רעיונות אנטינומיסטיים בשירי הילדים של ח"נ ביאליק

פורסם: ביקורת ופרשנות - כתב עת בין תחומי לחקר ספרות ותרבות, ח.46 , תש"ף (2020)

(English ABSTACT follows)

( טקסט מלא בהמשך הדף )

...משמע, לפי אחד-העם ותלמידו ח"נ ביאליק, אפשר שבגולה אסור לו לאדם מישראל להפסיק ממשנתו ולהתפעל מיפי הטבע. עליו לדבוק בספר ככל מאודו, כי אם תיקשר נפשו לנוף הנכרי, שישכיח ממנו את תלמודו, סופו שיתבולל ויאבד לעמו. בארץ ישראל, לעומת זאת, מותר לו לעסוק בתורה בחיק הטבע ולהתפעל מיפי האילן והניר, ללא כל חשש (בניסוח "כמה נאה מקום זה לעסוק בתורה" הרשה לעצמו ביאליק לשלב את "החיים" ואת "הספר"). ואכן, באחדים משירי הילדים שלו הושיב ביאליק את ה"מלמד" תחת העץ בעידו מרביץ תורה לתלמדיו (ראו שירו "מורנו רב חסילא", וכן שיריו הגנוזים "כמה נאים האילנות" ו"עבר הקיץ"), תוך שהוא מפר כלאחר יד את רוח דברי...

לחצו להורדה כקובץ PDF

---

ANTINOMISTIC IDEAS INGRAINED IN BIALIK'S CHILDREN'S LITERATURE

Ziva Shamir

Bialik's literary works for the young reader (poems, nursery rhymes, stories, legends etc .) are seemingly naive and pleasant works of art, with no hidden messages. A close reading reveals, however, a sinewy vein of political ideas, encouraging the young generation to forsake the old customs and habits of diaspora Jewry and start a new life in the oldnew homeland. This revolution involved a new outlook on the many rabbinical prohibitions which made Jewish life so

difficult and burdensome. This article traces the texts in which these ideas are ingrained, giving the children "permission" to abandon some of the 613 Commandments, to enable them to lead a new life. As opposed to Yehuda Leib Gordon who used heavy weapons in order to convince his readers, Bialik never preached his antinomistic ideas. Conversely, he intertwined them between the lines, hoping to establish in Eretz Israel a new life, unreligious and yet bound in many affinities to the mainstream of traditional Hebrew culture.

---

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

רעיונות אנטינומיסטיים בשירי הילדים של ח"נ ביאליק

א. "שולחן ערוך" חדש לצורכי החיים המתחדשים

בשנות מִפנה המאה העשרים, כעשור לאחר שהחל ביאליק את דרכו ב"קריית ספר" העברית, התחוללו בה כידוע שינויים מרחיקי לכת, במקביל לכל אותם שינויים רדיקליים שחלו בחיי העם כולו. שנים אלה, המכוּנות "דור התחייה", היו שנות העליות הראשונות והקונגרסים הציוניים הראשונים. בשנים אלה התחולל גם נס "תחיית השפה העברית" כשפה מדוברת והוקם כוח המגן העברי, במקביל ל"כיבוש העבודה" וליישוב הארץ (וכן כתגובת נגד נמרצת לפרעות שהתחוללו באודסה בין השנים– 1905-1881 ולטבח קישינב שהתחולל בפסח 1903). הקמתם של "קלוּבּים" ציוניים בקהילות ישראל של הפזורה היהודית דרשה כתיבתם של שירים מוּשָׁרים, פזמונים והִמנונות. גם "החדר המתוקן", שעשה אז את צעדיו הראשונים, דרש יצירות המיועדות לגיל הרך. משוררי ישראל – ובראשם חיים נחמן ביאליק – נרתמו למלאכה החלוצית הזו: יצירת שירי ילדים "יש מאין" למען גן הילדים העברי שעדיין לא הוקם ויצירת שירי ערש בשפה שהאימהות עדיין לא למדוה.

מאמר זה ינסה להראות איך שִׁרבֵּב ביאליק בשיריו ה"תמימים" לילדים רעיונות אנטינומיסטיים מרחיקי לכת המפֵרים לכאורה את המלצת חז"ל שלא להפסיק את הלימוד ולהתפעל מיפי הטבע (אבות ג, ז); או משכיחים לכאורה את ההמלצה האוסרת להתבונן בארבעה דברים ("מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור" [חגיגה יא, ב]); וכל זאת מבלי להישמע לוחמני או חתרני. ומדוע עשה כן? כפי שנראה להלן, הוא למד לא מעט מיהודה לֵיבּ גורדון, גדול משוררי ההשכלה, שיצא ביצירתו לסDוגֶיהָ נגד חוּמרות הרבנים, אך בניגוד ליל"ג המיליטנטי, שיצא נגד הדת בכלי מפץ כבדים, "בכשיל ובכליפות", השמיע ביאליק את רעיונותיו החתרניים בנימה קלילה, כאילו נאמרו בדרך-אגב. קוראיו לא חשדו ששירה "עממית" קלה, ולעִתים אף מבודחת, תכיל בתוכה רעיונות כה כבדים ונכבדים. דומה שמבלי להכריז על כך גלויות ומפורשות ביקש ביאליק לסייע בכינונם של יהודים חדשים ומודרניים בארץ ישראל, שאינם מבוססים בהכרח על קיום תרי"ג מצוות, אך קשורים באלפי נימים לתרבות העברית ולקנייניה.

ביאליק הִכּיר באבּסוּרד הגדול שאִפיין את השירה "העממית" של "דור התחייה", לרבות שירת הילדים העברית שהתחילה להיכתב ולִזכּוֹת ללחנים ולביצועים בשנים הראשונות של המאה העשרים. הייתה זו שירה לגן-הילדים לפני הקמתו של גן־הילדים העברי, כגון הקובץ הזמיר: שירי ילדים לזמרה ולמקרא (בעריכת נֹח פינס, אודסה 1903). גם האנתולוגיה שירי עם יהודיים, בעריכת האֶתנוגרפים שאול גינזבורג ופסח מאַרעק שיצאה בסנט פטרסבורג ב־1901 שימשה לביאליק מקור לא אכזב לאיתור מוטיבים מלשון יִידיש ולנטיעתם ביצירה העברית. כאן מצא ביאליק שירי ילדים ושירי ערש עממיים, שמחבריהם אינם ידועים, ועיבד מתוכם גרסאות עבריות למהדרין שיתאימו לו כמורה ב"חדר המתוקן" באודסה (במבטא הארץ־ישראלי "הספרדי" כתב ביאליק שירים ספורים, ורק אחרי עלותו ארצה). גינזבורג ומארק הביאו שירי עם ושירי ילדים בכפיפה אחת, וגם ביאליק לא הציב חיִץ ברור בין שני הז'אנרים: בימי שִׁבתו בברלין עמד ביאליק להוציא לאור ספר שירי עם לילדים, ואחדים משירי העם שלו (כגון "המכונית", "מאחורי השער", "שבת המלכה" ו"שיר העבודה והמלאכה"), נכללו גם בין שירי העם שלו וגם בספר שיריו לילדים.

ומהו אותו אבּסוּרד גדול שעליו הכריז ביאליק באוזני חבריו? "שיר עם" טבעו שהוא מתהווה בתהליכים אֶבוֹלוּציוניים ארוכים ועובר מִדור לדור במסורת שבעל־פה, ואילו ביאליק חידש סוגה ספרותית כמו־עממית, שבוראת לכאורה "יצירת פולקלור" בִּן־לילה. הוא "הִמציא" למעשה סוּגה שלא הייתה כמוֹתה: שיר עם אומנותי, המתבסס על שירי עם מוּכּרים בשפת יִידיש; שיר ה"מתחזה" לפולקלור, אך הקורא המבין יבחין על־נקלה באירוניה השזורה בין שיטיו. ההיכרות המוקדמת הזאת של השיר בשפת המקור היא אשר גרמה לקהל הקוראים והמאזינים להרגיש שמגישים לו פולקלור של ממש, ואכן שירים פסידו־עממיים אלה הושרו בכל אתר ואתר כאילו היו שירי עם אותנטיים. לידידו דרויאנוב כתב ביאליק בשמחה בלתי מסותרת: "עליי חביב עתה ביותר הז'נר העממי. לא ניסתה הלשון העברית באלה, ויש בכך פיקנטיוּת מיוחדה: שירי עם בלשון שאינה מדוברת!".

