תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 22 - William Butler Yeats
לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".
מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.
התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.
Ribb At The Tomb Of Baile And Aillinn
Because you have found me in the pitch-dark night
With open book you ask me what I do.
Mark and digest my tale, carry it afar
To those that never saw this tonsured head
Nor heard this voice that ninety years have cracked.
Of Baile and Aillinn you,need not speak,
All know their tale, all know what leaf and twig,
What juncture of the apple and the yew,
Surmount their bones; but speak what none ha've heard.
The miracle that gave them such a death
Transfigured to pure substance what had once
Been bone and sinew; when such bodies join
There is no touching here, nor touching there,
Nor straining joy, but whole is joined to whole;
For the intercourse of angels is a light
Where for its moment both seem lost, consumed.
Here in the pitch-dark atmosphere above
The trembling of the apple and the yew,
Here on the anniversary of their death,
The anniversary of their first embrace,
Those lovers, purified by tragedy,
Hurry into each other's arms; these eyes,
By water, herb and solitary prayer
Made aquiline, are open to that light.
Though somewhat broken by the leaves, that light
Lies in a circle on the grass; therein
I turn the pages of my holy book.
ריבּ על קברם של בֵּייל ואַיילין
כִּי תִּמְצָאֵנִי בְּשִׂיא הָאֲפֵלָה. דַּפֵּי
סִפְרֵי פְּתוּחִים. הֵן תִּשְׁאֲלֵנִי לְמַעֲשַׂי
הָבֵן אֶת סִפּוּרִי, שָׂאֵהוּ לַמֶּרְחָק
לְמִי שֶׁאֶת הָרֹאשׁ הַמְּגֻלָּח הַזֶּה עוֹד לֹא רָאָה
גַּם לֹא שָׁמַע קוֹל שֶׁנִּסְדַּק תִּשְׁעִים שָׁנָה.
אֵין שׁוּם הֶכְרֵחַ לְסַפֵּר עַל בֵּיְיל וְעַל אַיְילִין
אֶת סִפּוּרָם כָּל אִישׁ מַכִּיר, מֻכָּר לְכָל
עָלֶה וּבַד שֶׁבַּתַּפּוּחַ וּבְעֵץ הַמַּחַט
שֶׁעַל קִבְרָם. מוּטָב גַּלֵּה סוֹדוֹת נֶעֱלָמִים.
הַנֵּס שֶׁבִּזְכוּתוֹ זָכוּ בְּמָוֶת שֶׁכְּזֶה
לִיסוֹד טָהוֹר הָפַךְ כָּל שֶׁנֶּחֱשַׁב עַד אָז
גִּידִים וְאֵבָרִים; עֵת מִתְמַזְּגִים גּוּפִים כָּאֵלֶּה זֶה לָזֶה
אֵין מְדֻבָּר בִּנְגִיעָה כָּזוֹ אוֹ בְּאַחֶרֶת
אֵין מַאֲמָץ בַּהֲנָאָה. שָׁלֵם חוֹתֵר אֶל הַשָּׁלֵם;
כִּי זִוּוּגָם שֶׁל מַלְאָכִים כְּמוֹ אוֹר הִנֵּהוּ.
בַּעֲבוּרוֹ שְׁנֵיהֶם כְּמוֹ אֻכְּלוּ.
עֵת כָּאן שׂוֹרֶרֶת אֲפֵלָה מֵעַל
מוּל רֶטֶט הַתַּפּוּחַ וְעֵץ הַמַּחַט
בְּיוֹם צִיּוּן מוֹתָם, יוֹם הַשָּׁנָה,
מוֹעֵד שֶׁבּוֹ חִבּוּק רִאשׁוֹן חָווּ הֵם
זוּג אוֹהֲבִים שֶׁגּוֹרָלָם הַמַּר טִהֵר אוֹתָם;
רָצִים זֶה לְחֵיק זֶה, וְאֵלֶּה הָעֵינַיִם
שֶׁעֵשֶׂב, מַיִם וּתְפִלַּת יָחִיד
עֲשׂוּם עַיִן-נֶשֶׁר הַקּוֹרֵאת לָאוֹר,
וְאַף כִּי בִּמְעַט שִׁבְּרוּהוּ הֶעָלִים; עִגּוּל
הָאוֹר מֻנָּח עֲלֵי דְּשָׁאִים; וּבוֹ
אֲנִי הוֹפֵךְ דַּפֵּי סִפְרֵי הַמְּקֻדָּשׁ.
The Wild Old Wicked Man
'Because I am mad about women
I am mad about the hills,'
Said that wild old wicked man
Who travels where God wills.
'Not to die on the straw at home,
Those hands to close the eyes,
That is all I ask, my dear,
From the old man in the skies.
Daybreak and a candle-end.
'Kind are all your words, my dear,
Do not the rest withhold.
