עת לקום או עת לישון, לא כתוב על השעון
עודכן: 15 בספט׳
על תהליך ההתהווּת הנפתל של המעשייה המחורזת "המפוזר מכפר אז"ר"
מאת סמואיל מרשק ועל היסודות האישיים ששיקעה לאה גולדברג בעיבודהּ
טרם פורסם - מופיע רק באתר www.zivashamir.com
א. גלגוליו של המפוזר
המעשייה המחורזת הנודעת "המפוזר מכפר אז"ר" מאת לאה גולדברג היא כידוע עיבוד של שיר הילדים Вот какой рассеянный ["איזה מפוזר!"] – יצירתו של סמואיל יקובלביץ מרשק שנכתבה ופורסמה שנת 1930 והייתה בזמנה יצירה פּּוֹפּוּלרית מאוד ברחבי ברית-המועצות (הצירוף הפותח אותה – "המפוזר מרחוב הברֵכה" – הפך בשפה הרוסית למטבע לשון המתגלגל בפי העם, שם-נרדף לפיזור נפש חמוּר הגובל בשיטיון).1 מרשק היה סופר ואיש חינוך יהודי-רוסי עטור פרסים, שחינך ילדי פליטים ובנה בעבורם עיר ילדים ובה תאטרון, ספרייה וסדנאות יצירה. לאה גולדברג עיבדה את יצירתו החינוכית, המבדחת והרצינית כאחת, שלוש פעמים, ופרסמה את עיבודיה במועדים שונים, באכסניות שונות ובפורמטים שונים.
על גבי הנוסח המאוחר, המוכר לילדי ישראל, שיצא ב-1968 בלוויית איוריה של המשוררת, התנוסס שמה בלבד ללא שמו של סמואיל מרשק. ייתכן שבשלב זה כבר ראתה לאה גולדברג בהמפוזר מכפר אז"ר יצירה אישית הן בזכות המוטיבים הרבים שהוסיפה לנוסח המקור, הן בזכות איוריה המקוריים שליווּ את היצירה, הן בזכות היסודות האישיים האידיוסינקרטיים ששיקעה בו בסמוי. את השכבות המוקדמות של היצירה, שתרגום ועיבוד שימשו בהן בערבוביה, ביקשה כנראה לשכוח ולהשכיח. לחלופין, ייתכן שהייתה זו ההוצאה לאור – "ספרית פועלים" – שהחליטה להוציא את הספר בעיצומה של "המלחמה הקרה" כספר מקור של משוררת אהובה ופופולרית, ולא כעיבוד של יצירה רוסית שנכתבה מאחורי "מסך הברזל". אפשר שהעוּבדה שברית המועצות לא כיבדה זכויות יוצרים ופטירתו של מרשק בשנת 1964 הקלו על פרסום יצירתו כיצירת מקור ולהציב על עטיפת הספר את שמה של לאה גולדברג בלבד. 2
בפעם הראשונה ראתה היצירה אור ב-1938 בעיתון דבר לילדים בלוויית איוריו של נחום גוטמן, צייר הבית של העיתון, ותחת הכותרת "המפוזר מהור ההר".3 "הור ההר" המקראי – שמיקומו הגאוגרפי המדויק נתון במחלוקת – נבחר לשֵׁם יצירת כותרת מחורזת בחרוז פנימי (גם מרשק הכתיר את יצירתו בכותרת ובה חריזה פנימית). "הור ההר" התגלגל להערכתי לידיה של לאה גולדברג בדרך נפתלת ומעניינת. זמן קצר לאחר עלייתה ארצה התחילה לאה גולדברג לעבוד בדבר לילדים כסגניתו של העורך יצחק יציב. בשנת 1937 פרסמה רבקה דוידית תרגום לשירה של קדיה מולודובסקי "סנדלים" (דבר לילדים, כרך א, חוברת 23, ב' באלול תרצ"ו, 20.8.1936). תרגומה של דוידית פותח במילים: "מִי שָׁמַע נָהָר כְּבָר? / מִי יוֹדֵעַ הֹר-הָהָר? / [...] הַסַּנְדְלָר מֵהֹר-הָהָר / פַּטִּישׁוֹ הֵרִים אֶל עָל [...] וְהַסַּנְדְלָר עַל הֹר-הָהָר / מְחַכֶּה וּמְחַכֶּה / וְעֲדַיִן מְחַכֶּה". לאה גולדברג שעבדה במערכת נפגשה אפוא בשמו של המקום המקראי "הור ההר" בתורת מקום אגדי-דמיוני בתרגום של רבקה דוידית לשיר של קדיה מולודובסקי שנתפרסם בדבר לילדים (גם לאה גולדברג תרגמה משיריה של קדיה). אמרנו "מקום אגדי-דמיוני", שכּן מיקומו המקראי של הור ההר "עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם" (במדבר ט, כב), כלומר בעבר הירדן, אינו מתאים כלל לראליה של מעשיית הילדים המעובדת של לאה גולדברג, המתארת נסיעה מתל-אביב למצרים (למעשה, אין היצירה מנמקת את הקשר שבֵּין תל-אביב, עיר מגוריו של המפוזר, לבין "הור ההר" שבלב המדבר).