ביאליק ראה שבטרם יָדעו אימהות לדבר עם ילדיהן בעברית, כבר נוצרו למענן שירי ערשׂ עבריים. בטרם התבסס גן הילדים העברי, וכבר נוצרו למענו שירי ילדים שחיכו לשעת הכושר. בטרם ידע הציבור הרחב להשתמש בחיי היום־יום בעברית מדוברת, וכבר נוצרו "שירי עם" ופזמונות שילַוו אותו בדרכו החדשה.

ביאליק גרס שפזמון או שיר ילדים יכול להכיל בתוכו מסרים מורכבים, אפילו כאלה שאינם כביכול מעניינו של "כָּלאָדָם", לא כל שכּן שאינם מעניינו של ילד קטן שעדיין לא שנה את פרקו. בחינת יצירתו לילדים מלמדת כי לא אחת נהג המשורר לבטל או להפר בשיריו ובעיבודי האגדות שלו מיני איסורים מן התורה ומרבנן, ולהתירם "כלאחר-יד", מִבּלי להרבות מילים ומִבּלי להכריז על כך באופן ישיר, גלוי ומפורש. כך רמז לכאורה לקוראיו שהרְשות נתונה ביד הצעירים הארץ־ישראליים לתקן תיקונים ולערוך "שולחן ערוך" חדש לצורכי החיים המתחדשים. הימים היו ימיו של "היהודי החדש" – החלוץ, השומר והנוטר – שהמירו את החוּמרות הדתיות במצווֹת חדשות של "דת העבודה". ביאליק אותת לקוראיו הצעירים שלא כל ציווּיי הרבנים, שנערמו חומרים־חומרים באלפיים שנות גולה, מחייבים אותם בעת החדשה. גם אם לא יקפידו על תרי"ג מצווֹת ייחשבו בעיניו ליהודים טובים. בעקבות המעבר לארץ ישראל איבדו לשיטתו מצווֹת וחוּמרוֹת רבות את הרלוונטיוּת שלהן.

כך, למשל, דבריו על המִשנה מפרקי אבות, האוסרת כביכול על אדם מישראל להפסיק מתלמוד תורה כדי להתפעל מיפי הטבע ("רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו"; אבות ג, ז). למשנה זו העניק ביאליק במסתו הנודעת "הלכה ואגדה" פירוש ייחודי, שאותו שמע לדבריו מפי אחד־העם: "ובעל ההלכה עצמו מהו אומר: 'המהַלך בַּדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה. מה נאה ניר זה! מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו'. בעלי היופי שבנו כילו את כל חִציהם במִשנה עלובה זו, ואולם בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה, מבין השיטין, המיית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עַם 'הולך בדרך' ואין בידו מִשלו אלא ספר, ושכל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו בנפשו היא".

משמע, לפי אחד־העם ותלמידו ח"נ ביאליק, אפשר שבגולה אסור לו לאדם מישראל להפסיק ממִשנתו ולהתפעל מיפי הטבע. עליו לדבוק בספר בכל מאודו, כי אם תיקשר נפשו לנוף הנָכרי, שישכיח ממנו את תלמודו, סופו שיתבולל ויאבד לעמו. בארץ ישראל, לעומת זאת, מותר לו לעסוק בתורה בחיק הטבע ולהתפעל מיפי האילן והניר, ללא כל חשש (בניסוח "כמה נאה מקום זה לעסוק בתורה" הרשה לעצמו ביאליק לשלב את "החיים" ואת "הספר"). ואכן, באחדים משירי הילדים שלו הושיב ביאליק את ה"מלמד" תחת העץ בעודו מרביץ תורה לתלמידיו (ראו שירו "מורנו רב חסילא", וכן שיריו הגנוזים "כמה נאים האילנות" ו"עבר הקיץ"), תוך שהוא מפר כלאחר-יד את רוח דברי המשנה. כפי שנראה להלן, אין זה המקום שיחיד שבו הפר ביאליק ביאליק את רוח הדברים בהקימו "מערכת חוקים" חדשה המתאימה לצורכי החיים המתחדשים.

בכך פתח ביאליק פרק חדש באֶתוס הלאומי. בתקופת ההשכלה בחרו סופרי ישראל במשנה זו ממסכת אבות כדי לנגח את הדת, שמתנכּרת כביכול לצומח ולנוי הטבעי, ואילו ביאליק ראה בה סמל לחרדה לעתיד העם, לבל יתקשר אל נופי הגולה. לימים פירשה הציונות הדתית כביטוי לצורך בשילוב בין תלמוד תורה להנאה מיפי הטבע, וכדברי הרב צבי־יהודה קוק בספרו לנתיבות ישראל (תשס"ב): "מתוך שפע התורה תופס האדם את גילויו של הנוי הזה. 'מה נאה אילן זה', המופיע כולו בתורה ועל־ידה, שהיא גם כולה 'עץ חיים למחזיקים בה'. בהפסקת חיוניותו ממקור שפע זה מסתלפת פנייתו הנפרדת אל אותו הנוי מחוסר־החיים [...] בשייכות דבקותו הקיימת ועולה אל אותו מקור שפע – מתגלה כל הודו והדרו של הנוי הזה, והוא מתמלא תהילת מלכו של עולם, 'אשר ברא בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני אדם'".

ב. השיר "נדנדה" כשיר המלמד אורחות חיים

ביאליק התיר אפוא לעצמו לשמש בשיריו כעין "מורה הוראה", ולהתיר בהם אותם איסורים מפורשים שלדעתו כבר עבר זמנם ובטל קורבנם. כך, למשל, בשירו "נדנדה" נכתב במפורש: "מַה לְמַעְלָה? / מַה לְמָטָּה? – / רַק אֲנִי, / אֲנִי וָאָתָּה", כמתוך התעלמות גמורה מן האמירה המפורשת: "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור" (חגיגה יא, ב). ואם לא די בכך, הרי שגם באגדה המעובדת "אלוף בצלות ואלוף שום" "התיר" ביאליק את האיסור הזה, בתארו על־דרך האבּסוּרד את בן המלך שוחר התבונה והדעת, אשר "דִּבֶּר בְּחָכְמָה עַל-עוֹלָם וּמְלֹאוֹ, / וַיְהִי חָכָם בַּיּוֹם וְחָכָם בַּלָּיְלָה, / יָדַע מַה־לְּמַטָּה וּמַה לְּמָעְלָה, / מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר, / וּלְהַבְדִּיל בֵּין־הַלָּבָן וּבֵין הַשָּׁחֹר, / בֵּין חֲמוֹר בֶּן־אֲתוֹנוֹת וּבֵין חֲמַר־מְרָת, / וּבֵין יֵינוֹת קַפְרִיסִין וּבֵין מֵימֵי פְרָת, / סוֹף דָּבָר, בָּחוּר בֶּן־חַיִל וּבֵן פֹּרָת!". אמירה נועזת זו, המובלעת לכאורה כבדרך־אגב ביצירה "תמימה" לילדים, משתלבת אפוא במגמה הניכּרת ביצירת ביאליק לסוגיהָ ולתקופותיה: להוריד את מעמדם של האיסורים הקבועים והקפואים ולטשטש את הגבולות בין קודש לחול.

