רוצה, טוסה, יום וליל
מאה שנה לשירו של ביאליק "פָּרָש"
שירו של ביאליק "פָּרָשׁ" ("רוץ בן סוסי") נדפס אמנם בפעם הראשונה בקובץ "שירים ופזמונות לילדים" (תל-אביב תרצ"ג; 1933), אך יש ראָיות שהוא חוּבּר וזכה לאיור יפה כבר עשור שנים קודם לכן; קרי, כבר לפני מאה שנה.
בשנים שבהן עשה ביאליק בברלין במעמד של "אורֵח נטה ללוּן", בדרך נדודיו מברית-המועצות לארץ-ישראל, הוקמה בעיר הוצאת "Peregrin" היוקרתית שהוציאה לאור בראשית שנות העשרים של המאה העשרים ספרי ילדים משובחים, שכמותם לא נראו עד אז בעברית. הקימוה הציירת והסופרת תום זיידמן-פרויד, אחייניתו של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, ובעלה התעשיין והמו"ל יעקב זיידמן. בני הזוג ניהלו בשותפות עם ביאליק את הוצאת-הבת "אופיר" שבָּהּ הופקו ספרי ילדים עבריים. ואכן, בין השנים 1922 – 1924 הוציא ביאליק בשיתוף עם בני-הזוג זיידמן-פרויד את ספר שיריו החדשני "ספר הדברים", וכן שלושה ספרים בתרגומו: "עשר שיחות לילדים", "ספר סיפורי הארנבת" ו"מסע הדג" (האחרון הוא תרגומו של המשורר לסיפור אגדה אוּטוֹפּי שחיברה ואיירה שותפתו להוצאת הספרים "אופיר").
בהוצאת "אופיר" עמד לראות אור גם קובץ "שירי עם לילדים", פרי עטו של ביאליק, שממנו נותרו איוריה האוונגרדיים היפים והמקוריים של תום זיידמן-פרויד. בשל גזֵרות גורל קשות לא יצאה התכנית לפועַל: הוצאת הספרים קרסה בעקבות ההיפֶּר-אינפלציה שפקדה את גרמניה באותה עת, והשותפות של ביאליק עם תום זיידמן-פרויד התפרקה עקב סכסוך כספי של המשורר עם יעקב זיידמן (לימים התאבד יעקב זיידמן ורעייתו הרעיבה עצמה למוות). אחרי ניסיונו של היטלר להשתלט על בוואריה במטרה להשתלט על גרמניה כולה (ה"פוטש" שנערך במרתף הבירה של מינכן), פתח ביאליק בהכנות לעלייה, והתכנית להוציא את ספר שירי הילדים נגנזה לפרק זמן ממושך.*
רק לקראת סוף העשור התל-אביבי שלו, כשנה לפני צאתו לניתוח בווינה שממנו לא חזר, חידש ביאליק את הרעיון להוציא את ספר שיריו לילדים. עתה כָשרה השעה להדפיס את הספר בשמו המוכר "שירים ופזמונות לילדים" בהוצאת "דביר" התל-אביבית שביאליק היה מבעליה – והפעם בלִוויית איוריו של נחום גוטמן.
מהתכתובת בין ביאליק לבין מאייריו ניכּר שהוא הסביר להם את שיריו והדריך אותם כיצד לאיירם. לפעמים אפילו הקדים ובטרם התחילו במלאכה הוא שלח להם סקיצה שתרמוז להם על הכוונות שהטמין בשיריו. יש להניח שגם נחום גוטמן הצעיר, בנו של ידידו מימי אודסה שמחה בן-ציון, קיבל מביאליק דברי פרשנות והערות הדרכה. התוצאה שנתקבלה היא ציורו של ילד הרוכב על סוס נדנדה עשוי עץ. הילד חובש כאפייה לראשו ומנופף בחרב שבידו. אכן, כדברי השיר: "פָּרָשׁ .... וּבֶן-חָיִל!".
