בגידת האינטלקטואלים

על דעיכת כוחו של המחקר האקדמי הא-פוליטי במדעי הרוח והחברה

פורסם: כיוונים חדשים, 8: 15-31, 2003

א. "וְנִשְׁאַרְתֶּם עֲרִירִים..."

משהתבשרנו באחרונה על זכייתו של הפרופסור דניאל כהנמן בפרס נובל לכלכלה, מיהרה העיתונות הכתובה והמשודרת במקומותינו להכריז על זכייתו של מדען "ישראלי" בפרס היוקרתי. ואולם, לא קשה לשעֵר מה היה עולה בגורלו של חוקר הפסיכולוגיה של הכלכלה, שעזב את הארץ לפני עשרות שנים, אילו באמת ובתמים היה ישראלי; כלומר, אילו חי בארץ וניהל את מסלול חייו האקדמיים באחת מחמש האוניברסיטאות הגדולות בישראל. דבר אחד ברור: פרס נובל למדע לא היה נופל בחלקו.

תופעה עגומה זו, שמיטב הישגיו של עם ישראל בתחומי המדע והתרבות מושגים בשדות זרים – כי רק "מאחורי הגדר" ו"מעֵבר לים" יכולים הישגים אלה לשגשג ולִזכות בהכרה ובהוקרה, ואילו "בתוך עַמנו" מתמסמסים הם ונמוגים – איננה חדשה תחת השמש. כבר לפני כמאה שנה קונן עליה המשורר הלאומי בשירו "אכן גם זה מוּסר אלוהים" (1905), בשורות הבלתי נשכחות:

"וּשְׁפַכְתֶּם אֶת-רוּחֲכֶם עֲלֵי כָל-שֵׁישׁ נֵכָר / וּבְחֵיק אֶבֶן זָרָה אֶת-נַפְשְׁכֶם תְּשַׁקֵּעוּ;/ […] וְכִי יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶׁר וְעָשָׂה כָּנָף – / מִקִּנּוֹ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח; / וְגַם כִּי-יַמְרִיא, צְמֵא שֶׁמֶשׁ וְאַדִּיר, בַּמָּרוֹם – / לֹא אֲלֵיכֶם הַמְּאוֹרוֹת יוֹרִיד; / וְכִי-יְבַקַּע עָב בִּכְנָפָיו וּפִלֵּשׁ נָתִיב לַקֶּרֶן– / לֹא-עֲלֵיכֶם הַקֶּרֶן תִּצְנָח; / הַרְחֵק מִכֶּם עַל רֹאשׁ צוּרִים יַצְרִיחַ / וְהֵד קוֹלוֹ לֹא-יַגִּיעַ עָדֵיכֶם. / כָּכָה תִּשְׁכְּלוּ אֶת-חֲמוּדֵיכֶם אֶחָד אֶחָד / וְנִשְׁאַרְתֶּם עֲרִירִים."

דברי תוכֵחה אלה של ביאליק מנוסחים אמנם על דרך ההכללה, וכוחם יפה לכל תחום מתחומי המדע והתרבות. אולם, מועד כתיבתו של שירו זה, כמו גם העובדה שנעשה בו שימוש בדימויים שמתחומי הפיסול, נטעו בפרשניו את המחשבה שכּלול בו רמז אקטואלי לגורלו של הפסָּל רב התהילה מרק (מרדכי) אנטוקולסקי, שעזב את "רחוב היהודים" ושיקע את רוחו "בְּחֵיק אֶבֶן זָרָה". על תרומתו החשובה לתרבות הרוסית זכה אנטוקולסקי לשבחי הצאר אלכסנדר השני, אך ב1902- הוא נפטר כ"גולֶה", הרחק מארצו וממולדתו, לאחר שנטש את רוסיה בסוף ימיו בעקבות גינויו בימי הפוגרומים של סוף המאה ה-19 כ"יהודון" שנדחף למקומות לא לו. לנושאים לאומיים ולמוטיבים יהודיים חזר רק בסוף ימיו – והוא עצוב, תש-כוח ומפוכח – לאחר שנתן את מיטב חילו בשדות נֵכר. אחד-העם, שהאשימו במאמרו "תחיית הרוח" (1903) בהתנכרות לעמו, נתן עשור קודם לכן ביטוי גם לצִדו האחר של המטבע, ובמאמרו "הלשון וספרותה" (1893) קונן על אָבדן כוחות גאוניים בין כותלי בית-המדרש הישן, מאֵין להם אור ואוויר להתפתח ולהיפתח אל העולם. יוצא אפוא שגם ההסתגרות בד' אמות של החדר (בכל משמעיו), וגם העריקה למערב, או הסגידה המוחלטת לרוח המערב, היו ועודם מכשולים גדולים בדרך להשגת הישגים לאומיים מרשימים בתחומי המדע והתרבות.

אכן, תופעה ישנה-נושנה, שבזמננו הולכת ולובשת צורה חדשה. כלפיה וכלפי סיכוניה מבקשים דברים אלה להפנות את הזרקור. אחד מגילוייה האקטואליים של התופעה מתבטא באי-יכולתן של האוניברסיטאות בישראל להוציא מקִרבן אל אוויר העולם ואל אורו "נשרים" מגביהי עוּף. עניין זה מדאיג אף יותר מעריקתם של מוחות לאוניברסיטאות המערב, שכּן הוא מתמשך וגורף יותר, ומקיף את כל תחומי המדע והתרבות. ייאמר לאלתר כי המצב העגום והמדכא הזה שורר אמנם באקדמיה הישראלית מראשית ימי ה"יישוב" ועד ימינו אנו, אך אינו בבחינת עיקרון מקודש ובלתי הפיך. תיקונו יכול להתחיל תכף ומיד, בהחלטה מִנהלית לא מסובכת במיוחד של קברניטי האוניברסיטאות, שתשַנה בראש ובראשונה את השיטה הנוהגת כיום בתחום מינויָם של אנשי הסגל האקדמי וקידומם מדרגה לדרגה. אמת, גם קשיי תקציב של המוסדות להשכלה גבוהה, כמו גם בידודה של ישראל בקהילה הבין-לאומית של האינטלקטואלים ואנשי המדע, אחראים לא במעט למצב עגום זה, המוֹנע הופעתם של מֶטֶאוֹרים ישראליים בשמי המדע, אך אין הוא נובע מהם, ואף לא מאָבדנו של ה"גניוּס היהודי", שרק לכאורה עבר ובָטַל מן העולם.

להערכתי, אחד הגורמים המשמעותיים ביותר למצבו הבלתי מעודד של המחקר בארץ נעוץ בשיטת המינויים והקידום העבשה והמיושנת, המקובלת בחמש האוניברסיטאות הגדולות. שיטה זו הועתקה בשנות העשרים על-ידי האוניברסיטה העברית מן הנודעות שבאוניברסיטאות אירופה, ואלה האחרונות הנציחו את השיטה שנקבעה עוד לפני כאלף שנה, ביום היווסדן. השיטה הקפואה והמקובעת הזאת מסַכּלת את האפשרות להצטיין הצטיינות אמיתית, אף מסרסת את יצר ה"הִיבּריס" החיובי, המצוי בכל מי שניצוץ של כישרון בחיקו. אפשר שבעולם הרחב אין נזקיה של שיטה זו ניכּרים באותה עָצמה ובאותו היקף, כבארץ, וזאת עקב האפשרויות הרבות, העומדות לרשותם של חוקרים העוזבים את אוניברסיטת האֵם שלהם, או אפילו נפלטים ממנה, להיקלט במוסדות מִתחרים. אצלנו, לעומת זאת, השארת כל הכוח ושיקול הדעת בידי מעטים, שאינם נטולים חשבונות ואינטרסים, גורמת נזקים קשים למצב המחקר האקדמי ולעתידו.

