איך לבער את הרע מקרבנו?

מיהם גיבורי שירו של אלתרמן "החנווני והשד"?

פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1770, 4/08/2022

חדשות בן עזר 1770
.pdf
Download PDF • 61KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



"החנווני והשֵּׁד", שיר י"ח מן המחזור "דברים שבאמצע" (מחזור הממוקם באמצע קובץ שיריו האחרון של אלתרמן "חגיגת קיץ" משנת 1965). הוא שיר על השתלטות כוחות הרוע על מציאוּת חיינו. השיר מתאר את גנֵבַת זהותם של "בני אור" בידי "בני חושך", המתחזים ל"בני אור" כדי לרשת את מקומם ולהשליט את הרוע בעולם. בספרות העולם יש סיפורים לא מעטים על מִפגשו של האדם עם השטן: על מכירת הנפש לכוחות הרוע, או על גנֵבתה של הנפש בידי נציגיה של מלכוּת הרֶשע. בנושא זה עולות על הדעת יצירות גדולות וחשובות כדוגמת "פאוסט" של גתה (1808), סיפורו של עגנון "והיה העקוב למישור" (1912) או סיפורו של סטיבן וינסטנט בֶּנֶה (Stephen Vincent Benét) "השטן ודניאל וֶ'בּסטר" משנת 1936.


בשלוש היצירות הללו מתואר האדם בעת שהוא נכנע ליצר-הרע התוכף בו, ומוכר את נשמתו לכוחות הרוע. גיבוריהן של יצירות אלה נוהגים בחיפזון ובפחז ונוקטים צעדים אימפולסיביים, רק כדי להשיג את מבוקשם ללא דיחוי. מדובר ביצירות המלמדות את קוראיהן לשים רסן על יצריהם ולפעול בהיגיון ובשׂוּם שכל, אף להימנע מצעדים נואלים שאי אפשר להתחרט עליהם כדי להחזיר את המצב לקדמותו.


ואולם, לסיפור מפגשו של האדם עם כוחות הרוע יש וריאנטים רבים בספרות העולם: לפעמים האדם יוזם בעצמו את המִפגש עם השטן כדי להפיק תועלת כלשהי ממפגש זה, ולפעמים האדם פוגש את היצור הדֶּמוני במקרה, בלי כוונה וללא הכנה, כבשירו הקצר, אך המורכב, של אלתרמן "החנווני והשֵּׁד". שיר זה מתאר חנווני ששֵּׁד תפסוֹ באפלת המרתף בזמן שירד לשָָׁם כדי לתת שמן בכדו, וגנב את זהותו. לבש השֵּׁד את צורתו של החנווני, ועלה למעלה כדי לרשת לאור היום את מקומו ולאחֵז את עיני הבריות:

​הַחֶנְוָני וְהַשֵּׁד חֶנְוָנִי אֶחָד לַמַּרְתֵּף יָרַד שֶׁמֶן לָתֵת בְּכַדּוֹ. הָיָה שָׁם שֵּׁד אֶחָד שֶׁתְּפָסוֹ בַחֹשֶׁךְ בְּיָדוֹ אֶת צוּרַת הַחֶנְוָנִי הַשֵּׁד לָבַש, עָלָה לְמָעְלָה. מְקוֹמוֹ יָרַשׁ.



יוֹם אֶחָד נִכְנְסָה אֵם הַחֶנְוָנִי, אָמַר לָהּ הַשֵּׁד: "מַה לָּךְ מְהַלֶּכֶת? עֵת לָנוּחַ, אִמִּי". אָמְרָה לוֹ: "בְּנִי, אֲנִי עָפָר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ". אָז חָרַד הַשֵּׁד. כָּפּוֹת־רַגְלָיו אָסַף. אֲבָל חוֹתַם־טְלָפַיִם הֶעָפָר חָשַׂף.

שירי המחזור "דברים שבאמצע" נראים ונשמעים שירים אוניברסליים, המנותקים לכאורה ממגבלות המקום והזמן (a-chronos; a-topos ). ואולם, מִבּין שיטי הטקסט עולים ובוקעים בהם לא פעם עניינים אישיים, שהעסיקו את אלתרמן בעת היכתבם. מתגלים בהם גם הדים עמומים לאירועים שאירעו בדור הראשון של המדינה הצעירה. על אירועים כאלה כתב אלתרמן על-פי-רוב בטוריו – בשירה ובפרוזה – ובמאמרי "החוט המשולש" שפִּרסם ב"מעריב". כאן נתן להם ביטוי ארכיטיפי, נטול סימני זמן ומקום מובהקים (אך, כאמור, יש בהם הדי אקטואליה כגון אִזכּורו של הפילוג שחל בחבורת שלונסקי בימי המלחמה, בשיר ה' של המחזור, שכותרתו "נתפרדה החבילה").


