קרש מוט קרש מוט - סוכתנו בל תימוט!

"סוכתנו" – על שיר-ילדים שחיבר אלתרמן לחג הסוכות תרצ"ה

פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1788, 6/10/2022

חדשות בן עזר 1788
.pdf
Download PDF • 80KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



את השיר "סוּכָּתנוּ" חיבּר נתן אלתרמן בספטמבר 1934 לרגל חג הסוכות תרצ"ה. שיר זה משתייך לחטיבת שירי-ילדים מוקדמים – מקור ותרגום – ששלח המשורר הצעיר אל עיתוני הילדים (על-פי-רוב אל ה"מוסף לילדים" של העיתון דבר אך גם לעיתונים אחרים). לכאורה אין שיר זה אלא שיר-ילדים "רגיל" של משורר מתחיל, שעד אז לא פִּרסם שירים "קנוניים" רבים בעיתונות ובפֶּריודיקה העברית, ושמו טרם נודע ב"קריית ספר" העברית בת-הזמן. ואולם קריאה שהויה מגלה שאין מדובר ב"חטאֹת נעורים" או בפרי בוסר. להפך, "סוּכָּתנוּ" הוא שיר מרוּבּד ומורכב, ה"מתחפש" לשיר-ילדים קל ופשוט.


"סוכתנו" אינו דומה לשירי סוכות האחרים שנכתבו למען ילדי הארץ (להבדיל משירי-הילדים המרוּבּדים של ביאליק, למשל, שנכתבו ברובם המכריע בגולה, למען ילדי ה"חדר" או "החדר המתוקן"). שיר-הילדים של אלתרמן "מתכתב" במיומנות רבה עם ארון הספרים העברי ועם ספרות הילדים המודרנית, אף מעמיס על-גביהם את מִטענו האישי ואת אירועי האקטואליה.


מדובר בשיר שבּוֹ הפגין המשורר הצעיר את כוחו ואת יכולתו לִפנות באופן סימולטני לקהלים שונים: ברי, השיר נועד בראש וראשונה לילדים שייהנו מן הפעילוּת הקדחתנית והמואצת של הבנאים הצעירים ומן השמחה האופפת אותם מכל עֵבר. ואולם במקביל שיר זה נועד גם לקורא הבוגר והמנוסה, שיבחין בקֶשֶׁת הרעיונות של משורר שנון ומחוכם, ש"הִלחים" אלה לאלה מילים וצירופי מילים מן המקורות הקדומים כדי לצרפם אל יסודות מודרניים ולשדר באמצעותם מסרים אקטואליים ועל-זמניים ששום ילד לא יבינם.

*

שורשיהם של שירי-הילדים של אלתרמן נעוצים כמובן בבית אבא: אביו יצחק אלתרמן, שהיה כידוע מחלוצי גן הילדים העברי ומקובעי דפוסיו, לימד בעלומיו בבית-ספרו של אהרֹן ליבושיצקי, שהיה המשורר הראשון שכּתב ופרסם שירים מחורזים ושקולים בשפה העברית לבני הגיל הרך. בשנת 1909 פתח יצחק אלתרמן גן-ילדים עברי בוורשה, ובו לימד את חניכיו הרכּים על-פי שיטת פְרֶבּל, שעיקרה משחקים סמליים, דקלומים, חידות, מערכונים מחורזים, שירים וריקודים, על-פי סדר מחזורי קבוע. בתכנית הלימודים של הגן נודע כמובן מקום חשוב לשירי החגים המשתלבים במערכת המחזורית של עונות השנה.


בשנת 1910, היא שנת הולדתו של בנו נתן, יסד יצחק אלתרמן בוורשה "קורסים פרבּליים" לגננות עבריות. באותה עת לא שררו בפולין כל אותן הגבלות חמורות על החינוך העברי שהוטלו ברוסיה על-ידי המשטר הצארי הרופף של טרם ימי "המלחמה הגדולה". על כן נדדו אליה אנשי חינוך מובהקים, שגדלו ונתחנכו ברוסיה, כדוגמת יצחק אלתרמן ויחיאל הלפרין, אביו של המשורר יונתן רטוש, שהקימו בוורשה את גני הילדים הראשונים ששפתם עברית.


עם פרוץ המלחמה העביר יצחק אלתרמן את "הקורסים הפרבּליים" שלו למוסקבה, שבּהּ התפתחה באותה עת פעילות ענפה בכל תחומיה של תרבות ישראל, תודות לסניף "תרבות" שפעל בעיר. אחר-כך עבר יצחק אלתרמן לאודסה, למרכז העברי החשוב ביותר שפעל באלפיים שנות גולה (הוא עלה בהֶשֵּׂגיו האינטנסיביים אפילו על המרכז העברי ב"תור הזהב" בספרד), וביחד עם יחיאל הלפרין יסד שם סמינר לגננות. תחת עינו הפקוחה של אחד-העם נוצרה באודסה כל התשתית שנדרשה לימים למערכת החינוך הישראלית.