כל המכיר שיטה זו מקרוב יודע אל נכון, כי אין בה מרכיב כלשהו שיוכל לעודד אדם צעיר ומוכשר לנסות לפרוץ פריצת דרך מרשימה, שתעמיד בצֵל את הישגי הדורות הקודמים. להפך, היא דנה את צעירי החוקרים לשָנִים רבות של תלוּת גמורה, ומעודדת כניעוּת ובינוניוּת נרפסת. אם יש את נפשו של חוקר צעיר להישאר באוניברסיטה ולהתפתח בין כתליה, אַל לו להעז להבקיע דרכים ולהרקיע שחקים, למרוד בקיים ולנסות להופכו על פיו. מוטב לו שיפַתח מנטליוּת של עבד התלוי במוצא פיו של אדונו; וָלא, סיכוייו לקבל מינוי אקדמי ולעלות במהירות בסולם הדרגות קטנים בהרבה מסיכוייו של צעיר קונפורמיסטי ובעל השגות בינוניות, היודע להרכין ראש ולרַצות את פטרונו. אמת, גם תעוזת-יתר איננה תכונה אידיאלית לעוסקים במחקר, ובכירי החוקרים בכל תחום צריכים, בתבונה וברגישות, להעמיד את ה-overreacher הצעיר במקומו, ולצנן במקצת את התלהבותו, מבלי לקצץ את כנפיו. מאידך גיסא, ברור שגם הקונפורמיזם, המתאים אולי לאנשים העושים את דרכם במערכת הבנקאית או הביורוקרטית, אין בו יתרונות כלשהם לאנשי אקדמיה העוסקים במחקר. להפך, תכונה זו עלולה להפוך את האקדמיה ל"אגם נרפשׂ", ולא למקום שבּו שוררים תסיסה רעיונית וחופש מחשבה.

מוסדות להשכלה גבוהה, כגון אוניברסיטת אוקספורד והסורבון, נולדו כידוע במערב אירופה בימי-הביניים, בתקופת היחלשות הפאודליזם, צמיחת הערים והתבססות המעמדות העירוניים. עד עצם היום הזה הן בנויות במִדרג כנסייתי, כשבראש הפירמידה עומדים הנשיא, הרקטור והוועדה העליונה, שבכוחם לחרוץ דינו של מועמד למינוי אקדמי או להעלאה בדרגה בהינף יד או קולמוס. באותם ימים רחוקים של התקופה התאוצנטרית, כשאנשי הסגל האקדמי נשאו גם בעול מלכות שמים, ידע כל פרופסור, דיקאן או רקטור, שאם לא ידבר אמת, ורק אמת, סופו שיירש גיהנֹם. כיום, בתקופתנו החילונית והאנתרופּוֹצֶנטרית, הנותנת בידי אנשי הסגל הבכיר כוח ושררה חסרי גבול ובקרה, אפשר, בחסות החיסיון האקדמי, לעשות כל דבר נבָלה. תיקו של המועמד מגיע אל הוועדה האוניברסיטאית העוסקת בדיני נפשות, שבּה יושבים אנשים שברוּבּם אינם בקיאים בתחומו, או ב"מקבילית הכוחות" שבין הנפשות הפועלות בתחום. משפט דו-משמעי במכתב של פרופסור פלוני, שנכתב במתכוון או בהיסח הדעת, במזיד או בשוגג, עלול לחרוץ את דינו של איש סגל צעיר, או אפילו בכיר, ולהוריד לטמיון ברגע קל שנות מחקר ארוכות ומרובות, ללא אפשרות ערעור.

איזו חלופה ניתן להציע? אוניברסיטאות רבות במערב עברו זה מכבר לשיטת המינויים בעזרת מכרז פומבי, שעם כל ליקוייה המרובים, היא לכל הפחות נתונה לפיקוח ולערעור. ובאשר לקידום: האם האוניברסיטה, שאמורה להיות "היכל המדע", ובה מלמדים, בין השאר, כיצד בונים סקרים ומִשאלים מהימנים, אינה יכולה למצוא שיטה אמינה וראויה יותר להערכה ולשיפוט בין כתליה? האם מבקשים בכירי הסגל האקדמי, תוך הנצחתה של שיטה ביניימית שאבד עליה כלח, להנציח את הכוח הרב שהופקד בידיהם, גם כשאין כוח זה מרים תרומה כלשהי למצב המחקר ולרמתו? בימינו, בזמן שכל איש סגל מִנהלי נשלח להיבחן בבחינות פסיכומטריות בטרם יתקבל לתפקידו, האם הגון והגיוני להשאיר את בחירת דור ההמשך של הסגל האקדמי ללא כל מנגנון אובייקטיבי של בקרה ופיקוח? האם אין סכנה, דרך משל, שחוקר בכיר יבחר לפרוש את חסותו על צעיר נאמן ובינוני, ויעדיפוֹ על פני צעיר מבריק וחד שכל, שאולי ימרוד בו ואפילו יאפיל עליו בהישגיו, וכל זאת תוך חוסר התחשבות בצורכי האקדמיה ובעתיד המחקר? האם לנצח נצחים יהיו חוקרים תלויים באופן בלעדי באותו צרור מכתבים, שרבים ממחַבּריו משכפלים בהם עד לזרא את ניסוחיהם הישנים, עד כי קשה לעִתים לדעת מהם ההבדלים בין מועמד למועמד, בין דרגה לדרגה?

הקלוּת הבלתי נסבלת, שבּה יכול קומץ אנשים, יעיל ומיומן ככל שיהא, להחליט בהרף עין "מי לחיים ומי למוות", היא, כאמור, פרי שיטה ביניימית, המעודדת תלות ארוכת טווח בנותני חסות. שיטה "כנסייתית" זו, שאינה משרתת כלל את צורכי המדע ושאיבדה זה מכבר את יעילותה ואת ה-raison d'être שלה, מצמיתה כל רצון מצד הצעירים להתווכח ויכוח מדעי ענייני עם אנשי הסגל הבכיר, וזאת מחשש פן יתקפחו סיכוייהם להתמנות ולעלות בסולם הדרגות. ומה אם יגַלה איש סגל צעיר שמִמצאיו של מורהו ופטרונו, האחראי לגורלו, חלקיים או שגויים? קרוב לוודאי שהוא יטאטא את מִמצאיו החדשים והמחדשים אל מתחת לשטיח, לפחות עד לאותו רגע שבו ישיג את הקביעות המאוּוה ויוכל לעמוד ברשות עצמו. בשלב זה, הוא לרוב מותש וקצוץ כנפיים; עבד נרצע, המכריז השכֵּם והערב: "אהבתי את אדוני".

ב. הקתדרה כבמה פוליטית

כותרת מאמר זה היא "בגידת האינטלקטואלים". צירוף לשון זה משמש תכופות לציוּן שתיקתם של אנשי הרוח בשעה שרועמים התותחים ובה מורגש היטב חסרונה של תגובה אמיצה מצִדם של אנשי המוסר והמצפון. אני מבקשת להפוך כאן משמעות זו על פיה, ולהחזיר דווקא את תוקפו של הפסוק העתיק והבדוק "והמשכיל בעת ההיא ידום", לפחות בכל הנוגע להוראה האקדמית ולמחקר האקדמי. ולא משום שלאנשי אקדמיה אסור להחזיק בדעות פוליטיות ולתת להן ביטוי פומבי, אלא שראוי שלא יִפרשֹו אותן ישירות ומפורשות בשיעוריהם ובמחקריהם. עליהם להניח בצד את השקפת עולמם בבואם לעסוק במחקר; ליטול את ידיהם בטרם יגשו לאיסוף הנתונים, לעיבודם, לניסוח הנחות היסוד שלהם ולקביעת מסקנותיהם.

