תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 18 - William Butler Yeats
לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".
מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.
התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.
Old Memory
O THOUGHT, fly to her when the end of day
Awakens an old memory, and say,
'Your strength, that is so lofty and fierce and kind,
It might call up a new age, calling to mind
The queens that were imagined long ago,
Is but half yours: he kneaded in the dough
Through the long years of youth, and who would have thought
It all, and more than it all, would come to naught,
And that dear words meant nothing?' But enough,
For when we have blamed the wind we can blame love;
Or, if there needs be more, be nothing said
That would be harsh for children that have strayed.
זיכרון ישן נושן
הוֹ, הִרְהוּרַי, אֵלֶיהָ עוּפוּ לְעֵת שְׁקִיעַת חַמָּה
שָׁעָה שֶׁמִּתְעוֹרֵר בָּהּ זִכָּרוֹן יָשָׁן, בּוֹ נֶאֱמַר:
"כּוֹחֵךְ שֶׁהוּא נִשְׂגָּב, עַז וְנָדִיב בְּלִי סוֹף
עָשׂוּי לְחַדֵּשׁ כְּקֶדֶם וּלְהַעֲלוֹת בָּאוֹב
אֶת הַמְּלָכוֹת שֶׁהַסּוֹפְרִים בָּן דָּשׁוּ
רַק בְּחֶצְיוֹ שֶׁלָּךְ. אֶת עִסָּתוֹ כְּבָר לָשׁ הוּא
בְּמַהֲלַךְ כָּל שְׁנוֹת הָעֲלוּמִים, וּמִי חָשַׁב
שֶׁכֹּל זֶה, וְאַף יוֹתֵר מִזֶּה, יִהְיֶה אַךְ שָׁוְא.
וְאֵלֶּה הַמִּלִּים הַיְּקָרוֹת הָיוּ רַק הֶבֶל? וּכְמוֹתָן כֹּחֵךְ
לִתְלוֹת בָּהֶן אָשָׁם?' הַאֲשָׁמַת הָרוּחַ אוֹ הָאַהֲבָה הֵן הַיְנוּ הַךְ.
וְאִם יֵשׁ עוֹד דָּבָר אֶחָד לִדְרֹשׁ, שְׁתִיקָה טוֹבָה
פֶּן יִפָּגַע הַטַּף אֲשֶׁר סָטָה מִן הַנְּתִיבָה.
A Memory of Youth
THE moments passed as at a play;
I had the wisdom love brings forth;
I had my share of mother-wit,
And yet for all that I could say,
And though I had her praise for it,
A cloud blown from the cut-throat North
Suddenly hid Love's moon away.
Believing every word I said,
I praised her body and her mind
Till pride had made her eyes grow bright,
And pleasure made her cheeks grow red,
And vanity her footfall light,
Yet we, for all that praise, could find
Nothing but darkness overhead.
זיכרון עלומים
הַזְּמַן עָבַר כְּמוֹ בְּמוֹפַע בָּמָה
הָיְתָה בִּי גַּם חָכְמָה – יְבוּל הָאַהֲבָה
וְגַם שְׁנִינוּת שֶׁבָּאָה לִי בִּירֻשָּׁה
הָאֲמִירָה אוֹתִי בְּעֵינֶיהָ רוֹמְמָה
כִּי אֶת דְּבָרִי נָשָׂאתִי בְּלִי בּוּשָׁה
אַף-עַל-פִּי-כֵן עָלָה עָנָן מֵהַצָּפוֹן, רוּחוֹ נָשְׁבָה
כִּסְּתָה אֶת הַלְּבָנָה, הִיא אוֹת הָאַהֲבָה, וְהֶעֱלִימָה.
הִיא הֶאֱמִינָה לְכָל מִלָּה שֶׁמִּגְּרוֹנִי
בָּקְעָה. שִׁבַּחְתִּי אֶת גּוּפָהּ וְאֶת שִׂכְלָהּ
עַד שֶׁזָּרְחוּ מֵרֹב גַּבְהוּת-הַלֵּב עֵינֶיהָ
לְחָיֶיהָ מִן הַהֲנָאָה לָבְשׁוּ שֵׁנִי
וּמֵרוֹב זְחִיחוּת גַּם קַלּוּ פְּעָמֶיהָ
אַךְ גַּם בְּהֵאָמֵר דִּבְרֵי תְּהִלָּה
נִקְשַׁר מִמַּעַל גּוּשׁ אָפֵל וּקְדוֹרָנִי.