בשיר "החנווני והשֵּׁד" הבנוי על אגדות חז"ל משובצות מילים אחדות מלשון חכמים ('חנווני', 'מרתף', 'טלפים') וכן צירופי לשון מלשון חכמים ("מה לך מהלך", "עפר אני תחת כפות רגליו"). לאמיתו של דבר, כל הקובץ "חגיגת קיץ" הוא בליל גדול של טיפוסים, עדוֹת, אתרים, סוגות, סגנונות ורובדי לשון (ובעלת קפה סטמבול, הגברת קלרה, מתוארת כאן כתערובת ייחודית שאין שנייה לה: "האיטלקיה, היווניה, הטרנסילבנית מבולגריה [...] זו הגבירה מן הבלקן ומן הפמפה והסיירה" (בשיר "ציבא רואה את מרים"). ובל נשכח שבלשון יידיש "סטמבול" ו"בבל" הם שמות נרדפים לבְליל של אנשים וחפצים. אלתרמן לא התפעל מן המינימליזם המִדבּרי החד-גוני של רטוש, אף לא מ"דלוּת החומר" של זך וחבריו.


שירים אלה, שאותם חיבר המשורר לאחר התקפתם של הצעירים נגדו, התקרבו רק לכאורה אל "דלוּת החומר" של זך וחבריו. אלתרמן התנזר בהם לכאורה מכל אותם פעלולי חריזה מרשימים שאִפיינו את שירתו ואת שירת חבריו מ"אסכולת שלונסקי", ונקט סגנון כמו-פשוט, כמו-פשטני וכמו-יום-יומי. לאמיתו של דבר, לפנינו שירים המתחפשים לשירים פשוטים, בעוד שאלה הם שירים אירוניים, עתירי רמזים, גדושים במשמעויות, מרובדים ומורכבים כהלכה.

*

הסיפור המשוקע בשיר "החנווני והשֵּׁד" הוא וריאנט של אגדת "שלמה ואשמדאי" המצויה במקורותינו בשני נוסחים: בתלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין (ב, הלכה ו) ותלמוד בבלי, מסכת גיטין (סח ע"א). עיבודו של ביאליק לאגדה זו מסתמך על מקורותיה, בתוספת אגדות אחדות ממקור ישראל, כגון האגדה על "יוסף מוקיר שבת". לפי ביאליק, נאלץ שלמה המלך לגייס את ידיעותיו ואת ניסיונו של השטן כדי לִבנות את בית המִקדש (כעין "מִצווה הבָּאה בעבֵרה"), והשטן, שניאות כביכול לעזור למלך, הצליח לגנוב ממנו את טבעת החותם, וכך גנב גם את זהותו: "אַחֲרֵי-כֵן עָלָה אַשְׁמְדַי אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִי, וַיִּלְבַּש מַלְכוּת, וַיַּהֲפֹךְ פָּנָיו כִּפְנֵי שְׁלֹמה, וַיֵּשֶׁב תַּחַת הַמֶּלֶךְ עַל הַכִּסֵּא וַיִּשְׁפֹּט אֶת-הָעָם, וְאִישׁ לֹֹא יָדַע". נתיני הממלכה חשו אמנם ששלמה המלך שינה את מנהגיו ואת סגנון שיפוטו, אך איש לא ידע שהמלך האמיתי הוגלה מממלכתו, והפך ממֶלך להֵלך.