לפי קו מחשבה זה, "בגידת האינטלקטואלים" היא בגידתם של אנשי הסגל האקדמי בתפקידם, שלמענו קיבלו את מינויָם: המחקר. עליהם לערוך את מחקריהם ללא תכתיבים ודעות קדומות, ולהביא לפני תלמידיהם את תוצאות המחקרים הללו, שאותם השיגו מתוך חופש מחשבה, ולא מתוך רצון לשרת אינטרסים כלשהם של איש, כת או מפלגה. כשם שפיזיקאי דתי ישאיר את אמונתו בבית בצאתו אל המעבדה, וכשם כלכלן שחבש בנעוריו את ספסלי סניף ברית הנוער הקומוניסטי ישים בצד את הדוֹגמות שעליהן התחנך בצאתו לכנס מדעי, כך ראוי שכל איש אקדמיה יבחן את השקפותיו בספקנות, ויימנע מניצול מעמדו להשמעת דעות חד-משמעיות נחרצות, המתאימות לבמת הנאום הפוליטי. חוקר ראוי לשמו חייב להיות מוכן, שמחקריו יובילוהו גם למסקנות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפת עולמו. הוא צריך להיות מסוגל לחקור את מושאי הערצתו ואת מושאי שנאתו באותו כובד ראש מדעי, נטול פניות ודעות קדומות, ולפחות לשאוף לכך בכל מאודו.

נגעתי קודם בחסרונותיה ובמכשלותיה של הכניעוּת רבת השנים של איש הסגל האקדמי בפני פטרונו, וכאן אומַר מילים אחדות על מכשלותיו של החופש הגמור, שהשתרר בשנים האחרונות באוניברסיטאות בכל הנוגע בהתבטאויות פוליטיות פומביות, ואפילו להטפה פוליטית. והא בהא תליא: התלות רבת השנים של סטודנטים ואנשי סגל צעירים במוריהם ובפטרוניהם מעודדת לפעמים את האחרונים לנצל את מעמדם להפצת דעותיהם ברבים ולצבור עמדת השפעה וכוח. בטענה/תואנה הבתר-מודרניסטית שלפיה "הכול פוליטי", מנצלים מרצים לא מעטים את הקתדרה שהועמדה לרשותם, והופכים את שיעוריהם לחוגי-בית מפלגתיים, שבהם ידוע לכול מי "לנו" ומי "לצרינו".

סקרי ההוראה מגלים (לחברי ועדות המינויים ולכל מי שיש לו נגישות לסקרים חסויים אלה) הערות מחאה של סטודנטים ממורמרים על מרצים, שאפילו תרגיל בלוגיקה או בתחביר משמשים אותם למטרות "מיסיונריות". כבר שמענו על מורה שתלמידיו התבקשו לנתח ניתוח תחבירי משפט כגון "חיילי צה"ל במחסומים התנהגו כמו נאצים" וגו'. לא ייפלא, אפוא, שחלק מתלמידיו של מורה כזה, או של כפילו-הניגודי מן הקצה המנוגד של המפה הפוליטית, המִתחכם והמנצל את הקתדרה ואת החופש האקדמי שניתנו לו להטפת רעיונות המתאימים לבמת הנאום הפוליטי, מרגישים מוטרדים ומאוימים, ואף מנצלים מצִדם את החיסיון של סקרי ההוראה הסימֶסטריאליים כדי לדווח בהם על התעוקה שהם חשים בשיעוריו של המטריד הסדרתי.

הפוליטיזציה של האקדמיה נולדה, ככל הנראה, כתגובת-נגד לאיסורים שהתיישנו. כשנמנע מאנשי מדעי הרוח ומדעי החברה בגוש הסובייטי לעסוק בנושאים הקשורים באידיאולוגיה, הופנתה האנרגיה המחקרית שלהם לעיסוק שהוי בטקסט ובמנגנוניו הצורניים. באוניברסיטאות במערב שימשה ההתמקדות הא-פוליטית בטקסט אמצעי פדגוגי ומתודולוגי ללמד את המוני החיילים המשוחררים, חסרי הרקע התרבותי המשותף, שנהרו אליהן אחרי מלחמת העולם השנייה. ברבות השנים, הותרה אט-אט הרצועה, והמעצמות, שאיבדו מכוחן ומסמכותן, נכנעו מרצון ל"מיעוטים" עתירי כוח אלקטורלי. כך החלו ה"שיח" הבתר-קולוניאליסטי ואֶחיו, ילידי הקולג'ים האמריקניים, להשתלט על תחומי המחקר המסורתיים ולהחלישם. ברי, כשחוקר קובע את עמדתו ואת תוצאות המחקר מראש, אין הוא ו"מחקרו" ראויים לשמם. כמוהו כצלף היורה חץ ומשרטט סביבו לוח-מטרה. הפוליטיזציה הולכת אפוא וכורתת את הענף, שעליו יושבת האקדמיה: את המחקר, החותר לאובייקטיביות אַ-פוליטית, נטולת אינטרסים מיידיים. זה הולך ומפַנה מקומו לשיח, שאינו אלא מכשיר פוליטי לשינוי פני המציאוּת העכשווית.

התבוננות בתחומי ה"שיח" ובמתודולוגיה המשרתת אותם, מגלה שאלו הם תכופות סוג של סכולסטיקה חדשה, המשרתת "דתות" חדשות; ודתות אינן מעודדות, כידוע, חשיבה ביקורתית עצמאית, כי אם מבקשות הסכמה כיתתית וגורפת– אמונה בלתי מסויגת בעקרונות אקסיומטיים, בלתי ניתנים לערעור. תחומי ה"שיח" אכן אינם מבקשים איזו אמת מרחיקת ראות ואינם משרטטים מפת מציאוּת מורכבת, על אורותיה וצלליה, אלא חותרים להשגת אמת חד-ממדית, בצבעי "שחור-לבן", המשרתת את האינטרסים הצרים וקצרי המועד של ה"כת" או ה"דת" הפוליטית. האם משיג ה"מיסיונר" את מטרתו? מאחר שהוא מביא עִמו אמת חלקית, המוצגת אצלו כחזות הכול, בדרך-כלל הוא משכנע את המשוכנעים, וגורם לכך שמתנגדיו יתבצרו בדעתם. אולם, התלויים בו ובמוצא-פיו הופכים על-כורחם ל"אנוסים", וברבות השנים לפעמים גם ל"מומרים".

קשה במאה ה21- להחזיר את הגלגל לאחור, ולבקש הוראה אַ-פוליטית למהדרין, כבעבר. מאז לימדונו תורות ה"שיח" למיניהן לזהות את תת-הטקסט הפוליטי של כל אמירה ואמירה, מאיתנו התמימות, והשקפת המרצה תתגלה לתלמידיו דקי-האבחנה, גם אם ישתדל להסתירהּ מאחורי שבעה צעיפים. אך אם הותרה הרצועה, עדיין אין זאת אומרת שיש להתירה לבלי גבול. לדעתי, יש לחוקק חוק, בדומה לחוק נגד הטרדה מינית, שיאסור על מרצים להציג במישרין את זהותם הפוליטית ולהשמיע באוזני תלמידיהם דברי הטפה ושכנוע; ומי שהעשייה הפוליטית בוערת כאש בעצמותיו, שיעשה זאת מחוץ לכותלי האוניברסיטה, או שיואיל במחילה לצאת לצורך זה לחופשה מהוראה. תוקם ועדת אֶתיקה, ובה משפטנים, פילוסופים וחוקרי טקסט, שתקבע אם מרצה, שתלמידיו הגדירוהו "מטריד פוליטי", אכן חצה את הגבול הדק שבין הבעת-דעה לגיטימית לבין הטפה דוֹגמטית. כיצד ימצאו סטודנטים ואנשי סגל צעירים, שחייהם האקדמיים תלויים במרצה הטרדן, אומץ להתלונן? אפשר לעצב פתרונות יצירתיים, שתִקצר היריעה מלפרטם. היפגע החוק בחופש האקדמי? להפך. הוא יילחם באנרכיה המאיימת על האקדמיה, ויעודד מחקר ראוי לשמו.