ובמאמר מוסגר נוסיף שגם אלתרמן תיאר באחד מטוריו ("הקלריקל הקטן" משנת 1943) ילד יהודי המתחנך באחד מקיבוצי "השומר הצעיר" השואל שאלות אסורות הדורשות במופלא ("מַה לְּמַטָּה וּמַה בַּשָּׁמַיִם מֵעָל"). הוריו הנרעשים של ילד זה, שנתחנכו על ברכי הדוֹגמוֹת והאקסיומות של המשטר בברית־המועצות, שאינן קפואות ומקובעות פחות מן הדתות הפונדמנטליסטיות, חוששים שבְּנם הרך נחשף לחינוך המזיק של סבו, החי בקיבוץ של השומר הצעיר, אך עדיין מתפלל ושומר מצווֹת.1

הדובר בשיר "נדנדה" אף רומז לשותפו לחוויה כי אין איש מלבדם ("רַק אֲנִי, / אֲנִי וָאָתָּה"), וניתן להם כלבבם. במילים אחרות, כדברי יהודה ליב גורדון בשירו "בין שִׁני אריות", אין "עַיִן רֹאָה" ואין "אֹזֶן שׁוֹמָעַת". מוּתר לו לאדם לעשות את העולה על רוחו מבלי להתייסר ולהיענש על מעשיו. דברי כפירה אלה וההעזה כלפי שמים מבוססים אָמנם על פסוקים מִספר מִשלי ומִפִּרקי אבות, אך זכו לגִרסאות אחדות בשירת יל"ג, ורמזו – לראשונה בספרות העברית – כי פסה מקרב המשכילים האמונה בתורת הגמול.2 ואף על פי כן, שורותיו של ביאליק "שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים / בַּמֹּאזְנָיִם / בֵּין הָאָרֶץ / לַשָּׁמַיִם" בנויות במרומז על הפסוק המקראי "לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד" (איוב ו, ב), ומעידות על כך שהשיר אינו נטול ממד אמוני, טרנסצנדנטי. למרבה הפרדוקס, הטחת דברים כנגד שמים היא נחלתו של אדם שהאמין או שלא פסה כליל אמונה מלִבּוֹ, ולא של אָתֵאיסט נטול כל אמונה. שאול טשרניחובסקי, למשל, מעולם לא הטיח דברים כלפי מעלה, כי מלכתחילה לא האמין בהשגחה העליונה והתבונן במציאוּת דרך עיניו של רופא ואיש מדע. לפנינו אם כן עֶמדה אמבִּיוולנטית ורב־ערכית בנושאי האמונה והדת, הרחוקה ת"ק על ת"ק פרסה מן העֶמדה החד־משמעית שתּוֹלים בביאליק אחדים ממבקריו ופרשניו (גם אלה הרואים בו מורד בדת, כבחוגים החרדיים שאינם מכלילים את יצירת ביאליק בתוכנית הלימודים, וגם אלה המשייכים אותו בטעות אל המחנה שכנגד – אל "שומרי שְׁלוּמי אֱמוּנֵי ישראל" המקיימים תרי"ג מצוות, כמו אגודת מעריצי ההלכה בירושלים שהוציאה בחוברת מיוחדת את מסתו של ביאליק "הלכה ואגדה"). מצד אחד, בשירי ביאליק מצויות אמירות אנטינומיסטיות קיצוניות ברוח חיבורו של פרידריך ניטשה "מוֹת האלוהים" של ניטשה (Gott ist tot – Der europäische Nihilismus), כבפתח שירו "על השחיטה" ("אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב – / וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –") או בתיאור האל כבעל־בית עלוב ופושט־רגל בפואמה "בעיר ההרגה". מצד שני, יש לביאליק שירים כדוגמת "לבדי", המעידים על נכונותו להקריב קורבן אישי כבד כדי שלא לסייע לשכינה קצוצת הכנף בעוניה ובעליבותה.

כדאי לשים לב לכך שהשורש המרובע נ'ד'נ'ד, המציין את תנודת הנדנדה, מחולק בשיר הילדים של ביאליק לשתי מילים נפרדות המבטאות דבר והיפוכו: "נַד" היא מילה דינמית המבטאת את התזוזה המאוזנת (ההוריזונטלית) מנקודה אחת לשנייה במרחב. לעומתה, "נֵד" היא מילה סטטית ומאונכת (ורטיקלית) המבטאת את הקיר הנטוע במקומו והניצב ללא ניע, כמו נֵד הנוזלים שהתנשא מעל ים סוף כאשר בני ישראל עברו בחֳרבה. בעבור ביאליק, שכמו רבים מבני עמו עמד באותה עת על פרשת דרכים בדרך הנדודים של "היהודי הנצחי", ה"נַד" ביטא את המעבר ממקום למקום ואילו ה"נֵד" ביטא את התחנה של דרך הנדודים. ביאליק עצמו היה שרוי בעת כתיבת שיר זה בגרמניה – בתחנה בין רוסיה לארץ ישראל – וכברבים משיריו הוא נתן בשיר ביטוי מרומז גם למצבו האישי. הניגוד שבין ישיבת קבע סטטית לבין נדודים דינמיים נחשב בעיני המשורר כניגוד המשמעותי והעקרוני ביותר המאפיין את עם ישראל – ניגוד הנעוץ עוד בסיפורי ספר בראשית (כבסיפוריהם של עובדי האדמה ושל רועי הצאן כדוגמת סיפור קין והבל).

בנאומו "על השניוּת בישראל", שנשא ביאליק בברלין בשנת תרפ"ב,3 הלא היא השנה שבָּהּ חיבר את השיר "נדנדה" בנוסחו המוּכּר והמקובל, מדובר על אותם הניגודים הטבועים בעם ישראל, שמעניקים לו את חיי הנצח שלו: הסטטיוּת של יושבי הקבע ("נֵד") מול הדינמיוּת של היהודי הנודד ("נַד"); התכנסותו של היהודי פנימה כחומט בתוך קשקשותיו של "עם לבדד ישכון" ("נֵד") מול התפזרותו בעולם כדי לקיים מצוות "תעודת ישראל בגויים" ("נַד"), וכדברי המשורר שהיה גם אחד מהוגי הדעות החשובים שהקים עם ישראל בדורות האחרונים בנאום חשוב זה: "השניוּת הזאת היא באמת הריתמוס הטבעי, שתי אבני־המשקל, הנותנות פלס, העליות והירידות הבאות בזו אחר זו והמוליכות אל חיי הנצח [...] עם, שבגורלו מושלת נטייה אחת בלבד ושהעמיד את כל כוחו על יסוד אחד – בשעה שמגיע זמן שאין הכוח הזה יפה וממשלתו פסקה – צריך לרדת מעל הבמה. אבל עם הנתון במידה אחת תחת שלטונם של שני הכוחות – חייו חיי עולם". שיר הילדים "הפשוט" הזה מקפל אפוא בתוכו לא רק רעיונות אנטינומיסטיים חתרניים, אלא גם את סוד נדנדת הדורות ואת סוד חיי הנצח של העם. ביחד עם הסודות הללו מקופלים בו עניינים רבים המחכים עדיין לחקירה ולחישוף.

ג. שיר "תמים" של ברכת המזון?

