על שורשי חיים שנגדעו

מירי גלעד, דבר אחֵר על החיים (שירים), ספרי עיתון 77, 2023, 106 עמ'.

המשוררת מירי גלעד (ילידת 1950), תושבת אורנית, היא בת קיבוץ ניר-עם בנגב הצפוני, שהוריה היו בין מקימיו. שמהּ אינה נישא בפי כול, אף-על-פי שטיב שיריה עולה לא אחת על אלה של משוררים נודעים בני גילהּ החיים ויוצרים בינינו. אפשר שגורלה נועד להיות "משוררת של משוררים", ששיריה יעברו מיד ליד בין אלה היודעים להעריך שירה טובה ולהפיק ממנה את האצור בה.

יתר על כן, מירי גלעד איננה "עוד משוררת אחת" במקהלה הגדולה של המשוררות שקמה במקומותינו בדור האחרון. הספרות (העברית והכללית גם יחד) מלַווה את חייה כל ימות השנה, מִבּוקר עד ערב, ואין אתר פנוי ממנה. עד לפרישתה לגמלאוּת לימדה בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות, וכיום היא מרצה בנושאי ספרות, מפרסמת שירים חדשים לבקרים בפייסבוק שלה, ואת הדיסרטציה שלה בספרות משווה עיבדה לספר שכותרתו "מסע אל חוויית הרגע בחיי היומיום וביצירתם של וירג'יניה וולף וס' יזהר"   שיצא בהוצאת רסלינג בשנת  2013.

ספרה החדש "דבר אחֵר על החיים" נולד אחרי אירוע טראומטי בחייה ובחיי משפחתה: מותו ממחלה של בנהּ גיא (1977 – 2021), אמן-אמת, שצילומיו רבי-ההשראה ופורצי-הדרך ראויים לדעתי להיכלל בספרים על תולדות הצילום העולמי. כשביקרתי בתערוכה של צילומיו יכולתי להבחין בדיאלוגים הסמויים שערך עם ההיסטוריה של עולם התרבות והאמנות ובקומפוזיציה המופלאה שלהם הדומה לזו המצויה בתמונותיהם של גדולי הציירים.

ספר שיריה החדש של מירי גלעד אינו מעמיד את האסון במרכזו, אך הוא נוכח בו בכל אתר ואתר, כגון בשיר "עד ששוב אאמין":

"אֵין מָקוֹם לָשֵׂאת אֵלָיו עֵינַיִם. // הַלַּיְלָה אֶשָּׁאֵר עֵרָה / אֲצַפֶּה לִרְאוֹת אֶת הָרֶגַע / בּוֹ מְדוּרַת הַיּוֹמְיוֹם תִּסּוֹג אֶל אֶפְרָהּ הָרָגוּעַ" (54), או בשיר "חרדות": "חֶרְדַּת הַדַּף הַלָּבָן הָעוֹרֵג אֶל מִלּוֹתַי הַכְּלוּאוֹת, / חֶרְדַּת הַכְּתִיבָה כְּשֶׁהַמִּלִּים נִשְׁמָטוֹת / מִסְתַּתְּרוֹת כְּיָרֵחַ בְּעָנְיוֹ // חֶרְדַּת הַנָּהָר הַזּוֹרֵם בְּבֵיתִי, / חֶרְדַּת אַהֲבָתִי שֶׁיָּמֶיהָ מִתְקַצְּרִים כִּימֵי חַיַּי./ חֶרְדַּת פְּרֵדָה מִיָּדֶיךָ, מֵחֹם גּוּפְךָ, / מִפָּנַי אֶל פָּנֶיךָ, מִפָּנֶיךָ אֶל פָּנַי" (35). ולפעמים נאמרים הדברים בגלוי ובמפורש: "וַאֲנַחְנוּ שְׁנַיִם – / בּוֹרֵאת וְנִבְרָא. / אַל תַּחֲמֹק מִמֶּנִּי בְּנִי, / הָיָה לָנוּ שֶׁפַע לְלֹא צֹהַר לְצַעַר" (28). הספר כולו מוקדש לבן: "לגיא בני, / שהחיים קראו לו בכל עֻזָּם / והוא נענה בזוהר נפשו".