לפנינו שיר קצר ופשוט, שילדים בני שנתיים יודעים לשיר אותו, אך הוא גדוש בלהטוטים סמנטיים וברעיונות מורכבים שילדים, ואפילו הוריהם, אינם יכולים לנחש את קיומם. חלק מהם קשור בביקורו הראשון של ביאליק בארץ ובחוויות שעברו עליו במהלך הביקור. שנת 1909 זימנה ל"יישוב" הארץ-ישראלי גודש של אירועים מכוננים: בשנה זו נולדה העיר תל-אביב, בשנה זו הגיעו החלוצים הראשונים לדגניה, "אם הקבוצות והקיבוצים", בשנה זו נערך כנס היסוד של ארגון "השומר" שקם כדי להגן על המושבות מפני מעשים של הרג, הצתה וביזה. חברי "השומר" – כך מעידים צילומים שנותרו בארכיונים – לבשו חולצה רוסית ועטו כאפייה לראשם. הם למדו את אורחות החיים של ערביי ארץ-ישראל ואת לשונם, אף למדו מהבדואים תכסיסי לוחמה נועזים.
בביקורו הראשון בארץ, שאליו נתלווה גם ש"י עגנון הצעיר, מזכירו של ש' בן-ציון, יצא ביאליק למושבות יהודה (ראשון לציון, רחובות, גדרה, עקרון), משם לפתח תקווה, וממנה – אל מושבות הגליל. בכל מושבה קיבלוהו ברוב עם – ואנשי "השומר" ערכו לכבודו מופע של דהירה על סוסים מעל להבות של אש מתלקחת. ביאליק התבונן בשינויים שהתחוללו מול עיניו בגיל ובחיל, בגאווה ובו בזמן בדאגה לנוכח התמורה המהירה ותוצאותיה. בנשף הפרֵדה שערכו לו במלון "בלה ויסטה" שביפו קרא ביאליק לפני המסובים את סיפורו "מאחורי הגדר", עוד בטרם ראה אור ב"הַשִּׁלֹחַ". האכזבה הייתה רבה: כולם ציפו שבחמישים ימי ביקורו בארץ יכתוב המשורר שיר על נס התחייה שהתחיל אז להתממש בארץ, ולא הבינו מדוע הוא קורא לפניהם סיפור המתרחש בגולה, על רקע נופי אוקראינה וגניה. על הסיבות והנסיבות ננסה לעמוד בהמשך.
כדאי לתת את הדעת על השימוש הכפול בשורש טו"ס שנעשה בשיר הילדים הקצרצר הזה ("רוּצָה, טוּסָה [...] טוּס בָּהָר!"). לימים נטל ביאליק את השורש הזה שמקורו בשורש המקראי היחידאי טו"ש ("כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי-אֹכֶל"; איוב ט, כו) ועל יסוד המילה "טיסה" המצויה בלשון חז"ל (וכן בפיוט "ויהי בחצי הלילה" הכלול בהגדה של פסח: "טִיסַת נְגִיד חֲרֹשֶׁת סִלִּיתָ בְּכוֹכְבֵי לַיִל"), ברא המשורר את המילה "מטוס", שהחליפה את המילה "אווירון" מבית-מדרשו של אליעזר בן-יהודה.
ואין זה המקום היחידי ביצירת ביאליק שבּוֹ מתוארת "טיסתו" של סוס כטיסת נשר או עיט. מוטיב הפָּרָשׁ בשירה העברית החדשה נולד בהשראת שירו הנודע של אדם מיצקביץ "פָּרָשׁ" (Farys), שאת כותרתו שאב המשורר הפולני מן הערבית. בשיר זה תוארה לראשונה דהירת הפָּרָשׁ במטפוריקה שמתחום בעלי הכנף, ובו מדומה הסוס הטס לדרכו לעופות הטרף המדבריים החגים מעליו במרומים. ואגב, בשיר הילדים "סחרחרת" משנת 1922 נכלל תיאור דומה לזה שכָּלול בשיר "פרש" וגם הניסוח דומה עד מאוד: "רוּץ, בֶּן-סוּסִי, עוּף כַּחֵץ / דְּאֵה כַּנֶּשֶׁר, טוּס כַּנֵּץ". כאן וכאן נמתח קו של אנלוגיה בין מרוץ הסוס לטיסת הציפור.