שיר הילדים "שיר העבודה והמלאכה" בנוי במתכונת שירים אירופיים של ברכת המזון. השיר נפתח בסדרת השאלות: "מִי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב / מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רָב? / וּמִי יַשְׁקֵנוּ כּוֹס חָלָב?"; אך במקום להודות לבורא עולם על החסדים שהוא משפּיע על ברואיו, השיר מעניק, שלא כצפוי, מסר חילוני, פוזיטיביסטי. לאחר השאלה הקונבנציונלית "לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה?", באה התשובה המפתיעה: "לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!", המסתיימת בסימן קריאה חד־משמעי. משמע, ביאליק הלך בשיר זה לשיטתו של יל"ג, אביו הרוחני, וגרס כמוהו שאם לא ידאג האדם לעצמו ואם יסמוך על חסדי שמים, הוא יישאר בחוסר כול, כי אין "עַיִן רֹאָה" ואין "אֹזֶן שׁוֹמָעַת"; כלומר, אין השגחה עליונה המגוננת על ברואיה. מעניין להיווכח כי באותה עת שבּהּ כתב ביאליק את שירי הילדים ה"חתרניים" שלו, כמתוך התגרות מרדנית בעניינים שבקדושה ובנורמות הפואטיות שנעשו "מצוות אנשים מלומדה", נטל שלונסקי את הקדוּשה שייחסו קודמיו לירושלים ולאתריה, והעטה אותה דווקא על שדות העמק ועל ההוויה העמלנית של החלוצים החילוניים.4

ביאליק הוסיף ו"הִתיר" בשירי העם שלו ובשיריו לילדים איסורים מקודשים מדאורייתא ומדרבנן: כך, למשל, בשיר הילדים "גן עדן התחתון" מתוארים המאכלים, העפים מאליהם לתוך הפה, תוך הפרת האיסור המפורש "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג, יט) ו"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ [...] לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים" (דברים כב, ו), שהרי בשיר זה נאמר: "וּפַלְגֵי דְבַשׁ וְחָלָב/ יָרוּצוּ בְּכָל מַעֲגָלָיו; / וַחֲרִיצֵי גְבִינָה, חֲרִיצִים חֲרִיצִים, / עוֹלִים מִן הָאָרֶץ וּמְצִיצִים, / גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים וּקְטַנֵּי־קְטַנִּים, / קְבוּעִים בַּמִּרְצֶפֶת כַּאֲבָנִים, / וְיוֹנִים צְלוּיוֹת, הֵן וְגוֹזְלֵיהֶן, / מְעוֹפְפוֹת וּבָאוֹת אֶל הַפֶּה מֵאֲלֵיהֶן". כך גם בשיר על הדג, שיודע שקִצו קרֵב: "הִנֵּנִי, הִנֵּנִי / קָחֵנִי, תָּפְשֵׂנִי / לַסִּיר הוֹרִידֵנִי, // וּבְאָבִי בַּשְּׁלֵנִי, / וּבְאָחִי מְלָחֵנִי / וְאַחַר תֹּאכְלֵנִי". אומנם איסור "האם על הבנים" אינו חל על דגים, אך ניכרת כאן האכזריות שבאכילת האב על בנו והאח על אחיו. כפי שראינו ביאליק אינו מהסס לנפּץ כללי מוסר, הן בשיריו "הקנוניים" הן ביצירתו ה"קלה" לילדים.

אפילו בתוך שיר סיפורי שתרגם מגרמנית – "מסע הדג" של תום זיידמן־פרויד – שבר ביאליק, בין שבמתכוון ובין שבאקראי, איסור מדאורייתא. בתורה הן כתוב במפורש: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ; וְאֶל-כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" (דברים כג, כה), ואילו ביאליק "הִתיר" לילדים המלקטים פֵּרות בגן לאכול מן הפרי כאוות נפשם ואף לתת בכליהם, בניגוד לאיסור המפורש מן התורה:

וְסֻלָּם בְּיָדָם וְסַלֵּי נְצָרִים,

וְקָטְפוּ [...] גַּרְגְּרִים אֲדֻמִּים וּבְשֵׁלִים,

קָטֹף וְלַקֵּט וְנָתֹן בַּכֵּלִים.

וּמִדֵּי עֲשׂוֹתָם לֹא יָשִׁיבוּ אֶת יָדָם

מֵהָטִיל לִגְרוֹנָם גַּרְגֵּר מְאָדָּם.5

בהתירו איסורים מדאורייתא ומדרבנן, רמז כאמור ביאליק כי "היהודי החדש", מה גם החלוץ הארץ־ישראלי, חי בעולם חופשי, שבּוֹ שולטים ציווּייה של "דת העבודה" לא פחות מחוקיו של הר סיני. ונשאלת השאלה: מדוע שילב ביאליק ביצירתו לילדים יסודות "חתרניים" כאלה ואחרים ששום ילד לא יחשוד בקיומם ואפילו הוריו לעִתים רחוקות יבחינו בהם? דומה שמאחורי הדברים מסתתרת מחשבה פדגוגית מעמיקה: ילמדו הילדים בראשית דרכם את הדברים הקשים בצורה קלה, צבעונית ומושכת, ולכשייפגשו בבגרותם עם סוגיות קשות כאלה (פילוסופיות, פוליטיות, פואטיות, הלכתיות, מוסריות, ועוד), הם יוכלו להתמודד אִתן ולהבינן ביתר קלות, כי הכללים המופשטים של הדיון הלוגי כבר נטבעו ונטמעו בהם כמבלי משֹים, והפכו לחלק אינטגרלי מעולמם, בחינת "גירסא דינקותא".

לפנינו מגמה החותרת להכוונת הילד היהודי לפרוֹדוּקטיביזציה – כנגד דימוי הבטלנות של תלמידי חכמים היושבים ליד התנור בבית־המדרש ומתפלפלים בסוגיות הלכתיות. ראינו כי "שיר העבודה והמלאכה" מחנך את הילד היהודי לסמוך על עבודתו ולא לחכות לחסדי שמים. דברים דומים השמיע ביאליק כבר בשיריו המוקדמים, שנכתבו למען המתלבטים בשאלת "לאן" ועומדים "על פרשת דרכים". בשירו "מֵתי מִדבּר האחרונים" מובטח לעם היוצא בדרך העולה ציוֹנה: "לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם – / לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל יָדָיִם!". די לַחְלום את חלום הגלוּת בדבר "בְּצָלִים, שׁוּמִים, / דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר". אליבא דביאליק,"היהודי החדש" חייב ללמוד להזין עצמו רק מן הלחם שיוציא מאדמתו בזֵעת אפיו.

ב"התרת" האיסורים מדאורייתא ומדרבנן גם רמז ביאליק לקוראיו, הבוגרים והצעירים כאחד, שלא לקפוא על השמרים ולדבּוק בהלכות שהתאימו לעולם העתיק: יש להתעדכן ולתקן תקנות חדשות לצורכי החיים המתחדשים. ובמציאוּת הפנים־ספרותית: אין לדבוק בקלישאות חבוטות ושחוקות, וראוי לשבור מִפּעם לפעם את ציפיות קהל הקוראים ואת תגובות הקבע (stock responses) שלו.

ד. יום השבת – אורות וצללים

ואולם, ביאליק – שמילת המפתח להבנת אישיותו ויצירתו היא המילה "אמבּיוולנטיוּת" – לא הסתפק באותם צדדים משכיליים, המעודדים התחדשות ופרוֹדוּקטיביזציה. בשבירת הכללים והאיסורים הראה המשורר – בשחוק ובדמע – כמה עלובה היא תמונתו של עולם שהתרוקן מערכיו הישָׁנים ועדיין לא יצק דפוסים חדשים. שלא כאביו הרוחני, יל"ג, שהציג את החיים היהודיים מן הנוסח הישן בצבעים שחורים משְׁחור, הראה ביאליק בחיים אלה, שהחלו להתפוגג לנגד עיניו, גם את נקודות האור, ולא את הצללים בלבד. הוא הֵצר על הסתלקות הקדוּשה מן החיים היהודיים, ובמיוחד הֵצר על חילולה של השבת. גם בנושא זה התגלה ביאליק כתלמידו המובהק של אחד־העם, שכּתב במאמרו "שבת וציוניות" את המשפט הידוע: "אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבּת שמרה השבּת אותם".6 בהצעתו של הד"ר מקס נורדאו, מחסידיו של הרצל, לבטל את השבת ולשבות ביום ראשון, כמו אומות העולם, ראה אחד־העם את תמצית ההבדל בין הציונות הרוחנית לזו המעשית.

במכתב שנשלח מתל אביב, ט"ו באייר תרצ"ב, 11.5.1933, למ' קושניר, חבר קיבוץ גבע, בעקבות מעשים בוטים של חילול שבת בפרהסיה שאירעו בקיבוצו, ציין ביאליק כי "ארץ־ישראל בלי שבת לא תיבנה אלא תיחרב וכל עמלכם יהיה לתוהו".7 בכל יצירתו ובאורחות חייו התגלה ביאליק כתלמידו של אחד־העם, שראה באוּטוֹפּיות של הרצל חלומות פורחים באוויר, וביקש להמיר את הבטלנות של בית־המדרש במעשים של ממש, התובעים הלכות חדשות לפי צורכי החיים המתחדשים.