האקדמיה צריכה לכל הדעות להיות היכלה של החשיבה החופשית העצמאית; עליה להיות מסוגלת להילחם בדעות קדומות, ברעיונות שגורים ובמוסכמות, מבלי לעשות את המרדנות ערך לשמו. למרבה הפרדוקס, דווקא תחומי ה"שיח" החדשים, המבקשים למגר את השפעתן של השקפות הֶגמוניות ישנות, עתירות כוח ואינטרסים, עושים זאת במין כוחניוּת ואינטרסנטיוּת כה גלויות לעין ובסגנון כה נחרץ וחד-משמעי, עד כי ברור מראש שהם יהיו עד מהרה מושא למתקפה עוינת של כוחות חדשים, שעתידים לפלס להם דרך אל מרכז הזירה ולהוציא את ה"תזות" הישנות מן המחזור. ה"שיח" איננו מחקר, הנבנה נדבך-נדבך על הישגי הדורות הקודמים, כדי לשכללם ולהביא להבנה שלמה יותר של מפת המציאוּת, כי אם אופנה אקדמית, ואופנות טיבן שהן מתחלפות במהירות רבה עד מאוד, בחלוף מינֵי קוניוקטורות ובריתות-של-רגע שנוצרו להשגת מטרות פוליטיות ad hoc.

מכאן ניתן להבין, שלא רק שיטת המינויים המיושנת מסַכּלת כל חשיבה רעננה וסימני תעוזה. למרבה הפרדוקס, גם השיטות החדשות והאופנתיות – אלה הממירות את המחקר האַ-פוליטי ב"שיח" הפוליטי האקסיומטי – מביאות לאחידוּת רעיונית סכולסטית ולעריצות משַתקת, וכל זאת במסווה של חדשנות, פלורליזם וחופש ביטוי. להערכתי, תחומי ה"שיח", הקובעים את היעדים והמסקנות עוד בטרם יצא החוקר לדרכו, אחראיים לא במעט לדעיכת כוחן של האוניברסיטאות ולטשטוש הגבולות בינן לבין המכללות והקולג'ים. אגב, ה"קולגיות" של ימי-הביניים, אינן אלא אותם מקומות מחסה שנועדו לסטודנטים, שלא קיבלו, עקב נחיתות אינטלקטואלית או כלכלית, מעמד של "סטודנט מן המניין" באחת האוניברסיטאות הנחשבות, וקשה לטעון שרוב הקולג'ים, בארץ ובעולם, אינם מצדיקים את האטימולוגיה של שמם. סגל ההוראה שלהם בדרך-כלל אינו עוסק במחקר, ואם יש בתוכו מורים אחדים מן האוניברסיטה המחפשים לעצמם משכורת שנייה ושלישית, הרי שהללו עושים פלסתר את החוזה הבלתי כתוב בינם לבין אוניברסיטת האם שלהם, המצפה מהם שיעסקו רוב זמנם במחקר ורק שש או שמונה שעות שבועיות בהוראה. המחקר, הוא ולא אחר, אמור להיות הגורם המייחד את האוניברסיטאות משאר מוסדות ההוראה הגבוהה, ואת אנשי הסגל האקדמי מאותם מורים מן הסמינרים והקולג'ים למיניהם, שאינם חייבים לעסוק במחקר; ומחקר שאינו יוצא לדרכו בנקיון דעת, בלי תכתיבים, בלי דוֹגמות ודעות קדומות, אינו ראוי להיקרא "מחקר".

כי מהו ה"שיח"? לפי "האנציקלופדיה לתיאוריה ספרותית בת-ימינו" שבעריכת אירנה ר' מַקַאריק (Makaryk), ה"שיח" (discourse), בין שבגילוייו הצרפתיים, כמו אצל מישל פוקו (Foucault) ולואי אלתיסר (Althusser), ובין שבגילוייו האנגלו-אמריקאיים, כמו אצל זליג האריס (Harris) ודיאן מק'דונל (McDonnel), הוא מתודה להעלאת שאלות בדבר ייצורם ותפקודיהם של מַבָּעים בקונפיגורציות אידאולוגיות ובהקשרים סוציו-היסטוריים נתונים. ה"שיח" שימושי במיוחד בסוציולוגיה, בהיסטוריה ובאנתרופולוגיה כחומר קונצפטואלי להבנת ההיסטוריה של ייצור הידע והפצתו. כל זה טוב ויפה, אך במקומותינו, רוב העוסקים ב"שיח" אינם מסתפקים בתיאור אובייקטיבי של התופעות, כי אם נוקטים עמדה גלויה ומפורשת לגבי זהותן ומהותן של ההֶגמוניות, שאותן ואת כוחן ראוי למגר ולהאביד.

נקיטת העמדה וההטפה המיועדת לביסוס עמדה זו בקרב רבים הופכת את בעלי ה"שיח" מחוקרי אמת ל"נוגעים בדבר", לאינטרסנטים המשתמשים במחקר כבאיצטלה. תחת גלימת הפרופסור מסתתר עסקן פוליטי "נוגע בדבר", הנושא עיניו לשכר ולבֶצע. אילו עשו בעלי ה"שיח" במתודות שבידיהם מחקר דֶּסְקְריפְּטיבי, המתאר את התופעה באופן דיאכרוני וסינכרוני, היה הדבר לגיטימי בתכלית. אולם, רוב רובם של בעלי ה"שיח" רואים בתחומם חומר לעיסוק פְּרֶסְקְריפְּטיבי, המכתיב אמונות ודעות ל"צאן מרעיתם", ועיסוק כזה אינו לגיטימי בין כותלי האוניברסיטה. האוניברסיטה היא מוסד שחרת על דגלו את חופש המחשבה, ומכאן שחוגים ומכונים המעודדים את העיסוק ב"שיח" בצורתו הפרסקריפטיבית (שבּה החוקר או המרצה מרביץ את עיקרי אמונתו לבני צאן נאלמים, החוששים לפצות את פיהם או ליטול קולמוס לידם ולהתווכח עִמו, פן יבולע להם), אינם יכולים לזקוף ראש ולטעון לכתר המחקר המדעי החופשי ונטול הפניות. הם אף לא יכולים לטעון לאותן פריווילגיות מיוחדות הניתנות להם על-ידי מוסדות המדינה בתחומי הכשרתם של חוקרים צעירים וסטודנטים במקצועות המדע.

לכך יש, כמובן, השלכות מרחיקות לכת: אם האוניברסיטות לוקות בפוליטיזציה (משמע, חוגים ומכונים שבתוכָן יונקים את כוחם מהמערכת הפוליטית, ומוסרים את הידע הנגוע באינטרסים פוליטיים חד-צדדיים לסגל הצעיר ולסטודנטים, כאילו הייתה זו אמת כללית, שאין עליה עוררין), אין להן זכות מוסרית לבוא בטענות נגד אותם אישים במערכת הפוליטית, המוצאים עצמם נפגעים מן המצב המעוּות הזה ומנסים לסכלו. אלה מנסים, מצִדם, למנוע מההשכלה הגבוהה תקציבים ומענקים, ובדרך זו להתערב ולהשפיע על שיקוליה הכלכליים, המבניים והאקדמיים, וכבר לפנינו מעגל קסמים מסחרר, שאין לו סוף. העיסוק במדע מחייב, כמובן, חשיבה עצמאית, המשוחררת מתכתיבים דוגמטיים, וכל העוסק ב"שיח" בצורתו הפרסקריפטיבית מכריז מראש על היותו כפוף למיני אקסיומות, הנובעות מהשקפתו הפוליטית והמוּנָעות על ידה, שאין ביכולתו לוותר עליהן, אף אין ברצונו להעמידן במבחן. אם המערכת האוניברסיטאית מבקשת להיות חסינה מפני התערבות מצד המערכת הפוליטית, עליה לבקש להקים חיץ ברור וגבוה בין שתי המערכות.

