top of page

בגינה בשמלה לבנה: אמילי ורחל

לציוּן ה-15 במאי – יום פטירתה של אמילי דיקינסון

שירה בתקופה חלוצית בארץ ובאמריקה


המשורר נח שטרן, בוגר אוניברסיטת הרוורד היוקרתית ומתרגמו הראשון של ת"ס אליוט לעברית, הִשווה את שירת רחל במאמרו הקצר "על פני אדמה", לשירתה של המשוררת אן בראדסטריט, בת דור המשוררים החלוצים באמריקה. לטענתו, שיריה הקצרים והכֵּנִים של אן בראדסטריט משַׁמרים את רעננותם גם בימינו, בעוד שכל הכרכים של השירה האֶפּית הארכנית, שנכתבו על-ידי משוררים גברים באותה "תקופת בראשית", מעלים אבק בספריות ובארכיונים:


אולם היותה תמיד אחת מני רבים, אחת מני קיבוץ, מה שהגביל ודלדל את שירתה הוא שעשאה אחד העֳמָרים הראשונים באוסם הרוח של חיים מתחדשים. שירה זו מעוררת את הדילמה של תקופת החלוציות האמריקנית מלפני מאתיים שנה ומעלה. איזו הדרך הנכונה – דרכה של המשוררת אֶן בראדסטריט ששרה את אמת חייה הפשוטים בבדידות העולם החדש ויצקה מחדש בשפת זמנה וסביבתה מזמורי תהילים – או דרכם של כותבי ה"קולומביאדות", יצירות "אפוס אמריקני" על דרך האיליאדה וכו'. עובדה היא כי בשירי אֶן ]בראדסטריט[ יש גם כיום רעננות וחיים בעוד שכרכי האפוס מחכים רובם ככולם באורך רוח לחוקר הספרות כי ישחררם מנטל אבק. הדרך הצנועה בתקופות בראשית כאלו לפעמים היא כנראה גם הדרך הבטוחה ביותר, הדרך המובילה אל לב בני הדור, הדרך להנחת יסוד נאמן לבניינים יותר מפוארים. ואם שירה האחרון של רחל אומר על "מֵתיה" כי "הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי, רַק בָּהֶם בִּלְבַד / לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד", הרי אפשר להוסיף ולומר כי מה שהקריבה רחל, הגבולות שכפתה על עצמה, הצמצום לקראת הנאמן והגרעיני, הם שציוו את החיים לשיריה, כפרקי שירה יקרים באמת לאלפי בני אדם וכזרע ליבול שירה עשיר יותר.1


אבחנה מקורית זו של נח שטרן, המותחת קו של אנלוגיה בין רחל לבין המשוררת אן בראדסטריט מתקופת החלוציות באמריקה, הזכירה לי את העובדה שזמן מה לפני הולדתה של רחל ברוסיה הצארית, נפטרה בארצות-הברית של אמריקה המשוררת אמילי דיקינסון (1830 – 1886), שהייתה בת למשפחה מבוססת ומיוחסת של קברניטי המִמסד האמריקני בניו-אינגלנד. כשם שאמילי דיקינסון צמחה וגדלה בסביבה אליטיסטית ורבת אמצעים, גם רחל החלה כאמור את חייה כבת למשפחה מבוססת ומיוחסת מן העִלית של יהדות רוסיה, ואחר-כך הצטרפה אל מקימי הקבוצה הראשונה – אל העִלית האנושית והאינטלקטואלית של ימי העלייה השנייה. גם אמילי דיקינסון וגם רחל היו מרותקות לחדרן רוב שנותיהן הבוגרות; שתיהן היו לבושות בדרך-כלל בשמלה לבנה, ושתיהן מצאו ניחומים כלשהם למחלתן חשוכת המרפא בכתיבת שירים ובטיפוח פרחי גינה. שתיהן כתבו על מקור המים (הנהר, אגם הכינרת) שליד ביתן ועל שאיפתן להפליג למרחקים. שתיהן אף טיפחו בלִבּן אהבות בלתי אפשריות לגברים שלא השיב להן אהבה. שיריהן הקצרים והאמִתיים של אמילי דיקינסון ושל רחל נראים פשוטים, אך אינם פשוטים כל עיקר. שיריהן של שתי המשוררות מוכות הגורל מוּכּרים ומצוטטים גם כיום, במאה העשרים ואחת, כי שפוך עליהם אותו שיקוי פלאים ההופך שיר קצר ופשוט לאגדה, וכדברי אלתרמן בשירו "האיר השחר", המבוסס על דברי זלמן שזר המשחזרים את פגישתו הראשונה עם רחל: "מִי יֵדַע מַה קוֹבֵעַ אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים?".