את הביקורת על הדרך שבָּהּ בוחרים יהודים לחוג את השבת, בעידוד כלי־הקודש של הקהילה, הבליע ביאליק דווקא בשירי הילדים שלו. ביאליק קשר כתרים לשבת במסתו "הלכה ואגדה", אך בבואו לתאר את השבת בשירו לילדים "לכבוד שבת" נרמזת טרוניה על העבודה האין־סופית המוטלת על האישה לקראת שבת, מחמת היחס המגדרי הבלתי שִׁוויוני במשפחה היהודית, המטיל את "הבלי העולם הזה" על שכמהּ של האישה והאֵם. שלושה בתים מתוך שיר זה מתארים את שלל הפעולות של האם בהכנותיה לקראת שבת: יציאה אל השוק לקניית המצרכים, הסקת התנור, האפייה, הבישול, הצלייה, הרקיחה, הרחיצה, החפיפה, השטיפה והמירוק. ומה תפקידו של האב? האב מסתפק בהליכה לבית־הכנסת ובהסבָּה אל השולחן לחוג את השבת כמלך במסִבּוֹ "בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה" (שהכינה האֵם). באופן מרומז וכמעט בלתי מוחש כלל כאן ביאליק את כל הביקורת הנוקבת של יל"ג על המעמד השולי שהועידה היהדות לאישה – על עבודת הפרך המשעבּדת המוטלת עליה ועל הפָּסיביוּת הנרפסת של בעלה הלמדן, שכל "עבודתו" ביום השבת מסתכמת בתפילות ובזמירות.

על שולחן השבת בשירו הכמו־אוטוביוגרפי הנודע של ביאליק "שירתי" עולים פת לחם שחור וזנב דג מלוח. מצד אחד לימדונו חז"ל את הכלל הגורס "עשֵׂה שבּתך חול ואל תצטרך לבריות" (פסחים קיב ע"א), אך אין לשכוח ולהשכיח כי אדם מישראל מצוּוֶה לעשות כל שביכולתו כדי לחוג את השבת כהלכתה. בבית היהודי ב"שירתי" רובץ חתול על הכיריים (וכך גם בשירים "בתשובתי" ו"על לבבכם ששמם"). אומנם טומאת כלים היא רק תוצאה של מגע עם אב הטומאה כגון מת, נבלה או זב, וכמו כן טומאת כלים אינה נוהגת כיום, ועל כן אין בעיה הלכתית במגע של חתול עם כלי האוכל. ואולם דֹב סדן8 הבחין אל נכון שתמונת החתול הרובץ על הכירה היא הקטנה והנמכה של תמונה ארכיטיפּית מן המיתוס הלאומי – תמונת החזיר הרובץ על המזבח מתיאורי החורבן – ועל כן גם מוטיב הטומאה מחלחל במשתמע אל התיאור ודבק בו. ביאליק מתאר בתי יהודים שבהם מגדלים חתולים וכלבים, ללמדך שיהודים החיים בין הגויים אינם יכולים לשמור על ייחודם התרבותי. מאחורי הקלעים עומד המחבר ורומז לקוראיו ש"לא זה הדרך". האב שאמור לכלכל את בני ביתו עומד ליד השולחן־המזבח "כְּאָשֵׁם עַל־חֶטְאוֹ עָנִי וּנְכֵה־רוּחַ", ובוצע "בְּשַׂכִּין פְּגוּמָה" את הלחם השחור המונח עליו לצד זנב דג מלוח, בהיעדר חלה ודגים. התמונה המסורסת היא קריקטורה מרה של שולחן השבת היהודי. הדלות הממארת והישיבה בין הגויים גורמות ליהודי לחלל את השבת – את היצירה העממית הגדולה והחשובה ששמרה על קיומו של העם בשנות גלותו הארוכות.

ביאליק לא היה דוֹגמטי כסופרי ההשכלה, ולא כִּיוון את עצמו ואת קוראיו אל מסר מוסרי או פוליטי ברור וחד־משמעי. הוא הניח לכל אחד מקוראיו לצקת תכנים משלו, ולפי אמות המידה המוסריות שלו ומערכת הנורמות הפוליטיות שעליה התחנך. קורא שהתחנך על ברכי הציונות הרוחנית מבית מדרשו של אחד־העם אכן יכול היה להבין ש"לא זה הדרך" – שלא קל להיות יהודי כשר בין מלוּנות כלבים ומכלאות חזירים. יש להפריד בין העמים ולמנוע דילֶמות מוסריות המוליכות בסופו של דבר לעוולות ולמלחמות. המשורר לא חשב, כמו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שצריך להרוס מִקדש ישָׁן כדי לִבנות מִקדש חדש, אלא ביקש לִבנות את המִקדש החדש ממכיתות הישָׁן. הוא ידע שצעירי הדור נפרדו זה מכבר מסִפּוֹ של בית־המדרש הישן, וביקש להביא את אוצרות הרוח של עם ישראל אל סִפּם, כדי שלא תישכח תורה מישראל.

בשיריו לילדים הכניס ביאליק ערכים רומנטיים לספרות העברית, שעמדה עד אז בסימן הקלסיציזם המשכילי והסנטימנטליזם של "דור חיבת ציון". הערכים הרומנטיים החדשים קראו דרור ליצרים, לרגשות ולדמיון. "שירי העם" שלו, פזמונותיו ושירי־הילדים שלו פרצו את מוסכמותיו של העולם הישָׁן מתוך בוז לכל דבר שריח של שמרנות נודף ממנו. בחושים מחודדים, הוא זיהה את צרכיו ורצונותיו של העם ב"שעה זו" של מהפכה שחוללוה חלוצים צעירים, שנטשו את בתיהם ואת אורחות החיים הישָׁנים של הלמדן היהודי, היושב מסוגר בד' אמותיו, לטובת חיים חדשים של עמל בשדה הפתוח.

למן תחילת המאה העשרים, במקביל לשבירת הכללים והאיסורים, החליף ביאליק את דמותו של הגיבור הראשי ביצירותיו. הוא הִרבּה לתאר בהן ילד, נער או עלם יצירתי, בעל חלומות ודמיונות, כמתוך היענות לגישות רומנטיות, נוסח רוּסוֹ, המדברות בזכות היניקה מן הטבע והקוראות תיגר נגד מוסכמותיה הקפואות של החברה. בשנים אלה זנח ביאליק את הגיבור הזקֵן, שְׂבע הצרות והייסורים, בָּבוּאה אלגורית של האומה הזקֵנה וידועת הסבל, ואימץ את נקודת התצפית של אדם צעיר או של מבוגר החוזר אל הילדוּת ומתבונן במציאוּת בעיני ילד.

את הפֶּרסונות ששימשוהו בעשור הראשון ליצירתו (1900-1890) השליך אפוא ביאליק בשנות "מִפנה המאה", שנות התכנסותם של הקונגרסים הציוניים הראשונים, כמי שמשליך מחלצות ישָׁנות, ובמקומן עטה בגדים חדשים שיתאימו לרוח התקופה החדשה. במקביל, הוא השליך את אבזרי השירה הקלסיציסטיים המיושנים של המאה התשע־עשרה בעלי האופי הקוסמופוליטי, ובמקומם הכניס לשירתו יסודות רומנטיים שהתאימו לתקופת התחייה הלאומית – לתקופה של מהפכנות ושל חזרה אל הילדוּת ואל ילדוּת האומה. שיר העם העברי הראשון, הפזמון הראשון ושירי־הילדים נוצרו בתקופה זו שבָּהּ ירדה קרנו של "היהודי הישן", יושב האוהלים, ובה דרך כוכבו של "היהודי החדש", שריחו כריח השדה.