ג. עלי ה"שיח" וענבי הסילוף

אין בכוונתי לטעון, שבתחומיו האופנתיים של השיח – כדוגמת לימודי נשים, חקר השואה, שיח מיעוטים, לימודים בתר-קולוניאליסטיים וכיוצא באלה דיסציפלינות חדשות ורעננות, הצצות במערב ואצלנו חדשות לבקרים – אי אפשר להוציא מחקרים ראויים לשמם. אפשר גם אפשר, אך לשם כך, יש להכיר את מכלול הטקסטים והעובדות ההיסטוריות; יש לדעת לנתח טקסט בלי דעות קדומות, להבין מה עיקר ומה טפל בתוך שלל העובדות והנתונים, ולתאר את התופעות ללא משוא פנים וללא אַנַכרוניזמים (כגון העתקת מושגים מן הפמיניזם של ימינו לתיאור מצב האישה בספרות ימי-הביניים, או העתקת מושגים מן הקולוניאליזם המערבי להבנת מושבות הברון שנקראו "קולוניות"). דא עקא, חלק הארי של המאמרים והספרים, הנכתבים בכל אחת מהתחומים הבתר-מודרניסטיים הללו, מגַלה שמחַבּריהם, שלא התחנכו על ברכי השיטות ההֶרמנוֹיטיות ה"ישָנות", אינם יודעים לנתח טקסט. מאחר שרוב תחומי ה"שיח" מעודדים עיסוק בין-דיסציפלינרי, בולטת הדילֶטנטיוּת של העוסקים בהם, שכּן רוּבּם אינם מהססים לגייס לצורכיהם מינֵי דיסציפלינות שבהם לא קנו לעצמם ידע כלשהו, ובתוך ההתלהבות מן העיסוק הבין-דיסציפלינרי הולכת ואובדת לה הדיסציפלינה.

מחַבּרים נלהבים אלה, המשמיטים את כלי אומנותם הדיסציפלינריים לטובת תחומים שבהם הם בבחינת הדיוטות גמורים, אף לא יניחו לעוּבדות להסיח את דעתם מן העיקר: מן ההטפה המסורה והנלהבת לרעיון מהפכני חדש, שבעזרתו הם מקווים לחולל שינויים מיידיים ומרחיקי לכת במציאוּת החוץ אקדמית; קרי, בחיים האמִתיים, ההומים מעֵבר לכותל. כאמור, נושא המחקר עבור אנשי ה"שיח" וה"נַרַטיב" לעִתים קרובות איננו אלא תירוץ ואמתלה לחיזוקה של השקפת עולם אַ-פריורית, שלרוב זיקתה לעניין הנדון דלה ומסופקת. משום כך, אין הם חשים בסילופים, ההולכים ונִטווים סביב תחום מחקרם כקורי עכביש, ואף אינם מעוניינים לסלקם מן הדרך, כל עוד סילופים אלה משרתים את מטרותיהם.

תקופתנו הבתר-מודרניסטית הולכת, אם כן, ומגדלת גדודי "חוקרים" (אפשר בהחלט להקיף מילה מחייבת זו במרכאות כפולות, שהרי גם הנפשות הפועלות במדעי הרוח ובמדעי החברה מכנות את תפוקתן "שיח", ולא "מחקר"); גדודים הבטוחים שאפשר לעשות במלאכה גם מבלי לבקר, ולוּ פעם אחת, בארכיון, שמא ייתקלו במקרה בעוּבדות המשבשות את ה"תיזות" וה"רזוֹלוּציוֹת" שלהם. ואלה שטורחים ומגלים עובדות ונתונים חדשים, משוכנעים בדרך-כלל שניתן לשעבד את המִמצאים להשקפת העולם; שניתן לעשות בלהטים ולבנות בסיוע העוּבדות הידועות "קוֹנסטרוּקט" חדש ומקורי, שיפליא את קוראיו בניסוחיו המתוחכמים, מבלי להוסיף על גופי הידע הקיימים ולוּ עובדה חדשה אחת. "חוקרים" חדשים אלה המציאו נוסח חדש של כתיבה אקדמית, מסובכת למראה ופשטנית למעשה, שמטרותיה ותובנותיה ידועות מראש. די להם שישמיעו מילות צופן אחדות– כגון "פַּטֶרנליזם", "הֶגמוניות", "לנכֵּס", "לכונן" "חתרנות", "מרגינליוּת", "נַרַאטיב" וכיוצא באלה "מילות צופן" שבטיות– וכבר כמו הפגינו את יכולתם להשתייך לשבט ולזכות בחיבוק מנהיגיו. סימני הזהות הקלים והנוחים הללו אף משמשים כעין מבחן "נייר לקמוס" לזיהויָם המיידי של אותם שמרנים, שאינם משתמשים בסיסמאות הכניסה למאהל השבט, ואלה מסומנים כראקציונרים שאינם הולכים ב"דרך הישר". כעונש על סטייתם זו מן הדרך, לא יצוטטו החוקרים הסרבנים הללו ולא ייזכר שמם ברשימות הביבליוגרפיות, גם אם כל הנתונים, ואפילו רוב האבחנות, נטולים היישר מתוך ספריהם ומאמריהם ה"מיושנים".

אדגים הכללות אלה מתוך הנעשה בחקר אלתרמן, שהוא תחום מחקרי בשנים האחרונות. על תחום זה השתלטה לאחרונה המגמה הבתר-ציונית, שאותה נוקטים מבקרים והיסטוריונים חדשים, המבודדים מתוך יצירת אלתרמן את המתאים להם, ומתעלמים מחטיבות יצירה שאינן מחזקות את השקפת עולמם; בעלי ה"שיח" למינהו המסלפים את דמותו החוץ-ספרותית והמותחים את גבולות האינטרפרטציה של יצירותיו אל מעֵבר לסביר. הללו מפרשים לא אחת את שירי אלתרמן כטקסטים חתרניים, ואת עצמם הם רואים כמי שמתפקידם לחשוף את הכוונה הבתר-ציונית המשוקעת כביכול בין שיטיהם של שירים אלה. האופטימיסטים יאמרו שזוהי טיבה של קלסיקה אמיתית: שניתן להפוך ולהפוך בה ולהבינה במעגלי השתמעות הולכים וגדלים; שבכל דור ימצא בה הקורא והמבקר מענה לרגישויותיו החדשות. ללמדך שיצירה זו לא נס לֵחָהּ גם בעידן הבתר מודרניסטי, המבכר את העיסוק הפוליטי במטרה לחולל תמורות מיידיות בהשקפת העולם הפטרונית, הישנה, על פני העיסוק האַ-פוליטי, ההֶרמנוֹיטי, בטקסט ובדקויותיו.