בשירו "הערבי במדבר" – תרגום-עיבוד של מיכ"ל לשירו של מיצקביץ מדומה הסוס לנשר "יֵדֶא כַּנֶּשֶׁר וִיבַקַּע הַסָּעַר", וגם ב"מֵתי מִדבּר" תיאר ביאליק את הסוס כבעל-כנף ("יְעוֹפֵף כְּעוֹף הַפּוֹרֵחַ"). בסוף סיפורו "מאחורי הגדר" תיאר ביאליק את גיבורו נֹח – צעיר יהודי יפה-התואר הרוכב על סוסו כ"קוזאק בן חיל" ומרשים בהופעתו את בנות השכונה, "וכשהוא שב משם על סוסו הרותח ומתפרץ פתאום לשכונה –עוּף! פנו דרך! את כל השכונה הוא עובר בטיסה אחת כברק […] ומן החלונות מציצים ברגע זה ראשי בתולות, בנותיהם של בעלי-הבתים, שמביטות מתוך נשימה עצורה אחרי אבק רגליו של הסוס הפורח ורוכבו עד העלמם…". ובאגדה המעובדת "ספר בראשית" כלול תיאור של מרכבה המלוּוה בפרשים והרתומה לסוסים דוהרים: "רְתוּמָה לִשְׁלֹשָׁה סוּסִים אַבִּירִים, בָּאָה בִסְעָרָה פִּתְאֹם, יוֹרֶדֶת כְּעַיִט מֵעַל אַחַת הגְבָעוֹת". כאמור, אין מדובר במטפורה חד-פעמית. בכל התיאורים שבהם תיאר ביאליק סוס המזנק לדרכו, הוא חזר והשתמש בדימויים של נשר הטס באוויר או של עיט העט על טרפו ממרום.
אפשר שהטעם לכך הוא חוץ-ספרותי, ונולד מתוך התבוננות במציאוּת, שהרי לעין המתבונן נראות פרסותיו של סוס שועט כנתוקות מן הקרקע. לעומת זאת, אפשר שהטעם הוא פְּנים-ספרותי ותלוי-תרבות, שהרי המשורר הִכִּיר ללא ספק דמויות מיתולוגיות של סוסים מעופפים, כגון פֶּגַסוס מן המיתולוגיה היוונית, שהבקיע בפרסותיו את מעיין המוזות, וכגון אַלבּורַאק שעל גבו רכב הנביא מוחמד לפי אמונת המוסלמים. באחד משיריו המוקדמים שכותרתו "השירה מאין תימצא" (שנכתב כפָּרודיה על שיר של יל"ג הנושא שם זה) העיד האני האישי-הלאומי שהוא משורר סוחר, המקדיש את יומו לענייני ממון ובלילה מחבר שירים: "וַיְּהִי יוֹמִי לְמֶרְקוּר וּלְפֶגַסּוּס לֵילִי". באגדותיו, שאת חלק מהן הגדיר כאחדות מזרחיות, הוא תיאר סוסים מעופפים. בשירו "לנתיבך הנעלם" הוא תיאר סוסה המזנקת מן המכלאה למדבר, עד שהיא הופכת בחלקו השני של השיר לציפור גדולה הנושאת על אברותיה את דמותו של המשורר-הנביא.
דמותו כפולת-הפנים של הסוס-הציפור ("הסוס" ו"הסיס" ברוח כותרתו השנונה של יל"ג) ממזגת בתוכה את הפכי הכוח והרוח, האדמה והשמים, המערב והמזרח, ההֶלניזם הפגני וההֶבּראיזם הרוחני, ויש בה גם מן האיקונוגרפיה המוסלמית. דמות הסוס המעופף, המקשרת דתות ותרבויות, וכן את מחוזות המזרח והמערב (בדומה למוטיב הדוכיפת, המופיע בקוראן, או למוטיב מרבד הקסמים מסיפורי "אלף לילה ולילה"), היוותה עבור ביאליק מטפורה הולמת לתקופה, שבָּהּ נטשו היחיד והעם את אירופה, ושמו פעמיהם לארץ חדשה.
ובל נשכח שבביקורו הראשון בארץ, שבּוֹ חזה באנשי "השומר" ובביצועיהם המרשימים ברכיבה על סוסים, יצא ביאליק ביחד עם י"ח רבניצקי לתור את הארץ ולראות אם יוכלו הוא וחבריו לעזוב את אודסה ולבנות את ביתם בתל-אביב (שזה אך נוסדה). הסיטואציה הזכירה לו את שליחת המרגלים שיצאו לתוּר את הארץ ולראות "הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה" (במדבר יג, יט). בין שנים-עשר המרגלים היו שניים ששמותיהם השפיעו על חיבור השיר "פָּרָשׁ": "לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן-סוּסִי [...] לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן-וָפְסִי" (במדבר יג, יא – יד). לא אחת חתם ביאליק על יצירותיו המוקדמות בשם העט "נַחְבִּי בֶּן-וָפְסִי" ("נחבי" = קיצור של נחמן-חיים ביאליק; "בן-ופסי" = אנגרם של "בן יוסף", כשם אבי המשורר). ייתכן שאת רעהו, שיצא עִמו לתוּר את הארץ, כינה ביאליק "בן-סוסי".