Memory
One had a pretty face,
and two or three had charm,
but charm and face were in vain,
because the mountain grass
cannot but keep the form
where the mountain hare has lain.
זיכרון
דְּיוֹקַן פְּנֵי זוֹ כֻּלּוֹ זָהַר
לְזוֹ וֹלְזוֹ הָיָה גַּם קֶסֶם
אַךְ קֶסֶם וּפָנִים הֵם שָׁוְא.
כִּי כָּל הָעֵשֶׂב הַגָּדֵל עַל הַר
אֵין בְּכֹחוֹ לִשְׁמֹר בְּעֶצֶם
אֶלָּא צוּרַת אַרְנָב שֶׁעַל גַּבּוֹ שָׁכַב
A Song
I thought no more was needed
Youth to polong
Than dumb-bell and foil
To keep the body young.
O who could have foretold
That the heart grows old?
Though I have many words,
What woman's satisfied,
I am no longer faint
Because at her side?
O who could have foretold
That the heart grows old?
I have not lost desire
But the heart that I had;
I thought 'twould burn my body
Laid on the death-bed,
For who could have foretold
That the heart grows old?
זֶמר
חָשַׁבְתִּי לְתֻמִּי שֶׁכָּל מָה שֶׁאָדָם צָרִיךְ
כְּדֵי שֶׁאֶת הַנְּעוּרִים יוּכַל לְהַאֲרִיךְ
הֵם סַיִף מְלֻטָּשׁ וּמַעֲרֶכֶת מִשְׁקוֹלוֹת
שֶׁיְּסַיְּעוּ לוֹ לְשַׁמֵּר גּוּפוֹ מִפְּנֵי הַתַּקָּלוֹת.
אַךְ מִי יָכוֹל הָיָה לְהִתְנַבֵּא
שֶׁדַּוְקָא קֹדֶם כֹּל הַלֵּב הוּא שֶׁיִּבּוֹל וְיִתְבַּלֶּה?
מִלִּים רַבּוֹת לִי בְּאַמְתַּחַת,
אַךְ אֵי אִשָּׁה אֲשֶׁר תִּשְׂמַח אִלּוּ יָדְעָה
שֶׁאֵין בִּי כְּבָר שׁוּם סִימָנֵי חֻלְשָׁה
וְלָמָּה? כִּי עַכְשָׁו אֲנִי חַי לְצִדָּהּ.
אַךְ מִי יָכוֹל הָיָה לְהִתְנַבֵּא
שֶׁדַּוְקָא קֹדֶם כֹּל הַלֵּב הוּא שֶׁיִּבּוֹל וְיִתְבַּלֶּה?
עֲדַיִן לֹא אָבְדָה הַתַּאֲוָה בִּי
זֶה רַק הַלֵּב אֲשֶׁר הָיָה בִּי
וְאָבַד. חָשַׁבְתִּי שֶׁיִּשְׂרֹף הוּא אֶת גּוּפִי
הַנָּח עַל עֶרֶשׂ דְּוַי לִקְרַאת סוֹפִי.
כִּי מִי יָכוֹל הָיָה לְהִתְנַבֵּא
שֶׁקֹּדֶם כֹּל הַלֵּב הוּא שֶׁיִּבּוֹל וְיִתְבַּלֶּה?
The Pity of Love
A pity beyond all telling
Is hid in the heart of love:
The folk who are buying and selling,
The clouds on their journey above,
The cold wet winds ever blowing,
And the shadowy hazel grove
Where mouse-grey waters are flowing,
Threaten the head that I love.
חמלה באהבה
חֶמְלָה שֶׁאֵין שִׁעוּר לָהּ וּמִתְאָר
נֶחְבֵּאת לָהּ בְּלִבּוֹת הָאוֹהֲבִים:
אַנְשֵׁי הַמְּכִירוֹת וְהַמִּסְחָר
עַל דֶּרֶךְ מַסָּעָם תְּלוּיִים עָבִים,
וּכְמֵאָז מַשַּׁב קֹר יַעֲבֹר
בְּצֵל גִּנַּת אֱגוֹז רַבַּת יָמִים
שָׁם מַיִם יִזְרְמוּ, גּוֹנָם אָפֹר
עַל רֹאשׁ אֲהוּבָתִי הֵם מְאַיְּמִים.