אך ל"שקר אין רגליים", כמאמר הפתגם העממי, ומִרמת ההתחזות התגלתה יום אחד, כשירד אשמדאי יחף ממיטתו בלילה וטביעת כף-רגלו חשפה את האמת: "וְאַשְׁמְדַי לֹא נִזְהַר בַּלַּיְלָה, כִּי הָיָה חֹשֶׁךְ, וַיֵּרֶד יָחֵף, וַיַּצֵּג כַּפּוֹת רַגְלָיו עַל האֵפֶר. וַיְהִי בַּבֹּקֶר וַיִּמְצְאוּ הָעֲבָדִים וְהִנֵּה כְעִקְּבוֹת רַגְלֵי הַתַּרְנְגוֹל בְּתוֹךְ הָאֵפֶר, וַיָּרוּצוּ וַיַּגִּידוּ לַזְּקֵנִים". כידוע, ליצורים הדֶּמוניים במיתולוגיה העולמית והעברית – השֵֹׁד, השטן, או אשמדאי – יש רגלי תרנגול. ליצורים הדֶּמוניים הללו יש גם כנפים המאפשרים להם לטוס מסוף העולם ועד סופו (וראו תיאורו של השטן בספר איוב). ייתכן שכושרו של השטן לעופף הוא שהִקנה לו בדמיון העממי רגלי עוף, וכתיאורו של ביאליק באגדה "שלמה ואשמדאי": "רַגְלָיו כְּרַגְלֵי הַתַּרְנְגוֹל וּזְקָנוֹ כִזְקַן הַתַּיִשׁ וְאֵשׁ תֹּאכַל מִנְּחִירָיו".


באגדה המעוּבּדת של ביאליק "שלמה ואשמדאי", אשמדאי מבין ללא דיחוי כי התרמית נחשפה ושהוא עתיד לתת את הדין על מעשהו. הוא גם רואה ביד שלמה את טבעת החותם שטבעה במעמקי הים ונעלמה, אך הוחזרה לבעליה בדרך נס. עתה, כך מבין אשמדאי, בא הקץ על שלטונו, ומוטב לו לברוח מן המקום: "וַיֶּחֱרַד חֲרָדָה גְדוֹלָה, וַיִּסְפֹּק כָּנָף אֶל כָּנָף וַיֵעָלַם". מלך השדים אינו יצור כול-יכול, כפי שניתן להתרשם בטעות. הוא יכול להפעיל את שלטונו לפרק זמן מוגבל, אך כשכוחו ניטל ממנו הוא בוחר לברוח אל המקום האפל והנידח שממנו הגיע.

*

כאשר חיבר ביאליק את אגדותיו בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים של המאה העשרים, הוא ראה מול עיניו את עליית כוחם של המִשטרים הטוטליטריים, מימין ומשמאל, והבין ש"מנהג חדש בא לעולם" (על-משקל אחת מכותרותיו של המשורר בשינוי קל). הוא ידע שכבר אין ביכולתו להתארח בבית הטַבָּח (תרתי-משמע), וכי עליו להימלט משָּׁם בהקדם האפשרי. מעתה ייאלץ להסתפק ב"ארוחת ירק" שכּולהּ שלו בארץ-ישראל ולהתרחק מכל העושר האירופי השמור לבעליו בלבד.


האגדה המעובדת של ביאליק "שלמה ואשמדאי" מגוללת כאמור את גורלו של שלמה המלך, שעה שאשמדאי ירש את כיסאו, לבש בגדי מלכות ועטה על פניו את דמותו של המלך המודח. ביאליק, שידע תקופות של מנהיגות-אמת טהורת לב וכוונות – הן בתחומי הפוליטיקה, הן בתחומי הפואטיקה – חש שעֶמדות ההנהגה נפלו "בשעה זו", אחרי המלחמה והמהפכה, בידיהם הדֶמוניות של מתחזים עזי-מצח, שעומדים להביא על העולם מצבים כאוטיים מסוכנים. אשמדאי, שהתחזה לשלמה המלך, הרי הקפיד שלא לחלוץ את נעליו לפני עבדיו, ורק משנגלו בהיסח הדעת טלפיו, הדומים לרגלי התרנגול, התחילו העבדים להבין כי מלכם הוא שֵד מִשחת שהתחזה למלך בשר ודם. קל להטות את לב ההמונים ולגרום להם להאמין במנהיג, גם אם מנהיג זה אינו אלא אשמדאי שהתחפש למלך, אך "לא לעולם חוסן". מלכותו של אשמדאי תעבור גם היא מן העולם, ולא תימשך לעולם ועד.