ההשוואה שערך המשורר והמסאי נח שטרן בין רחל לבין המשוררת האמריקנית, בת דור החלוצים, אף הובילה אותי להרחיב את הפרספקטיבה ולהשוות בין שתי תופעות היסטוריות מקבילות בשירה האמריקנית ובשירה הארץ-ישראלית, שספק אם הושם אליהן לב בביקורת ובמחקר. בארצות-הברית כתבו בסוף המאה התשע-עשרה שני משוררים, גבר ואישה, שהציבו שתי אופציות שיריות מודרניות, השונות זו מזו תכלית שינוי: מצד אחד, התבלט בשירה האמריקנית האקספרסיוניזם הרועם של וולט ו'יטמן, על שורותיו הארוכות והריתמוס החופשי שלו, ומצד שני, שיריה החרישיים, הקצרים והשקולים, של אמילי דיקינסון, השונים בתכלית מן הנוסח הגברי הרועם, שירים שהגיעו לתודעת הקוראים בדרך עקלקלה ובמאוחר. גם בארץ-ישראל הסתמנה דיכוטומיה מקבילה בין שירת התוכחה הגרנדיוזית, נוסח אורי צבי גרינברג (מעריצו של ויטמן), שעסקה בבעיות הגדולות שהעסיקו את "היישוב", לבין שירתה החרישית, המצומצמת והשקולה של רחל, שהתרחקה מן האקטואליה הפוליטית ולא נדרשה אליה אלא בשולי שניים-שלושה מבין שיריה.


רחל ואצ"ג כמעט שלא "התכתבו" ביניהם בשיריהם. המרחק הנפשי והפואטי היה גדול מכדי שתיווצר נקודת מפגש פואטית ביניהם. אצ"ג דיבר במאמרו הפרוגרמטי "כלפי תשעים ותשעה" בזכות השירה הגרנדיוזית, בעלת הכוח הרוחני היצוק בביטוי, "ולא כננס לירי המתייצב לנגן סולו בתוך מקהלת הקולות הגדולה על אדמה רבה",2 ורחל הן ניגנה סולו רוב ימיה, וגם בתקופה הקומונלית של חייה מעטים הם שיריה הכתובים בגוף ראשון רבים. בניגוד לשירתה האקספרסיוניסטית של אלזה לסקר-שילר, שירת רחל לא הייתה יכולה לדבר ללבו של אצ"ג. גם רחל לא נדרשה לשירת אצ"ג, חוץ אולי מאשר בשירה "יום בשורה" שעשוי לרמוז לקרע ביישוב בין מחנה הפועלים לבין המחנה הרוויזיוניסטי. יש אף טוענים שהגבר האדמוני בשירה "אביב" ("השכחתי תריסים להגיף") אינו אלא אורי צבי גרינברג.3


אורי צבי גרינברג הכיר את שירת וולט ויטמן וקשר לה כתרים,4 ורחל ספק אם הכירה את שירת אמילי דיקינסון. אף-על-פי-כן, החולי והבדידות, האליטיזם והאהבה הנכזבת, הקשר לטבע באמצעות טיפוח גינת ירק ופרחי נוי, כל אלה לא אחת הולידו שירים דומים.5 על שירתן של כל אחת מהמשוררות הדלות-העשירות הללו ניתן לומר את שכָּתבה רחל על שירת זולתה – על שירת אנדה עמיר פינקרפלד: "קצרים קצרים השירים: ניד-ניד, הרף-עין. יש והשיר נראה כקטע משיר; אך יש והוא קבוע איתן במסגרתו הלבנה ואין להוסיף או לגרוע".6


