"אשר ידי הייתה בו בשדה"

דמות קין ביצירת אלתרמן לתקופותיה ולסוגיה

פורסם: "על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן" (תל-אביב 1999), פרק ב'

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


היה האגם את מימיו מאדה

ורוח בסוף לא מש.

וקין על הבל

קם בשדה,

בשדה הנזכר בחמש.

("קצת פרהיסטוריה", "הטור השביעי")



א. קין בראי שלוש פואטיקות

המעקב אחר השימוש המיקרו-טקסטואלי בדפוס (TOPOS) כלשהו, במוטיב או בסמל, מאפשר לעתים לפרשן לאתר ולתאר את התופעות הפואטיות הגדולות והעקרוניות המבריחות את הטקסט כולו כבריח. בשירו "תמצית הערב"ב אלתרמן את השורה הבלתי נשכחת "זה כובד העולם באגל טל" המתאימה להפליא לדיון זה העוסק אמנם בעניין "קטן" ו"שולי", אך מאיר בדרכו תופעות בעלות חשיבות עקרונית וכללית. המיקרו-טקסט שבמרכז דיוננו מכיל בתוכו במוקטן את כל תכונותיו של המכלול: הוא מחלחל אל כל מישורי הטקסט ואף חורג מהם אל מרחבים שמעבר לו. כלולה בו בזעיר אנפין לא רק תמונה סטאטית של הטקסט כמכלול, אלא גם עדות נאמנה לדינמיקה של המהלכים הפואטיים הגדולים, הרב-דוריים, של חיי הרוח, וכמאמר אלתרמן במקום אחר: "כמו תולדות ההר ברסיס האבן".>1 הערה< לשון אחר, יש שרסיס אבן אחד יכול להעיד על תהליכים גיאולוגיים אדירים שמשך התהוותם כימות עולם, ויש שהמעקב אחר מוטיב אחד יכול ללמד על תמורות מרחיקות במהלכיה של התרבות.


ואולם לא כל דפוס או מוטיב ראוי למעקב כזה היוצא מן הפרט וחותר אל הכלל ואל העיקר. יש כאלה הנוצצים לרגע ונובלים מייד, מבלי שיותירו רושם של ממש בתולדות התרבות ולעומת זאת יש דפוסים ומוטיבים - תלויי תרבות או אוניברסליים, תימטיים או טיפולוגיים - החוזרים בספרות דור אחר דור וההתחקות אחר עקבותיהם יכולה בהחלט להניב פרות ראויים. "קין" - כמוטיב טיפולוגי מוחשי או מופשט, ליטראלי או מרומז, הוא מוטיב מן הסוג האחרון. דמות זו הן מוטבעת, במישרין או בעקיפין, בריאליה ובלשון הפיגורטיבית והאלוסיבית של שירת העולם לתקופותיה ולסוגיה כל משמרת ספרותית שיקפה אותה והשתקפה בה בדרך אחרת, והמודרניזם חיבב אותה יותר מכול. סקירת קובצי שירתם של המודרניסטים תגלה שכולם, בלי יוצא מן הכלל כמעט,בו שירים סביב דמותו של קין, וזאת מטעמים רבים ומצטלבים שיפורטו בהמשך. להלן נצביע ביעף כיצד עשוי שימושם המתגוון של משוררים בני משמרות ואסכולות שונות בפניה המגוונים של דמות קין לזהות בחדות מפתיעה את הפואטיקה שלהם. אף נצביע על הצעדים הפואטיים הנועזים שעשה אלתרמן כמשורר צעיר שהסתפח לחבורת ובים-טורים“ במהלך ניסיונו, המודע או הבלתי מודע, לפרוק מעליו את עול פטרונותו של שלונסקי אבי האסכולה, ונראה לאילו מחוזות הפליג בדרכו לעצמאות פואטית. בסוף הפרק נסקור אותן תמורות פואטיות שעבר המשורר לאחר שביסס את מעמדו כמשורר מרכזי, מושא להערצתם, ואחר כך לקטרוגם, של בני המשמרות הצעירות יותר.


נפתח את העיון הדיאכרוני הקצר הזה במערב אירופה - ב"קו התפר" שבין קלסיציזם לרומנטיקה, שעל רקעו החלה כידוע תחיית הספרות העברית. סקירה רטרוספקטיבית תגלה בנקל כי האמנות הקלסיציסטית וזו הרומנטית אהבו לתאר דמויות של מורדים, כל אחת מסיבותיה וכל אחת בדרכיה, וכי דמויות פרומתיאיות המרהיבות עוז כנגד האלוהות והפורקות את עולה מעליהם מצויות תכופות בזו וגם בזו. אולם, בעוד שהאמנות הקלסיציסטית, המחבבת סדר ומשמעת, הדגישה מתוך מגמה דידקטית את עונשם של הסוררים והמורים, הספרות הרומנטית - ילידת המהפכה הצרפתית - חיבבה כמובן את דמותו הסעורה והנון-קונפורמית של המורד ותיארה אותה ברגעיה ההרואיים, מעוררי ההערצה והאמפתיה.


בקלסיציזם העברי, שנולד אמנם בזמן המהפכה הצרפתית אך שיקף שלב מוקדם וממושטר יותר בתולדות התרבות, משמשת בדרך כלל דמותו של קין שם נרדף לאדם ארור המפר את הסדר הקוסמי, ניגודם של אותם "ישרים" ותמימי הדרך המרבים שלווה והרמוניה בעולם. כך, למשל, בשיר הראשון מבין "שירי תפארת“ של נ"ה ויזל נזכר במפורש שאלמלא חטא אדם בגן העדן, היה זרעו חי לנצח. אולם, גם לאחר החטא והגירוש שומר האל על בניו: "אך גם אותו גם זרעו בל נטשת, / עוד שמך לישרים כציץ על מצח". לעומת קין, שתו הרצח הותווה על מצחו, ה"ישרים" נושאים את שם ה' כציץ על מצחם.>2 הערה<

לעומת זאת, בתקופה הרומנטית, שבה הפכה תופעת החילון לתופעה הפורמטיבית של הצעירים, לבש קין חזות פרומתיאית טראגית כמי שנקלע שלא בכוונה תחילה למאבק איתנים עם כוחות עליונים (כמי שניסה להטעות את האל בטענה המיתממת והמתחסדת "השומר אחי אנכי", וכמי שהפר את הצו האלוהי "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" בראשית ט, ו). דמותו הוצגה כדמות של מורד טראגי ונועז כפי שניתן להיווכח, למשל, מהדרמה הפיוטית של ביירון הנושאת את השם "קין", מתרגומו של פרישמן לדרמה סעורה זו ומהשראת התרגום של פרישמן על המונולוג הדרמטי העברי בדור ביאליק. הדברים שמטיח כאן קין כלפי שמים על היותו קרבן השפיע רבות על המונולוג הדרמטי העברי מן התקופה הקלאסי-רומנטית, ודומה שדברי הכפירה הכאובים שמטיח המונולוג הדרמטי הראשון שב בספרותנו - הריהו שירו עז המבע של יל"ג "צדקיהו בבית הפקודות" - יותר משהם מושפעים מ"אסיר שילון" של ביירון, כמקובל בביקורת, הם מזכירים ברוחם ובצורתם את דברי החירוף והנאצה שמשמיע קין הביירוני כלפי שמים.


אך לא רק יחסו החיובי או השלילי של המחבר המובלע כלפי דמותו האינדיווידואליסטית של המורד יש בו כדי לקבוע את הנורמות הפואטיות של היצירה (היינו את היותה קלסיציסטית, רומנטית או מודרניסטית). כאשר משורר משכילי כדוגמת מיכ"ל אומר על יעל, גיבורת הפואמה "יעל וסיסרא", כי "בין עיניה התוה תו אות הרצח / ובדם שפכה ם הוד המצח", אף הוא משתמש במוטיב קין באופן קלסיציסטי, חרף היותו נתון כבר באותה עת להשפעתם של הלכי רוח רומנטיים. כידוע, יעל היא אשת חבר הקיני, מצאצאי קין, ו"קין" מתקשר עם חרב או חנית (השווה שמ"ב כא, טז). הנוודים בני שבט הקיני הם אפוא צאצאיו של רוצח, "שופך דם האדם", ועל כן ברגעי הרצח ם מצחה של יעל בדם ובין עיניה מתנוסס "תו אות הרצח" (אות קין). הדרך היא קלסיציסטית מובהקת משני טעמים לפחות: ראשית, היא מבוססת על שנינות ועל ידע פילולוגי - כלומר, על "מסורת החידוד" ("THE LINE OF WIT") של משוררי ההשכלה הרציונליסטיים - שביקשו במודע לשלב את המועיל והמענג, את החינוך המגמתי ואת השעשוע הנטול כוונות דידקטיות. שנית, דרכו של מיכ"ל מבוססת - כבתקופת ההשכלה - על אמונה הומניסטית אוניברסליסטית כי "בצלם אלהים עשה את האדם", וכי שפיכות דמים, ובוודאי שפ דמו של אורח החוסה בצל קורתך, אפילו הוא אויב עמך, היא חטא בל יכופר. ובכל זאת, אין לפנינו מגמה אוניברסליסטית טהורה, וכאמור מורגשת כאן כבר ראשית חלחולם של רעיונות חדשים: מיכ"לב אמנם את שירו מתוך השקפת עולם של משכיל קוסמופוליטן, שהאמין בכל לב בסיסמה המשכילית "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך" ואולם בשלב זה הוא כבר החל להיחשף להלכי הרוח הלאומיים של אביב העמים ונקרע בין שתי המגמות הסותרות. הקרע ניכר כמובן בקונפליקט הדואליסטי - להרוג או לא להרוג - המתחולל בלב גיבורת הפואמה. מצד אחד, אם תהרוג יעל את סיסרא, היא תחטא לרוח תנועת ההשכלה שאינה שמה פדות בין כל הנבראים בצלם ומן הצד האחר, אם תחוס על האויב, היא תחטא למחויבותה הפרטיקולרית כלפי העם שבתוכו היא יושבת (כבת לשבט נוודים שנספח אל בני ישראל, מעמדה דומה למעמדו הדואליסטי של היהודי האמנציפטורי שקשר את גורלו עם זה של אומות העולם שבתוכן ישב).