וכך בשיר "לידתך השנייה" המרעידים את כל נימי הנפש:

צִירֵי לֵדָתְךָ מַרְעִידִים אֶת אַדְנֵי אִמָּהוּתִי

צוֹעֲקִים אֵלַי – "הוֹלִידִי שׁוּב אֶת גּוּפוֹ הַשָּׁלֵם",

שֶׁיְּהֵא גּוּפֵךְ מְיֻסָּר בְּחֶבְלֵי לֵדָתוֹ הַמְּתֻקֶּנֶת

וְהוּא יָבוֹא בֵּין הַמְּצָרִים

מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה שֶׁנָּפְלָה עָלָיו

רָחוּץ מִדָּם וּמִפֶּגַע

נִשָּׂא עַל גַּלֵּי הַיָּם וְהָאוֹר שֶׁיִּגְבְּהוּ כְּרִקְעֵי רוּחוֹ. (23)

ניתן לראות שגם כאשר עולים בשירים פחדים קיומיים שבמרכזם עומדים חיי אדם וקשריו עם אוהביו ואהוביו, מחלחל לתוכם נושא הכתיבה על הכתיבה – המילים הכלואות בלב פנימה, הדף הלבן המצפה למילים שיבואו. מירי גלעד פונה תכופות אל מודוס הכּתיבה ה"אַרְס פואטית", הבוחנת את מנגנוני היצירה מרגעי נביטתה ועד צאתה אל אוויר העולם. כזה הוא, למשל, השיר המסודר-כביכול "סדר". מירי גלעד שעשתה שנים אחדות בשווייץ, מולדת הסדר והדיוק, מעמידה זה מול זה את האדם בעל המחשבה הסדורה והממושטרת, מול האמן, שמחשבתו מרחפת במחוזות מעורפלים, והוא מפקיר עצמו תכופות להרפתקאות שהסדר והמשמעת מהן והלאה:

יֵשׁ מִי שֶׁמְּסַדֵּר אֶת חַיָּיו –

מְסַדֵּר אֶת יוֹמוֹ

קוֹבֵעַ פְּגִישׁוֹת, מְמַלֵּא טְפָסִים נִדְרָשִׁים,

מַקְפִּיד עַל מִבְנֵה עֲרֵמוֹת הָעֵצִים לִקְרַאת הַקֹּר הַצָּפוּי,

מֵשִׁיב אֶת הַכּוֹסוֹת לִמְקוֹמָן הַמְּדֻיָּק

מְהַדֵּק כָּרִיּוֹת לְאַחַר הַשֵּׁנָה,

קוֹשֵׁר צָעִיף לְצַוָּארוֹ,

מוֹדֵד אֶת זְמַנּוֹ.

יֵשׁ מִי שֶׁפּוֹרֵעַ אֶת יוֹמוֹ וְהוֹלֵךְ בְּעִקְבוֹת מַבָּטָיו הַמְּפֻזָּרִים,

בִּדְרָכִים מְפֻצָּלוֹת

אַחַר קִסְמָהּ שֶׁל יְדִיעָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית,

מִתְהוֹלֵל בַּעֲרֵמָה מִצְטַבֶּרֶת שֶׁל שְׁאֵלוֹת,

מַנִּיחַ לְרַעַד הֶעָלִים לְהַכְתִּיב לוֹ אֶת יוֹמוֹ,

מַפְקִיר אֶת נַפְשׁוֹ לְהַרְפַּתְקְאוֹת הָאוֹר. (80)

מאחר שמירי גלעד נולדה וגדלה בקיבוץ ניר-עם הסמוך לרצועת עזה, קשה שלא להתרשם שבין שיריה, שראו אור בראשית 2023, יש שירים המטרימים את אירועי ה-7 באוקטובר וכאילו מנבאים אותם. כזה הוא, למשל, השיר "האש בעקבותינו", הפותח במילים:

גַּע בִּי, הַרְגֵּשׁ אֶת הַבָּשָׂר הַסָּדוּק.