מצבים דומים מולידים שירים דומים. שירה של רחל "גורל", למשל, מזכיר בקיצורו ובמטפוריקה שלו את שירי אמילי דיקינסון. מעניין בו הצירוף שבין "אֶרוס" ל"תנטוס". את רגעי המוות מתארת הדוברת-המשוררת במילים ובצירופים המבטאים כמיהה ארוטית (כגון "רֶגַע נִכְסָף") או הלקוחים משירי האהבה והתשוקה של שיר-השירים (כגון "נוֹטֵף עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל" או "שַׁעַר נָעוּל", על משקל "גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה"):


הַיָּד הָעִקֶּשֶׁת

דּוֹפֶקֶת, דּוֹפֶקֶת עַל שַׁעַר נָעוּל;

הָעוֹר רֻפַּט,

נוֹטֵף עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל

דָּמָהּ הַמְּעַט.

אֵין עוֹנֶה, אֵין קוֹל.

בּוֹשֵׁשׁ הַשּׁוֹעֵר.

יְאַחֵר, יְאַחֵר רֶגַע נִכְסָף –

עַל הַסַּף

מֵתָה אֶפֹּל.

סוף תרפ"ח


תיאור הנפילה על הסף ברגעי המוות בשירה של רחל מזכיר את סוף הבלדה "הציץ ומת" מאת ח"נ ביאליק, אך התחביר ואוצר המילים של שיר קצר זה מזכירים את אלה שבשיריה של אמילי דיקינסון. שתי המשוררות האקסצנטריות הללו, "נסיכות" חולות ואומללות, כתבו שירה פשוטה וצלולת-מִתארים כביכול, אך שילבו בה צירופי לשון ארכאיים או חריגים, המשובצים בה כאבני חן נדירות. פשטות שיריהן היא פשטות מדומה, הנובע מאליטיזם אצילי. שירה של אמילי דיקינסון "הַדָּרָה" ("Exclusion"), למשל, מדַבֵּר בענווה גאוותנית על הנפש הבוחרת לה חברים ספורים ונועלת לעד את שעריה בפני הֶכֵּרויות חדשות. אפילו אם הקיסר יבוא ויכרע ברך, היא לא תפתח את דלתות לִבָּהּ לפניו:

Exclusion

The soul selects her own society

Then shuts the door;

On her divine majority

Obtrude no more.


Unmoved, she notes the chariot's pausing

At her low gate;

Unmoved, an emperor is kneeling

Upon her mat.


I've known her from an ample nation

Choose one;

Then close the valves of her attention

Like stone.

הַדָּרָה

הַנֶּפֶשׁ לָהּ תָּבֹר רֵעוֹת,

וְאֶת דַּלְתָּהּ תָּגִיף;

עַל טֹהַר דִּין הַהַכְרָעוֹת

דָּבָר אֵין לְהוֹסִיף.


בְּקֹר תִּרְאֶה אֵיךְ נֶעֱצָר

רַכָּב עַל סַף דַּלְתָּהּ;

בְּקֹר תִּרְאֶה אֵיךְ קָד קֵיסָר

רָכוּן עַל מַחְצַלְתָּהּ.

                 

רָאִיתִי אֵיךְ תָּבֹר אֶחָד

נִשָּׂא, מוּרָם מֵעָם;

וְאָז תִּנְעַל לִבָּהּ לָעַד

אֶבֶן דּוּמָם.

מאנגלית: ז"ש


לא זו בלבד שאוצר המילים והדימויים, התחביר והרטוריקה, אצל שתי המשוררות הללו דומים אלה לאלה. אופיה של אמילי דיקינסון, המתבטא בגאווה ענוותנית ובענוותנות גאוותנית, מזכיר את אופיה הענו והגא של רחל. הצהרתה של המשוררת האמריקנית כי לא תפתח את דלתות לבה אפילו אם יבוא הקיסר ויכרע ברך לפניה על מחצלת חדרה, מזכירה את הסיפור על רחל שלא ענתה על ברכת השלום של פולה בן-גוריון, כפי שסיפרו אחיינה אורי מילשטיין בספרו "רחל":


רחל הייתה גאה מאוד ולא ניאותה לקבל סיוע חומרי מאיש [...] היא השתדלה לבקר בכל הצגות הבכורה. באחת ההצגות ניגשה אליה פולה בן-גוריון ושאלה לשלומה ברוסית. רחל התעלמה ממנה. שוב פנתה אליה ושוב לא השיבה, ופולה הנעלבה הסתלקה. כששאלו את רחל מדוע התנהגה כך, ענתה: "על אשת מנהיג עברי לדבר עברית במקום פומבי", וסירבה להרבות מילים בנושא זה.