ומכיווּן אחר ראוי לזכור ולהזכיר כי באותה עת שבה פרסמה לאה גולדברג את "המפוזר מהור ההר", נישא שמו של אז"ר [אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'] בפי כול. הסופר והפָּעיל הציוני שנשא את פנקס החבר הראשון של הסתדרות העובדים, נזכר תכופות בעיתון דבר ובמוסף לילדים שלו. ומדוע במוסף לילדים? לאז"ר הייתה זיקה אמיצה לילדי ישראל ולספרות הילדים העברית: עוד בראשית המאה הוציא ספר עיוּן שכותרתו תולדות הספרות העברית: לבני הנעורים (הוצאת מוריה, אודסה 1906).4 לאחר עלייתו ארצה, בעודו מוצא בקושי רב את פרנסתו ממִשׂרת ספרנות ומהוראה לדרדקים, הוציא אז"ר על חשבונו ספרון בשם סיפורים ואגדות לבני הנעורים (ירושלים תרס"ז), ובשנת תרס"ז הוציא ביָזמתו ועל חשבונו גם ארבע חוברות של אשכולות: קובצי מדע וספרות לבני הנעורים שזכו לתשומת-לב רבה ביישוב הדל של ימי העלייה השנייה. ואף זאת, מיום הקמת תנועת "הנוער העובד והלומד" בשנת 1924, הִרבּה אז"ר לבקר בסניפי התנועה, וזכה לכינוי "הסבא של הנוער העובד". זיקתו המוּכחת לבני הנעורים ולספרות הילדים והנוער העברית היא זו שהדריכה אפוא את עורכי דבר בהחלטתם להוציא מוסף שלם לילדים המוקדש לאז"ר במלאת לו שמונים שנה. ייתכן שבעקבות אזכורו התכוף בעיתון דבר והופעת המוסף לילדים שהוקדש לו בלוויית תמונת דיוקן יפה מאת נחום גוטמן (באותה שנה הוענק השם "כפר אז"ר" לכפר חקלאי בבקעת אונו) צץ בראשה של לאה גולדברג הרעיון להמיר את החרוז האנמי "הור ההר" בחרוז הנמרץ והמבריק "כפר אז"ר" ולהעניק למפוזר שם פרט – "אלעָזָר" – החורז כמובן ב"כפר אז"ר".
וכך, בקיץ 1939 התחילה המשוררת לפרסם חרוזי עלילון (קומיקס) בהמשכים בשם "אלעזר המפוזר" שגיבורם מתגורר לא בעיר אלא בכפר אז"ר.5 גיבורו של מרשק מתגורר בעיר הגדולה לנינגרד ונוסע למוסקבה. גיבורהּ של המעשייה המעובדת "המפוזר מהור ההר" מתגורר בעיר ("אִישׁ אֶחָד הָיָה בָּעִיר"), והוא נוסע ברכבת למצרים. בחרוזי האיגיון (nonsense) שפרסמה לאה גולדברג תחת הכותרת "אלעזר המפוזר" לפנינו טיפוס פרובינציאלי של ילד איכר המתגורר בכפר אז"ר, שהיה באותם ימים מקום חקלאי קטן ונידח למדיי (תושביו יצאו במחאה נגד הפיכתם למין "חלם" בגירסה ארץ-ישראלית, וניסו לדבר על לִבּה של המשוררת שתחליף את מקום מגוריו של גיבורהּ). גיבור הסיפור בהמשכים עושה מיני מעשים מבדחים ואבּסוּרדיים: הוא תולש את הפרחים בגינה ומכניס אותם למשפך כדי להחיותם, הוא מניח את מזוודותיו על גג האוטובוס מבלי לקשור אותן ברצועות, הוא נכנס לים לבוש מכף רגל ועד ראש ומתפשט בתוך המים, ועוד כהנה וכהנה מעללים ותעלולים שקולעים אותו למצבים מביכים ולצרות צרורות. ייתכן שאת הניצוץ הראשון לסדרת חרוזי האיגיון הזאת, שהוציאה לאה גולדברג במשותף עם הצייר אריה נבון, קיבלה מדמותו של המפוזר בעיבודהּ משנת 1938 למעשייה של מרשק, אך למעשה אין לחרוזי איגיון אלה קשר של ממש למעשייה הרוסית.