במפנה המאה חל שינוי יסודי בדרך שבה השתמשה השירה העברית בדמותו של קין: בעוד שבתקופת ההשכלה נעשה בה בדרך כלל שימוש כבדמות קוסמופוליטית שהשילה מעליה את שלשלאות המוסר ופרקה עול שמים, הרי בדור חיבת ציון ובדורו של ביאליק שימשה דמותו של קין מעין מטאפורה לאומית - סמל היהודי הגולה, המקולל בקללת הנדודים הנצחית. מ"מ דוליצקיב בשירו "אנקת אובד" שבו שילב בגורל הלאומי גם את סיפורו האישי על גירושו ממוסקבה: "אן אברח מיגוני / אמלטה מצרה? / ונחשים עלי-ארחי ... ומחוץ שכלה חרב, / בבית כמות? / עשוק-גואל חסר אחים, / בדד אדד, הה כקין... / אבד, אבד כך מנוס, / אם לא השאול - מפלט אין". בשירו "שיר גולה", כלל את הקריאה רבת העוצמה אל העם הלוקח את מקלו ותרמילו "נוסה קין, קין, קין!!!. / אך הד שמי-יה יענה אחרת: / מנוסה אין, אין, אין!!!" מילות הנאצה האנטישימיות ("קין, קין, קין!!! הנשמעות כלפיו מכל עבר, כמו גם מילות הייאוש הנשמעות כהד ("אין, אין, אין!!!), באות בשיר באופן פרדוקסלי כדי לעודד - לעודד את העם לקחת תרמיל על שכם ולצאת מעמק הבכא. גם המשורר יצחק רבינוביץ כתב בפואמה המרשימה שלו "בקשו עלינו רחמים" (1890): "מי יחן עם דל הנודד כקין?".>3 הערה< בעת גזרות וגירושים הפך אפוא קין שם נרדף לעם ישראל השנוא והרדוף, שהעולם כולו נגדו.


מגמה זו, הרואה בקין את מקבילו של היהודי שקולל בקללת הנדודים הנצחית, התגברה בדור התחייה, והיא ניכרת היטב מבין שיטיהם של שירי ביאליק (הגם שבדרכים מרומזות ומורכבות יותר מאשר בשירת חיבת ציון). בשירו "בתשובתי" תיאר ביאליק את היהודי הגלותי כמי ש"נד ונע על גבי ספרים", תוך שהוא מתיך את דמותו של היהודי הנודד כקין ואת דמותו של היהודי הלמדן, יושב האוהלים. בשירו "בעיר ההרגה" תיאר את יהודי הגלות כמי ש"תו המוות על מצחם" כדי לרמוז שכיהודים מקוללים עליהם לקחת בידם את מקלם ותרמילם, אך לא כדי להמשיך את קללת הנדודים הנצחית, אלא כדי למצוא סוף סוף בית של קבע. מן הראוי להזכיר כאן כי את דמותו של היהודי הנודד, שכונתה משום מה באגדה הנוצרית בשם "אחשוורוש" (אולי עקב השתרעות הפזורה היהודית על פני מאה עשרים ושבע מדינות הנציחו יצירות ספרות ואמנות רבות, ובהן יצירות בעלות אופי אנטישמי מובהק, כדמות בעלת אות קין אום שותת דם על המצח - סמל קללת הנדודים הנצחית ומארת הגלות. השימוש המהופך בדמותו של קין כבדמות לאומית עלתה בקנה אחד עם הפואטיקה הרומנטית של משוררי התקופה, שהאמביוולנטיות הפכה לסימן ההיכר הבולט ביותר של יצירתם. תכונה זו של יצירתם אפשרה לביאליק ולבני דורו להשתמש בדמות קין כבסמל היהודי הנודד, למרות שקין ועשיו, שאינם מיושבי אוהלים אלא שולחים ידם לחרב ודורכים את קשת הציידים, היוו בכתיבה האלגוריסטית מעין אמבלמות לייצוגן של אומות העולם דווקא (במיוחד לאור העובדה שבידי שניהם מסרו חז"ל במדרשיהם כלב הנלווה אליהם,>4 הערה< וכלבים הם כידוע מסימני ההיכר של הגוי המשסה כלביו ביהודי). האוריינטציה הלאומית שליבתם והפואטיקה האמביוולנטית שלהם התאחדו אפוא אצל משוררי דור ביאליק בשימוש שבו עשו בדמותו של קין.>5<


לעומת זאת, המודרניזם האירופי והארץ ישראלי עשה בדמותו של קין שימוש אחר לחלוטין, רב מעי ומלא סתירות וניגודים. המרד הפרומתיאי הנשגב באל ובנציגיו עלי אדמות, נוסח ביירון, שהיה במאה התשע עשרה חיזיון נועז ומרהיב, זה מכבר ניטל ממנו טעם החידוש, ומרד המתחולל בשמים והמחלל שם שמים כבר לא העסיק את משוררי המודרנה כל עיקר. גם המרד הלאומי של דור "התחייה" כבר לא העסיק את לבם של המודרניסטים, והתואר "משורר לאומי", שבו זיכה העם את ביאליק, היה זר להם ולרוחם. המרד של המודרניסטים הופנה בעיקרו כנגד החברה - כלפי הבורגנות השבעה והפיליסטרית ונגד אותם "ברבורים אבוסים", קברניטי הפוליטיקה והפואטיקה, המפנים עורף ל"יסעורים" המיוסרים, חסרי הבית וקרועי הבגד. בהתאם להנחות היסוד של בודליר אין לשפוט את האמן לפי שום קריטריון שהוא זולת כישרונו. אין הוא חייב להיות מוסרי, הגון, מועיל (וכיוצא באלה תכונות שהציבור חיפש במשוררים הקלאסי-רומנטיים). לדידו, הוא יכול להיות אדם מושחת, ובלבד שיהיה אמן אמת, בעל כישרון פיוטי מובהק. בין "פרחי הרוע“ בולט השיר "קין והבל", המראה עד כמה שפר חלקם של בני הבל, שבודליר מתארם כבורגנים המחממים את כרסם בנחת אל מול האח המבוערת, ובסופו של השיר נאמר בבירור ובמפורש, כי לבו של הדובר המשורר נתון לקין ולבניו המקוללים, הממריאים לשחקים ושומטים את האל ארצה. אכן, המודרניזם הבוהמייני, שהתהדר בבלואים וחיפש את הנון-קונפורמי, החולני והאנומלי, העלה על נס את דמותו של קין הביניימי, פרנסוא ויון, המשורר הפריסאי הנווד בן המאה החמש-עשרה, שניהל חיים סוערים ומפוקפקים, התרועע עם שודדים ופרוצות, ולבסוף מצא את מותו על עמוד התלייה כרוצח מנואץ שהחברה הקיאה אותו מקרבה.


בליריקה הניאו-סימבוליסטית של "אסכולת שלונסקי", רווחה עד מאוד דמותו של קין כדפוס קבע (TOPOS) וכסמל ארכיטיפי רב אנפין. דמות זו התאימה, כמובן, בראש ובראשונה למשורריה של אסכולה ספרותית, שאימצה לעצמה, אמנם במאוחר, את הדימוי הבודלירי הבוהמייני של המשורר ה"מקולל" (POETE MAUDIT), הנווד והיחפן, הדחוי והמנודה, השרוי באנטגוניזם מתמיד עם החברה הבורגנית ועם הממסד. סמל זה, שהשלכותיו רבות ומסועפות, גם עלה בקנה אחד עם עקרונות הפואטיקה חדת המתארים של משוררי המודרנה הארץ ישראלית, ששאלה דפוסים בינאריים כדוגמת האוקסימורון מן השירה הצרפתית רוסית, שכן קין הוא דמות פרדוקסלית המכילה בתוכה ניגודים חדים ובלתי מתפשרים. כך, למשל, קין הוא עובד אדמה אך גם נווד חסר קרקע ומולדת הוא פורע חוק אך נזקק לעזרת החוק הוא רוצח חסר רחמים ובה בעת הוא מגלם דמות טראגית הזקוקה לרחמים ולמחסה - מסוכנת ומסכנה כאחת. ואף אין לשכוח: קין מסמל בשירה המודרניסטית את כישלונו של העולם הישן, את עולמם של עובדי האדמה שקרבנם לא נרצה, ואילו צאצאו תובל קין, חרש הברזל, מסמל את העולם החדש, המודרניסטי, האורבני, המתועש והממוכן, היורש את העולם הרומנטי המיושן, העולם שחיפש לשווא את השלווה שבחיק הטבע. חנוך, בנו של קין, בנה עיר שאותה הוא קרא על שמו צאצאו תובל קין היה כאמור "לוטש כל חרש נחושת וברזל", וצאצא אחר שלו - יובל - היה מאידך "אבי תופש כל כינור ועוגב". לפיכך הפכו קין, בניו ובני בניו סמל לקרע שבין הישן לחדש סמל המשורר "המקולל" שכינורו הוא "כינור הברזל" (כשמו של שיר נודע משירי "כוכבים בחוץ“ שבו הוצמדו זה לזה על דרך האוקסימורון מעשי ידיהם של תובל קין ויובל: החרושת והנגינה, "עולם המעשה" ו"עולם האצילות").>6<


דמותו של קין הפכה אפוא בשירה המודרניסטית דמות דואלית, המכילה ניגודים שאינם מתפשרים, והיא התאימה להפליא לפואטיקה המחבבת צירופים אוקסימורוניים: קין הוא עובד אדמה, מיושבי הקבע (לעומת הבל הנווד, רועה הצאן), אך הוא גם מי שקולל בקללת הנדודים קין הוא סמל העולם הישן האגרארי שהכזיב, אך גם סמל המשורר המודרניסטן, איש הכרך המודרני (כמי שבנו בנה עיר). ברוח הרעיון הזה,ב שלונסקי בשיר "תובל קין" שבמחזור "בראשית אחרת" שנתפרסם זמן קצר לפני הופעת "כוכבים בחוץ": "מחמיר וגבה הפסיע הכרך / ציתו החומות לאנך ומשקלת / צית לגזרת תובל קין ושכח / שפתן של כבשה ושבלת".>7 הערה< הכרך, פרי רוחו של תובל קין, גוזר על האדם המודרני לשכוח את השפה הרומנטית הנושנה והנאיבית של החיים הטבעיים, שפתן של כבשה ושיבולת, ושלונסקי כמודרניסטן מקבל את הדין. בעקבות בודליר והסימבוליסטים הפכה דמותו לסמל הנווד המורד באל - סמל המשורר "המקולל",>8 הערה< אויב הבורגנות השבעה והפיליסטרית.