נראה שרחל מצאה תירוץ "מכובד" להתעלמותה מברכת השלום של פולה בן-גוריון, ואת העיקר לא אמרה: היא לא רצתה שמצבה האישי הכאוב ייפרש לעיני כול. בצד הגאוותנות האליטיסטית, תולדה טבעית של הרקע האריסטוקרטי ופגעי יד הגורל, הייתה בשתי המשוררות שאיפה אלטרואיסטית להיטיב עם האנושות ולהרים לה תרומה של ממש. אמילי דיקינסון כתבה בשירה "אִם" (מתוך המחזור "חיים"):


If I can stop one heart from breaking,

I shall not live in vain;

If I can ease one life the aching,

Or cool one pain,

Or help one fainting robin

Unto his nest again,

I shall not live in vain.

אִם אַךְ מָזוֹר לְלֵב אֶחָד אָחִישׁ,

הֵן לֹא כִּלִּיתִי את חַיַּי לַשָּׁוְא;

אִם אַךְ אָקֵל סִבְלוֹ הַמָּר שֶׁל אִישׁ,

אִם רַק אֶחָד אֶגְאַל מִמַּכְאוֹבָיו,

אִם לְאַנְקוֹר רָפֶה יָדִי אָגִישׁ

וְאַחְזִירוֹ לַקֵּן הַנֶּעֱזָב,

הֵן לֹא כִּלִּיתִי את חַיַּי לַשָּׁוְא.

  מאנגלית: ז"ש


כמוה גם רחל: המשוררת מוכת הגורל הכריזה בשיריה על שאיפתה להיטיב עם הבריות ולתת יותר מאשר לקבל. רעיון זה חוזר באחדים משיריה, כגון בשירה "אין בלבי עליךָ" ("הַאִם אֶתְאַוֶּה גַם לִטֹּל? / וְלָתֵת, רַק לָתֵת, כְּלוּם לֹא דַי?"), או בשירה "כן, מוטב" ("לֹא אֶחְפֹּץ בְּזִיק מִמְּדוּרַת הֶעָבָר, / וְיָדִי לִנְדָבָה לֹא אוֹשִׁיט").


כבטענתה של אמילי דיקינסון, שאם תחזיר לקן אפילו אנקור רפה אחד, תדע כי לא כילתה את חייה לשווא, גם רחל לא העלתה על נס את תרומתה. בשיר "ארצי" נאמר כי רק עץ אחד נטעו ידיה לחופי הירדן ורק שביל אחד כבשו רגליה בשדות. שתי המשוררות הקלו כביכול בערך תרומתן, אך ניכּר ששתיהן היו חדורות גאווה והכירו בערך עצמן. שתיהן כתבו שירים פשוטים להלכה ומורכבים כהלכה. המינימליזם שלהן, המלוּוה בתביעות מחייבות של משקל וחריזה, מעיד על מוּדעות עצמית ועל כתיבה כלל לא ספונטנית, בניגוד לפואטיקה המוצהרת שלהן, המלמדת כביכול על שזכו "באור מן ההפקר" וכתבו את שיריהן ללא כוונת מכַוון. גם הטיוטות הרבות שהשאירה רחל אחריה מעידות על כך ששיריה לא נולדו בלי חבלי לֵדה.


כל אחת משתי המשוררות העריריות בחנו בזווית העין אותן נשים, החיות חיי אישות תקינים והקוראות לגבר שלצִדן "בעלי". אמילי דיקינסון כתבה על כך את שירה "זכות קניין אלוהית לי":

Title divine is mine!

The Wife without the Sign!