Who can know the year, my dear,
When an old man's blood grows cold?
I have what no young man can have
Because he loves too much.
Words I have that can pierce the heart,
But what can he do but touch?'
Daybreak and a candle-end.
Then said she to that wild old man,
his stout stick under his hand,
'Love to give or to withhold
Is not at my command.
I gave it all to an older man:
That old man in the skies.
Hands that are busy with His beads
can never close those eyes.'
Daybreak and a candle-end.
'Go your ways, O go your ways,
I choose another mark,
Girls down on the seashore
Who understand the dark;
Bawdy talk for the fishermen;
A dance for the fisher-lads;
When dark hangs upon the water
They turn down their beds.
Daybreak and a candle-end.
'A young man in the dark am I,
But a wild old man in the light,
That can make a cat laugh, or
Can touch by mother wit
Things hid in their marrow-bones
From time long passed away,
Hid from all those warty lads
That by their bodies lay.
Daybreak and a candle-end.
'All men live in suffering,
I know as few can know,
Whether they take the upper road
Or stay content on the low,
Rower bent in his row-boat
Or weaver bent at his loom,
Horseman erect upon horseback
Or child hid in the womb.
Daybreak and a candle-end.
'That some stream of lightning
From the old man in the skies
Can burn out that suffering
No right-taught man denies.
But a coarse old man am I,
I choose the second-best,
I forget it all a while
Upon a woman's breast.'
Daybreak and a candle-end.
איש פרא ואשמאי זקן
לִי שִׁגָּעוֹן אֵין-קֵץ לְאַהֲבַת נָשִׁים, עַל כֵּן
כְּמוֹ מְשֻׁגָּע אֶפְנֶה לְהַר וְגֶבַע
אֶת אֵלֶּה הַמִּלִּים שָׁמַעְתִּי מֵאַשְׁמַאי זָקֵן,
הַמְּשׁוֹטֵט כִּרְצוֹן הָאֵל בְּחֵיק הַטֶּבַע.
שֶׁלֹּא אָמוּת עַל יְצוּעַ קַשׁ שֶׁבְּבֵיתִי;
שֶׁזּוּג יָדַיִךְ יְכַסּוּ עֵינַי בְּבוֹא יוֹמִי
יַקִּירָתִי, אֵלֶּה הַמִּשְׁאָלוֹת
שֶׁאֲבַקֵּשׁ מִן הַזָּקֵן שֶׁבִּמְרוֹמִים.
עוֹלֶה אוֹר יוֹם, כָּלֶה אוֹר נֵר.
דְּבָרַיִךְ עֲרֵבִים, יַקִּירָתִי
וְאַל נָא תֶּחְדְּלִי מִלְּשַׁנֵּן,
כִּי מִי יֵדַע אֶת הַמּוֹעֵד, יַקִּירָתִי
שֶׁבּוֹ עָתִיד דָּם הַזָּקֵן לְהִצְטַנֵּן?
מָצוּי בִּי מָה שֶׁאֵין לָעַוָּלִים הָאֱוִילִים
כִּי אֵלֶּה כָּל הַזְּמַן שְׁטוּפֵי זִמָּה
וּבְקִרְבִּי יֵשׁ דֵּי מִלִּים חוֹדְרוֹת כָּל לֵב
הַצְּעִירִים רַק בְּגוּפֵךְ יִגְּעוּ. וּמָה?
עָנְתָה אָז לָאַשְׁמַאי הַנָּאוָה
בְּנוּחוֹ עַל מַטֵּהוּ הָעָב
אִם אַעֲנִיק וְאִם לֹא אַעֲנִיק הָאַהֲבָה
הֵן לֹא יָדִי הִיא שֶׁתַּכְרִיעַ אֶת הַכַּף.
כְּבָר צִוִּיתִיהָ בִּמְלוֹאָהּ רַק לְזָקֵן,
כֵּן, לַזָּקֵן הַשָּׂב הַיּוֹשֵׁב בַּמָּרוֹם
יָדַי לוֹטְפוֹת הֵן חֲרוּזִי תְּפִלָּה
וְלֹא יוּכְלוּ עֵינֶיךָ לַעֲצֹם.
עוֹלֶה אוֹר יוֹם, כָּלֶה אוֹר נֵר.
לְדַרְכֵּךְ חוּשִׁי-צְאִי, לְדַרְכֵּךְ נָא לְכִי,
וַאֲנִי אֶת דַּרְכִּי כְּבָר אֶבְחַר
יֵשׁ בָּנוֹת הַיּוֹשְׁבוֹת בְּסֻכּוֹת עַל הַיָּם
הַיּוֹדְעוֹת חֲשָׁשׁוֹת חֲשֵׁכָה
וּמִלִּים מְגָרוֹת וּקְלָלוֹת דַּיָּגִים
מְרַקְּדִים בְּנֵי-תִּשְׁחֹרֶת אִתָּן
וּבְבוֹא חֲשֵׁכָה עַל הֶמְיַת הַגַּלִּים
מַצִּיעוֹת יְצוּעָן-מִטָּתָן.