ואולם, האם באמת מבינים בעלי ה"שיח" וה"נַרַטיב" את העולם האלתרמני ואת צפניו? האין הם מבלבלים בין אמירה כנה לאירונית, בין פָּתוֹס לבָּתוֹס, בין תופעה אקראית לגורפת? אלתרמן הֵגן אמנם על ערביי הארץ בכל הזדמנות שאיתר חוסר צדק והתנהגות לא-הוגנת מצד המִמשל הצבאי. ב"טוריו" חזר וטען כי בתואנה ה"ביטחוניסטית" שיש לשמור על חיי אדם אסור להצדיק מעשי עוולה ולהפוך את עצמנו לחיוֹת אדם. אכן, ההומניזם הדריכוֹ מיום שבּו עמד על דעתו, אך אין זה סותר את היותו משורר ציוני במלוא מובן המילה; משורר שכּתב בתקופה שבּה טרם הפכה אהבת העם והמולדת שם נרדף להשקפת עולם "ימנית". הגיע הסילוף לידי כך שבתכנית טלוויזיה, שערכה ד"ר שוש אביגל, הציג המנחה (איש אקדמיה המוּכּר גם כאיש תקשורת מבריק) את "טורו" האירוני של אלתרמן "ארץ ערבית" (בדבר "הָעִיר הַשּׁוֹקֶטֶת אֶל קוּדְס/ שֶׁחָנָה בָּהּ הַמֶּלֶךְ דָאוּד[…] עַל הָרֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ עַרְבִית/ אֲשֶׁר מוּסָה רָאָה מֵרָחוֹק") כשיר המֵגן על זכותו של המיעוט הערבי בארץ. ואם האירוניה הגלויה של שיר ציוני זה לא הובנה כראוי, מה לנו כי נלין על טענות שגויות המלַוות את שיריו המורכבים של אלתרמן, כגון "שירי מכות מצרים", שבהם האירוניה עקיפה, מעודנת ולעִתים כמעט בלתי-מוחשת?

בחתירתם לאובייקטיביוּת, מרבים המבקרים וההיסטוריונים החדשים הללו לדבר על ה"הגירה הבלתי-לגלית", למשל, כדי שלא להזדקק למונחים הציוניים המיושנים "עלייה" ו"העפלה", וכבלי משים נוקטים את זווית הראייה הבריטית. את המושג הציוני "מדינת היהודים" הופכים הם לביטוי של אֶתנוצנטריות ממארת. הגדיל לעשות אחד מהם שהשמיע כלפי אלתרמן את ההאשמה התמוהה הבאה: "את 'שירי מכות מצרים' לא כתב אחד מן החפים מחטא […] את השיר הזה כתב בעל 'אָמרה חרב הנצורים', ה'שמע ישראל' של משה דיין, אביהן של כמה מן המלחמות הפחות צודקות".

הרי לנו טיעון "לוגי" למהדרין ובנוי "לתלפיות": אלתרמן אשם גם בדרך שבּה עתיד היה משה דיין להבין את שיריו ולפרשם שנים לאחר שנכתבו. אם התכוון המחבר לרמוז ל"מיליטנטיוּת" האלתרמנית הידועה, היפוכה של "אהבת השלום" שלו עצמו, הרי שדבריו מסלפים את אלתרמן וקוראים אותו קריאה שגויה (misreading), האופיינית לאנשים המשימים עצמם פלורליסטים ולמעשה אינם אלא בעלי תפיסת עולם אוּניפורמית, שלא לומר טוטליטרית. את "אמרה חרב הנצורים" כתב, כידוע, המשורר בעל השקפת העולם ההומניסטית המובהקת באחד מרגעיו הקשים של העם, בשעה שריחפה סכנה ממשית שהמעטים היושבים בארץ לא יעמדו מול גדודי רומל. זהו מונולוג שמשמיעה החרב ביד נושאהּ בעת שברור לה כי "מֵרֹאשׁ בְּיַד מָוֶת הֻשַּׂגְנוּ", בעודה מתנחמת במחשבה כי לפחות נלחמנו על נפשנו בטרם "אֶל קְרָב אֵין תִּקְוָה חָרַגְנוּ". אין כאן קריאה לאחוז בחרב, להאביד את אויבי העם ולנקום בהם, כי אם "שמחת עניים": ניסיון להעלות את המוראל בשעת מורא גדול; ניסיון למצוא נחמה פורתא בערכי החיים הבוקעים ועולים אפילו מבעד לייאוש ולאפס התקווה. ילמדנו נא המבקר הנכבד מן המוסף הספרותי של עיתון "הארץ" (שקנה לא מעט מפרסומו בזכות תגרת רחוב לא פציפיסטית במיוחד, שניהל עם מבקר בעל השקפת עולם מנוגדת מן העיתון המתחרה), מה פסול מצא בעמדתו המוסרית של אלתרמן בזמן שטפל עליו את ההאשמות שצוטטו לעיל.

קשה שלא להתרשם כי התוויות המסולפות שמדביקים לאחרונה על אלתרמן, מ"ימין" ומ"שמאל", אינן אלא מניפולציות מצד מי שעֵרים לטיבן המניפולטיבי, אך מבקשים בכל מחיר לגנות את אלתרמן ולהאשימו במיני האשמות סרק, או– להפך – לנַכֵּס את המשורר לעצמם מתוך רצון לראות בו אחד מאנשי שלומם. אלתרמן המורכב, ששירתו היא מעשה כלאיים של לאומיוּת ואוניברסליוּת, של כובד ראש והיתול, של אֶתיקה ואֶסתטיקה, זר לרוחם של מבקריו החדשים, והם אינם מעוניינים כלל להכירו בריבוי פניו. ככל שהם מתבצרים בפינתם הנידחת, המחייבת אמירה חד-משמעית ונחרצת, הם אף אינם מסוגלים להכירו. לא קל לאתר ולתאר במדויק תופעות שהן שעטנז וכלאיים, שבָּהן "מִתְעָרְבִים הַחוּטִים שְׁתִי וָעֶרֶב/ וּבִמְלֶאכֶת רִקְמָה עַתִּיקָה/ מְצַיְּרִים הֵמָה כֶּתֶר וָחֶרֶב/ וּמִגְבַּעַת-לֵצִים מַצְחִיקָה" (כדברי אלתרמן במחזהו "אסתר המלכה", מערכה ראשונה, תמונה ראשונה, שורות 20-17).

מכאן, שעד שלא תתחלף האופנה הביקורתית של ה"שיח" הפְּרֶסְקְריפטיבי, הנגוע באינטרסנטיוּת פוליטית חד-ערכית, תוספנה לשלוט בחקר אלתרמן, כמו בתחומים רבים אחרים, תדמיות שגויות וחד-ממדיות כאלה ואחרות, ואיש לא יעז לערער על תקפותן ולערערן. במסווה של ריבוי דעות וחופש דעות, משליטים ה"חוקרים" הבתר-מודרניסטיים והבתר-ציוניים עריצות רעיונית, שכל היוצא נגדה מתחייב בנפשו. כבר הראינו שבעלי ה"שיח" וההיסטוריונים החדשים, שעבורם אין אלתרמן ויצירתו אלא קולב לתליית רעיונותיהם והשקפת עולמם, מגלים ביצירת אלתרמן יסודות בתר-ציוניים סמויים, שלא היו ידועים אפילו לבעליהם. הבאתי כאן אמנם דוּגמאות ללא שמות כדי שלא לפגוע בכותבים ותיקים ובפרי עמלם, אך דוּגמאות קלות אלה שמִּן הביקורת הציבורית מייצגות תופעה של סילוף שיטתי, ההולכת ומתפשטת לאחרונה גם ללב-לִבו של חקר אלתרמן. היא ניכרת גם בדבריהם של מבקרים מרכזיים, קונה לה גדודים של חסידים שוטים, ואין פוצה פה ומצפצף.