Acute Degree conferred on me

Empress of Calvary!

Royal all but the Crown!

Betrothed without the swoon

God sends us Women

When you hold Garnet to Garnet

Gold to Gold

Born Bridalled Shrouded

In a Day

Tri Victory

"My Husband" women say

Stroking the Melody

Is this the way?

זְכוּת-קִנְיָן אֱלֹהִית לִי!

אֵשֶׁת – בְּלֹא הַסִּיגְנִין!!

תֹּאַר מַמְאִיר – לִי הָעֳנַק –

קֵיסָרִית שֶׁל גָּלְגָּלְתָּא!

מַלְכוּתִית – בַּכֹּל חוּץ מִן הַכֶּתֶר!

מְזֻוֶּגֶת, בְּלֹא הָעִלָּפוֹן,

מַתְּנַת אֱלֹהִים לָנוּ לַנָּשִׁים –

עֵת נִפְגָּשִׁים

זְמָרַגְּדְּ בִּזְמָרַגְּדְּ –

זָהָב בְּזָהָב!

לֵדָה – כְּלוּלוֹת – תַּכְרִיכִים –

בְּיוֹם אֶחָד –

נִצָּחוֹן מְשֻׁלָּש.

"בַּעְלִי" – אוֹמְרוֹת נָשִׁים

בְּלַטְּפָן אֶת הַנְּעִימָה –

הַאִם כָּכָה?

מאנגלית: אברהם רגלסון7

ורחל כתבה את שירה הידוע "אשתו", שבּוֹ ערכה השוואה בין טבעת הזהב שעל אצבע אשתו של הגבר האהוב, סמל הבעלות והקניין, לבין כבלי האהבה המחשקים את לִבּה ללִבּו, כבלים שאינם נראים לעין ואינם בעלי ערך חומרי, אך חזקים שבעתיים מכבלי הזהב והנישואין:


הִיא פּוֹנָה וְקוֹרֵאת לוֹ בִּשְׁמוֹ.

וְקוֹלָהּ כְּתָדִיר;

וַאֲנִי בְּקוֹלִי לֹא אֶבְטַח,

פֶּן יַסְגִּיר.

 

הִיא עוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב לְצִדּוֹ

קֳבָל עָם, קֳבָל אוֹר;

וַאֲנִי בְּחֶשְׁכַת עֲרָבִים

בַּמִּסְתּוֹר.

 

לָהּ טַבַּעַת זָהָב עַל הַיָּד,

מַבְרֶקֶת, שְׁלֵוָה;

אַךְ כַּבְלֵי בַּרְזִלִּי – מוּצָקִים

פִּי שִׁבְעָה! 

ראינו שבשיר "כינרת" תיארה רחל את החרמון כסב צונן (תוך שימוש באוקסימורון מרוכך – ציין סגנון אופייני לסגנונה המודרניסטי): "שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! – / בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר. / בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא / וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר". לא סב הפורש ידיו כדי לחבק את נכדתו לפנינו, כי אם סב המשיב צינה על סביבותיו, סוכר בעד ניסיונות ההתקרבות אליו ומצווה: "עצור!", לבל יתקרבו אליו. והנה, גם לאמילי דיקינסון יש שיר קצר, המדמה את ההר לסב נישא ומרוחק – הלא הוא שירה "ההר" ("The Mountain") מן המחזור "טבע" ("Nature"):


The mountain sat upon the plain

In his eternal chair,

His observation omnifold,

His inquest everywhere.

The seasons prayed around his knees,

Like children round a sire:

Grandfather of the days is he,

Of dawn the ancestor.

הָהָר מֵעַל כִּסְּאוֹ הָרָם

אֶת הַמִּישׁוֹר יִסְקֹר,

מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הַמְּרֹמָם

אֶת סְבִיבוֹתָיו יַחְקֹר.

וְהָעוֹנוֹת נוֹשְׂאוֹת הִמְנוֹן

כְּטַף אל רֹאשׁ בֵּית אָב;

לְזֹהַר הַיָּמִים הוּא סָב,

לַשַּׁחַר – אָב קַדְמוֹן.