באודסה הוציאו השניים לאור, בעריכה משותפת, את כתב-העת הַגִּנָּה – דו-ירחון לענייני גן-הילדים (1918), שבּין משתתפיו היה ח"נ ביאליק, שהִרבּה אז לכתוב לגיל הרך, כדי למלא את החסר שהורגש בשירי-עם ובשירי-ילדים: בשירי-ערש, בשירי משחק, בשירים לחגים וכו'. השָׁנים שבּין שתי מלחמות העולם היו שנות פריחה בתחום ספרות הילדים העברית. אפילו שירי הילדים של ביאליק "הקשיש" לא חוּבּרו ברוּבּם אלא בשנים שלאחר המלחמה והמהפכה. רבים משירי-הילדים שלו נכתבו בגרמניה שבָּהּ ישב המשורר שלוש-ארבע שנים במעמד של "אורח נטה ללון", ויכול היה להתרשם מרמת ההפקה הגבוהה של ספרי-הילדים הגרמניים ומאיוריהם היפים. שיריו לילדים נאספו לראשונה בספר שירים ופזמונות לילדים רק ב-1933, כשנה לפני מותו.


אלתרמן המשיך אפוא לכאורה את דרכו של אביו, שכָּתב שירים לגיל הרך כחלק מפעילותו הפדגוגית (כדוגמת שיר-הילדים "יש לנו תיש"). משפחת אלתרמן לאגפיה סיפקה למשורר הצעיר הזדמנויות רבות לִפנות אל עולם הילד. אם לא די במסכת עיסוקיו של האב בתחומי החינוך לגיל הרך וספרות הילדים העברית, הרי שגם דודו של נתן אלתרמן, אחי אִמו, הסופר והעורך שלמה-זלמן אריאל (לייבוביץ) הידוע בכינויו "ז' אריאל", עסק בעיקר בספרות ילדים ונוער. הוא חיבר, ערך ותרגם ספרי ילדים רבים ובהם ספרי לימוד פופולריים שרוב ילדי ישראל התחנכו לאורם. ביחד עם לוין קיפניס ערך ז' אריאל את ספרי מקראות לבתי ספר, שנפוצו למן שנת תרצ"ג ואילך במהדורות רבות, וביחד עם נתן פרסקי ומשה בליך ערך את מקראות ישראל שהיה אחרי הקמת המדינה ספר הלימוד הנפוץ ביותר במערכת החינוך הישראלית. בחוגי הסופרים והמחנכים נודע שמו כפופולריזטור נלהב של אגדות הילדים בזכות עשרות מעשיות שתרגם מלשונות אירופה ומאגדות חז"ל, ועיבדן לעברית "קלה" ומושכת לב, כדי להכשירן לקורא הצעיר.


בין ספריו הרבים ראוי לציוּן מיוחד הקובץ 101 מעשיות, אגדות וסיפורים (תל-אביב 1930), שנדפס בלוויית ציורי צבע גדולים, והיה בלי ספק הקובץ הגדול והמרשים מסוגו שיצא עד אז בעברית. ז' אריאל היה גם בין עורכי האנציקלופדיה לילדים "מעיין".


בסדרת ספרי מקראות ישראל, ששימשה כאמור במשך שנים את תלמידי ישראל ברוב בתי הספר הממלכתיים, ניתן למצוא אחדים משיריו לילדים של נתן אלתרמן, שכבר נודע בשלב זה בכל אתר ואתר, הן בזכות כוכבים בחוץ הן בזכות "שירי העת והעיתון" שלו. ז' אריאל "גִייס" את אחיינו הצעיר, שוויתר על הכשרתו האקדמית באגרונומיה ובחר לעסוך בספרות, והציע לו משימות ואתגרים למכביר. לא אחת הציע לו לתרגם לפרנסתו יצירות ילדים ונוער מספרות העולם – בפרוזה ובחרוזים – ואלתרמן בדרך-כלל "הפשיל שרווּלים" וביצע את המשימה.


על היסודות שחִלחלו ממורשתם של האב ושל הדוד, וכן על אווירת הבית שהייתה ספוגה באהבה לספרות ילדים ונוער, יעידו שיריו הרבים של נתן אלתרמן, שבתשתיתם מוטיבים, תבניות ודפוסים מספרות הילדים לסוגֶיהָ. זיקתו האמיצה לספרות הילדים ניכּרת מכותרות שירים הכלולים בכוכבים בחוץ כגון "כיפה אדומה" ו"רועת האווזים", וכן משיבוצם של מוטיבים ילדיים בשיריו מענייני דיומא – שירי "רגעים" ושירי "הטור השביעי". כאן נכללו, למשל, שירים כדוגמת "אגדה על ילדים ביער" (הפותח במילים "אַגָּדָה גֶּרְמָנִית מִסִּפְרֵי אַחִים גְּרִים"), השיר "אוהל הדוד סם" (על משקל "אוהל הדוד תום") והשיר "משפט פינוי" שנקרא בגרסה הראשונה "משפט פינוי או מאגדות אנדרסן".