רצונם של מבקרים אלה למצוא ביצירת אלתרמן חיזוק לעמדותיהם מונע מהם להבחין ב"איפכא מסתברא", המחוּיך והטרגי-אירוני, שבשירתו הלאומית של אלתרמן, וגורם להם להציג שירה זו כאילו אין היא אלא מאמר מחורז, שניתן לערוך לו פַּרַפרזה. לפי פירושיהם, ב"שירים על ארץ הנגב", למשל, מתואר "כיבוש קולוניאליסטי", בעוד שלמעשה ה"כיבוש" הוא כיבוש של החייאה והפרחה, וה"קולוניאליסטים" אינם אלא נערים ונערות תמימים, חניכי תנועות הנוער, המוסרים את נפשם על מזבחו של רעיון. היכרות מינימלית עם יצירת אלתרמן לסוגֶיה ועם הגותו הפוליטית תוכיח לאלתר שכל המקבל את מושג הכיבוש בשיריו כפשוטו, באופן ליטֶרלי, בלי להבין שהדברים נאמרים באירוניה קלה שמתוך אֶמפתיה, טועה ומטעה. מי שאינו מסוגל להבין, שרק לכאורה אוחזים שירי אלתרמן בהשקפה של אויבי ישראל, בעמדתו של המִדבר המוסלמי, ורק לכאורה הם מזדהים עם נוקטים נקודת המוצא של הצייה המבקשת להישאר ב"בתוליה", מעיד על עצמו כי יש לו קשיים וכשלים חמוּרים בהבנת הנקרא.

את הירתעותו של אלתרמן מהכרזות ציוניות רמות, רתיעה שנבעה מסלידתו מכּתיבה מליצית או בנלית, מפרשים אנשי ה"שיח", שלא כדין, כאילו ביטא בכך עמדה דו-ערכית ביחס לעולם המושגים הציוני. את אמירתו בשירים ציוניים כגון "כביַד סופה" ("עיר היונה"), הם מפרשים כהבטחה שלא לשכוח את הארץ שסימלה פעם את ההוויה השלמה, שלפני החדירה הציונית. דומני שכל בר-בי-רב יבין כי אלתרמן מבטא כאן אל נכון את קנאתו באלה שראו את הארץ כביום היוולדה, לא משום שזו הייתה יפה כל כך בעירומה, אלא משום שהייתה להם לקודמיו (למשל, לחלוצי העלייה השנייה, שעליהם כתב שיר ומחזה) זכות לקחת חלק במעשה בראשית, במעשה החלוצי של כיבוש השממה. רק מתוך נטייתו לכתוב בפרדוקסים ובצירופים אוקסימורוניים הצמיד אלתרמן לאותו "כיבוש", שהתבטא בהפרחה ובמתן חיים חדשים, אֶפּיתטים אלימים ושליליים. אגב, בשיר "אורֵח", אחד משירי "רגעים" משנות השלושים, תיאר אלתרמן הצעיר את אורח ערבי המסייר בתל-אביב הצעירה, יושב בנחת בבית-קפה מול בתיה של העיר הנבנית, ומהרהר – מעשה עולם הפוך – "עַל דְּבַר הַיָּאהוּד מַחְרִיבֵי הַמּוֹלֶדֶת". האם גם כאן יש צורך להסביר את האירוניה של אלתרמן ואת תחבולות ה"איפכא מסתברא" שלו? אתמהה.

בדוגמאות אלה ואחרות מתגלים המבקרים הבתר-ציוניים והבתר-מודרניסטיים כמי שהשקפה אַ-פריורית מעוורת את עיניהם מֵראות נכוחה את הטקסטים שלפניהם. מבקרים אלה גם ממעטים להודות בחובם לקודמיהם, ואוהבים להיכנס לשדה חרוש ולעשות בו כבתוך שלהם. כך, למשל, אפשר למצוא בשיח אלתרמן החדש כמה וכמה דיונים העוסקים ביחסו של המשורר ל"שירי המלחמה", אך דיונים אלה אינם מזכירים, ולוּ במילה אחת, את דיוניהם של טוביה ריבנר ושל מנחם דורמן, שעסקו לראשונה בסוגיה זו, אף טרחו ואספו את שלל העובדות והנתונים. ניתן להשוות רבים מן המבקרים החדשים לתאורנים המסוגלים להחליף בן-רגע את הנורה ולהציף את הבמה וכל אשר עליה באור חדש; ולחלופין, לצַלָּמים היכולים בעזרת החלפת העדשה או המסנן על גבי העדשה, ולהביא בן-רגע לקליטתה של המציאוּת באור חדש; דהיינו, בעלי ה"שיח" הבתר-מודרניסטיים דומים לאותם אוּמנים זריזים (להבדיל מאמני אמת שהאמנות היא חייהם, ולהבדיל מחוקרי אמת, שהמחקר הוא להם דרך חיים), אשר באמצעים טכניים לא מסובכים ובטורח מועט באופן יחסי, מסוגלים להשיג לאלתר אפקטים מרשימים ו"חדשים". הם מציפים את התמונה שעל גבי הזירה באור חדש, בדרך כלל אדום, ומטעים את עצמם ואת זולתם להאמין שפעלולי התאורה שלהם בראו מציאוּת חדשה. אך אם יסיטו לרגע את הזרקור, או יחליפו לרגע את צבעו, יתגלה שהמציאוּת הישנה לא עברה כל שינוי, אלא נותרה כשהייתה; שכל הפעלולים שהופעלו על הזירה לא הרימו תרומה של ממש להרחבת בסיס הידע ולקידום המחקר.

יוצא אפוא שאותם צעירים בתר-מודרניסטיים, בעלי ה"שיח" וה"נַרַטיב" מגיעים תכופות לשדה חרוש, ולאחר שטשטשו את עקבות קודמיהם, הם זורעים בו את זרעי הסילוף. את התוצאות יקצרו תלמידיהם, המגיעים אל השדה מבלי להכירו, ועל כן אף אינם מסוגלים לזהות את הסילוף. משנה לשנה הולכים הסילופים ונעשים בוטים יותר. גם בחייו סולף אלתרמן, והוצג שלא כדין כ"משורר חצר", גרורו של בן-גוריון, או, לחלופין, כמשורר שישב בנתק גמור ב"מגדל השן" של אמנותו, ושר על נושאים פריזאיים בריתמוס המכַני של המטרוֹנוֹם ושל תיבת הנגינה. "לַמְּצִיאוּת יֵשׁ דִּמְיוֹן עָשִׁיר", השיב אלתרמן בחיוך למתנגדיו (ביצירתו המאוחרת "חגיגת קיץ"), ברומזו לגבולות המסופקים שבין מציאוּת רֶפֶרֶנציאלית למציאות וירטוּאלית, בין אמת לבדיה. אולם דווקא הוא, שהשכיל תמיד לשקול במאזניים דקים ומדויקים צדק מול צדק, עוולה מול עוולה, נפל קרבן להאשמות חסרות שחר, שמפניהן התקשה להתגונן. הוא, שידע לשרטט ב"טוריו" דיוקנאות של אישים מפורסמים בשרטוט חדש ומדויק, שחדותו אינה מקפחת את מורכבותו, נאלץ בסוף ימיו לראות כיצד דמותו שלו מתרדדת ומסתלפת בלי הרף. אילו האריך ימים, הוא היה רואה שגם בימינו ממשיכים לסלף את דמותו ואת יצירתו: זה רואה בו מיסטיקון ודורש גימטריות, הנתלה באילן הספִירות, וזה מזהה ביצירתו יסודות בתר-ציוניים שסמויים, שמגלים כביכול את ספקותיו באשר לצדקת קיומנו במרחב השמי. אם בימיו נבע הסילוף מפירוש לא נכון של העובדות, בימינו כבר כמעט שאין צורך בעובדות, שמא תבואנה העובדות ותשבשנה את ה"תיזה". גם הניסיון להציג את אלתרמן כמי שלא כתב בשירתו הקנונית על הארץ בכלל ועל ירושלים בפרט חוטא באחד מאותם סילופים שמקורם בהכללות חד-משמעיות שנולדו בשוגג או בזדון. לעתים הכללות כאלה נובעות מחוסר קשב לנעשה בין שיטי השיר, ולעתים הן תכסיס מצד מי שמבקשים בכל מחיר לגנות את אלתרמן או לנכסו לעצמם.