רבות מהיצירות שכּתב ביאליק בעשור האחרון של חייו (שיר התוכחה שלו "גם בהתערותו לעיניכם", האגדה המעוּבּדת "שלמה ואשמדאי", ואפילו המחזה השייקספירי "יוליוס קיסר", שאותו בחר ביאליק לתרגם תרגום פרוזאי) מתארות תהליכי הדחתו של מלך או קיסר מכיסא מלכותו, ואפילו רֶצח מלך (regicide). אין זאת כי ביאליק חווה חוויית הדחה טראומטית שעה שצעירי המשוררים ניסו השכם והערב לגזול ממנו את כיסאו ואת כתרו, אף היה עד לאירועים דומים בחיים הפוליטיים, בארץ ובעולם (הוא ראה גם איך הצליחו הצעירים להדיח את חיים וייצמן מנשיאות הקונגרס הציוני הי"ז).


בשנים שבּין מלחמות העולם נמלט ביאליק פעמיים מאחיזתם של משטרים חדשים, שקמו חלף המשטרים האריסטוקרטיים הישָׁנים. לתיאורו באגדה "שור אבוס וארוחת ירק" על המלך שלמה המוצֵא דרך להימלט מביתו המהביל של "הטבּח", שבּוֹ ממטירים עליו מאכלי פיגולים ועלבונות צורבי לב, היה אפוא בראשית שנות השלושים רקע אקטואלי "בוער", אישי וקולקטיבי כאחד. ביאליק התבונן בסקרנות טבולה בפחד במנהיגים הצעירים שביקשו לגזול את כתריהם של מנהיגי-אמת – בחיי הפוליטיקה כבחיי הרוח – וכינה את דרכם במטבע-הלשון "פֶּדוֹקרטיה": שלטון הילדים.

דברים דומים כתב לימים נתן אלתרמן שעה שראה שיריביו הצעירים מורידים מעל ראשו את כתר השירה, ומנסים לבזותו ולגולל אותו בעפר. בשיר י"ח של המחזור "דברים שבאמצע" שבספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ", מסופר כאמור על אותו חנווני, בעליה של חנות, שירד למרתף כדי למזוג לכדו שמן, אך שֵד תפסוֹ בחושך וגזל ממנו את צורתו. השד עלה למעלה, ניהל את החנות ואיש לא ידע בעצם שהוא מתחזה לאדוני המקום, עד שיום אחד הגיעה אִמו של החנווני, ואגב שיחתה עם השֵד המתחזה אמרה לו כי אין היא אלא עפר תחת כפות רגליו. למשמע דבריה, קרה מהפך: "אָז חָרַד הַשֵּׁד. כַּפּוֹת רַגְלָיו אָסַף. / אֲבָל חוֹתַם-טְלָפַיִם הֶעָפָר חָשַׂף".


שני המשוררים הגדולים, בשעה שראו כיצד מנסים שעירים ושֵׁדי שחת לגזול את כתרם ולשבת על כיסאם, נזקקו לאותה אגדה עצמה – אגדת אשמדאי בעל הטלפים הדומים לרגלי התרנגול, שהחליט לעלות מן השְׁאול, לכבוש את הארץ ולהדיח את שליטיה. שני המשוררים הגדולים רמזו כי אשמדאי עשוי להוליך שולל את ההמונים, שאינם יודעים להבחין בין שרביט למקל של מטאטא, אך רק לפרק זמן מוגבל. לא ירחק היום ושלטונו של אשמדאי ימוגר, והערכים היציבים ישובו וישלטו בעולם. המלך האמִיתי, בחיר ה', יחזור ויישב על כיסא מלכותו, ולכשישוב המנהיג האמיתי ויוּשב המצב על כנו, יחזור אשמדאי אל האפלה שממנה בקע והגיח.

האגדה של ביאליק עונה על כל הבעיות והקושיות, אך שירו של אלתרמן, למען האמת, משאיר שתי חידות ללא פתרון: (א) האם נשאר החנווני באפלת המרתף, בציפייה שיום אחד תוּשב לו עמדתו, או שמא פגע בו השטן והותירו בלי רוח חיים? (ב) האם הבינה אמו של החנווני שמדובר במתחזה, ולא בבנהּ? במילים אחרות: כשאמרה האֵם את המילים "בְּנִי, אֲנִי עָפָר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ", האם זיהתה האם שאין זה בנהּ, ו"התחנפה" למתחזה כדי לרכוש את אמונו ולמנוע נזק נוסף, או שהאמינה כמו כולם שהעומד מולה הוא בנהּ, הוא ולא אחר? אלתרמן בדרך-כלל לא הותיר את החוטים פרומים, ועל-כן יש לחפש את קצותיהם ולעקוב אחר פיתולי העלילה.