Remorse For Intemperate Speech
I ranted to the knave and fool,
But outgrew that school,
Would transform the part,
Fit audience found, but cannot rule
My fanatic heart.
I sought my betters: though in each
Fine manners, liberal speech,
Turn hatred into sport,
Nothing said or done can reach
My fanatic heart.
Out of Ireland have we come.
Great hatred, little room,
Maimed us at the start.
I carry from my mother's womb
A fanatic heart.
חרטה על דיבור חסר רסן
קִלַּלְתִּי כָּל נָבָל וְכָל סָכָל
אַךְ כְּבָר בָּגַרְתִּי וְנָטַשְׁתִּי זוֹ הַדֶּרֶךְ
נִסִּיתִי בְּכָל כּוֹחִי כָּלִיל לְהִשְׁתַּנּוֹת
הַתְאֵם עַצְמִי לְרוּחַ הַקָּהָל,
כָּל זֶה לַשָּׁוְא. שׁוֹלֵט בִּי לֵב קְנָאוֹת.
הִבַּטְתִּי בְּטוֹבִים מִמֶּנִּי: בְּכָל מַצָּב
רָאִיתִי נִימוּסִים, דִּבּוּר נָאֶה, נִלְבָּב,
אֶצְלָם אֶת הַשִּׂנְאָה מֵמִיר דִּבּוּר נָאוֹת.
אַךְ כָּל שֶׁנֶּאֱמַר הָיָה לַשָּׁוְא
כִּי בִּי תָּמִיד שׁוֹכֵן לוֹ לֵב קְנָאוֹת.
מֵאִירְלַנְד בָּאנוּ עַד הֲלוֹם
שִׂנְאָה גּוֹאָה, צָרוּת מָקוֹם
עִוְּתוּנוּ עַד הַיְּסוֹד.
מֵרֶחֶם אֵם וְעַד תְּהוֹם
שׁוֹלֵט בִּי לֵב קְנָאוֹת.
For Anne Gregory
Never shall a young man,
Thrown into despair
By those great honey-coloured
Ramparts at your ear,
Love you for yourself alone
And not your yellow hair.’
‘But I can get a hair-dye
And set such colour there,
Brown, or black, or carrot,
That young men in despair
May love me for myself alone
And not my yellow hair.’
‘I heard an old religious man
But yesternight declare
That he had found a text to prove
That only God, my dear,
Could love you for yourself alone
And not your yellow hair.
אל אַן גְּרֶגוֹרִי
לֹא יִמָּצֵא שׁוּם אִישׁ צָעִיר
אֲשֶׁר שָׁקַע נוֹאָשׁ
בְּחֵל שְׂעָרֵךְ שֶׁעַל רֹאשֵׁךְ
צִבְעוֹ כְּצֶבַע דְּבַשׁ,
שֶׁיִּתְאַהֵב בְּחִין עֶרְכְּךָ
מִבְּלִי שֵׂעַר-הַדְּבַשׁ.
אַךְ שְׂעָרִי אוּכַל לִצְבֹּעַ
הַגֵּשׁ לוֹ צֶבַע עַל מַגָּשׁ
שָׁחֹר אוֹ חוּם אוֹ אַף כָּתֹם
שֶׁאִישׁ צָעִיר אֲשֶׁר נוֹאַשׁ
יֹאהַב אוֹתִי בִּזְכוּת עַצְמִי
וְלֹא בִּזְכוּת שֵׂעַר-הַדְּבַשׁ.
מִפִּי אִישׁ דָּת וָתִיק שָׁמַעְתִּי
שֶׁרַק אֶתְמוֹל דְּרוּשׁוֹ דָּרַשׁ
שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּתַב-יָד הַמּוֹכִיחַ
שֶׁרַק הָאֵל, יוּכַל מַמָּשׁ
לֶאֱהֹב אוֹתָךְ בִּזְכוּת עַצְמֵךְ
וְלֹא בִּזְכוּת שֵׂעַר-הַדְּבַשׁ.