ה. "קלות דעת" המבצבצת מן היצירה המוקדמת

הרעיונות האנטינומיסטיים ה"חתרניים" נכנסו לשירי הילדים של ביאליק כעשור לאחר שהחל המשורר לגלגל בהם בשיריו ה"קנוניים". לא אחת "הִתיר" ביאליק כלאחר־יד בשירתו המוקדמת איסורים מפורשים, ולכאורה רמז לקוראיו שהתקופה התמימה, תרתי משמע, שבּהּ אדם מישראל נשא בעול מלכות שמים ללא הרהור וערעור, חלפה עברה לה.

מותר כמדומה להניח שאת שרבובם של רמזים אירוניים ה"מתירים" כביכול איסורים מדאורייתא ומדרבנן למד ביאליק ממורו ורבו יל"ג, שנדרש בשיריו ובסיפוריו לעִתים מזומנות לרמזים חתרניים, מנפצי מוסכמות. כך, למשל, גיבור שירו של יל"ג "קוצו של יוד", החתן הלמדן ורך־הלבב, נשלח אל המערכה בטרם בנה בית ובטרם הכשירוהו לצאת למלחמת החיים (וזאת בניגוד לכלל הקובע "מִי־הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת־חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן־יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ"; דברים כ, ה). ואכן, הלמדן הִלל, גבר לא לוּמד, טוֹבע בים החיים, ואיש אחר, ראוי ממנו, מבקש לקחת את בת־שוע לאישה. איש זה, פאבּי המשכיל, מנשק את בחירת־לִבּוֹ על פיה בטרם עת – ביָדעו שהגט שנשלח אליה עומד להימסר לידיהָ במהרה, וגם בכך הוא עובר על "לאו" מפורש, שהרי מִבּחינה פורמלית בת־שוע עדיין נחשבת אשת־איש כל עוד לא נמסרה לידה מגילת הגט. לא פעם רמז יל"ג לקוראיו שדווקא ב"זמנים מודרניים" חלה החמרה ורֶגרסיה לגבי מִצווֹת "עֲשֵׂה" ו"לא תעשה" בהשוואה לימי התנ"ך (שהרי בספר בראשית מסוּפּר שיעקב נשק לרחל עוד בטרם ניתנה לו לאישה, אך צעד כזה – מגע בין בני הזוג לפני הנישואין אפילו הם פנויים – אסור כמובן תכלית איסור במאה התשע־עשרה, תחת שלטון ההלכה).9

ובמקביל, בסיפור הנעורים המוקדם של ביאליק שנגנז – "בבית אבא"10 – הנערה מכניסה את אהוב לִבּהּ לגנה עוד לפני הנישואים, אף רומזת לו שאין בבית איש מלבדם (וכך, במשתמע, גם בשיר העם "יש לי גן"). יוצא אפוא שביאליק הראה, בעקבות יל"ג, שבתקופת החילון "מנהג חדש בא לעולם". ב"רחוב היהודים" נולדו טיפוסים חדשים שהדורות הקודמים לא ידעום: נער שאינו מוכן ללמוד, מחזיק בחצרו כלב ומגַדל לראשו בלורית, ולצִדו נערה שאינה מתבוששת לִרווֹת דוֹדים עוד לפני יום נישואיה. בשיריו ה"עממיים" ובסיפוריו תיאר טיפוסים כאלה, שכבר אינם דומים ליהודי מן הנוסח הישָׁן, אך גם אי אפשר לכנותם "יהודים חדשים", וברקע מרחפת השאלה: "האם לילד הזה התפללנו?".

ו. סיפור לבני הנעורים?

בשנות מִפנה המאה נטש ביאליק את דמות הגיבור הזקֵן, שפִּרנסה את יצירתו בכל העשור האחרון של המאה התשע־עשרה, וגדש את יצירתו בדמויות של ילדים ונערים. שנות "התחייה" הצדיקו את בחירתו של גיבור צעיר, החווה את חוויותיו בפעם הראשונה. לא אחת הוציא ביאליק את יצירותיו על גיבוריו הצעירים ("מאחורי הגדר", "ספיח") בחוברת לבני הנעורים. גם סיפורים אלה מתארים מציאות יהודית שאינה מקפידה בתרי"ג מצוות. אליבא דביאליק, הישיבה במקומות מבודדים, בין הגויים, גורמת לכך ש"רוב בני הכפרים הרי אינם מן המדקדקים במצוות המעשיות" (ככתוב בפרק א' של סיפורו "החצוצרה נתביישה").

חכמים הביאו את סיפורו של "אדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבּעל אמרו חכמים ימות ואל תבּעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עִמו מאחורי הגדר ימות ולא תספר עִמו מאחורי הגדר" (סנהדרין עה ע"א). והנה, כאשר יצרו של נֹחַ, גיבור הסיפור "מאחורי הגדר", תוכף עליו, אין הוא לובש שחורים ואינו הולך למקום שאין מכירים אותו כדי "לסַפֵּר" עם האישה הזרה מאחורי הגדר. הוא לובש את לְבָנָיו החדשים, ועובר את הגדר כדי להתעלס שם עם שכנתו מרינקא שאותה הוא מכיר עוד מימי ילדותו.

כאן ובמקומות נוספים הראה ביאליק, מבלי לומר זאת גלויות ומפורשות, שהחיים בין בני עֵשָֹו מולידים מיני מנהגים חדשים, שאינם ברוח "ישראל סבא"; ומסקנתו היא ברוח מורו ורבו אחד־העם: "לא זה הדרך!". יש לקום לקריאת "לֶךְ-לְךָ" של הקונגרסים הציוניים הראשונים, ולנטוש את ארצותיהם של בני עֵשָֹו.11 עתה, עם חידוש החיים הלאומיים, כך נרמז ביצירת ביאליק, יש טעם לרענן את ההלכה ולהתאימה לאורח החיים החדש המתרקם בארץ־ישראל. שמירה על כל תג הייתה נחוצה לעם בשנות גלותו הארוכות, כדי לשמור על ייחודו הלאומי בכל ארצות הפזורה, אך בארץ־ישראל אין היהודי חייב בכל תרי"ג מצוות כדי לשמור על יהדותו.

בשירו הגדול "המתמיד", שעל השלמתו שקד המשורר עשר שנים תמימות, תיאר ביאליק את מסכת לבטיו של האני־הדובר למראהו של נער יהודי המקדיש את כל חֶלבּו ודמו ללימוד הגמרא. את אורחות חייו הקבועים והקפואים, שנקבעו דורות לפני תהליכי החילוּן, תיאר ביאליק מתוך אמבּיוולנטיוּת מרוּבּה, ואת השיר סיים בתקווה שהאנרגיה הלאומית העצומה שמשקיע הדור הצעיר בבתי־המדרש ובישיבות תמצא אפיק אחר, המתאים לחיים החדשים. והא ראָיה: דווקא בשיר המתאר את היהודי מן הנוסח הישָׁן ואת החיים בנוסח "מחזיקי נושנות", ניתן למרבה האירוניה למצוא על כל צעד ושעל שבירה של איסורים הלכתיים.