ב. היש מצפון בלב רוצח

לא אלתרמן הוא אפוא שברא את השימוש האוקסימורוני בדמותו של קין בחינת "יש מאין", ואולם כפי שנראה הוא עשה במוטיב קין שימוש ייחודי ומחדש, כשם שעושה משורר מקורי הפועל בתוך מע גדורה של מוסכמות פואטיות המקובלות על בני דורו. באמצעות המעקב אחר הלייטמוטיב הזה - דמות קין ומסומניה הרבים - ואחר גלגוליו ביצירת אלתרמן, ניתן כמדומה להראות את התפתחות הפואטיקה האלתרמנית, שהחלה כידוע את דרכה מתוך היענות לסימני הזהות האסכולתיים של חבורת ובים", והפליגה בהמשך הדרך למחוזות אחרים, שיתר החברים לאסכולה לא שערום. מעניין להיווכח שבשירת אלתרמן אין דמותו של קין נזכרת במפורש בתדירות רבה כבשירת שלונסקי (בשירתו המוקדמת של שלונסקי נזכרת דמות קין במפורש עשרות פעמים). להפך, אזכורה המפורש נדיר באופן יחסי. עם זאת, באופן עקיף וסוגסטיבי דמות קין מצויה בכל חטיבות שירתו, וכפי שנראה תפקידה חשוב ומרכזי מן המשוער.


לראשונה פנה אלתרמן בשירתו אל דמות קין כאל דפוס ארכיטיפי, כמענה ל"דוי“ של שלונסקי. אלתרמן ישב אותה עת בצרפת, קרא בשקיקה את חוברות ובים“ שנשלחו אליו מהארץ, ורצה להתקרב לבני החבורה. שלונסקי תבע מאחיו לחבורה סימני זהות אסכולתיים מובהקים, ואכן רוב המשוררים הצעירים שביקשו להסתפח לחבורתו, הוכיחו לאבי האסכולה שהם קשובים לשיריו ומנהלים עמם דיאלוגים גלויים וסמויים. את הפרק השני של "דוי“ יר שלונסקי בכותרת "תובל קין", והוא המבשר את כשלון הדרך הפואטית הישנה ואת עליית המודרניזם המהפכני. הפרק הראשון מתאר את המצורעים שמחוץ למחנה המחכים לטהרה מידי הכהן שבושש לבוא. הכהן, המבטא כאן את ערכי העולם הישן, מעודד את אחיו לכפר את פני האדמה - אולי תתרצה ותניב להם את תנובתה. בפרק השני מתבדה התקווה שהפיח הכהן: השרב שורר בכול והאדמה מכזיבה (ובמקביל, גם אדמת הספרות הישנה נעצרה מלדת). אחד היוגבים מכריז: "ואל תבקשו מידינו המנחה / כי אין! / כי לא שעה ה' אל שי אבי אבינו / אל קין". והדרך הצחיחה שרה את שירה "דרך אנכי אשר לא נצעדה / דרך תהו! / וכדרדרי מדבר דבר אלהים עלי יפריא: / כל פסיעה - בראשית / כל רחש - יהי! / צעדו! צעדו! כי לכם בתולי / בתולי דרך לא נצעדה / דרך תהו". והיוגב הצעיר, עונה בתגובה: "ברוכה תהיי לי הדרך / דרך תהו! כי אני אני חמדתי ... אל מחוז! / קוץ ודרדר ... ואין מחוז ואין שביל ואין תחנה / ורק שרב וי ודרדר - / ככה חמדתי!".


שירו המוקדם של אלתרמן - "רעי השחור ולבן" - המכיל להעי את המענה ל"דוי“ של שלונסקי, נמצא לי במקרה אגב העיון בבי אלתרמן. על צדה האחורי של איגרת שקיבל לצרפת מאת גבריאל טלפיר, ובה הזמנה להשתתף ב"גזית",ב הסטודנט הצעיר נתן א. את השיר ב יד כה קשה לפענוח, כולו מתגים מתגים, עד כי דבר קיומו נעלם אפילו ממנחם דורמן שאסף את בי אלתרמן. הדמות החידתית שבשיר היא דמותו של נווד, ש"לבו כפני הדומה / ומ שחורו כמזמור", ועם מעוף החסידות הוא ממריא למחוזות סוריאליסטיים: "אן? / למקום הסוף בו ראשו רעוד הוא / מקום בו אלהים לבו עוטה שחורים / טל תחיה מול מרחבים שלא נמדו / מתפלל אל עולמות לא יצורים. // זבול אחד הנהו ואשר איננו - / מחוז השכרון שבפכחות אל סיג / נוף אליו בלילה הנשמות תבכינה / ואליו בלי דעת פה ישן יצחק // כי משם האיש ושם נוצר ל / כי מכל החי אחד הוא - רק אחד... / היוכל לבוז לחרב מתה / יקדש בדם חזון לא יחמד?". בשיר הבוסר הזה הנווד היוצא אל שדות הנצח הוא מעין קין מודרני המכיל בקרבו גם יסודות של תמימות מדמותו של הבל אחיו, אח שרצח רצח אמיתי או מטאפורי צד אחד מאישיותו הדואלית - את הצד הלבן או השחור. דמות זו, שתום וניסיון החטא חברו בה יחד, פני יאנוס לה: צדה האחד הוא קין וצדה האחר הוא הבל, והוא מת חי המתהלך כצל בארצות החיים, מחוץ למחוזות גן העדן והחרב המתה. דמות הדיוקן החצויה שלה מזכירה את דמות הדיוקן החצויה של העיר האלתרמנית אשר "פני היונה ואבחת חרבה הן דמות פניה הנחצות" ("קין" - צדה האחד של הדמות שבמרכז השיר המוקדם - אף הוא "חרב" ואת דמות הדיוקן החצויה של המת-החי מ"שמחת עניים". אלתרמן אינו מבטל כאן, כשלונסקי, את עולם התום הישן, ואינו מכריז על ניצחונו של העולם המודרניסטי החדש, שבו שולט הברזל, כבדברי עובדי האדמה ב"דוי". לדידו, המודרניזם מתבטא בהצמדתם זה לזה, כבאוקסימורון, של ניגודים בלתי מתפשרים, ועל כן בשירו יש נופים פריסטיניים נשכחים "כמו שלג בתולים בכוכים", וגם פרטי נוף מודרניסטיים מובהקים כמו "סערות כחוטי טלגרף". הפישוט הצורני המודרניסטי, המתבטא בסימטריה ובצבעי שחור-לבן, מוצב כאן בצד עיצוב פסוידו-רומנטי, בעל קווי מתאר רכים ומלאות ריאליסטית, שמבטא את הפואטיקה הישנה והזנוחה.


כידוע, בפולמוס שניטש אז סביב שירו של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", כתב אלתרמן רשימה קצרה, שבה צידד כביכול בשלונסקי, אך לא כחסיד שוטה. הוא עשה כן תוך נקיטת עמדת ביניים שאינה פוסלת את השיר הביאליקאי ואינה מלגלגת עליו כלל וכלל. גם כאן, במענה ל"דוי", מופיע אלתרמן, משורר צעיר ואנונימי, ומעז לקבל את דברי רבו ולערער עליהם בעת ובעונה אחת. אין כאן "הליכה בין הטיפות" כדי לשאת חן בעיני כל הפלגים ולקלוע לכל הטעמים הספרותיים, כי אם עדות אמיתית לביסוסה של אופציה מודרניסטית אישית ומקורית, היוצאת מתוך אסכולת שלונסקי אך גם חורגת ממנה בתחומים עקרוניים לא מעטים. הנווד האלתרמני - גלגול בוטה ונחרץ פחות מדמות קין השלונסקאית - אינו הולך בדרך תוהו, כבשירת ה"דוי“ הניהיליסטית, "אל מחוז קוץ ודרדר", כי אם נוהה אל "מחוז השיכרון שבפיכחות אל סייג", מחוז שתיאורו מזכיר לא במעט את המקום שבו "ההפכים יתאחדו בשורשם" מן הבלדה האבסטרקטית של ביאליק "הציץ ומת". המשיכה אל חיי נצח מזה ואל המוות מזה, אל גן העדן של טרם היות התרבות ואל גן העדן המובטח שלאחר השקיעה והמוות, מתלכדים כאן למהות אחת. ואולם, אין כאן חזרה אל הרומנטיקה, כפי שאחדים סוברים, אלא שימוש ביסודות פסוידו-רומנטיים ליצירת אמירה מודרניסטית בתכלית (הדמיון לשירו של שלונסקי ניכר, בין השאר, מן המילים "לא יחומד", המגיבות על האמירה השלונסקאית "אני חמדתי ... ככה חמדתי").