כך או אחרת, כזכור הוציאו המרגלים את דיבת הארץ ואמרו לאחיהם שהארץ "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (שם לב-לג). דברים אלה השפיעו כמדומה אף הם על חיבור השיר הקצרצר שלפנינו, שמידותיו הגלויות לעין אינן משַׁקפות את עומקו הסמוי מן העין. החגב לסוגיו הן מתואר במקרא באמצעות מטפוריקה הלקוחה מתחום ריצתם של סוסי מלחמה: "כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ וּכְפָרָשִׁים כֵּן יְרוּצוּן" (יואל ב, ד).
*
ניתן להבין שגם הילד המתחפש בציורו של נחום גוטמן לפרש בן חיל ילך ויגדל עד שיעזוב יום אחד את ארבעת כתליו של חדר-הילדים ואת סוס-העץ וימיר אותם בסוס הדוהר בטבע הפתוח, במרחבי ארץ. עוד בביקורו בארץ התחבט ביאליק בנושא "היהודי החדש" זקוף הקומה שעתיד לצמוח בארץ חלף היהודי הלמדן של בית המדרש. על כן קרא ביאליק לפני הקהל ביפו סיפור על נער יהודי המשתמט מלימודיו, רוכב על סוסו כקוזק בן-חיל, אוחז ב"סיף", מצטרף ל"שקצים" ונלחם באחיו היהודים החלושים, חניכי "החדר". גיבור סיפורו אינו מהדר במצוות כיבוד אב ואם, מתעלס מתחת לאפם של הוריו עם שכנתו "השקצה", רועת החזירים האסופית, המוקצה לגביהם מחמת מיאוס.
אך האם לילד הזה התפללנו? סוף הסיפור מלמדנו כי אם אין "שינוי כל הערכים" מלוּוה בחינוך ("הכשרת לבבות") ואם אין הוא אלא מעטה דק וחיצוני, הוא לא יחזיק מעמד בשעת מבחן. ואכן, בהגיע יום ההכרעה חוזר נח אל עולמם הכעור של הוריו, ומצבו אפילו רע משל הוריו: בהתלהט היצר, הוא לא שלט בו והותיר מאחורי הגדר את זרעו, בן-בלי-אב שעתיד יום אחד להכות את הבן שייוולד לו מאשתו היהודייה, מבלי שיידע כלל שאָב אחד לשניהם.
בתגובה על ביקורו בארץ ב-1909 כתב ביאליק לדעתי את שירו "ויהי מי האיש" מ-1911 (ביקורת ביאליק קבעה שביקורו בארץ לא הניב שיר כלשהו, ולא כן הדבר). בשיר זה תיאר ביאליק את האידֵאל שלו בנושא היהודי החדש: ביאליק חש בביקורו בארץ את היהירוּת שהלכה אז והתפתחה בקרב ילידי הארץ וחניכיה כלפי ההוויה הגלותית העקמומית, אך גם ידע היטב כי בחלוף הזמן ילמד "היהודי החדש" לשלב בהתנהגותו גאווה וענווה. הוא ניבא שעל הצעיר הארץ-ישראלי תעבור אמנם תקופה של "שלילת הגולה", שבָּהּ יבוז להוויה הגלותית ויביט בה בסלידה, אך כשתעמוד לפניו בפתח האוהל (אוהל שם? אוהלו של החלוץ?) נפשו של היהודי הגלותי בכל נגעיה, יבליח ניצוץ של הבנה בקרבו, ואז יִכבה ניצוץ הבוז שניצת בעיניו ויהפוך לדמעת של חמלה ורחמים.
ביאליק שאף שתיווצר בארץ ישראל דמות של "סייפא וספרא" – של "יהודי חדש" היודע להגן על גופו מפני תוקפיו ומבקשי נפשו, אך כזה שאחת מעיניו נתונה בספר. באגדה המעובדת לילדים "ספר בראשית" תיאר כאמור ילד שמרכבה המלוּוה בפרשים חטפה אותו והוא התגלגל לארמונו של מלך, שאל ספרייתו הושלך ספרו האהוב של הילד. כשמחזיר המלך את הספר האבוד לידיו של הילד, הוא שואל את הילד המופתע אם הוא יודע רק לקרוא בספר או גם לפרשוֹ. למילה "אינטרפרטציה" בלשונות העמים יש הוראות אחדות, ובין השאר היא מציינת פרשנות, תרגום וביצוע (ווקלי או אינסטרומנטלי) של יצירת אמנות. הפרש והפרשן מתמזגים באגדה "ספר בראשית" וגבולותיהם נבלעים. הכוח הפיזי וכוח המוח נהפכים כאן למהות אחת. ביאליק האמין גם בכוחן של מילים להזיז מוסדי ארץ ממקומם.
