה הטמונה במִפגעים הסוציאליים הנולדים וגדֵלים לנגד עיניהם.


הצירוף "בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת" לקוח מאוצַר המילים והצירופים של ביאליק, כבשיר הכמו-עממי "לא ידע איש מי היא": "וְאָבוֹת וְאִמּוֹת / לֹא-יָשְׁנוּ בַלֵּילוֹת, / כִּי תָעוּ חַתְנֵיהֶם / בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת". בהמשך שירו של ביאליק, לאחר שהנערה שהִשבּיתה את שַׁלוות העיירה כבר נעלמה והסדר הושב על כנו, היא השאירה אחריה עיירה מנומנמת השרויה בשיממון מתמשך: "וַתִּשְׁבֹּת צָהֳלָה / מִסִּמְטוֹת אֲפֵלוֹת, / וְאָבוֹת וְאִמּוֹת / יְשֵׁנִים בַּלֵּילוֹת".


חוקר הלשון ועורך המילון ההיסטורי פרופ' חיים כהן הסביר במאמרו "שַׁוְעָה – שַׁוְעוֹת: פרט וכלל" את שימושו של אלתרמן ב"סמטות" (היום נהוגה הצורה "סמטאות"), אף הזכיר שהפילולוג אברהם אברונין השיג על צורה זו במאמרו "הלשון בשירי ח.נ. ביאליק", בכתב-העת לשוננו לשנת תרצ"ג.1 כן כתב חוקר הלשון העברית פרופ' חיים כהן בעניין זה: "ברי לי שביאליק 'תרגם' כאן את 'במבואות אפלים' שבמשנה (פסחים ד, ד)".2


קרוב לוודאי שהצדק אִתו, שכּן כבר בשירו המוקדם "תיקון חצות" כתב ביאליק: "הַמְּבֹאוֹת הָאֲפֵלִים דֹּמְמִים / רַק-מַשַּׁק גֶּשֶׁם שׁוֹקֵק בָּם", ובסיפורו "החצוצרה נתביישה" תיאר את גירושה של המשפחה מן הכפר אל העיר, וטרם הַגיעהּ למלון עגלתם עוברת "דרך מבואות אפלים" (גם בסיפורו הגנוז "פסח שני", שהכשיר את הדרך לכתיבת "החצוצרה נתביישה", תיאר ביאליק עיר ובה "מבואות מטונפים וצרים").3


ומניין לנו שאלתרמן נזכר כאן דווקא בשיר הכמו-עממי של ביאליק בעת שהעלה בפזמונו את הצירוף "בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת"? אתר המאגרים של האקדמיה ללשון העברית מעיד שגם זאב ז'בוטינסקי השתמש בצורה "סִמְטוֹת" יותר מפעם אחת בכתביו. ואולם את הזיקה בין "בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת" של אלתרמן לבין שירו של ביאליק ניתן להוכיח מכיווּנים נוספים: בשיר הביאליקאי לפנינו עיירה שמרנית, שאישה מתירנית ו"מסוכנת" חולפת בה ומַדידה את שנת ההורים (החוששים פן יתעו החתנים המיועדים לבנותיהם הבתולות ויטעמו מן הפרי האסור). גם בפזמונו של אלתרמן שׂרוּעים תושָׁבי העיר על משכבם, אך מנוחתם השאננה לא תארך זמן רב.


הבית האחרון מבהיר כאמור לאותם בורגנים דשנים, הנמים את שנתם באין מפריע ואינם דואגים ליתומים העלובים, שעוד יגיעו לילות שבהם יפשטו גדודים של נערי הפקר עליהם כזאבים ויטרפו בהם טרף בסמטות העיר האפלות. אצל אלתרמן לפנינו ילדים שאין להם הורים, וגם בשירו של ביאליק "תיקון חצות", שבּוֹ הזכיר בפעם הראשונה את "הַמְּבֹאוֹת הָאֲפֵלִים", מואנשים הבתים העלובים ומתוארים בדמות "יָתוֹם עָלוּב, אֲשֶׁר שָׁכְחוּ / מְתֵי חֶסֶד תֵּת לוֹ כְסוּת לְחֹם". אצל אלתרמן עבר המוטיב של היתום העלוב מן הרובד המטפורי אל הרובד הליטֶרלי – אל "הסיפור הפשוט".


אלתרמן התריע בפזמונו על תופעת ילדי-הרחוב העזובים, שאיש אינו מזַכּה אותם בקורת גג, בארוחה חמה וביד מלטפת. ברור לו שמהפושעים הצעירים הללו יצמחו לימים פושעים מסוכנים, בהם כאלה שיירצחו ובהם כאלה שירצחו. ד"ר יוסף גלובינסקי, רופא עיניים חשוב ואלתרמניסט מושבע, גילה אל-נכון ששיר זה רומז לפרשת "בן סורר ומורה" (דברים, פרק כא), שהוריו בעצה אחת עם זקני העיר גוזרים עליו עונש מוות.4

אתר הפזמונאות העברית "זֶמֶרשת" מלמדנו שבעת היכתב שירו של אלתרמן הוצג בארץ הסרט הרוסי "ילדי הפקר" המתאר את הַחְזרתם למוטב של ילדים שנגררו לעולם הפשע. שירו של אלתרמן עיבד מוטיבים מתוך פזמון המשולב בסרט הרוסי "דרך לחיים".5 ניכּר שאלתרמן יצא כאן במשתמע נגד קברניטי העיר שלא דאגו לילדים העזובים – "הפקר יונגע" בפי העם – והניחו לתופעה המסוכנת הזאת להתפתח ולהתעצם בחוסר אחריות משווע. ניכּר שאלתרמן הכיר את נפש הפוליטיקאים, שידע שהם לא יפעלו מתוך רגשות הומניטריים נעלים. על כן בחר להפחיד אותם בשירו ולהזהירם שהרָעָה תגיע לפִתחם, עד לסף ביתם.