גם בשיר אחר ב שלונסקי באותה תקופה (בשיר הפותח במילים "בפתח מערה כה מחורלת פרע")>9 הערה< מסופר על קין שרצח את אחיו ושאביו רצחו. בב לשלונסקי מיום 24 בדצמבר 1931, הביע אלתרמן התלהבות והתרגשות משיר זה:


בהזדמנות כתיבה זו רוצה אני לספר על הרושם של אחד משיריו האחרונים הפותח ב"פתח מערה" ... קיבלתי את הגיליון מידי נושא הבים ברחוב וקראתי את השיר לאור הפנס. ההתחלה "המחורלת" דשה בשבטים וה"מתום" הסופי ירד כשמן מרפא מבורך. לאחר ימים אחדים של עיון לפרקים מצאתי פתע כי אני יודע אותו בעל-פה, ממש על כל תג שבו. ה"טרף", העוון שבלידה, ה"עטלפיות" שבחיים, האביביות הניחוחית שבמוות מסורים בעוז ובהבלטה מזעזעת, הצירופים נוקבים בגיבושם הרב משמעי ("בסוד הנגע שלרצח"... נגע ונוגה במילה אחת! לא כן?), התמונות נוטפות דשן ותום מדמיע.>10<


קשה להניח ששיר זה, שאלתרמן הצעיר ידעו על-פה והכיר את כל דקויותיו וצפונותיו, לא השפיע על יצירתו המוקדמת. בשיר זה מתוארת מלחמת הדורות הכרוכה ברצח אב אוהב ואויב (PATRICIDE): "איני רוצה לנפול! / החזיקי בי אמא! / כי אין לי אב. / כי אב הוא קין ורעב". כדברי מ' דורמן: "הבן ... מכריז 'עודני!'. מעתה הוא בנו של אביו ואבי הבן שנולד מחדש. אין עוד אב ואין עוד בן, שניהם יצורי אנוש המתנועעים על פני אדמה ההרה 'בכיסופי הלבלובים'. הם לחמו זה בזה המלחמת הדורות. הם רצחו איש את רעהו 'בכפל רצח', הם קמו לתחייה וזוחלים אל המתום, המרמז לשלימות ולמוות בהעלם אחד".>11 הערה< אלתרמן שחוויית היסוד שלו לא היתה "רצח אב" כשל שלונסקי,ב בשיריו על אחים, אחאים ורעים. משקעים משירו של שלונסקי מצויים בשירים רבים מבין שירי 'כוכבים בחוץ', ובמיוחד בשיר "איגרת" שיידון בהרחבה. כאן חוויית היסוד היא "רצח אח", ובסוף השיר נגררת נפשו ה"תמימה" (נאיבית, שלמה והחיגרת כאחת של המשורר הרוצח אל מקום מנוחתה.


כפי שהראיתי בספרי "עוד חוזר הניגון",>12 הערה< ב"מקבילית הכוחות" שבין חדש לישן בחר אלתרמן להצמיד ב"כוכבים בחוץ“ את החדש והישן באופן עז ושרירותי, אך בלא אותה הקצנה מדהימה האופיינית לשלונסקי. כך, למשל, כמענה למטרופוליס הקודר מן הסימבוליזם הצרפתי-רוסי ולכרך "כרכיאל" של שלונסקי השקוע במ"ט שערי טומאה עיצב אלתרמן בשירי "כוכבים בחוץ“ עיר קטנה ונאיבית, על בארותיה, כיכר השוק שלה והיונים שעל כרכובי הבתים - עיר העולה כאילו מבין דפיהם של ספרי אגדה נושנים, אך היא גם עיר מודרנית עם בתים בני חמש קומות, אוטובוסים ותחנות רכבת, מכבשים ומנופים, ובכל זאת אין בה מאפיינים אורבניים המזדקרים באופן קיצוני ומדהים, כגון גורדי שחקים, בתי קולנוע, חשמליות או שדות תעופה - כבכמה יצירות אולטרא-מודרניות מן הפוטוריזם הרוסי והאיטלקי. העיר האלתרמנית והנווד האלתרמני היא מענה ציורי וצבעוני - ילדותי ותמים רק למראית עין - לכרך השלונסקאי הקודר ולתובל קין מחוללו (הכרך השלונסקאי המזכיר בקדרותו את ההוויה האורבנית המתוארת בשירתו של המשורר הצרפתי-בלגי אמיל ורהארן). וכך, כמעט בכל תחום ותחום, ברא אלתרמן אלטרנטיבה לדפוסי היסוד של שלונסקי, אלטרנטיבה היוצאת מתוכם ואף קוראת עליהם תיגר מבלי שתכריז על כך בגלוי. ואלטרנטיבה זו היא מודרניסטית בתכלית אף על פי שהשירים נקראים בשם הפסוידו-נאיבי "שירים שמכבר“ ואף שהם פורשים יריעת קוסמוס קדם תלמאית, שיש בה סופי דרכים וקצווי תבל.


גם דמותו של קין בשירת אלתרמן, בניגוד לדמות הארכיטיפית והאובייקטיבית שהעמיד שלונסקי בשירתו, ניצבת על "קו התפר" שבין האימפרסונלי לפרסונלי. אצל אלתרמן האמירה מרובדת מאמירה דיסקורסיבית מוכללת ומאמירה אישית אינטימית והדמות מרובדת מהסיפור המקראי הידוע ומגרסותיו השונות בספרות הבתר מקראית ובספרות העולם. אצל שלונסקי זוהי אמירה שכלתנית מופשטת, שהיסוד הרגשי והאישי בקושי רב ניכר בה. ניתוח השיר "איגרת" מוכיח בעליל עד כמה מורכב וידויו של הרוצח התמים מיסודות ארכיטיפיים ומאותם יסודות קונפליקטואליים אישיים (המאבק בין קבע לעראי, בין קשר לאדמה לבין קשר לעולם הרוח, בין רצינות לקלות דעת וכו' שהעסיקו את אלתרמן הצעיר ללא הרף.


בנקודה זו, מן הראוי לזכור ולהזכיר, כי באינטרמצו שבין תקופת פאריז לפרסום ספרו הראשון ב-1938,ב אלתרמן עשרות שירים שגם אם נתפרסמו בעיתונות התקופה, נגנזו לימים ולא כונסו בספר. שירים אלה, שנתפרסמו במקובץ בכרך השני של "מחברות אלתרמן", מכילים קבוצה בולטת של מונולוגים - אחד-עשר במספר - שדוברם הוא רוצח. השירים הללו - "גולגולת", "קונצרט לג'ינטה", "ציפייה", "אופליה", "סנוורים", "במבוך", "מות הנפש", "גן גיהנם", "מזימה", "הראש הטוב" ו"תליית חלומות" - מכילים בדרך כלל מונולוג, תמים ומושחת כאחד, של מי שנטל את חיי אהובו או אהובתו, ומתוודה על כך במעין נאיביות פרוורטית. שירים אלה המעמידים במרכזם רוצח תמים, קין הבלי, נועדו לגרום להזרה מוחלטת של כל הנורמות האתיות והאסתטיות המקובלות - לשקף את המציאות דרך עיני הרוצח, ולא - כמקובל בתרבות המערב, היהודו-נוצרית - דרך עיני הקרבן. השיר הגנוז "יד נוגעת",>13 הערה< למשל, המזכיר במקצת את השיר השלושים וחמישה מתוך "פרחי הרוע", מתאר רוצח וקרבנו, והנרצח חש באופן מוזר למדי תחושה של קרבה ואחווה כלפי רוצחו ("להרגיש יד אח נוגעת בלבבי"). כבפרשת קין והבל, יש בין הרוצח לנרצח דמיון של אחים ורגש של אחווה וקרבת גורל. מדובר כאן על רוצח שיש לו אם שאת נשיקתה איבד בדרך. יד הרוצח הנוגעת בלב והמעוררת צמרמורת ועדנה גם יחד היא "יד אח" - כלומר, אח לגורל - גורלם של בני אדם בודדים ואנונימיים בכרך המודרני המנוכר, ואולי אח ביולוגי כבפרשת קין והבל ובפרשות מקראיות אחרות שבמרכזן רצח אח (FRATRICIDE). אין כאן חזרה על התימה הרומנטית השגורה של אבדן התום בעולם, והסבל הנצחי שנכפה על הגיבור הפרומתיאי המקולל. אלתרמן כמשורר מודרניסטן, בעל תפיסת מציאות אוקסימורונית, יכול לדבר על קין ועל הבלל שני צדיה של דמות אחת - על רוצח תמים. יש יופי ואסתטיקה גם בלילה המושחת, וגם בנפש רוצח יש עדנה (בשירו הגנוז "ליל קרנבל",>14 הערה< כלול המשפט הבא הנטול כאילו מתוך "פרחי הרוע“ הדקדנטיים: "אם ישנו מצפון רוצח / ועדנה בציץ מורעל"). אמנות ההזרה של אלתרמן בשירים הניאו-סימבוליסטיים האלה הנשמעים מפי הרוצח, ובהם שיר שמשמיעה הגיליוטינה, עשויה להסביר את נטייתו בשירתו ה"קנונית" להשמיע דברים מפי החרב, כבשירו "חרב הנצורים",>15 הערה< לשקף את המציאות דרך עיני העיט ב"שמחת עניים“ ואת הטראומה הלאומית דווקא דרך עיני המצרים-הצוררים ב"שירי מכות מצרים".