"עָפָר אֲנִי תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ/כֶם" הוא ביטוי של ענווה, הנאמר בדרך-כלל לפני השמעת טענה שיש בה כדי לחלוק על דעתו של אדם חשוב ולהשמיע עליו דברי ביקורת: "אמר להם: רבותַיי עָפָר אני תחת כַּפות רגלֵיכֶם אומר לפניכם דבר אחד" (מדרש רבה ויקרא ב). מכאן אפשר לכאורה להבין שהאֵם דווקא הבינה שמי שעומד מולה ואינו נופל על צווארה אלא שולח אותה לנוח (מנוחה קצרה? מנוחת עולמים?) איננו בנהּ, פרי בטנהּ. מעניין להיווכח שרגע לאחר שהאֵם מזכירה את המילה "עָפָר", אוסף השֵׁד את כפות רגליו ומשאיר במנוסתו את עקבות טלפיו בעָפָר. מן הראוי להזכיר בהקשר זה כי בפירוש הרמב"ן על התורה מובא כי השֵּׁדים מורכבים רק משניים מתוך ארבעת היסודות המרכיבים את העולם לפי אמונת הקדמונים – אש ורוח – ואין בהם מיסודות המים והעפר.


אפשר שדבריה הרכים של האֵם בשירו של אלתרמן הצילוה מיד השטן ומאחיזתו הרעה. לשון אחר, ייתכן שהאֵם בחרה לִפנות אל העומד מולה בלשון רכה הייתה בחירה מושכלת ומוּדעת לעצמה. באגדת חז"ל מסופר שכאשר נתפס אשמדאי והובל על-ידי בניהו אל שלמה המלך, הוא פגע בכל אדם ובכל חפץ שנִקרה בדרכו. הוא הפיל דקל, הפיל בית, ובהתקרבו לביתה של אלמנה אחת, יצאה האישה והתחננה לפניו, ואז "היטה קומתו מצריפה ונשברה לו עצם. אמר, זהו שכתוב 'ולשון רכה תשבר גרם'". ומסקנתו של אלתרמן, שבה אחז גם כשהתעוררו דילמות אחרות של "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיִּצרי": מוטב לפעמים לנהל דיאלוג עם השטן, אם אפשר להציל חיים. כידוע, את קדוּשת החיים הציב אלתרמן לפני כל עיקרון אחר.

*

בשני הווריאנטים של הסיפור על נטילת הזהות מבעליה ועל התחזותו של השֵּׁד לאותו אדם שזהותו נגזלה – באגדת "שלמה ואשמדאי" של ביאליק ובשיר "החנווני והשד" של אלתרמן – הדמות השטנית בורחת ונעלמת בסוף מן הזירה. שני המשוררים ניבאו אפוא את סופם של ממשלות הזדון והרוע של המשטרים הטוטליטריים ואת סופו של היטלר במיוחד. ביאליק ניבא באחד משיריו האחרונים – שיר בפרוזה שכותרתו "איכה יִרָא את האש" – שכך יקרה: "וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה". לאחר שיִכבו הכבשנים, הוסיף ביאליק וניבא, תהיה "מֶמְשֶׁלֶת הַזָּדוֹן וְהָאִוֶּלֶת לְקַשׁ [...] וְשָׂרִיד לֹא יִהְיֶה לָהּ". משמע, אש הכבשנים שאותה הציתה ממשלת הזדון והאיוולת תאכל גם את היד שהקימה את הכִּבשנים והציתה בהם את בני העָם.


כשם שתיאר ביאליק בשירו זה את נבוכדנצר, שהשליך את היהודים לתוך הכבשן, והפך בסופו של דבר ל"חַיַּת פֶּרֶא הוֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע וּמְלַחֶכֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", כך גם תיאר בשיחה עם ידידיו את סופו הצפוי של היטלר, יותר מעשור שנים לפני התרחשותו: "הסוף יהיה, שבמקום לנַצח חלילה וחס ולהיות אחד הגדולים שבתולדות הלוחמים-הכובשים, יהיה דחליל, שאפילו הציפורים לא ייחתו מפניו, וסופו שיציגוהו בפַּנוֹפטיקוּם לראוות-צחוק, לחוכא ואִטלולה [...] 'המפלצת הטבטונית', לראשו קרני חרס, שִניו ניבי חזיר, עיניו יוצאות מחוריהן" (וראו על כך בספרו של אביגדור המאירי, "ביאליק על אתר", תל-אביב 1962, עמ' 151).