מאנגלית: ז"ש


את התקווה תיארה אמילי דיקינסון באחד משירי המחזור "חיים" ("Life") כציפור המקננת בתוך הנפש פנימה, ואינה דורשת לעצמה אפילו פירור. המגמה האלטרואיסטית, הבאה תכופות לידי ביטוי בשירתן של המשוררות מוכות הגורל הללו, שנולדו "עם כפית של כסף בפיהן", מוצאת את ביטויה גם כאן, בשיר המעיד שהדברים הטובים והיקרים ביותר בעולם, כמו התקווה לעתיד טוב יותר, ניתנים לו לאדם חינם אין כסף:

Hope is the thing with feathers

That perches in the soul,

And sings the tune without the words,

And never stops at all,


And sweetest in the gale is heard;

And sore must be the storm

That could abash the little bird

That kept so many warm.


I've heard it in the chilliest land

And on the strangest sea;

Yet, never, in extremity,

It asked a crumb of me.

תִּקְוָה – כֻּלָּהּ נוֹצַת אֶבְרָה,

בַּלֵּב הִשְׁכִּינָה בַּיִת,

הִיא שָׁרָה בְּלִי-מִלִּים שִׁירָהּ,

תִּכְלָה וָקֵץ לוֹ אָיִן.


תִּמְתַּק מִכֹּל בְּעֵת סוּפָה,

מָרָה הַסְּעָרָה

שֶׁתַּשִּׂיגֶנָּה בִּמְעוּפָהּ,

מִקֹּר מִי לֹא נָצְרָה!


שְׁמַעְתִּיהָ בְּאַרְצוֹת קָרָה

עַל יָם זוֹעֵף, סָעוּר;

מִמֶּנִּי גַּם בִּשְׁעַת צָרָה

הִיא לֹא בִּקְּשָׁה פֵּרוּר.

מאנגלית: ז"ש


דברים דומים כתבה רחל בשירה המוקדם "היא איחרה לבוא", בתארה את התקווה המידפקת על דלתות לבה בידיים ריקות, "כַּעֲמֹד עֲנִיָה", במבט נכנע ועצוב. על כן הדוברת שמחה לקראתה בשמחה חרישית ומהוססת "כְּהַדְאֵב תִּקְוָה נִכְזָבָה, כֶּעֱנוּת צִפִּיַת-שָׁוְא". לא אחת תיארה רחל את השלמתה עם הגורל ואת הסתפקותה בתקווה החרישית המקננת בה שלא תילקח מארץ החיים בטרם עת:


הִיא אֵחֲרָה לָבוֹא וּבְבוֹאָהּ לֹא הֵעֵזָה,

לֹא הֵעֵזָה לִקְרֹא: הִנֵנִי! בְּדָפְקָהּ עַל דַּלְתוֹת הַלֵּב;

כַּעֲמֹד עֲנִיָה עָמְדָה, וְיָדֶיהָ דוּמָם הוֹשִׁיטָה,

וְעָצֵב הָיָה מַבָּטָהּ, מִתְחַנֵּן, נִכְנָע וְעָצֵב.

 

וְעַל כֵּן חִוְרִים הַנֵּרוֹת אֲשֶׁר לִכְבוֹדָהּ הֶעֱלֵיתִי,

כְּאַחֲרוֹנֵי נְגֹהוֹת בְּהַאֲפִיר דִּמְדּוּמֵי סְתָו;

וְעַל כֵּן חֲרִישִׁית שִׂמְחָתִי, חֲרִישִׁית, מְהַסֶּסֶת, מַדְאֶבֶת,

כְּהַדְאֵב תִּקְוָה נִכְזָבָה, כֶּעֱנוּת צִפִּיַת-שָׁוְא.



לאמילי דיקינסון ולרחל שירי גינה רבים. באחד מהם – "גננו" – ערכה רחל השוואה בין האביב הקצר בארץ-ישראל ואביב ימיה הקצר. השיר, המוקדש לחנה מייזל מורתה לחקלאות, מזכיר את המשור שקולו מגיע אליה, אל האני-הדוברת, היודעת שעוד מעט יעלה עליה הכורת:


(from: Nature)

Apparently at no surprise

For any happy flower,

The frost beheads it at its play

In accidental power.