כך, למשל, חז"ל הזהירו נגד הליכה בלילה, לאמור: "הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי [...] הרי זה מתחייב בנפשו" (אבות ג, ד). ואילו בפואמה "המתמיד" נאמר כלאחר־יד: "וּבְצֵאתְךָ יְחִידִי לְעִתּוֹת בַּלָּיְלָה" (שורה 9), כאילו אין בכך כל רבותא. בדמותו "העברית" הנזירית של המתמיד ה"מְאַחֵר בַּנֶּשֶׁף" (שורה 20), יש לכאורה קווים מרומזים מדמותו של ההולל "היווני", המבלה את זמנו במשתאות יין ובתענוגות (על פי תיאורם של הרשעים "מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם"; ישעיהו ה, יא). לפנינו צעיר יהודי המתנזר מהנאות העולם הזה, אך גם מאחר בנשף; לפנינו למדן המציית לכל מצווה, קלה כחמוּרה, אך גם מהלֵך יחידי בלילה, כמתוך התעלמות מהמלצות חז"ל ומאזהרותיהם.12

דומה שבמנהג זה של ביאליק לסרס את המלצותיהם של חז"ל יש פה ושם כדי להעיד על מגמה קונדסית-היתולית של תלמיד ישיבה שנתפקר, המרשה לעצמו, כמו "להכעיס", לנהוג חירות באותם עניינים שבהם נאמר "לאו" מפורש. חבריו לספסל הלימודים בישיבת ווֹלוֹז'ין וחבריו באגודת "נצח ישראל" הבחינו כנראה בנטייתו של רֵעָם לשלב בשיריו שורות מתחכמות הקוראות תיגר על הסמכות הרבנית. עדות לכך ניתן למצוא באיגרת של הרב ניסנבוים למשורר הצעיר, שבּהּ הזמין ממנו שיר למען האגודה, אך הִתרה בו מפורשות: "כתוב ברוח הדת ואַל תנהג מנהג קלוּת ראש המבצבצת מעט מאחד שיריך [...] בלום לכל הפחות את פי עטך".14 נציין עוד שמסכת ברכות היא המסכת הפותחת את המשנָה והתלמוד, ובה כלול הבסיס לאורַח החיים היהודי. אף על פי שאין היא קשורה לכאורה קשר אורגני לסדר זרעים, היא נכללה בו כדי לפתוח את סדר המשנָה ביראת האל ולהדגיש את אהבת אדם מישראל לבוראו. מסכת זו מדגימה את דבקותו באורַח החיים הנמסר בירושה מדור לדור, ואילו ב"המתמיד" – דווקא באמצעות שימוש מרוּבֶּה בציטוטים מתוך מסכת ברכות13 – מצא ביאליק דרכים לנתץ מוסכמות, ללמדֵנו שטמונה כאן כוונה שיטתית ומוּדעת לעצמה, ולא עניין ארעי ואקראי.

ז. חיים יהודיים בנוסח אחד־העם

מה היו הסיבות והנסיבות שהוליכו את ביאליק להתרת איסורים מדאורייתא ומדרבנן ומדוע עשה כך באופן מיוחד בשיריו הכמו־עממיים, בפזמוניו ובשיריו לילדים ולנוער? כבר נרמז כאן שביאליק הלך לשיטתו של אחד־העם, שלא הקפיד על תרי"ג מצוות אך תר אחר אורַח חיים ונורמות קיום ייחודיות לעם ישראל. את הסינתזה האישית שאליה הגיע אחד־העם היטיב להגדיר אליעזר שביד:

היהודי שאיננו דתי יכול לחלץ מתוך המחשבה התורנית־הדתית המיושמת באורחותיה את הרובד המוסרי ולקיים על־ידו אורח חיים תרבותי־יהודי רב משמעות. על כך ראוי להוסיף ערכים לאומיים וחברתיים הקשורים קשר הדוק למוסר היהודי הלאומי מבחינתו ההיסטורית: השבתות, החגים והמועדים. אלו הן דוגמאות בולטות ביותר של ערכי תרבות, שהתפתחו במסגרת הדתית אבל תוכנם כמוֹת שהוא נשאר מלא משמעות גם לגבי מי שפסקה דתיותו.14

ואכן, קריאה שהויה במסה "הלכה ואגדה" תגלה שביאליק, לאחר שהוא משבח את יופיה של האגדה ואת הלחלוחית שבה ומגנה את יבשושיותה של ההלכה, סותר לכאורה את עצמו ומבקש בסוף מסתו: "בואו והעמידו עלינו מצווֹת! [...] תנו לנו הֶרגל עשייה מרוּבָּה מאמירה בחיים, והֶרגל הלכה מרוּבָּה מאגדה בספרות". בדברים אלה הכליל ביאליק רמז אקטואלי: מילת המפתח בהגותו של תאודור הרצל הייתה המילה "אגדה" ("אם תרצו – אין זו אגדה"), בעוד מילת המפתח בהגותו של אחד־העם הייתה המילה "אמת" (בסדרת מאמריו "אמת מארץ ישראל"). ביאליק, שהשתמש במסתו "הלכה ואגדה" בכל קשת המשמעים של המילה "אגדה", שאל בסוף מסתו: "חיבּה? – אבל החוֹבה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המִן האגדה?". אגדותיו של הרצל יפות ומחַיות את לב העם, רמז ביאליק, אך רק אחד־העם מתווה דרכים לעשייה ולפעולה, ורעיונותיו ה"אפורים" חשובים לתחיית העם לא פחות מן הרעיונות האוּטוֹפּיים משובבי הלב התלויים בשׂערה. למרבה האירוניה, הפֶּלג האחד־העמי זכה לכינוי "ציונוּת רוחנית" וזה ההרצלאי, שנמשך אחר האגדה והאוּטוֹפיה, כּוּנה בשם "ציונות מעשית".

בהסתמכו על רעיונות מעשיים מתורת אחד־העם הכניס ביאליק לשיריו לילדים רעיונות פרודוקטיביים של עשייה ושל פעולה. ראינו כי ב"שיר העבודה והמלאכה" נשאלת השאלה "לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה?" והתשובה היא "לַעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!". השיר אינו מעודד את הילדים לחכות לחסדי שמים, אלא מעודדם לסמוך על כוחם ועל עמלם בלבד. גם הדובר בשיר הילדים הביאליקאי "פָּרש" (ה"פָּרש בשפה העברית הוא גם הרוכב וגם סוסו; וראו, למשל, ביחזקאל כו, י) מאיץ ב"בֶּן-סוּסִי" במילים "רוּצָה, טוּסָה, / יוֹם וָלָיִל". ברקע מהדהדת ההוראה וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח), אך הפָּרש של ביאליק אינו מצוּוה ללמוד יומם וליל, אלא לתוּר את הארץ יום וליל.

הימים שבהם נכתבו שירים אלה הם ימי ההתנחלות המחודשת בארץ־ישראל לאחר אלפיים שנות גולה, והם מעלים את זכר ההתנחלות של יהושע, יורשו של המנהיג הגדול (את שירו "מֵתי מִדבּר האחרונים" הִכתיר ביאליק בהתחלה בכותרת "משה מת ויהושע מכניס"). בפרק יג בספר במִדבּר מסופר על שינוי שמו של יהושע בן־נון ועל שנים־עשרה המרגלים שנשלחו לתור את הארץ. "בֶּן־סוּסִי" הוא שמו של נציג שבט מנשה במשלחת המרגלים. משמע, ביאליק חיבר כאן בדקות את האקטואליה ואת העבר המקראי. הפָּרש בשיר הילדים שלו הוא ילד קטן הרוכב על סוס עץ, אך הצַייר נחום גוטמן שצִייר את ציורי הספר שירים ופזמונות לילדים לפי הוראותיו של ביאליק הלביש את הילד בחולצה רוסית כאילו היה קוזק בן ערבות אוקראינה, אך גם הניח כאפייה על ראשו, כדי שיִדמה לחברי "אגודת השומר", גיבורי הדור ונוטריו. יש תקופות בחייו של עם, רמז ביאליק בשיר הילדים "פרש", שבהן חשיבותה של העבודה וההגנה עליה אינה פחותה מזו של תלמוד תורה.