אך לא ארכו הימים ובשנת 1943 החליטה לאה גולדברג להחיות את העיבוד של המעשייה המחורזת של מרשק, שאותה פרסמה תחת הכותרת "המפוזר מהור ההר", והבינה שהחרוז "המפוזר כפר אז"ר" הוא חרוז קליט ומוצלח יותר מקודמו. היא לא שעתה להפצרותיהם ולמחאותיהם של החקלאים מכפר אז"ר, והעניקה לספרה את הכותרת "המפוזר מכפר אז"ר". הפעם יצא לאור ספרהּ עם ציוריה של הציירת המחוננת לאה גרונדיג, ויש בו שינויים ניכּרים מנוסח "המפוזר מהור ההר" שהתפרסם כחמש שנים לפניו. גם בעיבוד המחודש משנת 1943, כמו בעיבוד משנת 1938, המפוזר נוסע למצרים (בתקופת המנדט נסיעה כזו הייתה בגדר האפשר באמצעות רכבת שנסעה מחיפה לקהיר דרך ראש העין). הנוסח מ-1943 שיצא בלוויית ציוריה הססגוניים של לאה גרונדיג, קצר מן הנוסח המוּכּר, שיצא בשנת 1968 בלוויית רישומים כמו-נאיביים בשחור-לבן של לאה גולדברג, הנראים לפעמים כמו סקיצות שצוירו ביד קלה יותר מאשר כיצירה מוגמרת.
ב. הסטיות של לאה גולדברג מן המקור הרוסי
במהדורת 1968 ערכה לאה גולדברג הרוסי שינויים יסודיים, והפכה את היצירה הזרה ליצירה אישית ולוקלית שנכנסה עד מהרה לרפרטואר הקנוני של ספרות הילדים העברית, וזאת כארבעים שנים לאחר שנתפרסמה ב-1930 בברית-המועצות. הסופרת מאיה ערד, שכתבה על היצירה – על המקור הרוסי ועל עיבודו העברי – את המאמר המקיף והמעניין ביותר שנכתב עליו,6 מנתה אחד לאחד את השינויים שהטיל העיבוד של לאה גולדברג במקור הרוסי:
עיבודה של לאה גולדברג ארוך פי שניים מהמקור (155 שורות במקום 74).
לעומת סגנון הסיפור היום-יומי והפרוזאי אצל מרשק, העיבוד של לאה גולדברג מצטיין בסגנון פיוטי ומוגבה יותר.
במקור הרוסי מדובר בגיבור אלמוני, ואאילו אצל לאה גולדברג מדובר בטיפוס ידוע ש"כָּל תִּינוֹק אוֹתוֹ מַכִּיר".
במקור מדובר באדם פזור-דעת, ואצל לאה גולדברג מדובר באישיות "מרגינלית" (כהגדרתה של מאיה ערד), שעברה את הגבול שבין פיזור-דעת לבין נתק גמור מהסביבה.
את המפוזר של מרשק מאפיינים מעשים חיצוניים, ואילו לאה גולדברג משחזרת גם את מחשבותיו של המפוזר שלה ומעניקה לו "עלילת נפש" בצד העלילה החיצונית.
המפוזר של מרשק מוקף בבני משפחה, שנותנים לו עצות, בעוד שהמפוזר של לאה גולדברג הוא יצור בודד, שפָּרָש לגמרי מן הבריות.
המפוזר של מרשק מדבר בשפה מבולבלת אך אמִתית, ואילו זה של לאה גולדברג מדבר בפרָזות גבוהות ונפרזות שאינן אופייניות ללשון היום-יום ("הואילה נא", "אבקש ברוב נימוס").
דברי המפוזר של מרשק קונקרטיים וממוקדים, ואילו אצל לאה גולדברג דבריו של המפוזר ערטילאיים ולוטים בערפל.