נעיר כי הצירוף "לטרוף טרף" מצוי פעמים אחדות בספר יחזקאל, ובין השאר בפסוק "וַתַּעַל אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר הָיָה וַיִּלְמַד לִטְרָף-טֶרֶף אָדָם אָכָל" (יחזקאל יט, ג) וכן בפסוק "שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ-דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע" (שם כב, כז). הפסוק האחד מראה איך ילד (גור) מתבגר ולומד לטרוף את כל הנקרה בדרכו, ואילו השני מראה איך המנהיגים הדואגים לבִצעם יודעים לטרוף טרף ולנצל את דלת העם. שירו של אלתרמן מנבא את העתיד ומראה למנהיגים השׂבֵעים וערֵלי-הלב את תוצאות ההזנחה הפושעת: הילדים המקופחים והרעבים עתידים להדיד את שנתם ולהשתלח בהם ביום שבּוֹ יצַמחו ניבים וציפורניים ויהפכו מגורי אריות או זאבים לחיות מסוכנות המשחרות לטרף. כארבע שנים אחרי אלתרמן תיארה גם לאה גולדברג את תופעת נוער השוליים – ילדי ההפקר – בספר הילדים שלה "נִסים ונפלאות" (1938), אך היא נגעה בבעיה בכפפות של משי, והציגה פתרונות "ורוּדים" ואוּטוֹפיים שכְּלל לא תאמו את המציאוּת הממשית.


את שירו בנה אלתרמן גם על בסיס המבנה הרטורי של השיר "במקומותינו יש בית דין" מאת גרהרד האופטמן (מתוך המחזה "האורגים" שתרגם אלתרמן). כאן וכאן מאיים השיר על המעמדות השאננים שקללת הדל תתפרץ יום אחד ותרדוף אותם עד חָרמה:

​בִּמְקוֹמוֹתֵינוּ יֵשׁ בֵּית-דִּין שָׁחֹר הוּא וְכָבֵד, נִשְׁמַת אֶבְיוֹן שָׁם תֵּרָמֵס לְלֹא עָווֹן וָחֵטְא. לְאַט גּוֹוֵעַ שָׁם הַדַּל בְּלִי בְּכִי וּצְעָקָה, רַק אֲנָחָה שָׁם תַּעֲלֶה וּבִדְמָמָה תִּשְׁקַע. שָׁם הַמְּנַצֵּל וְתַלְיָנָיו, שָׁם אֵין מִשְׁפָּט וָחֹק, הָעֲבָדִים – לְהִכָּנַע, הָעֲבָדִים – לִשְׁתֹּק.

​שׁוֹתְקִים אֲנַחְנוּ, אַךְ הַדָּם זוֹעֵק וְלֹא יֶחְדַּל, אַתֶּם תַּרְגִּישׁוּ בִּבְשַׂרְכֶם אֶת קִלְלַת הַדַּל. אֲנַחְנוּ עֵדֶר מְעֻנֶּה קָרוּעַ וְנִרְדָּף, בַּבַּיִת אֵין שִׂמְחָה לַלֵּב וְלֶחֶם אֵין לַטַּף. הַקְשִׁיבוּ נָא הַתַּלְיָנִים, עוֹד בּוֹא יָבוֹא הַקֵּץ, וְזַעֲקַת הָאֶבְיוֹנִים הַחוּצָה תִּתְפָּרֵץ.

כאמור, בשנת 1934, במלאת לה חצי יובל שנים, זכתה תל-אביב למעמד של "עיר". לבקשת ראש העירייה מאיר דיזנגוף חיבר ביאליק בשנת חייו האחרונה את הִמנון תל-אביב ("על שילֵשים"), שנדפס על גבי גלויה וחולק ביום חגה של העיר לכל תושביה. כותרת ההמנון הביאליקאי הפכה את לשון הקללה המקראית "עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים" ללשון ברכה (בית אחד של תוכחה שנכלל בהִמנון על הדרך שבה קיבלו תושבי העיר את פליטי היטלר נמחק ממנו במִצוות ראש העיר).


ביאליק השתמש אפוא בימי שִׁבתו בתל-אביב בצירוף המקראי "עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים", וגם את "אגדת הקדומים" שלו שחוּבּרה בתל-אביב ונכללו בה רמזים אקטואליים למאורעות הדמים שפקדו את היישוב הכתיר בכותרת "אגדת שלושה וארבעה". האם משום כך בחר אלתרמן ששירו (שחוּבּר בתל-אביב בשנת 1934) יתרחש "בֵּין שָׁלֹש וּבֵין אַרְבַּע" דווקא, ולא בשעה אחרת מן "השעות הקטנות של הלילה"? תיק"ו.


הערות:

  1. חיים א' כהן, "שַׁוְעָה – שַׁוְעוֹת: פרט וכלל", בתוך: מחקרים בעברית החדשה ובמקורותיה, בעריכת משה פלורנטין (עורך הסדרה מ' בר-אשר), האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשע"ד, עמ' 42 – 52.

  2. במכתב אליי מיום 27.4.2020.

  3. הצירוף "מבואות אפלים" מעלה גם השתמעויות אחרות, כבמדרש "לְמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון" (בראשית רבה ל, י).

  4. ראו באתר הפרטי של יוסף גלובינסקי https://www.dr-glovinsky.com/%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99-%D7%94%D7%94%D7%A4%D7%A7%D7%A8

  5. ראו בשולי שירו של אלתרמן באתר זֶמֶרשת (פרויקט חירום להצלת הזמר העברי): https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2778