יצירותיו של ביאליק לילדים מכילות אפוא מסרים לאומיים – תרבותיים, היסטוריוסופיים ופוליטיים – ששום ילד לא יבינם. הוא לא התרחק ממסרים כאלה ביצירותיו לילדים, לכאורה מתוך מטרה שאותם תמונות ורעיונות הנקלטים בנפש הילד ובראשו בגיל צעיר, בחינת "גירסא דינקותא", ילַווהו כל חייו. לעִתים, מסריו הלאומיים של ביאליק נמסרו בסגנון מרומם ובפתוס; לעתים, מסרים אלה הוגשו לפי הטף בסגנון מחויך. כך, למשל, בשיר ילדים כדוגמת "הנער ביער" מתגלה אמת ציונית וצינית כאחת, שאינה מתאימה לפלקט פוליטי כלשהו, אך משקפת במדויק את השקפתו המדינית של ביאליק, ללא כל ייפוי ופרכוס. בסוף המעשייה המחורזת הזו נאמר שהנער עתיד לאכול כל ימיו "צימוקים וחרובים", ולא "שקדים וצימוקים", כמקובל בשירי העם על הילד היהודי ההולך ל"חדר". מדוע "צימוקים וחרובים"? משום שביאליק רמז כאן כביכול לקוראים שעם ישראל לא יעלה כאיש אחד לארץ אבותיו. חלק מהעם יישאר בגלות, וימשיך לאכול "שקדים וצימוקים" (פרס שהעניקו הורים יהודים בגולה לבניהם, תלמידי "החדר"), וחלקו האחר יעלה לארץ־ישראל, ויסתפק בקב של חרובים (מאכל ארץ־ישראלי, הידוע מסיפורי חסידים ומאגדות על "קפיצת הדרך"). יוצא אפוא שדווקא בין טוריו של שיר־ילדים "נאיבי" הכליל ביאליק תחזית רֵאליסטית וכלל לא פלקטית לגבי עתיד העם – תחזית המשקפת את דעתו על הפילוג בעם, כמשתמע מנאומו "השניות בישראל", והרחוקה ת"ק פרסה מהמסרים החזוניים החד־משמעיים, שנשמעו אז מפי עסקנים ציוניים מעל כל במה. לפיכך, יצירתו העממית של ביאליק – ובכללה שירי הילדים שלו ואגדות "ויהי היום" – היא מקור בלתי אכזב להבנת עולמו האישי של ביאליק בכלל, והשקפתו המדינית בפרט.

הערות:

1. איגרות ביאליק, בעריכת פ' לחובר, תל-אביב תרצ"ח, כרך ב, עמ' קט.

2. 
   

3. מן האמירה "מַה לְּמַטָּה וּמַה בַּשָּׁמַיִם מֵעָל" מהדהדת כמובן אותה מִשנה שצוטטה לעיל ממסכת חגיגה (יא, ב). הילד השואל שאלות על התנהלות היקום ניחן אפוא באינטליגנציה מפותחת, ודווקא לו מייחסים ההורים תכונות של "פתי" בכפל משמעיו של המושג (טיפש וטרף קל לפיתוי; שהרי נאמר בשיר: "לְהָגֵן עַל הַיֶּלֶד מִפְּנֵי הַשְׁפָּעוֹת. / וְלִשְׁמֹר אֶת נַפְשׁוֹ הָרַכָּה וּפְתַיָּה"). שירו של אלתרמן מעלה תמיהה נוספת: אם הילד שנולד להורים אֶפּיקורסים עובר על איסורים מדרבנן – כלומר, דורש במופלא ועוסק בנסתרות, היו צריכים הוריו המרקסיסטים לשמוח על היותו פורץ גדר "חתרני", ולא לנסות להחזירו "למוטב" – אל תוך העולם הגדור והמקוּבּע שאת גבולותיו הבקיע. קרל מרקס קבע אומנם (בעקבות דברים שכָּתב היינריך היינה) כי הדת היא "האוֹפִּיוּם של ההמונים", והוריו של הילד השתחררו לכאורה מִכַּבלי הדת, אך אלתרמן רומז ללא הרף לדמיון שבּין העולם הדתי, הסדור והגדור, לבין הדת האָתֵאיסטית שהשליטה ברית המועצות, שהיא פָנָטית לא פחות מן הדוֹגמה הדתית הפוּנדמנטליסטית ביותר. המרקסיסט האדוק, לפי אלתרמן, עבר תהליך כה יסודי של אינדוקטרינציה, עד שהפך למאמין קיצוני שלא יזוז מילימטר אחד מעמדותיו.

4. כן מהדהֲדים כאן דברי ההטחה של יל"ג כלפי שמיא, הכלולים בסוף הפואמה "במצולות ים". על המשתמע משירו של ביאליק "נדנדה" אמר ארי אלון כי ביאליק נכנס לפרדס כדי להאיר את "דרך החתחתים האינסופית של עם רבני ההולך לקראת שחרור ריבוני"; וראו חיבורו עלמא די, גיליון מיוחד של כתב־העת שדמות לשנת 1990. מהדורה מחודשת בעריכת דב אלבוים, תל אביב 2013.

5. ח"נ ביאליק (בעריכת פ' לחובר), דברים שבעל־פה, כרך א, תלאביב תרצ"ה, עמ' לט-מה.

6. כך נהג שלונסקי במחזור השירים "עמל", המבַטא את רוחה המהפכנית של "דת העבודה" ("הַלְבִּישִׁינִי אִמָּא כְּשֵׁרָה כְּתֹנֶת פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת / וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי אֱלֵי עָמָל.// עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כְּטַלִּית / בָּתִּים נִצְּבוּ כְּטוֹטָפוֹת / וּכִרְצוּעוֹת תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים סָלְלוּ כַּפַּיִם"). למעשה, לפנינו דבר והיפוכו באשר להשקפתו של "היהודי החדש": שלונסקי הסוציאליסט העטה קדוּשה על עניינים ארציים ופשוטים כמו עבודה בשדה, ואילו ביאליק הציג עניינים מקודשים באור ארצי וכמו־חילוני.

7. ח"נ ביאליק, שירים ביידיש, שירי ילדים, שירי הקדשה, מהדורה מדעית, כרך ג, תל אביב 2000, עמ' 353-345.

8. המאמר התפרסם בירחון השלֹחַ, כרך ג חוברת ו, סיוון תרנ"ח (מאי 1898). ראו: כל כתבי אחד־העם, תל אביב תש"ז, חלק שלישי, עמ' רפו-רפז.

9. איגרות חיים נחמן ביאליק, כרך ה, תל אביב תרצ"ח-תרצ"ט, עמ' רכ.

10. דב סדן, "בין מעין ליובליו", אבני גדר, רמת גן 1970, עמ' 18-9.

11. על היות תקופת התנ"ך תקופה מתקדמת וליברלית יותר ביחס לאישה מתקופת שלטון ההלכה במאה הי"ט, ראו בספרי הכול בגלל קוצו של יוד (על שיר אחד של יל"ג בראי היצירה העברית), תל אביב 2014, עמ' 7: חלקהּ הראשון של הפואמה "קוצו של יוד" הוא "מסה שבָּהּ שולבו כל האֲמָרות המיזוֹגֶניות של חז"ל בגנות האישה, וממנה ניתן להבין בעקיפין כי מצבהּ של האישה בתקופה הבתר־מקראית, בכלל, ובאלפיים שנות גולָה, בפרט, גרוע לאין שיעור ממצבהּ בתקופת התנ"ך".

12. הסיפור הלא־גמור "בבית אבא" נכתב בשנים 1908-1907, בסמוך לכתיבת הפרקים הראשונים של הסיפור "ספיח". משה אונגרפלד פרסמו בספר כתבים גנוזים, תל אביב תש"ל, עמ' 185, והוא כלול גם בערך "חיים נחמן ביאליק" באתר בן־יהודה.

13. ראו בספרי באין עלילה: סיפורי ביאליק במעגלותיהם, תל אביב 1998, עמ' 16, 26, 77 ועוד.

14. ראו בחיבורי שירי ביאליק הראשונים (דיסרטציה), תל אביב 1980, עמ' 35-33.

15. 
    

16. אליהו רשף, "הערות קצרות: לשונות מסכת ברכות ב'המתמיד'", הפועל הצעיר, כרך נט, חוברת יד (תשכ"ה), עמ' 25. המאמר כונס בספרו של דוד טנא, הלשון בשירי חיים נחמן ביאליק (מקראה וביבליוגרפיה), ירושלים תשל"ג, עמ' 225.

17. אליעזר שביד, לקראת תרבות יהודית מודרנית, ירושלים 1986, עמ' 206-205.