היסודות היפים והתמימים של העולם האגדי העומדים ביצירת אלתרמן אין בהם כדי להעלים את צִדם המנוגד: את הכיעור והאימה המצויים בשירים אלה המשַׁקפים את העולם המודרני, הקר והמנוּכּר. אלתרמן הִצעיד את כיפה אדומה ואת גיבוריהן של אגדות הילדים הנודעות ביערות-העד כדי לרמוז על התעצמות האימה הטֶבטונית שהלכה ונקשרה מעל ראשו כחשרת עבים כבדה בזמן שנתחברו שירי כוכבים בחוץ.1

*

בשנת 1931 החליטה מערכת דבר לצרף לעיתונהּ מוסף חודשי לילדים. "המוסף לילדים" התפרסם לראשונה ב-2 באוקטובר 1931 ויצא כסדרו במשך חמש שנים, עד שבפברואר 1936 התחיל לצאת השבועון דבר לילדים כחוברת עצמאית. אלתרמן הצעיר השתתף לא אחת ב"מוסף לילדים" של עיתון דבר, במיוחד בהתקרב החגים והמועדים. כך, למשל, המעשייה המחורזת הארוכה שלו "זה היה בחנוכה או: נס גדול היה פֹּה" ראתה אור ב"מוסף לילדים" בחנוכה 1933, ומערכת החינוך הארץ-ישראלית הרבתה להשתמש בה כבמסכת לחג.


את שיר הילדים "סוכתנו", הכולל שלושה בתים ופזמון חוזר, פִּרסם אלתרמן לראשונה לכבוד סוכות תרצ"ה בכתב-העת עתוננו לילדים קטנים,2 והוא חזר פרסמוֹ בספר הלימוד מקראות ישראל שנערך כאמור על-ידי דודו זלמן אריאל, שהגיע לרוב ילדי ישראל. היום ידוע שיר זה בשני לחנים: לחנו של נחום נרדי ובלחנו של דניאל סמבורסקי (האחרון כולל רק את שני הבתים הראשונים):

​קֶרֶשׁ, מוֹט, קֶרֶשׁ, מוֹט, סֻכָּתֵנוּ בַּל תִּמּוֹט! וָו אֶל וָו, קִיר אֶל קִיר, קוּם וּבְנֵה, בַּנַּאי צָעִיר! שָׁמָּה רוּץ, הֵנָּה פְּנֵה – סֻכָּתֵנוּ קוּם ובְנֵה! קֶרֶשׁ, מוֹט סֻכָּתֵנוּ בַּל תִּמּוֹט

​זֵר תְּמָרִים וַהֲדַסִּים לְתִפְאֶרֶת לָהּ נָשִׂים, בִּפְרָחִים אוֹתָהּ נַפְרִיחַ, נְקַשְּׁטֶנָּה בְּשָׁטִיחַ, עַד יַגִּיד כָּל רוֹאָהּ אֵין כָּמוֹהָ נִפְלָאָה! קֶרֶשׁ מוֹט...

​אֵין כָּמוֹהַ עוֹד לְחֵן, לְקִשּׁוּט כָּמוֹהָ אֵין... כָּל הָעִיר לָהּ כַּף תִּמְחַא וְתָרִיעַ בְּשִׂמְחָה: אֵין כָּזוֹ מַעֲשֶׂה אָמָּן מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן!

לכאורה "סוכתנו" הוא שיר-ילדים רגיל, שאינו דורש הבהרות ופירושים, אך – כפי שניסיתי לא פעם להראות במאמריי על פזמוני אלתרמן שהתפרסמו מעל דפי "חדשות בן עזר" ויראו אור בקרוב בספר – גם בשירים העממיים (הפזמונים ושירי הזֶמר, השירים והדקלומים לילדים) שבהם המילים נראות לכאורה כה פשוטות וישירוֹת, לפנינו "פשטות" המוליכה שולל את ציבור הקוראים והמאזינים.


אם מַשווים את השיר שלפנינו לשירי סוכות אחרים שנכתבו אז או בשנותיה הראשונות של המדינה (שירים שחיברו לוין קיפניס, רפאל ספורטה, רבקה בַּסמן, אוריאל אופק ועוד), ניתן להבחין לאלתר בהבדל שבין שיר-ילדים מן השורה לבין שיר מורכב שנועד גם לילדים.