 

The blond assassin passes on.

The sun proceeds unmoved

To measure off another day

For an approving God.

(מהמחזור "טבע")

דּוֹמֶה שׁוּם פֶּרַח בַּגִּנָּה

כְּלָל לֹא יֻפְתָּע

שֶׁכְּפוֹר עוֹרְפוֹ בַּהֲנָאָה

חָסְנוֹ נִגְדָּע.


אֲדִישׁ הַשֶּׁמֶשׁ מִתְנַהֵל

קַטְלָן זָהֹב

לָמוֹד עוֹד יוֹם עֲבוּר הָאֵל

הַסָּח: "כִּי טוֹב!".

 

אברהם רגלסון, מן המשוררים העבריים באמריקה, כתב מסה יפה ומקיפה על אמילי דיקינסון ועל שירתה. בין השאר כתב על שיריה הקטנים במידתם, הפורצים לא אחת את גדר התקינות הפרוזודית. במסתו הוא מתאר את דמותה של אמילי דיקינסון ואת דיוקן שירתה, ודבריו מתאימים להפליא לתיאור רחל – המשוררת ושירתה:

[שיריה] קטני-המידה ועתירי-הרמז, פורצי כל גדר-תקינוּת בהילכות חרוז ואורחוֹת מקובלים בתורת-השיר. קופצת היא במפתיע מגחלילית ועש-משי אל חביקת חידות-יקום, מרתפי-נשמה ומסתורין של אהבה. הנה היא ממצה מר-טעמם של אכזבות ודיכדוכים – שורה-שורותיים והיא בלב אכּסטאזה אירוטית או דתית. עדינה ורכה – גע בה ותתמוגג כרקמת קרני-לבנה – ועד-ארגיעה היא מתיידדת עם צללי-מוות. נוסקת על נצחים או מתחצפת בפני האלוהים כאילו הייתה בת-פּינוקים שלו. באורח-חייה – נזירה-כמעט, לובשת לובן וכלואת-בית, אבל בכתיבותיה, הן בשיר הן באיגרת, פראית היא ונועזת, ויש פורצת מבין חרכּים בבריקת-צבעונין ודימוי מרהיב, כפרח מציץ מתוך רובד-שלג, כציפור ססגונית מוחרדת מקן בדשאים. [...] מה בדבר הלבוש הלבן, אשר היה לה לחוק, לא סטתה ממנו? ודאי זה סימל לה משהו. מאוד נשיית היתה, עם כל החולשות שבכך. מכיוון שנמנע ממנה המוקד העליון של תשוקת-אשה – אהבת-גבר והעמדת-ולדות – גזרה חרם על יצרי-אישה כמוּסים שבה.7


תיאור האישה הנזירית, העובדת את הגן בלבוש לבן, וכותבת את שיריה קטני המידה ועתירי הרמזים, מתאים גם לאמילי דיקינסון וגם לרחל המשוררת. גם תיאור הסגנון השירי, הנע במודולציות מהירות בין ארוס לתנטוס אופייני לשתי המשוררות החשובות האלה, שנולדו במשפחות אמידות ועתירות זכויות, אך נדונו לחיי בדידות, שרק השירה חילצה אותן ממנה לפעמים. שתיהן כתבו לעצמן ולארצן, ושתיהן פרצו נתיבים חדשים ובלתי צפויים, זו בשירה האמריקנית וזו בשירה העברית הארץ-ישראלית.


את מאמרו "הטרגדיה שבפנים – הומניזם במשחקי תפקידים",8 פתח תומר גלעד בהשוואה בין שיר של אמילי דיקינסון לבין שירה של רחל "רק על עצמי לספר ידעתי", המבטאים את מאבקי הפרט עם עצמו ואת התמקדות האדם המודרני בקונפליקטים המתרחשים בלבו. מאמר מעניין זה אף הוא מוכיח עד כמה שיר "צנוע" ו"מצטנע" כדוגמת "רק על עצמי לספר ידעתי" הוא שיר פילוסופי עמוק. הוא אף מחזק את ההנחה בדבר הדמיון התמטי, המוטיבי והפסיכולוגי בין שתי המשוררות החולות והבודדות, שטיפחו בלִבּן גאווה ענוותנית וענוותנות גאוותנית.