הקובץ "כוכבים בחוץ“ מלא רמיזות לקין מבלי ששמו יוזכר במפורש אף פעם אחת (וזאת בניגוד לאזכורים המפורשים בשירתם של אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן ואחרים מבין משוררי המודרנה). רוב הרמיזות הן דואליות ואוקסימורוניות בטיבן ומאזכרות הן את דמותו של קין כסמל הנדודים והן את דמותם של צאצאיו - אבות הכרך והכינור הן את דמותו כסמל לעולמם הישן והתמים של עובדי האדמה (בדרך-כלל הוא מופיע בדמות שוטה הכפר שרצח את אחיו מבלי דעת ומבקש רחמים ומחילה והן את דמותו כסמל המודרניות והניכור. בשיר "המנוכר" "מעבר למנגינה", המהווה מעין מניפסט בזכות ההזרה, ב: "אך בודד וחרש / את שדהו חורש / כאבנו הנכלם והפעוט ... הוא שוכן לבדד כאחיו הגדולים / הסוף והלב והסתו.// הוא זורח כאור בסליחת אמהות / בשתיקה בישנית של תבונות ואולת". הכאב, שהוא כאח שוטה והבלותי, החורש את שדהו כקין, מחייך בשתיקה ביישנית של כאב ואיוולת אל "דומית חדרים אשר אין בהם ילד". בשיר "כינור הברזל" הרמיזה לסיפור קין מורכבת יותר: "אני כפות בך כלהב בנצב / אני אליך שב כדרך אל אביה.// ... אמרנו גא הזמן, השר במפחות / שירינו הישנים לא בו ירחיקו - - / אלי, אתה הבן ללב המתכות, / ראה, הלא גם הוא נשבר אל חליליך. // ... גם לברזל, אחי, עוד יש כנור עתיק, / גם הברזל יודע עוד נגן ונסוע. // עולם האלוהים, בהבל לילה חם, - - // אני שלו, דרכי אליך נפתחה, / אם גם אורחת זרים עדין בה דו. / מדי תבוא, זקני, תמצא את נכדך / נכון להיות לשה בעדריך". נזכרים כאן הלהב והניצב (כזכור, "קין" פירושו גם להב החרב) המפחות והמתכות (כזכור, תובל קין הוא אבי כל לוטש נחושת וברזל) החלילים והכינור העתיק (כזכור, יובל, אחי תובל קין, הוא אבי כל תופש כינור ועוגב). אפילו הבל הלילה יש בו משום רמיזה לשמו של אחי קין, והמילים מחיי הרועים - החלילים, השה והעדרים - נקשרים גם הם לאותו סיפור עצמו. סיפור הרצח הקדום שימש כאן, כביצירות מודרניסטיות רבות, מקבילה לחזרה אל חוקי בראשית של "כל דאלים גבר" וכמקבילה למעבר מחברה חקלאית לעירונית המשליטה את התרבות המכאנית על נפש האדם (מתוך השקפת העולם הפסימית של בלוק מזה ושפנגלר מזה, שדיברו על קץ ההומניזם ועל שקיעת המערב).


בשיר "תמוז" השייך לחטיבה ה"כנענית" של הקובץ (חלקו הראשון של "כוכבים בחוץ“ "אירופאי" למראה), כלולים רמזים דומים: "כל לבו לך נתן הענק התכול / ובשיני הזהב - מאכלת / ... רק בהיות לך הנפש כשה בסופה, / תאותי אותה לקחת". שני אחים ענקים מתגוששים כאן האחד נגד אחיו: הענק התכול (שמי התכלת, או ים התכלת והענק הזהוב (השמש או חולות הזהב). הענק הזהוב מחזיק בשיניו מאכלת (קין), בעוד הנפש הנתונה בכף מתוארת כשה, כקרבן עולה. גם בשיר "מערומי האש", השייך אף הוא לאותה חטיבה "כנענית" נאמר: "אחי, עודני פה. ראיתי את מותך ... עודי חזק, אחי. והברזל עוד חד. / האדמה אליו שניה מבקעת ... פה תאומים המות והרגע". אזכורם של התאומים ואזכור הברזל (הקין, להב המחרשה המעלה סוגסטיבית את קין עובד האדמה ואת תובל קין חרש הברזל קושרים שיר זה לשירי "בראשית חדשה" של שלונסקי.


בסוף הקובץ מצויים כמה "שירי אחים", שעתידים היו להוליד לימים את גלרית הדמויות ואת הנוף של "שיר עשרה אחים". כך, למשל, ב"שיר שלושה אחים" ב: "בוא כסני אתה באדרת / בוא נחם את לבי העייף להורגיו. / לעלמה, לשירים ולדרך. ... שני אחי על הסף ניצבים ... כה אפל ורוגע גדלם השעיר. / ולפתח הדרך רובצת / נפקחו עיניהם ... וסמרוני לקיר / ארבעה סכינים של עצב ... הנה באנו. הארץ רבה היא. / ... התהפכה אדמה בלדות הדגן / שאגה, אם כל חי, בציריה". סיפור קין נרמז כאן גם במישרין מן הסיפור הגלוי (האחים והסכין וגם בעקיפין (מהשורה "ולפתח הדרך רובצת", על יסוד דברי ה' לקין: "לפתח חטאת רבץ" בראשית ד, ז). נזכרת כאן עבודת האדמה ונזכרת האדמה המתה בציריה ובבציריה כחווה אם כל חי. בנוסף לכך, באזכורו של הסכינאי המסמר את אחיו אל הקיר ב"ארבעה סכינים של עצב" לפנינו הצמדה "אגרסיבית" של סיפור קין וסיפורו של המשורר-הרוצח פרנסוא ויון שנתגלגל לפזמוני "אופרה בגרוש").>16 הערה< גם בשיר "אל החורשה" ב על "היום הנכרי, / הבהיר עד אולת, / אין אחים לעיניו וצחוקו. ... בין ימינו, רבי הגבורות והדעת, / יהיה נא אחד / תמים" (התיאור של האח התמים והאווילי, שוטה הכפר, דומה לתיאור האח ה"תמים" שרצח את אחיו בשיר "איגרת").



ג. נולדתי לפניך תאומים

כאמור, ערב פרסום קובץ הבכורה של אלתרמן, נתפרסם ב"טורים“ מחזור השירים המרשים של שלונסקי "בראשית אחרת" (השירים "תפילה", "ויהי בוקר", "רועה צאן", "עובד אדמה", "קין", "איך", "תובל קין", "גשר בסדום", "פליטי עמורה", "זוליכה", "בראשית חדשה").>17 הערה< כאן עשה שלונסקי שימוש בכל קשת הרעיונות של ההגות הסימבוליסטית, הרואה בעולם הנגלה "יער הסמלים" והמבקשת להגיע לאותו מצב בראשיתי שבו הסימן והמסומן היו שרויים באחדות גמורה, תוך ביטול הגבולות בין החושים ובין הממדים. השיר "עובד אדמה", למשל, מבטא את האחדות הזו בחדות ובתוקף: "גמל ומחרשת הלהב החד / הפרד מתיגע בין רגב לרגב / מעודו לא היה העולם כה אחד / וכל הנצחים חבוקים תוך הרגע. // זה רמז לרצח. / זה להב מדחק. / זה קין אחדות-שברגב מבקיע. / מעולם לא היה כה מעט המרחק / בין אדם / וגמל / ורקיע". קין, כלומר להב המחרשה, הבוקע את התלם הראשון, פוצע את האדמה הבתולית, בועל אותה ומפר את האחדות בעולם, כקין רוצח אחיו בשעתו. עם כל התנגדותו ליל"ג, דומה כאן שלונסקי בתחומים אחדים לארי שבמשוררי ההשכלה - לפחות בנטייה השכלתנית לחידודי לשון ולגרירה מופגנת של ידע פילולוגי לתוך השירה.>18 הערה<


אותה שאיפה סימבוליסטית להגיע לאחדות הפריסטינית של טרם היות החטא בעולם מבטא גם שירו של אלתרמן "איגרת", שבו נעשה השימוש המורכב ביותר בדמותו של קין בשירי "כוכבים בחוץ". בשיר זה הדובר הוא קין, רוצח אחיו, שבדבריו מהבהבות גם פרשיות מקראיות אחרות שבמרכזן מצבים ארכיטיפיים של רצח אח מועדף ועקדת הבן האהוב. גם הוא, כמו הדוברים הרוצחים בשירים הגנוזים של אלתרמן, מתוודה לפני אלוהיו במעין תמימות ערמומית או מעין ערמה תמימה:


לך עיני היום פקוחות כפתאמים.

אלי שלי,

אני תמים.

אני זוכר, ברעות השמש על המים,

נולדתי לפניך תאומים....

כי מת בי יחידך, הבן אשר אהבת,

אשר ידי היתה בו בשדה....

גררתיו אל הממכר מבית ומאם.

פשטתינתו. לדמעותיו חכיתי.

כבלתי זרועותיו והוא חיך אלם.


עולות ונשזרות כאן במקביל פרשות מקראיות אחדות שבמרכזן קיפוח אחים או העדפתם, רצח אח ורצח בן: פרשת יעקב ועשיו התאומים, פרשת עקדת יצחק הבן האהוב, פרשת ישמעאל המגורש, פרשת יוסף בעלונת הפסים שעורר את קנאת אחיו עד להשחית, וכמובן, פרשת קין והבל ("אשר ידי היתה בו בשדה"). אף לא אחד מהסיפורים הנרמזים הללו תובע את הבכורה, וכולם מצטרפים להעלאת רעיון ארכיטיפי - רעיון הרצח הקדמון, שביטל את התמימות תרתי משמע - את הנאיביות ואת השלמות. כמו בשירו של שלונסקי מתבטלת השלמות וההרמוניה בעולם - רעיון רומנטי שהוקצן עד מאוד בסימבוליזם - ולמרות שהרוצח מצהיר על היותו תמים (כלומר, כבר אין בו קרע וקונפליקט, שכן האח התאום מת בקרבו ולא מתרוצץ בקרבו), הוא בכל זאת מצהיר באופן פרדוקסלי שנפשו חיגרת לאחר המאבק (אפשר שכאן לפנינו רמז ליעקב שצלע על ירכו לאחר המאבק עם המלאך). לפנינו, באופן אוקסימורוני, רוצח תמים ובן עוולה, רגיש ואטום לב, שלם ובעל מום, בן דחוי ומקופח אך כזה המקפח את חיי אחיו המועדף.