בשירו של אלתרמן הצעיר ניכּרים עדיין עקבותיהם של שירי-ילדים של ביאליק (ביאליק הלך לעולמו כחודשיים לפני פרסום "סוכתנו"). כך, למשל, בשורות "קִיר אֶל קִיר, / קוּם וּבְנֵה, בַּנַּאי צָעִיר!" מורגשת השפעתן של שורות משיר הילדים הביאליקאי "המכונית" (כגון "עִיר אֶל עִיר תַּחֲרֹז בְּלִי חוּט"), ובכל פינות השיר מדהדות שורות משיר-העם הביאליקאי "מי יודע עיר לישטינא ומשירי-הילדים "מקהלת נוגנים", "מיכה אמן-יד" ו"קטינא כל-בו", כמו גם משירי הסוכות הרבים שפִּרסם ביאליק במרוצת השנים.3


אלתרמן הושפע כאן ככל הנראה גם משיר-הילדים "בונים סוכה" מאת עמנואל הרוסי שהתפרסם שנתיים לפני שירו "סוכתנו" במוסף לילדים של העיתון דבר (או שמא "התכתב" אלתרמן עם שירו של עמנואל הרוסי?).4 פתיחת שירו של אלתרמן ("קֶרֶשׁ, מוֹט, קֶרֶשׁ, מוֹט [...] קוּם וּבְנֵה בַּנַּאי צָעִיר!") מזכירה את שירו של הרוסי המתאר את הדחיפוּת הקדחתנית של הקמת הסוכה בכלי העבודה ובחומרים העומדים לרשות הבנאי הצעיר לבנייה ולקישוט :

"פַּטִּישׁ, מַסְמֵר / נִקַּח מַהֵר. / סֻכָּה לִבְנוֹת, / בָּנִים, בָּנוֹת! / לָה לָה... //

קְרָשִׁים נִקַּח / וַעֲנָפִים לִסְכָךְ. / קָשֹׁט הַגַּג / לִכְבוֹד הֶחָג! / לָה לָה...//

קָנֶה, קָנֶה, / סֻכָּה נִבְנֶה. / קְרָשִׁים נִקַּח, / קְנֵה סוּף לִסְכָךְ. /

מַהֵר, מַהֵר / פֶּן נְאַחֵר; / אֵין פְּנַאי חַכּוֹת – / כְּבָר עֶרֶב סֻכּוֹת".

שירו של אלתרמן, כמו שירו של עמנואל הרוסי, מונה תחילה את כלי העבודה. גם בשיר "שבחם של הכלים" (עיר היונה) דרש אלתרמן בשבח אותם מכשירים שבדרך-כלל, אין רואים בהם אלא כלי-שרת בדרך להשגת המטרה, וכשזו מושגת – מניחים אותם בצד ושוכחים להודות להם על חלקם בהשגת היעד: "נֹאמַר שִׁבְחָם שֶׁל הַכֵּלִים: / הַמּוֹט, הַמָּשׁוֹט, הַכֶּבֶל, / הָאֻנְקָל, הַסֻּלָּם, שֶׁדִּלְּגּוּ כַּיְּעֵלִים / בְּקוּם לַמִּלְחָמָה דְמֵי הֶבֶל".


בהמשך נזכרים כלים שונים: הוָו, השרשרת, כלֵי הרכב והשיט, הפנס, הצפירה, המפה, המצפן, המנוף, הצבת, הסכין המקופלת, החגור, הסנדל, כלי הקשר, האֵת, המַקֶּבֶת ועוד. ביניהם בולטים שלושה כלים הנטולים מפּרשת יעל אשת חֶבֶר הקֵּיני: "מַקֶּבֶת", "הלמוּת עמֵלים" ו"יתד", שאינם נזכרים כאן במקרה.


אלתרמן השתמש בצירוף "שֶׁדִּלְּגּוּ כַּיְּעֵלִים", כדי להזכיר את יעל – הגיבורה הזרה שהרגה את סיסרא ובכך הטתה את הכף לטובת בני ישראל בקרב עם הכנענים. לפיכך נזכרים כאן גם המקבת, הלמות העמלים והיתד מפרשת יעל וסיסרא ומשירת דבורה, ללמדֵנו שלפעמים גם יתד או אפילו וָו קטן יכולים לשנות את תוצאות הקרב ולחרוץ גורלות (בחינת "הכל בגלל מסמר קטן"). ובל נשכח: "קין" (ששבט הקֵיני הנקרא על שמו חרץ כאמור את גורלהּ של מלחמת יבין מלך חצור בבני ישראל) פירושו להב החרב או החנית, ואף הוא שייך לאותה "מסכת כלים" שבבסיס השיר.