כל יבול שירתה של רחל – שלושה קבצים – נאסף ויצא לאור בתוך חמש שנים בלבד. מותר כמדומה להפליג על כנפי הדמיון ולהרהר בשאלה מה היה קורה אלמלא מתה בדמי ימיה. שאלות כאלה חולפות בראשי מפעם לפעם: מה היה קורה אלמלא נעלמה הטרילוגיה המקראית שכתב ביאליק ערב מותו בטרם-עת למען הבמה העברית? יש להניח שהמחזות הללו היו משנים לבלי הכר את פני הדרמה העברית, מטים את מהלכיה ומחישים את התפתחותה. מה היה קורה אילו האריך מיכ"ל ימים? הוא היה משנה בלי ספק לבלי הכר את מפת השירה העברית, ומכניס לתוכה הלכי רוח רומנטיים כחמישים שנה לפני כניסתם אל השירה העברית של שנות מִפנה המאה העשרים. מה היה קורה אילו האריכה רחל ימים כאביה, שהלך לעולמו בגיל תשעים? יש להניח שרחל לא הייתה קופאת על שמריה: היא מפרסמת ספרי שירה גם בימיהן של לאה גולדברג ודליה רביקוביץ, ומשנה אף היא בדרכה את מפת הספרות העברית. יש שמותו בטרם עת של סופר מקורי קוטע את המהלך החדשני שיצר, וקורע קרע חסר תקנה במפת הספרות. רחל הייתה מאותם סופרים ספורים, שחידשו חידוש גדול, אך מותם בטרם עת גם קרע את היריעה ללא תקנה. גם הזרם האקמאיסטי שממנו צמחה היה זרם קצר-מועד, שהשפיע רבות על שירת רוסיה ועל שירת העולם, וגם שירתה קצרת-מועד הייתה, השפיעה על משוררי דורה ועל משוררי הדורות הבאים מעל ומעבר למשוער, אך קול כקולה, גא וענו כאחד, לא נשמע בשירה העברית מיום צאת ספרה האחרון נבו ועד ימינו אנו.


הערות:

  1. ראו בספר "רחל ושירתה", בעריכת שמעון קושניר ומרדכי שניר, עמ' 190 – 192. נדפס לראשונה: דבר, כ"ח בניסן תרצ"ח, 29.4.1938, עמ' 13.

  2. פסקה ח' בפרק "תוספת האלמנטים ותמורת המושגים בדעת האדם"; ראו: "אורי צבי גרינברג, כל כתביו", כרך טז, ירושלים 2004, עמ' 220.

  3. ראו בפרק. "מראות נבו – רחל בכינרת, בדגניה ובתל-אביב", בתוך ספרו של חיים באר "מזיכרונותיה של תולעת ספרים: מסעות בעקבות סופרים וספרים", תל-אביב, עמ' 176.

  4. "אורי צבי גרינברג, כל כתביו", כרך טז (ירושלים 2004), עמ' 217, 220.

  5. שירת נשים נקשרה תמיד עם מחלות גוף ונפש: ממרים הנביאה ששרה את שירת הים, ואחר-כך נענשה בצרעת וחייתה מחוץ למחנה, בעריריות ובבדידות, ועד רחל המשוררת, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ, תרצה אתר ויונה וולך (ובשירת העולם – מאמילי דיקינסון ועד אלזה לסקר שילר וסילביה פלאת').

  6. המאמר כלול בספרו של אורי מילשטיין "רחל (שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה)", תל-אביב 1985, עמ' 327.

  7. ראו בערך רגלסון באתר בן-יהודה.

  8. ראו במאמר זה, העוסק בהתפתחות הזרם ההומניסטי בפילוסופיה ובספרות, באתר האינטרנט הפאה החמישית ; ראו גם: אליעזרה איג, "שלושה עולמות שיריים: עם קריאה בשיריהן של אמילי דיקנסון, רחל ולאה גולדברג", למרחב (משא), 22.10.1965.

コメント


bottom of page