בנקודה זו בא לידי ביטוי השוני הגדול שבין שלונסקי לאלתרמן. שיריו של שלונסקי בנושא זה הם כאמור שירי הגות מופשטים, מכולכלים ושנונים, ואין בהם צד רגשי או אישי נראה לעין (ואם יש בהם מיסוד הווידוי, הריהו מוסתר מאחורי שבעה צעיפים). אצל אלתרמן הסיפור מעלה לא רק סוגיות דיסקורסיביות מופשטות מן ההגות הסימבוליסטית אלא מגלה צדדים קונקרטיים מאישיותו של אלתרמן ומתולדותיו. דמות קין מעלה כאן, למשל, את הקונפליקט המתחולל בלב האמן בין חיי הקביעות והאחריות לבין חיי החופש והנדודים (קונפליקט שאלתרמן ביטאו לימים במחזה המופשט והאישי כאחד "פונדק הרוחות"). הדרמה היא אמנם פנימית, ומתחוללת בתוך הנפש פנימה, אך תוצאותיה הם מותו של איש השדה התמים וניצחונו-קללתו של הנווד שנאלץ לצאת לדרך הגדולה - דרכו של ההלך ושל הטרובדור. הדגם מהפך את סיפור קין והבל, ששם דווקא רועה הצאן הנווד נרצח ואילו עובד האדמה נאלץ לקחת בידו את מקל הנדודים. בתוך כך עולה כאן אמת אישית כמוסה, שעליה בחר אלתרמן שלא להתוודות בגלוי, בדרך הפרסונלית והחד-פעמית. באמצעות הסיפור הארכיטיפי והאימפרסונלי כביכול, נאמר כאן בסמוי כי הוא שהמרה את פי הוריו ולא בחר בדרך ובייעוד שבחרו עבורו, ביכר את אורח חייו הבוהמיאני ורצח את איש האחריות שבו (את איש האדמה והקביעות, אפילו במובן הליטראלי, שהרי הוריו יעדוהו להיות אגרונום). ואף על פי שרצח את תאומו, ואולי דווקא משום שעשה כן, הוא נותר בתמימותו המבו לראות את העולם כ"פתאומיים", כילד נאיבי וכפרא קדמון שעבורו המראות זה אך נולדו. עולה כאן גם הקונפליקט המתחולל בלב האמן בין האמנות הטהורה לבין זו הממוסחרת, המרקידה דוב בשוק על אהבה ולחם. כאן מגן הדובר על אותו חלק בנפשו המשול לבן דחוי ומצדיקו (כבשיר מתוך "שירים על רעות הרוח", שבו מבקש הדובר ערב מותו להיקבע בזיכרון כמי שרדף כל ימיו הבלים וכמי שהיה רועה רוח אך גם כאיש היודע עשות). בסמוי אומר כאן אלתרמן, בין השאר, כי שירתו ה"קלה", כגון שירי "רגעים", "שירי העת והעיתון", פזמוני "המטאטא“ ושאר פזמונים שבו לצורכי פרנסה, עתידה יום אחד לקבל את ההערכה הראויה לה ולהיכנס אל ההיכל. לא רק הבן האהוב והמועדף, צד הליריקה הצרופה, ראוי להערכה, כי אם גם הבן המזולזל, שאינו משביע את רצון אביו-אלוהיו. הגמול, נאמר כאן, יגיע לאחר המוות, ולא בחיי העולם הזה.


אלתרמן הפליג אפוא מהדרך השלונסקאית אל עבר הווידוי האישי הרגשי, המשולב בתוך אמירה הגותית שהיא כביכול אמירה אימפרסונלית על "כל אדם". לעומת שלונסקי, שהזכיר את שמו של קין על כל צעד ושעל והפך את הקישורים בין העולם העתיק לעולם המודרני ברורים ומפורשים, אלתרמן לא הזכיר ב"כוכבים בחוץ“ את שמו של קין ולו גם פעם אחת אף על פי שמוטיב קין עולה כאמור מאחדים משירי הקובץ. הוא גם ריבד את הרמיזות זו על גבי זו וכלל בסיפור קין והבל גם סיפורים נרמזים נוספים מהמקרא והמדרש, מהמיתולוגיה ומהדרמה העולמית, שבהם עולה סיפור רצח האח מתוך תחרות על מרחב מחייה, ממשי או מטאפורי. כפי שהעיר שלו מרובדת מכל הערים של ההיסטוריה האנושית, כך גם הנווד שלו כלול מכל הנוודים - למן קין, דרך הטרובאדור הביניימי ועד ל-EXILE מן השירה הסימבוליסטית והניאו-סימבוליסטית). דמות קין היא עבורו, במובנים מסוימים, גם שם נרדף לעיר המודרנית, על פניה המושכים ועל פניה המושחתים (חנוך בן קין הוא אבי העיר שבכל זמן ובכל אתר). במובנים אחרים קין הוא עבורו שם נרדף למשורר המודרני האוחז בכינור כחננאל, גיבור "פונדק הרוחות", שחייו הם חיי נדודים הנקרעים בין הרעיה לפונדקית. אצל אלתרמן, אם כן, הסמל איננו רק דיסקורסיבי ושכלתני, כי אם מקבל גוון אישי ואמוציונלי. הצד הביוגראפי (המעלה את מוטיב איש האדמה ואיש הנדודים והצד הפואטי (קין כסמל המשוררים ה"גולים" והדחויים משתלבים כאן למ אחת. לא הסיפור הנרמז כאן הוא החשוב והדומיננטי, כי אם הדפוס הארכיטיפי הקמאי שהוא מעלה ("רצח אח", "עקדת הבן"), שבאמצעות העלאתו מתוודה אלתרמן על אותם קונפליקטים כלל אנושיים ואישיים שהעסיקוהו ללא הרף.


בפתח השיר "איגרת" מתוארים נופי בראשית ("ברעות השמש על המים" ומצבי אינטר-רגנום שבין יום ללילה, בין חיים למוות ("עכשו ערבית. עכשו החלונות העבת. / כבית המנורה והמראות תדהה. / כי מת בי יחידך"). מן הטבע הבראשיתי, שבמרכזו סיפור הבריאה ופרשת קין והבל ("ידי היתה בו בשדה" נודדת זירת ההתרחשות אל העיר. ואולם, אין זו העיר המודרנית של עידן האוטומציה אלא עיר "משכבר", שבו מרקידים אמני הרחוב דוב להנאת הקהל. לא במקרה מסיט אלתרמן את הזירה אל השוק - אל אותו אתר עירוני שהוא תערובת של עיר ושל טבע (בכל משמעיהם). סופו בנדודים בחיק הטבע, שבהם מתמוטט ההלך הנווד עם תרמילו הדל מתחת לעץ שעל אם הדרך. הקרע שבין ישיבת קבע לנדודים שבא לימים לידי ביטוי ב"פונדק הרוחות“ מופיע כאן באחד מגילוייו האישיים ביותר.


וידויו של אלתרמן רצוף אמירות אוקסימורוניות שמרכיביהן המנוגדים אינם יכולים להתיישב זה עם זה, כדרכם של המבעים הפרדוקסליים המשולבים בלשון שירתו. מוצמדים כאן, למשל, הפכי הרוצח והקרבן, האשמה והחפות, השחיתות והתמימות, הרצינות וקלות הדעת. ההפכים הבינאריים הללו מאבדים כאן לכאורה את קיצוניותם, שכן הרוצח מאמין בחפותו התמימות שעליה הוא מכריז כבר אבדה, ואף לא ברור מיהו הקרבן. הרוצח הן רצח כאן חלק מנשמתו, ועל כן הוא מוחזק בעיני עצמו כאדם מסכן הראוי לחמלה ולא לעונש. גם הפכי המום והשלמות מוצמדים כאן הצמדה אגרסיבית, כבאוקסימורון. הדובר הן מכריז על היותו תמים (נאיבי ושלם), אך הוא רצח את תאומו ואיבד את מחצית נשמתו. כיצד ניתן לדבר כאן על שלמות אם הוטל בנפשו מום והיא חבולה וחיגרת ("אל עץ כבד אלי, תבוא נפשי חגרת / תסיר את תרמילה הדל ותתמוטט")? כדי להראות שהמום והשלמות אינם מתיישבים, פגם אלתרמן אפילו במילות השיר ונקט כאן שימוש לקוי וילדותי, כבספרי הזיכרונות תמימי המבע של הילדות ("אל לב הזמר נשברה העט").


ד. דמות קין ביצירה המאוחרת

גם בחטיבות יצירתו המאוחרות יותר, ולמעשה עד לסוף דרכו, המשיך אלתרמן לעשות שימוש רב אנפין בדמותו של קין כבדפוס תימטי או טיפולוגי. במחזורי השירים ב בין "כוכבים בחוץ“ ל"עיר היונה“ עדיין ניתן לאתר קשרים אמיצים לשירה המוקדמת שניהלה כאמור דיאלוג סמוי עם שירת שלונסקי בכלל ועם שירי "בראשית אחרת" בפרט. עם זאת, ניכרת במחזורי שירים אלה גם ההפלגה מן הפואטיקה הניאו-סימבוליסטית של "אסכולת שלונסקי" לאסכולה פיוטית חדשה שאלתרמן עצמו היה מייסדה (ואשר שימשה עד מהרה מקור השראה לרבים). האחים, הקין (הסכין), האדמה שבשיר "המחתרת" ("שמחת עניים"), למשל, נקשרים מצד אחד לשירי "בראשית אחרת" של שלונסקי, אך מצד אחד הם מהווים נדבך בבנייתו של מושג הרעות (היפוכו של מושג קנאת האח ורצח האח שהזין את השירה המוקדמת), שאלתרמן הוא שהכניסו לראשונה לשירה העברית בדור הפלמ"ח, בעת שניתק עצמו מן הקוסמופוליטיות של שלונסקי והחליט ליטול חלק פעיל במאבק לעצמאות ישראל. כמי שחיבב פרדוקסים וצירופים אוקסימורוניים, תיאר אלתרמן גם את הרעות והאחווה של הלוחמים במונחיו של ניגודן הבינארי (במונחי קנאת האחים הקדומה והארכיטיפלית שהולידה את הרצח הראשון).