*

אלתרמן הושפע אפוא מקודמיו או "התכתב" אתם; ואולם בשלב זה כבר התחילו שיריו להפליג למחוזות אחרים. בשנות השלושים המוקדמות הוא עדיין חָבַר כביכול למשוררי ארץ-ישראל והמשיך לכאורה את שירת הילדים של אביו, אך מקורות ההשפעה וההשראה שלו היו שונים מן המקובל בדור האבות: הוא התפעל מספרות הילדים הרוסית המחורזת (קורניי צ'וקובסקי, סמואיל מרשק, ארקדי גאידר ועוד). שיריו המוקדמים שנגנזו מעידים שהוא "התכתב" באותה עת גם עם גדולי המסַפרים של ספרות הילדים הצרפתית: ז'ול ורן, אלכסנדר דיומא, הקטור מאלו, ז"ה רוני (Rogny) ועוד.


במיוחד הושפע אלתרמן מיכולתם של הסופרים האירופיים להפיל את החיץ בין הטבע לבין התרבות (Nature & Art). השיר "סוכתנו" מדבר בגלוי על הקמת סוכה ממוטות ומקרשים, אך מאחר שהוא עוסק גם בענייני אסתטיקה – בקישוט ובייפוי – כלולים בו גם רעיונות "אַרְס פואטיים" סמויים מתחומי האָמנות והאוּמנות. השיר מסתיים במילות ההתפעלות: "אֵין כָּזוֹ מַעֲשֶׂה אָמָּן / מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן!", להזכירנו שלפנינו גם תיאור של אמנות הנבנית מצלילים, מילים ומשפטים, מִזֵרי פרחים ומִשטיחים, ולא רק תיאור של בנייה כפשוטה מִקרשים, מוטות וקורות.


ספר יצירה הקבלי מתאר את בניית העולם מאותיות, וגם כאן יש לאותיות תפקיד בבניית הסוכה, המִשכּן הארעי של שמונת ימי החג. אם העברית יצרה את הביטוי "כף אל כף",5 מדוע לא ייאמר בה "וָו אֶל וָו"? הרי הכ"ף היא אות מאותיות האלפבי"ת, ממש כמו הו"ו; וכדאי להַשוות עם השורות "וּצְחוֹק עִם כָּל אִמְרָה קוֹלַעַת / וּמְחִיאוֹת כַּ"ף וּקְרִיצוֹת עַיִ"ן" הכלולות במעשייה המחורזת לילדים של אלתרמן "מעשה בפ"א סופית".


האם אך מקרה הוא שהשיר פותח במילה "קרש" שבָּהּ משולבות שלוש מאותיות האלפבי"ת בסדר עוקב? השורה "וָו אֶל וָו, קִיר אֶל קִיר" עשויה לרמוז שבּין אותיות האלפבי"ת יש גם אותיות כמו בי"ת ודל"ת שצורותיהן הגרפיות ושמותיהן מעידים על מקורן בשדה הסמנטי שעניינו בניית קירות הבית וקביעת פתחיו. נזכיר בהקשר זה שבמעשייה של אלתרמן לילדים "מעשה בפ"א סופית", לאחר שיוצאת הפ"א העלובה (תרתי-משמע!) מן הספר בטפיחת דלת (דל"ת), כל הדברים בעולם נשארים בלי סוף והבריות פעורי פיות (פ"א = פה), כאילו איזה בורג (או ו"ו) נשלף מהעולם.


נזכיר עוד שבמעשייה "מעשה בחיריק קטן" מטפס החיריק על מצוק גבוה ותלול, ולבסוף מגיע למעמד של חוֹלם הניצב בראשו של "הר וָו" (אם יש בעברית צירופים כגון "הררי אָלֶף" ו"הר בֵּית ה'", מדוע ייפקד מקומו של "הר וָו" משמות ההרים?). והרי גם בשיר-הילדים "סוכתנו" נזכר פעמיים הוָו (ולא ה'מסמר' משירו של עמנואל הרוסי). ובכלל, השיר מקיף שלושה בתים בני שש שורות ועוד שני רפריינים בני שתי שורות, ובסך-הכול יש בו 22 שורות, כמניין אותיות האלפבי"ת. המספר 22 מסמל ביצירת אלתרמן את הלשון העברית ואת "העיר העברית הראשונה",6 וכאן נרמז שמלאכת הבנייה באותיות אינה נופלת בערכה ובחשיבותה ממלאכת הבנייה במוטות ובקרשים.