הַקְשֵׁב לְצַעֲקַת הַפְּלִיטִים שֶׁשּׁוֹכֶנֶת בְּתוֹכֵנוּ,

לְכִשְׁלוֹן הַמְּנוּסָה

לַמְרוֹת הַחוֹמוֹֹת שֶׁאֲנַחְנוּ נוֹשְׂאִים בְּיָדֵינוּ לְכָל מָקוֹם –

אָנוּ חֲשׂוּפִים לַשְּׂרֵפָה

כִּי הָאֵשׁ בְּעִקְבוֹתֵינוּ.

אַף הָרוּחַ מִתְגַּיֶּסֶת וּמְטִיחָה בָּנוּ שְׁיָרֵי יַתְמוּת. (51)

בהמשך, השיר משרטט את המִתווה הגנטי הנמשך מימי בריחתה של האם בשלגי אירופה וטבח הסבים, ועד פחדי ההוֹוה ופגעיו המקננים בנפש ואינם מרפים: "הַמִּטַּלְטֵלִים מוּכָנִים עַל סַף הַדֶּלֶת שֶׁהִצַּבְנוּ כְּהַר בִּלְתִּי חָדִיר./ הַחֲשֵׁכָה שׁוּב מַזְהִירָה מִפְּנֵי גֵּרוּשׁ הַבֹּקֶר // סָבַי הַטְּבוּחִים [...] בּוֹנִים בִּי אֶת מוֹתָם / כְּדֵי שֶׁאֵדַע דְּבָר-מָה שֶׁלֹּא רָצִיתִי לְהַאֲמִין בְּקִיּוּמוֹ / שֶׁהַחַיִּים אֵינָם מְאַפְשְׁרִים לְהִמָּלֵט / מִמָּה שֶׁצָּרוּב בִּי בְּקִירוֹת הָעוֹרְקִים". (51)

הסבים נטבחו במשרפות, שורשים נגדעו גם בארץ, אך יש גם רגעים של אמונה בעתיד ושל אופטימיות זהירה: "יָדֵינוּ מוּשָׁטוֹת לְפֶתַע. / אוֹחֲזוֹת בַּזָּנָב שֶׁל מָה שֶׁנּוֹתַר חַי. / קְרִיאָה כְּבוּיָה מְנַעֶרֶת כְּנָפֶיהָ מִבַּעַד לֶהָרִים. // הוֹרִים אוֹחֲזִים בְּכַף יָדָם שֶׁל יַלְדֵיהֶם / מִתְחַיְּבִים לְמַבָּטָם הַשּׁוֹאֵל / עַל הָאֶפְשָׁרִי שֶׁבַּבִּלְתִּי-אֶפְשָׁרִי / עַל הַמֻּפְלָא שֶׁכֻּסָּה בְּמָסַכֵּי חֲרָדָה.// כַּמָּה יִדְמוּ צְלִילֵי הַפֶּצַע / לְקוֹל בְּקִיעַת הַפַּרְפַּר מִגָּלְמוֹ" (81). הסוף והסף כרוכים אפוא זה בזה. האם נוכל גם אנו, השרויים בימים אלה באבל קולקטיבי ובנפש חבולה, לקום למען דור ההמשך, להתנער ולהסיר את השַּׂק ולהתייצב שוב על מפתן חיינו כעל סִפּוֹ של "הֵיכָל שֶׁזֶּה עַתָּה נֶחְנַךְ" (104)?

מי ייתן. דומני ששיריה של מירי גלעד, אלה שהתפרסמו בספריה ואלה שעתידים להתפרסם בקרוב יכולים להראות לנו את הדרך אל האור.