בשיר זה שבו "האחים" הם רעים, אחים למאבק ולנשק, ב: "ארץ רבה עלינו./ ... אדמה, אדמה, אדרת. / בידנו נתון קינה. / רק לאות מחכה מחתרת, / ופקוחה אל האות עינה. // האחים, האחים, האחים, / כל אשר נשמה באפיו". מעניין השימוש בצירוף היחידאי "ארץ רבה" (תהלים קי, ו), שבו השתמש אלתרמן גם ב"שיר שלושה אחים" שמתוך "כוכבים בחוץ“ ("הנה באנו. הארץ רבה היא"), צירוף שהוא מקבילו של הצירוף הבראשיתי "תהום רבה" (מסיפור המבול בראשית ז, יא). כאן וכאן חתר אלתרמן לחישוף היצרים הבסיסיים והבראשיתיים ביותר המפעמים באדם בעת קטקליזם (יצר אב ואם ורעות הלוחמים, ולעומתם יצר ההישרדות על חשבון הזולת, בחינת "אדם לאדם זאב"). ניכרת החתירה אל המקור אל היצרים הראשוניים, אל הגרעין שהוליד את התופעות הארכיטיפליות, כגון הפעם הראשונה שבה אדם קם על אחיו להרגו. בשיר שלפנינו מדובר על הנכונות למות על צדקת המטרה: "יום חרות! אם רחוק תרחק עוד, / אם על דרך רבה נפל, / לו את לבן צחוקך נצחק עוד, /צמות שירה בחול". מוצמדים כאן באופן אוקסימורוני החרות האופטימית שלמענה נלחמים והחרות הפסימית המזוהה עם המוות צחוקה לבן השניים של האהובה הצעירה הנופלת על צוואר החייל השב מן הקרב ולובנם של שלדי החיילים שלא שבו מן הקרב (וכשם שחיוכו הלבן של בן הזקונים ב"שיר שלושה אחים" - "ואחי הצעיר בן זקונים לאבינו, / חיך מן האפל בבהק שנים" - הוא ספק חיוכו של תינוק המנביט את שניו הראשונות ספק חיוכו המזוויע של שלד, שכולו עצמות לבנות).>19<


האחים, הקין והאדמה שבשיר "המחתרת" נקשרים גם אל האמירה שבמרכז שיר ו' של המחזור "שירים על רעות הרוח", הנסבה על רעות ועל רעות - על אחים לנשק ולגורל - והעולה מתוך השבעה שמשביע לוחם הנוטה למות את רעהו הנושאו על שכם. לפנינו סיטואציה טראגית, אופיינית לימי המאבק לעצמאות, שבה אחד האחים לנשק ישרוד, והשני - לא תקום בו רוח עד בוקר. הלוחם הגווע מפציר כאן ברעהו שיניח לו למות, שיברח ויציל את חייו, אך משביע אותו שיאמר באוזני בני ביתו "הוא רדף הבלים והיה רועה רוח, / אבל מת כמו איש היודע עשות". האח הנוטה למות אינו מבקש להיקבע בזיכרון כמי שרדף צדק ומשפט אלא כמי שרדף הבלים ורוח קדים. האין כאן אזכור מרומז של הבל הרועה, הקל כאד וכהבל העולים מן הארץ? האין שנאת האחים מן השירים המוקדמים מפנה כאן את מקומה לאחווה ולשותפות גורל של מי שעלולים ליפול בשדה ולהיות מאכל לעוף השמים ולחיית הארץ? האין השדה החקלאי מסיפורו של קין מפנה כאן את מקומו לשדה הקרב?


המחזור כולו נסב סביב וידויו של משורר שכל חייו הוקדשו ל"שטותים", לענייני רוח קלים והבלותיים (כמו הדובר ה"תמים" המתוודה בשיר "איגרת"), אך ענייני הרוח הקלים שבהם שלח ידו היו מבלי משים לעשייה של ממש, קשה ומפרכת כבניית בתים מחומר ולבנים ("שהרבינו עסק בשטותים / והנה הקימונו גם עיר") כתיבת שירים, נאמר כאן, היא מלאכה קשה המטשטשת את גבולות המשחק והפרך מלאכה המשולה לבניית עיר (בתי השיר ובתי העיר דורשים אותו מאמץ של תכנון וכלכול, ורק במבט שטחי נראית הכתיבה כ"משחק" קליל וחסר עול), ועל כן גם הרודף הבלים מת כאיש היודע עשות. רק לכאורה עומדים מושגי ה"רעות" וה"רעות" (ההבל והקרבת החיים ללא חשבון משני עברי המתרס, ולמעשה הם שני צדיו של אותו מטבע עצמו: הנכונות למסור את הנפש על מזבח ערכים שאינם עוברים לסוחר, אך אין שיעור לערכם ורק בעבורם ראוי לחיות.


ב"שיר עשרה אחים" כלולים רמזים רבים לסיפור המקראי שבמרכז עיוננו. בשיר "הספרים" נאמר: "הנה דברתי את השיר. אולי להבל אמרתיהו. / אולי נכרית אהבתו, ותשוקתו לכם זרה. / בין שיריכם, בין התשעה, הובא אתי ובם קשרתיהו / ילך אתם כאח אל ארץ הגזרה". (נזכרים כאן בכפיפה אחת גם הבל, אמנם כשם עצם מופשט שהוראתו "שווא", וגם האח המגורש כקין לארץ גזרה). בשיר "זמר" שאחריו נאמר: "נולדתברה ואהב / וכמו קנאת אחים. / עומדת עירומה כלהב / נשבעת בפתחים" (הנושא הוא "החרב" - הקין - הנולדת כקנאת אחים ועירומה כלהב). בשיר "האב" נאמר: "מלילות החומש עד היום בלבך רועה צאן אתה, הבל / פיוטך מעשי כמו אז, עת התחלת לספר כוכביך... / ... בו טבוע מאז הרגלך טלה-כבשים למלט על כפיים. / בו נשרש יצר אב ומפרנס. קדמוני כשירה וכפרך". (הבל רועה הצאן, איש האדמה והקביעות, והאב - האישי או המטאפיזי - הדואג לבני ביתו וממלט אותם מצרה כאותו רועה נאמן הנושא שה עלפו, מתלכדים כאן למהות אחת. התמונה היא גם תמונה יהודית מובהקת (תמונת משה כ"רעיא מהימנא" וגם תמונה נוצרית מובהקת של ישו - "IL PASTOR FIDO". בשיר "שבחי קלות הדעת" נאמר: "הראינה חוצפות, הראינה בנות-קין, / הראינה, אחיות מזיקים.... ולכן לא אזכיר, הבלולית וסוררת / לא את גדל יפיך ... יש הבלי הבלים, יש הבלי הבלים / ... איכם הבלים ואיך קלות דעת?" (גם כאן ההבל וההבלוליות נגזרים משמו של הנרצח, ובנות קין - אותן בריות שדיות מן הדמונולוגיה הקבלית - מקבילות לכל אותן "שמחות" של קלות דעת המזוהות עם מגוון ההתנסויות הדיוניסיות של ה"הומו לודנס": "יש תבל משחקית, סוערה ומפרזת / אל קלות אהבה מתונה או מפרזת / וקלות התמורה היורדת כטל".


בנות קין מופיעות במשתמע גם במחזור "שירים על ארץ הנגב" שאלתרמןבו בשנת 1949, ובו מתואר המאבק בין ארץ הנגב לארץ הנושבת כמאבק בין אחים האחוזים זה בזה. מאחר שסיפור קין והבל מכיל בתוכו רמזים למלחמת שוסי המדבר ביושבי הקבע, ומאחר שמדובר בארצות (ועל כן יש לנקוט לשון נקבה), מתואר המאבק לא כקרב בין אחים עוינים, אלא כקרב בין אחיות הצוררות זו את זו: "שורטות לתאוה / כאילו תך אפים / הבת האהובה / את השנואה בבית". ארץ הנגב מתוארת אמנם כיחפנית (סוף פרק ג' וכאסופית שהושלכה בין שני ימים "בלי כסות ובלי יצוע" (שורה 2), אך היא רואה עצמה כאריסטוקרטית ("ומשקופי קיסר / נושקים יחפות רגליך"). חרמש הירח "מורט חרבו בצלע / חרבות מקדש בסלע" (רמז לסלע האדום וכן לקינו של קין, לסיף המוסלמי או לשלח ה"כנעני">20<), אך כאן מזומן לקורא היפוך של ציפיות: מתעורר הרושם, כי השבט הקולני שקם במדבר ושמחצרותיו נשמעות בלילה אנקות מקבת, הוא שבט הקיני או שבט הנבטים, הבדואים וכד', אך באמת אלה הם צעירי הקיבוצים, שנשיו נושאות חגור ומאירות בזרקור את שממת ארץ הנגב.