*

לגבי דידו של אלתרמן , בניית בתי העיר כמוה כבניית בתיו של שיר. הוא ראה בַּמשורר אדריכל הבונה בתי שיר, ומאכלס בהם "עיר" גדולה ותוססת, רבת רבעים, רחובות ושׂדרות. מלאכת בנייתו של כֶּרך שירים כמוה כמלאכת בנייתו של כְּרך, עם בתים ושערים, סוֹגְרים ובְריחים. לא רק המילה העברית 'בית' משותפת לעיר ולשיר; גם המילה הלועזית stanza – 'תחנה' – משותפת לכתיבת שירים ולתכנון המרחב האוּרבָּני. המשורר אליבא דאלתרמן כמוהו כאדריכל, שבְּרק-דמיונו ממריא עם סרגל ומחוגה שעה שהוא מקים כְּרך [ = כֶּרך] ובו בתים, כִּיכָּרות, תחנות, שווקים, רציפים וגשרים.


קריאות העידוד וההשבעה בשיר "סוכתנו" –"בַּל תִּמּוֹט" ו"קוּם וּבְנֵה" – מורכבות מצירופי מילים הנטולים מארון הספרים העברי. צירוף המילים "בַּל-תִּמּוֹט" הוא צירוף מקראי טעון, המשובץ בעיקר במזמורי תהִלים (מו, ו; צג, א; צו, י; קד, ה), בתפילה לקיומה של תבל, וכך גם בדברי הימים ("חִילוּ מִלְּפָנָיו כָּל-הָאָרֶץ אַף-תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל-תִּמּוֹט"; דבהי"א טז, ל). המילים הללו אינן מנותקות מן ההקשר האקטואלי. שנת 1934 הייתה שנה של מאורעות דמים שאיימו על יציבות היישוב היהודי וריפו את ידי החלוצים. סוכה היא אמנם מִשכּן-עראי, ולא משכן-קבע, אך גם סוכה ואוהל הם חלק מן המִפעל הציוני העוסק בכיבוש השממה ובגירושהּ.


אלתרמן (שתולדותיו עד 1934 כללו נדודים במזרח אירופה, התאקלמות בתל-אביב, לימודים במערב אירופה וחזרה לבית אבא-אימא) ראה את המצב היהודי (condition juive) גם בהֶקשריו הגלובליים, ולא בהקשריו הלוקליים בלבד. למילים "בַּל-תִּמּוֹט" ששילב בשיר-הילדים "סוכתנו" נודעה אז גם משמעות אוניברסלית, ולא לוקלית בלבד: שנת 1934 היא השנה שבָּהּ התחזקו עד מאוד המשטרים הפאשיסטיים בגרמניה ובאיטליה, וניכּר שאלתרמן חרד גם לשלמות העולם ומייחל גם לכך ש"תֵּבֵל בַּל-תִּמּוֹט".


מילות הציוּוי "קוּם וּבְנֵה" טעונות אף הן במשמעויות הקשורות בעבודת הקודש ובבניית מקדש, כבדברי דוד לשלמה: "קוּם וַעֲשֵׂה [...] וְקוּמוּ וּבְנוּ אֶת-מִקְדַּשׁ ה' הָאֱלֹהִים" (דבהי"א, כב, טז – יט). בשירו של אלתרמן הילד מתבקש לקום ולִבנות את הסוכה, אך אל קוראים הבוגרים שלוחים בקשה וציווּי לעסוק בבניית בית שלישי ושלא להירתע מ"יום קטנות". המילים "בַּל תִּמּוֹט" ו"קוּם וּבְנֵה" נקשרות גם אל שיריו הלאומיים של ביאליק, כגון לשורות ההבטחה שבשירו "על סף בית המדרש": "לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ, / מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים".

*

חז"ל הן ראו ב"סוכה" סמל לחידוש מלכות ישראל, ובברכת המזון של ימי חג הסוכות נקבעה התפילה המבקשת: "הָרַחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפָלֶת" (על בסיס הפסוק "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם"; עמוס ט, יא). השיר "סוכתנו" איננו רק שיר-ילדים ליטֶרלי על בניית סוכה לקראת החג. זהו שיר לאומי-ציוני, המאיץ בחלוץ לִבנות ולהיבנות.


וגם רמזים אקטואליים משולבים בו. תיאור הסוכה המקושטת ב"זֵר תְּמָרִים וַהֲדַסִּים" מתכתב עם תיאור בניית הסוכה של שָׁבי ציון בימי עזרא ונחמיה: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" (נחמיה ח, טו). גם ב-1934 הגיעו ארצה רבבות עולים שאלתרמן קרא להם ב-1934 בשירו "חתימה טובה" בשם "שָׁבֵי גּוֹלָה". גם אותם עולים חדשים, שלא הגיעו ארצה ממניעים ציוניים, נעשו ציונים בכורח הנסיבות וסייעו בהקמתה ובקימומה של סוכת דויד הנופלת.