על כן מאיץ הדובר בפרש "רוּצָה, טוּסָה,/ יוֹם וָלָיִל". ההתמדה בתחום האימונים והפעילות הגופנית וההתמדה האינטלקטואלית בתחומי הלימוד הם תנאי בל-יעבור בדרך להשגת הֶשֵּׂגים ראויים לשמם. נרמז כאן הפסוק המקראי "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח) המלמד על כוחה של ההתמדה ושל הדבֵקוּת במטרה. נרמז כאן ש"היהודי החדש" שהפך מִפַּרשן לפָרָשׁ הרוכב על סוס, כאנשי "השומר" שאותם ראה בביקורו בארץ בשנת 1909, נושא בקִרבּוֹ את המִטען הגנטי של סבו ואבי סבו שהֵמיתו עצמם באוהלה של תורה.
לפיכך, בפואמה "המתמיד" מרגיש הלמדן שהתגבר על סוגיה הלכתית חמורה כאילו הִבקיע עיר בצורה וכאילו זֵר של דפנים הושם על ראשו כעל ראש המנצח, גיבור האפוס הקדום. הגבולות בין גבורתם של אנשי הכוח לבין גבורתם של אנשי הרוח, בין הפָּרָשׁ לפרשָׁן, התמוססה ביצירת ביאליק והפכה למִקשה אחת. שיבתו של המתמיד לעירו הקטנה עם כתב-הסמיכה בכיסו מתוארת בשירו של ביאליק כאילו היה למדן זה פָּרָשׁ יווני החוזר הביתה מן המלחמה:
רַק-צִיץ זָהָב אֶחָד עַל מֵצַח כֹּהֲנִים,
עֲטֶרֶת פָּז אַחַת בְּרָאשֵׁי הַשָּׂרִים,
לַמְשׁוֹרֵר, לַגִּבּוֹר זֵר אֶחָד שֶׁל דְּפָנִים –
עַל רֹאשׁ נַעֲרֵנוּ יָצִיצוּ שְׁנֵי כְתָרִים [...]
וּכְטוֹב לֵב הַנַּעַר בְּלֵילוֹת הַחֹרֶף,
כִּי-נִפְתַּל וַיּוּכַל – לְסֻגְיָא חֲמוּרָה
שֶׁשָּׂחֲטָה אֶת-מֹחוֹ וַתָּבֵא בוֹ חֹרֶב,
וְהָיָה בְעֵינָיו כְּמוֹרִיד עִיר בְּצוּרָה –
אָז תֵּצֵא הַתִּקְוָה וְקָלְעָה מִקְלַעַת
לְרֹאשׁ גִּבּוֹרֵנוּ מַשְׂכֹּרֶת נִצְחוֹנוֹ,
וְחָלַם חֲלוֹם נָעִים בִּמְנוּחַת הַדַּעַת,
יֵאָחֵז כַּצִּפּוֹר בְּחַבְלֵי דִמְיוֹנוֹ.
אך בל נשכח: מֵעבר לכל הפרשנויות האלה, "פָּרָשׁ" הוא בראש וראשונה שיר משחק לילדים – שיר "מעגלי" שאינו מסתיים בתחושה של סיגור (closure), אלא מעודד את מבַצעיו לחזור ולשיר אותו שוב ושוב, עד אין סוף. דומים לו שירו של אלתרמן "עוד חוזר הניגון" ושירי הזֶמר שלו "שיר העבודה" ("כָּחוֹל ים המים") ו"זה יעבור" שגם אותם אפשר לבַצע שוב ושוב, כמו שיר אין-סופי של תיבת נגינה. בשירים כאלה ניתן ביטוי למהלך החיים, לימי העמל, הרודפים זה את זה לאין קץ ולכל התופעות שתחזורנה ותישנינה שוב ושוב כל עוד שועטת רוח האדם קדימה וכל עוד היא שואפת להשיג את את יעדיה.