למקרא דברים כאלה וכגון אלה, שהולכים ומכים שורש ועוברים אגב גררא ממבקר אחד למשנהו, מאליו עולה בזיכרון "טורו" השנון של אלתרמן "תחרות לניסיון", שבּו ספורטאי גוץ, פיסח ונקלה בשם "חופש הסילוף" מתייצב על המסלול לתחרות עם ארבע החֵרויות הגבוהות וקלות הרגליים, ולהפתעת הכול מנצח אותן וזוכה בכתר. אין להתפלא שהוא ינצח אותן בקלות רבה, נאמר בשיר הבנוי כמשל ונמשל בצִדו, כי מי שנתן לו זכות להשתתף במירוץ צריך היה לדעת מלכתחילה שהסילוף סופו שינצח גם את מי שלא ראה בו מתחרה בעל סיכוי כלשהו:

אַרְבָּע חֵרוּיוֹת נוֹדָעוֹת לִתְהִלָּה/ הֶחְלִיטוּ, בִּנְשֹׁב רוּחַ סְתָו קַלִּילָה,/ לַעֲרֹךְ תַּחֲרוּת בְּרִיצָה, לְשֵׁם צְחוֹק,/ וַאֲשֶׁר תְּנַצַּח – זֶה יֻתַּן לָהּ כַּחוֹק […] אַךְ בְּטֶרֶם הִתְחִילוּ/ אֹרַח לָרוּץ,/ נִתְגַּלָּה יְצוּר פֶּלֶא, צוֹלֵעַ וָגוּץ,/ אֵיזֶה חֹפֶשׁ מֻזָּר, חֲמִשִּׁי בְּמִסְפָּר,/ שֶׁאֲפִלּוּ בְּרֶמֶז עָלָיו לֹא דֻּבַּר […] צְחוֹק נִתַּךְ מִסָּבִיב/ כְּמַפָּל הַמָּיִם:/ הֲלָזֶה יִתְחָרֶה עִם קַלּוֹת הָרַגְלַיִם?/ הוּא יִכְרַע! הוּא יִפֹּל! הוּא יִהְיֶה לְקֶלֶס!/ הוּא חִגֵּר, הוּא גַּמָּד, הוּא מָשׁוּל כַּחֶרֶס! […] וּבְמֶרְכַּז הַזִּירָה הִתְיַצֵּב הַסִּלּוּף/ וַיִּקְרָא: לִי הַכֶּתֶר! אֲנִי הָאַלּוּף!//– הַסִּלּוּף זֶה טִיבוֹ! הוּא מַצְנִיעַ פָּנִים,/ הוּא מַתְחִיל בְּרִיצָה/ לְמֶרְחַקִּים קְטַנִּים/ הוּא מַתְחִיל בְּתַחֲרוּת נִסָּיוֹן, קַו לְקַו,/ אֲבָל בָּהּ מְאַמֵּן הוּא אֶת כֹּחַ רַגְלָיו…/ וְלָכֵן, אִם יַרְשֶׁה הָעוֹלָם לוֹ לָרוּץ,/ הוּא יָכוֹל, הַחִגֵּר הַלָּזֶה וְהַגּוּץ,/ לַעֲבֹר כָּל תִּקְווֹת לְאֻמִּים, כָּל חֲלוֹם, / וּלְהַגִּיעַ רִאשׁוֹן/ אֶל מַטְרוֹת הַשָּׁלוֹם!// הַנּוֹתְנִים לוֹ לָגֶשֶׁת לִשְׂדֵה הַתַּחֲרוּת/ מַנְחִילִים לְמַפְרֵעַ תְּבוּסָה לַחֵרוּת.

הטור השביעי, כרך א, תל-אביב תשכ"ב, 166.

עולמנו הבתר-מודרניסטי הוא עולם רלטיוויסטי של אמִתות חלקיות, ללא מִדרג, שכולן כביכול קבילות וראויות לפרסום. עם זאת, כשמתגלה לעיניו של ההיסטוריון, או של חוקר הספרות, אחד מאותם סילופים גמורים, הקוראים ליום "לילה", דומה שעליו לצאת ולהתריע עליו, בטרם יכבשו הסילופים את הזירה ויתבססו בתודעת הציבור, עד שיהפכו לאמת שאינה צריכה ראָיה. כאמור, לא קל לחוקר לקבוע מהי האמת, ולא אחת הוא מוצא עצמו ניצב מול מציאוּת מורכבת ומסוכסכת, שאי-אפשר לתארה אלא באמצעות אמִתות חלקיות, אך בדרך כלל גם לא יתקשה החוקר לזהות את הזיוף הגמור, זה הקורא ליום "לילה". בהקשר זה כדאי גם להזכיר ולהזהיר ללא לאוּת: מטבע מזויף יש בכוחו למוטט מטבע אמִתי ולהוציאו מן המחזור, אך לא להפך; טיבה של יבלית שהיא מתפשטת במהירות ומזיקה לצמחי השדה והגן, אך לא להפך. מן הראוי אפוא לנסות לנכּש את הסילוף הגמור (שהוא לעתים קרובות גם סילוף מגמתי, הנעשה במוּדע ובמתכוון, ולא בהיסח הדעת) עוד בטרם הצליח להכות שורש ובטרם התפשט וכבש שטחים נרחבים.

כל עוד תשלוט הפוליטיזציה באקדמיה (ועוד טרם הבאנו בחשבון את השילוב המשחית שבין הון לשלטון, ולא הזכרנו את המחקרים המוזמנים, שלא נועדו אלא לרַצות את בעלי ההון), יטושטש וייבלע ההבדל העקרוני, החיוני כל כך, שבין במת הנאום הפוליטי לבין קתדרת המרצה. כל עוד ישלטו במדעי הרוח ובמדעי החברה תחומי ה"שיח" הבתר-מודרניסטי, בגילוייהם הפרסקריפטיביים, ילך וייבלע ההבדל העקרוני שבין מחקר לשמו, המרחיב את תחומי הידע, לבין שימוש מניפולטיבי בידע, שאינו תורם דבר למצב המחקר. טשטוש גבולין כזה, מוריד את רמת האקדמיה ונוטל ממנה את ייחודה ואת מעמדה כמקום שבּו שוררת דאגה כנה למצב הידע כמפתח לעתיד העם והאנושות.

טשטוש גבולין זה אף מוריד את ערכו של המרצה והחוקר, שאינו עוד בבחינת שופט מרחיק ראות ונטול משוא פנים, המבקש להכיר את התמונה כולה, על אורותיה ועל צלליה, כפי שהיה בעבר. מעתה מעמדו איש כמעמד עורך דין, "אדוֹוקט" מן השורה, שמתפקידו להגן על "מרשיו" ולהפעיל את כל כוחו הרטורי להוכחת צִדקתם, בעבור "שכר הטרחה" הצפוי לו מידיהם. עד לפני שנות דור, כשאנשי אוניברסיטה יצאו לעִתים נדירות מ"היכל השן" האקדמי והביעו את דעתם מעל הבמה הציבורית, נהג הציבור להטות להם אוזן קשבת, כי האמין שדבריהם נאמרים מתוך יֶדע רחב, ונובעים מתוך שאיפת-אמת להביא את הידע שברשותם לאותה דרגה של שִכלול, שבכוחה להעמיד תמונת מציאוּת שלמה ומורכבת, נטולת דעות קדומות ואינטרסים נלוזים. יש לעשות הכול כדי להחזיר מצב "תמים" זה על כנו, שכּן ה"תמימות", לצורך העניין שבמרכז מאמר זה, אינה נאיביוּת כי אם שלֵמוּת, והיפוכה אינו התחכום, כי אם השבר והמשבר.