בשנת 1934 כתב אלתרמן גם את שירו הציוני "שיר בוקר" לסרט התעמולה "לחיים חדשים". כאן מבטיחים החלוצים הצעירים למולדת: "אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ, / אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד. // נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט / וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים", ובשיר הילדים "סוכתנו" מבטיחים הבנאים הצעירים:


בִּפְרָחִים אוֹתָהּ נַפְרִיחַ,

נְקַשְּׁטֶנָּה בְּשָׁטִיחַ,

עַד יַגִּיד כָּל רוֹאָהּ

אֵין כָּמוֹהָ נִפְלָאָה!


מהבטחתם של החלוצים לקשט את הארץ וליַפותה ("אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד"), ולפרוש לה מרבדי גנים, כמו גם מהבטחתם של הבנאים הצעירים בשיר "סוכתנו" לקשט את הסוכה בפרחים ובשטיח, מהדהדים כמדומה דברי הנביא יחזקאל על האומה שהושפלה והוזנחה, עד שאלוהיה – כגבר נדיב ואוהב – בחר להלבישהּ בבגדי מחלצות ויִיפּה אותה עד למאוד:


וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי [...] וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל-אַפֵּךְ וַעֲגִילִי עַל-אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּרֹאשֵׁךְ [...] וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה. (שם טז, ו – יד).


גם הפזמון "שיר בוקר" וגם שיר-הילדים "סוכתנו" הם לדעתי שירים ציוניים, המבקשים לקומם את סוכת דויד הנופלת, לפרוש לה שטיחים וליפותה עד שכל רואיה יודו במלוא פיהם ביופיה ובתפארתה.

*

כשישב אלתרמן בשנת 1931 בננסי שבצפון צרפת, הוא חיבר את שירו המוקדם "בגן בדצמבר",7 שבּוֹ תיאר במשתמע את החיים האסתטיים, אך החלולים והמנוכָּרים, שבהם שרוי האדם המודרני, בכלל (ויהודי ארץ-ישראלי כמוהו, בפרט). בעודו יושב בקצה מערב, הוא שילב בשיר את נוסח התפילה המודרני הפותח במילים "פְּרֹשׂ עָלַי סֻכַּת שַׁלֶּכֶת" – סירוס של מילות תפילת ערבית היהודית ("וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ").


צירופה של ה"סוכה" ל"שלכת" מתאים לכאורה לשיר סתיו הנפתח במילים: "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֶרֶת / סְתָו נָאֶה שֶׁלִּי". ואולם, שירו זה של אלתרמן הן נקשר לפי כותרתו בדצמבר שהוא חודש חורפי (שאינו מציין רק את סוף השנה, אלא מסמל בספרות המערב גם את סוף החיים עקב מעטה השלג הפרושׂ על פניו).


למעשה אלתרמן השתמש בשיר מוקדם זה במילה "סתיו" בהתאם להוראתה של המילה היחידאית 'סתו' (שיה"ש ב, יא-יב), המציינת בתנ"ך את החורף, ולא את עונת המעבר שבין הקיץ לחורף.8 הנוף האירופי הקר והמנוּכּר שבשיר המוקדם עומד בניגוד אוקסימורוני להרגשה הפמיליארית והחמימה הבוקעת מתפילה ערבית שבסידור התפילה היהודי. הנוף הצפוני מנוגד גם לנופים המזרחיים העולים מפסוקי שיר-השירים ולאקלים האופייני לנופים אלה.


כשנאלץ נתן אלתרמן הצעיר ללמוד בצפון אירופה, הוא התגעגע לחבריו ולאווירה התל-אביבית הבראשיתית שחווה בעיר הצעירה בין השנים 1925 – 1929. הוא מתח קו של אנלוגיה בין העיר המערב-אירופית המפויחת והשוקעת לבין העיר הלבנה שהלכה אז ונבנתה על חולות הזהב (השוואה כזו עומדת בבסיס אחדים משירי כוכבים בחוץ, המתארים בעת ובעונה אחת עיר נבנית ועיר שוקעת ההולכת לבית-עולמה). במילים "פְּרֹשׂ עָלַי סֻכַּת שַׁלֶּכֶת" הוא העמיד זה מול זה את החורף (סתו) האירופי ובו אילנות עירומים העומדים בתוגת שממונם ואת חג האסיף הישראלי, השמח והעטור בפֵרות האילן – חג שבּוֹ נאמרת התפילה "וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ".


ייתכן שגם השיר "יין של סתו" – שיר-הסתו היחיד הכלול בכוכבים בחוץ – הוא שיר המתאר 'סתו' במשמעות המקראית, כלומר, חורף, עם "יְרִידֵי הֶעָנָן וְהָרַעַם" שלו. שיר זה, המפציר באהובה להרדים את הזיכרונות הרודפים אותה ("זֶה עוֹבֵר וְנִשְׁכָּח"), חוזר אל שירו המוקדם של אלתרמן "בגן בדצמבר" שנגנז, שהרי הוא מתכתב עם המילים "פְּרֹשׂ עָלַי סֻכַּת שַׁלֶּכֶת" של השיר המוקדם, ומסתיים במילים: "זֶה הוֹפֵךְ רַק לְזֹהַר שַׁלֶּכֶת נִפְרֶשֶׂת / וְכֹבֶד טִפּוֹת בַּסְּכָךְ". מוטיבים כאלה נדדו אפוא משירת הבוסר של אלתרמן ומשיריו לילדים אל מיטב יצירתו ה"קנונית".