ואלתרמן, כבר באחד משירי "רגעים" מראשית שנות הארבעים ("יום הולדת: הפירר בן 53", שפורסם בעיתון "הארץ" ביום 24.4.1942) חזה כבר את "יום הוּרֶדֶת" (על משקל "יום הולדת") של הפירר. וכך תיאר שומר ראשו של היטלר, רוכוס מיש, את הפירר ביום התאבדותו: "הדבר הראשון שראיתי היה גופתה הדוממת של אווה בראון. [...] מבטהּ הופנה להיטלר ששכב גם הוא מת, ראשו שמוט ועיניו בוהות בָּרִיק" ("הארץ", מיום 22.3.2017), בדומה לנבואתו של ביאליק (שתיארה את "עיניו יוצאות מחוריהן).


סוף שירו של אלתרמן ("אָז חָרַד הַשֵּׁד") מזכיר את סוף שירו האחרון שנמצא במגירתו אחרי מותו – שיר אפוקליפטי נורא הפותח במילים "אָז אָמַר הַשָּׂטָן" ומסתיים במילים: "כָּך דִּבֵּר הַשָּׂטָן וּכְמו / חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה / בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ / לְבַצֵּע הַמְּזִימָה". על איזה שטן דיבר אלתרמן ומאיזו מזימה חרד בעשור האחרון של חייו?

ובכן, כמי שנטל רוב ימיו על עצמו את תפקיד "הצופה לבית ישראל", נחשפה מול עיניו קשת רחבה של מעשי עוולה ואיוולת, בדרגות שונות של חוּמרה, שעליהם התריע וקונן: עוד בסוף שנות החמישים הוא ניצב מול פרשת קסטנר שהואשם על-ידי השופט בנימין הלוי על שמכר כביכול "את נפשו לשטן" (כידוע, בעקבות המשפט נרצח קסטנר במארס 1957 בפתח ביתו בתל אביב). אלתרמן עקב גם אחרי אירועי "עסק הביש", שהוליכו לשורה של משברים פוליטיים המכוּנים בשם "פרשת לבון" ומיררו את נפשו של בן-גוריון. אלתרמן עקב אחר כל האירועים שאירעו בברית-המועצות לאחר מות סטלין, וספרייתו מָלאה בספרים המתארים את המצב שנשתרר בעולם בימי המתח הבין-גושי. גם ניסיונותיה של ברית-המועצות להיכנס לסוריה ולאיים על ישראל מילאו את לִבּוֹ חרדה קיומית. ואף זאת: מצבו הבריאותי הלך והתערער, ומילא את לִבּוֹ דאגה ופחד. המלאך עמד מעליו ללא הרף, ואיים עליו בחרבו השלופה.


ובמיוחד עמד אלתרמן בשנים אלה בתימהון ובסקרנות מול כל אותם צעירים שחָברו עליו להורידו מעל כיסאו ולרשת את מקומו. הוא הבין אמנם שזמנהּ של השירה הרוּסוֹ-עברית של "אסכולת שלונסקי" קצוב, ושהיא עתידה עד מהרה לרדת מן הבמה. הוא ידע שנגזר גם על יצירתו שסגנונה יוחלף באחר, מורשת השירה האנגלו-אמריקנית ששלטה אז בכיפה. עם זאת הוא קרא את שיריהם של יריביו הצעירים, ולא זיהה בהם סימני גדוּלה.


בשנות השישים החלה דעיכתו של אלתרמן – הפיזית והרוחנית. בשנים אלה יצא ספרו של נתן זך "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" (1966), וחבריו חָברו אליו במסע הכפשה שמירר את חייו. ייתכן שבבואו לתאר את השֵּׁד הנוטל את זהותו של האדם, תיאר אלתרמן גם את דמותו הדֶּמונית של מי שבא ליטול את זהותו – זהות המשורר – בחר לכלוא אותו במרתף ולהוליך את כולם שולל. אלתרמן לא הִרבּה לדבר על עצמו ביצירותיו, אך ייתכן בהחלט שבשירי "חגיגת קיץ" הוא התכוון גם ליריביו הפואטיים, ולא רק למדינאים שסובבו את בן-גוריון בכחש.