עוֹלֶה אוֹר יוֹם, כָּלֶה אוֹר נֵר.
בַּחֲשֵׁכָה אֲנִי צָעִיר
לְאוֹר הַיּוֹם – אָדָם זָקֵן
שֶׁמְּהַתֵּל בַּחֲתוּלִים, וּבִתְבוּנַת
מוֹרֶשֶׁת אֵם יֵדַע לְהָגֵן
עַל אֲמִתּוֹת שֶׁנִּסְתָּרוֹת מִבִּינָתָן
וְכֵן, מִזְּמַן אֵינָן כְּבָר בְּנִמְצָא
חָלְפוּ עִם הַשָּׁנִים
וְאֵין הֵן נַחֲלָתָם שֶׁל הַצְּעִירִים הַמְּחֻטָּטִים
שֶׁלְּיָדָן שׁוֹכְבִים הֵם אֵין-אוֹנִים.
עוֹלֶה אוֹר יוֹם, כָּלֶה אוֹר נֵר.
בְּנֵי הָאָדָם דִּינָם לִחְיוֹת בִּדְוַי
אֶת זֹאת רַק מְעַטִּים יֵדְעוּ כָּמוֹנִי
גַּם אִם שׁוֹעִים הֵם וּנְגִידִים
גַּם אִם בְּשֵׁפֶל מַדְרֵגָה וְיִסְתַּפְּקוּ בְּעֹנִי.
יְהֵא זֶה הַמַּלָּח עַל מְשׁוֹטָיו
אוֹ הָאוֹרֵג עַל כִּישׁוֹרוֹ כָּפוּף
פָּרָשׁ רוֹכֵב זָקוּף עַל גַּב סוּסוֹ
אוֹ הָעֻבָּר בְּמֵי שָׁפִיר אָפוּף.
עוֹלֶה אוֹר יוֹם, כַּלֶּה אוֹר נֵר.
אִישׁ לֹא יַכְחִישׁ שָׁלוּ הָיְתָה כָּרֶגַע מַגִּיעָה
מַכַּת בָּרָק מִן הַזָּקֵן שֶׁבַּמְּרוֹמִים
הָיְתָה הָאֵשׁ אֶת כָּל הַסֵּבֶל מַרְגִּיעָה
בְּכָךְ יוֹדוּ כֻּלָּם: גַּם הֶחָכָם, גַּם הַתָּמִים.
אֲבָל זָקֵן גַּס-הֲלִיכוֹת כְּמוֹתִי
יַסְפִּיקוּ לוֹ גַּם פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים
אֶת צָרוֹתַי אַרְגִּיעַ בְּעוֹדִי
רוֹחֵף עַל שְׁדֵי אִשָּׁה כְּעַל גַּלִּים.
Who Goes With Fergus?
WHO will go drive with Fergus now,
And pierce the deep wood's woven shade,
And dance upon the level shore?
Young man, lift up your russet brow,
And lift your tender eyelids, maid,
And brood on hopes and fear no more.
And no more turn aside and brood
Upon love's bitter mystery;
For Fergus rules the brazen cars,
And rules the shadows of the wood,
And the white breast of the dim sea
And all dishevelled wandering stars.
ומי יצא עם פֶרגוס
וּמִי יֵצֵא עַתָּה עִם פֶרְגּוּס לְשׁוֹטֵט,
לִרְקֹד בַּיָּם עַל מִישׁוֹרֵי הַחוֹף,
בַּיַּעַר אֶת מַסֶּכֶת הַצְּלָלִים לִפְרֹם?
חֲלוֹם טְווּ וְתִקְוָה בְּלִי חֵת, כִּי בָּאָה עֵת
רֹאשְׁךָ הָאַדְמוֹנִי הָרֵם, בָּחוּר, וּזְקֹף
וְאַתְּ, עַלְמָה, הָרִימִי עַיִן לַמָּרוֹם.
לֹא עוֹד לָלֶכֶת בְּצִדֵּי דְּרָכִים, לַחֲשֹׁב
עַל מִסְתְּרֵי הָאַהֲבָה הַמְּרִירִים;
כִּי פֵרָגוּס בִּנְחִישׁוּת כָּל רַכָּבָיו
שׁוֹלֵט בְּצִלְלֵי כָּל הַחֻרְשׁוֹת,
וּבְכָל מֶרְחֲבֵי הַיָּם הַבְּהִירִים
יִשְׁמֹר אֶת מְשׁוּבַת דַּרְכּוֹ שֶׁל כָּל כּוֹכָב.