להלכה, שירו של אלתרמן לילדים "סוכתנו" הוא שיר רגיל ופשוט, אך פרושה בו ומעליו מניפה רחבה של גוונים וגווני-גוונים המשַׁקפים את מצבו האישי של אלתרמן ואת המצב בארץ ובעולם בעת היכתבו. מניפה ססגונית זו לא דהתה גם לאחר שהמשמעים האקטואליים המשולבים בה כבר אבד עליהם כלח. כאמור, לפנינו שיר ציוני המזכיר לעושים במלאכה שבתום הישיבה בסוכה יש לדאוג למשכן הקבע – להקמתו ולביצורו. לפנינו שיר המצַווה על הבנאים הצעירים לדאוג ל"סוכת דויד הנופלת", לייפות אותה ולקשטה בכל צבעי השטיחים והמרבדים שהם פורשים על שדותיה ותולים על קירותיה.


הערות:

  1. על שירי הילדים של אלתרמן ראו בהרחבה בספרי תֵּבת הזִמרה חוזרת: על שירי הילדים של נתן אלתרמן, תל-אביב 2005.

  2. עתוננו לילדים קטנים, שנה ג' גליון א-ב, י"ד בתשרי תרצ"ה (23.9.1934).

  3. ראו מאמרי על שבעה שירים לסוכות מאת ח"נ ביאליק ושובר בצדם

  4. עמנואל הרוסי, "בונים סוכה", מוסף לילדים של העיתון דבר, י"ד תשרי תרצ"ג, 14 באוקטובר 1932.

  5. ראו למשל: "כְּשֶׁיֵּשׁ חַס וְשָׁלוֹם דִּינִים עַל יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי רִקּוּדִים וְהַמְחָאַת כַּף אֶל כַּף נַעֲשֶׂה הַמְתָּקַת הַדִּינִין" (ליקוטי מוהר"ן י: א-ב) . חלקו הראשון של הספר ליקוטי מוהר"ן ראה אור בשנת תקס"ח (1808), בחיי רבי נחמן מברסלב, ואילו חלקו השני נדפס, בנפרד, רק לאחר פטירתו של רבי נחמן, בשנת תקע"א (1811).

  6. כאשר כתב בשירו "ערב רחוק" (עיר היונה) על צעירה ארץ-ישראלית בת עשרים ושתיים, הוא יצק לדמותה את מאפייני העיר העברית הראשונה, סמל תחיית העם בארצו, ואת אלה של השפה העברית בת עשרים ושתיים האותיות (ואף הִפּיל לרגע את החומה המפרידה בין האישי לציבורי, ושִׁרבב בשירו רָמז קל לאהובתו הראשונה, עִברייה שושני-עופר בת המושבה ראש-פינה וגננת בקיבוץ דגניה א', שדמותה "מככּבת" במרומז בשיריו המוקדמים). גם בשיר "העלמה" שנדפס בכתב-העת מחברות לספרות, ג, מחברת ב (טבת תש"ה), עמ' 23 (ונדפס שוב במחברות אלתרמן, ג, תל-אביב 1981, עמ' 39-38) נזכרת צעירה בת 22, וכך גם בפזמון "הנערים הספנים", שנכתב בעבור תאטרון "לי-לה-לו", שבו מסופר על נערה עברייה בת עשרים ושתיים ששמה "יעל".

  7. "בגן בדצמבר", כתובים, ה, גיל' כג (ריג), כ"ט בניסן תרצ"א (16.4.1931), עמ' 1.

  8. גם השיר "דצמבר" (הארץ מיום מיום 18.12.1934) נפתח במילים: "רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו / וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב", בסתירה בין "דצמבר" לבין "סתו". בשני השירים שחיבר על דצמבר השתמש אלתרמן במילה "סתו" בהוראתה המקראית ("כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר. הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ"; שיר השירים ב, יא – יב), שלפיה ה'סתו' הוא חורף. לכן כתב אלתרמן בשירו "מוקדש לרכבת" (הארץ, מיום 19 במאי 1936) את השורה: "אַחֲרֵי עֲבֹר סְתָו רוּחַ קַיִץ נוֹשֶׁבֶת" (שורה זו תקֵפה רק לפי ההוראה המקראית של המילה "סְתָו").