השיר "שבחם של הכלים" ("עיר היונה") קושר כתרים של תהילה לכלים שליוו את הקמת המדינה: "האנקל, הסלם, שדלגו כיעלים / בקום למלחמה דמי הבל. / שדלגו כיעלים בבוא האות" וכן "כלי חופר, האתים, המקבת, / שערמו בהלמות עמלים / אדמה שאינה נגפת". באופן סוגסטיבי ועקיף עולים כאן רמזים לסיפורה של יעל אשת חבר הקיני (ההו כאן ליעל מדלגת על סלע), כגון הצירוף "בהלמות עמלים" שמקורו בשירת דבורה. כך עולה באופן סוגסטיבי גם ה"קין", בין שאר הכלים שעמדו לימין העם בבואו לצאת למלחמת מגן, אך ה"אות" היא כאן אות הקרב ולא אות קין.


השיר "בגד חמודות" ("חגיגת קיץ" ) הוא שיר אסכטולוגי הדן בגזר החלוף, בגלגולי הגוף והנשמה, החומר והרוח: כוכב פקוח, משתאה, / תוהה איך שוכנות בגופים הנשמות, / והגוף הוא מעיל דמים נאה, שהנוגע בו עיניו קמות./ ... שהמים והאש לקץ פלאות / תפרו אותו באצבעות, -// שצעקת אשה וקול צחוקה / הביאוהו מעיר רחוקה, - // שאם הוא נשאר משלך על אדמה / אדמות בשדה עיני הקמה, - // שאם הוא נשאר מתנודד על עץ / עוף השמים מקורו נועץ / ... מעיל נאה, בגד חמודות / שבו הנשמות עדויות.// מעיל נאה, מעיל דמים, / שאלולא הוא / היקום תמים".


כאן נקרא הגוף "מעיל דמים" על היותו בשר ודם ועל היותו סמל החלוף הוא שהביא את הרצח ואת השחיתות לעולם התמים (תרתי משמע: נאיבי ושלם), כי אלמלא הגוף המתכלה היה העולם שלם והרמוני. ואין לשכוח את היות הגוף סמל החמדנות (לרבות תאוות הבצע), ומכאן השימוש ב"דמים" כסף. המעיל עולה בממון ("מעיל" ו"מעל" הריהם מאותו שורש, כמו "בגד" ו"בגידה"), והכסף מניע אף הוא את היקום ואת ההיסטוריה האנושית. אם נשאר מעיל הדמים "מושלך על אדמה" (כגווייתו של הבל או ככותונתו של יוסף), אזי "אדומות בשדה עיני הקמה". אפילו הטבע החקלאי משתתף באבל על הגוף הכלה והמתכלה.


יתר על כן, בריאיון הקומי והאוטו-אירוני הנערך בסוף יצירה זו, נשאל המחבר "מה דעתו על יצרי תאוות-בשרים השוכנים תהומות, ואיך עלה בידו כל הזמן שלא לתת להללו מקום בשיריו, בעוד שבשירי זולתו הם עושים שמות". על כך עונה המחבר בשיר קצר, בן בית אחד, לאמור: "יצרי הבשרים בני קין, / לא תמיד הם שוכנים תהומות. / לרוב הם רצים אחרי בעלות בית / אלמנות, נשואות, יתומות" (השיר הארבעים ושלושה מתוך המחזור "חגיגת קיץ"). כוונתו לכך שהיצר גורם לגבר לנדוד כקין מאישה לאישה, מבית לבית. הגבר ויצריו מוצגים כאן אפוא כ"בני קין" נוודים ופוליגמיים, ואילו האישה (היא הבית) מוצגת במונחים של ישיבת קבע.


יש לאלתרמן עוד שירים לא מעטים, שבהם משוקעות רמיזות מן הסיפור המקראי וגלגוליו במדרש ובשירה המודרנית. נזכיר שניים מתוך היצירה המאוחרת, שבהם קין נזכר במפורש, אך בדרך אחרת מזו שבה הוא נזכר בשירת שלונסקי. בשיר "קצת פרהיסטוריה" מתוך "הטור השביעי“ מדובר על מלחמת העולם במונחים של חלוקת העולם בין קין להבל, כבאגדת חז"ל (בבראשית רבה ובמדרש בתנחומא).


היה האגם את מימיו מאדה

ורוח בסוף לא מש

וקין על הבל

קם בשדה

בשדה הנזכר בחומש

מול חוה אם כל חי

השקיעה האפילה

ואדם נח

כפוף מתמיד

גם אחד משניהם לא שער עוד אפלו

כי פרצה המלחמה

העולמית.


כאן הפך אלתרמן את המדרש ("אמר קין להבל אחיו. על מה היו מדיינים? אמרו בואו ונחלק את העולם. אחד נטל את הקרקעות ואחד את המטלטלין ... מתוך כך: ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" בראשית רבה כב, טז). את הריב שפרץ לאחר החלוקה הפך לסמל סכמטי - רמז מטרים למלחמת העולם. הסיפור הקדום התאים הן לאמנות האבסטרקט והן לתפיסה ההיסטוריוסופית המעגלית של אלתרמן שלפיה "אין חדש תחת השמש".


ולסיום מילים אחדות על יצירתו האחרונה של אלתרמן - "המסכה האחרונה". כל השירים המשולבים בסאטירה אזוטרית זו הם פשוטים למראה, נוסח "שירי המגילה“ או "שירי החומש“ של איציק מאנגר, וכולם מדברים על קין והבל. בכולם חוזרת ונשנית השאלה "מאין הנשמה יוצאת", ואף זאת על פי המסופר שקין - הרוצח הראשון בעולם - לא ידע כיצד להמית את אחיו, כי לא ידע מאין יוצאת הנשמה מן הגוף ("מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות פציעות פציעות שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה עד שהגיע לצווארו" סנהדרין לז, ע"ב). וכאן אומר הבל לאחיו הרוצח:


קין אחי, קין אחי

איש בעולם עוד לא מת

עוד איש לא יודע, קין אחי,

מאין הנשמה יוצאת.


גם כאן מרובדת האלוזיה מן הסיפור המקראי ומגלגוליו במקורות הבתר מקראיים, וגם כאן כלול וידוי אישי מיוסר של אדם שצעירים שופכים את דמו, אדם היודע כי גם מצב בריאותו מעורער וכי הוא עומד אל מול המוות, והוא שואל את שאלת השאלות המטרידה את העומד על קו הקץ. הפרקסיס בשירת אלתרמן מתגלה במידה מסוימתמונת ראי לזו של שלונסקי. בעוד שלונסקי קורא לקין בשמו, אלתרמן אינו מעלה בשירתו ה"קנונית" את שם קין, אך מעלה אותו עשרות פעמים במרומז ובמרובד, כפי שהוא מרבד כל מוטיב וכל דפוס מכל המקורות האפשריים - המקראיים והבתר מקראיים, ה"קנוניים" והתת-תקניים, העתיקים והאקטואליים. בניגוד לשלונסקי, אלתרמן גם כולל כאן, כבמקומות אחרים, יסודות אמוציונליים, ולעתים אף וידויים אישיים כמוסים. שלונסקי כתב אמנם "לאבא אמא", אך אלה הן דמויות ארכיטיפיות מופשטות ומוכללות. אלתרמן, לעומתו, לאב לכאורה על עצמו ועל בני משפחתו דבר וחצי דבר,>21 הערה< אך בין השורות הוא נחשף לא במעט. הייאוש האישי - ייאושו של אדם שגופו בוגד בו וגם עקרונות הפואטיקה שלו עומדים לפני שוקת שבורה - והייאוש הכללי - ייאושו של אדם הרואה כי האידיאולוגיה הציונית שעליה השליך את יהבו הו ומסתאבת, הו ומאבדת מערכה - הפכו כאן למקשה אחת והניבו את אחת היצירות הניהיליסטיות ביותר שידעה הספרות העברית מעודה.



הערות:

  1. ראה שיר ה' של המחזור "ליל תמורה" הכלול בקובץ "עיר היונה".

  2. בשיר היתולי, "השירה מאין תימצא?", מדמה המשורר את עצמו לצייד (נוסח קין ועשיו, שהיוו בשירת התקופה שם נרדף ל"גוי" איש השדה והנווד שאינו מיושבי אוהלים), וכמי שיגע להבל ועשה את עטו עד שקר ("על כן הבל יגעתי עט שקר עשיתי"), מתוך משחק מילים בשמו של הבל. בסוף דרכו, בתקופה הלאומית של שירתו, שימשה דמותו של קין שם-נרדף לפורעים, מבקשי נפשה של האומה ומחללי כבודה. בשירו "אחותי רחמה": "דם הבל הוא האות על מצח קין! / ובדמיך גם את תחז כל עין / אות קין אות קלון וכלימת נצח / על מצח הנבלים אנשי הרצח".

  3. ראה ר' קרטון-בלום, מבוא לספר "השירה העברית בתקופת חיבת ציון", ירושלים 1969, עמ' 122. כך נהגו גם משוררים אחרים בדור "חיבת ציון", וראה הערה 2 לעיל.

  4. חז"ל הסבירו את מהות האות שנתן ה' לקין: "רב אומר: כלב מסר לו" (בר"ר כב ע"ב).

  5. הפואטיקה הרומנטית השתמשה לא אחת בדמויות של אויבי האומה לתיאורן של מהויות הממזגות את האישי ואת הלאומי מהויות שאתם מזדהה המשורר וכלפיהן הוא חש רגשות קרבה עמוקים. כך, למשל, בשירו "אבי" תיאר ביאליק את רגע מותו האב הביולוגי, הרוחני או המטאפיזי ברמיזה אמביוולנטית ומסוכ, המעלה בהעלם אחד את נפילתו של סיסרא, אויב האומה ("כרע נפל אבי" ואת נפילתה של האומה ("נפל ולא הוסיף קום"). כן השווה ביאליק במחזור "יתמות" את הגירוש (של האני האישי והלאומי מגן העדן של הילדות לגירושו של ישמעאל ולנטישתו במדבר ("