■
אפשר להוסיף על דבריה הנכוחים והמעמיקים של מאיה ערד, ולחדד את ההבדלים שבֵּין הגיבור הרוסי לעומת זה הישראלי גם מצד אופייהּ של התנהגותם החריגה. אצל מרשק עיקר הפיזור אצל הגיבור מתבטא באי-יכולתו ללבוש את בגדיו כראוי ובהתמצאותו הלקויה במרחב. במילים אחרות: הוא מתקשה להעטות על גופו את הבגד הנכון, ומתקשה למצוא את דרכו למחוז חפצו. עיקר הפיזור אצל המפוזר של לאה גולדברג, לעומת זאת, מתבטא באָבדן תחושת הזמן ובשיבוש מנגנוני הזמן: המפוזר של לאה גולדברג אינו בטוח אם הוא נמצא במיטתו משום שהתכוון לשכב לישון או שמא זה אך התעורר מן השֵׁנה בטרם יספיק לצאת מהמיטה. הוא אינו בטוח אם בחלון מאיר אור השמש או אור הירח. הוא גם אינו בטוח באיזה חלק מן היממה הוא נמצא, ואף מגיע אל מסקנת ה-nonsense האַבּסוּרדית והמשעשעת שלפיה: "הַשָּׁעָה הָיְתָה כְּבָר אֶמֶשׁ תֵּשַׁע, אָז הַיּוֹם – מָחָר". גם בקרון הרכבת, שאליו הוא נכנס מבלי דעת שלפניו קרון מנותק, הוא נרדם פעמיים, ומאבד לגמרי את תחושת הזמן. נציין כי המילה העברית "קרון" מקורה ביוונית ויש לה קשר עקיף לממד הזמן. על כן נאמר בשירו של ביאליק "מתי מִדבר": "בֹּלְטִים כִּסְדַנֵּי הַבַּרְזֶל, לְהַלְמוּת פַּטִּישִׁים נָכוֹנוּ, / וּכְאִלּוֹ בָּם נִקְּשׁוּ מֵעוֹלָם בְּקֻרְנַס הַזְּמָן וּבְפַטִּישׁוֹ" (מקורו של "קורנס" במילה היוונית "קרונוס", או "כרונוס" – Chronus – שפירושה "זמן").
תחושת זמן לקויה אופיינית לאנשים החיים בגפם, מה גם לאמנים עריריים שאינם צריכים לדאוג אלא לעצמם. אנשים כאלה לפעמים עובדים בלילות וישנים בימים, שוכחים לאכול או נתקפים בבולמוס אכילה בלתי נשלט בשעות לא מקובלות. ביאליק לא אחת קבל על כך שבהיותו ערירי אין הוא יודע מתי חלים חגי ישראל, וכי הוא מתבלבל לא אחת בין ימי החולין לימי החג. ידוע הסיפור שסיפר י"ד ברקוביץ בספרו הראשונים כבני אדם7 בדבר הנסיעה שערך ביאליק בטעות ברכבת ב-1905 בעיצומו של חג ראש השנה, מעשה שזעזע את נשמתו עד היסוד. מותר כמדומה לשער שבעקבות אירוע מביך זה החליט ביאליק לחבּר גרסה משלו למעשייה הפולקלוריסטית של אליהו לוין "יום השישי הקצר" (1910),8 המגוללת את סיפורו של רב שחילל את השבת בפרהסיה מתוך טעות של חישוב לוח הזמנים.
לאמִתו של דבר, בהביטו בשעון אנלוגי, להבדיל משעון דיגיטלי, עשוי אדם שאיבד את תחושת הזמן להתבלבל ולהחליף את שש בבוקר, למשל, בשש בערב. הטעויות שעורך המפוזר של לאה גולדברג בנושאי הסדר הביתי והנחת החפצים מזכירה את התנהגותם האופיינית של אנשים הלוקים בשיטיו המשוכנעים שחפציהם נעלמו או נגנבו, בעודם מונחים מול עיניהם: המפוזר של לאה גולדברג מניח חפצים במקום לא רגיל, ואינו מבין איך נתגלגלו לפתחו אובייקטים מוזרים (כגון זנב של דג בתוך הארנק):
הוּא אוֹהֵב מִשְׁטָר וָסֵדֶר אַךְ הַסֵּדֶר מְסֻבָּךְ,
לִךְ וּמְצָא דְּבָרִים בַּחֵדֶר, בַּפְּרוֹזְדּוֹר וּבַמִּטְבָּח.
שְׁעוֹנוֹ הוּא בַּצִּנְצֶנֶת, מִשְׁקָפַיִם בַּמְּקָרֵר,
בַּמִּקְלַחַת הַשַּׁמֶּנֶת, הַמַּגֶּבֶת בֶּחָצֵר.
הִנֵּה כָּךְ הוּא הַמְפֻזָּר - הַמְפֻזָּר מִכְּפָר אֲזָ"ר.
תיאור קומי זה מלמדנו שהמפוזר של לאה גולדברג, להבדיל מזה של מרשק, חי לגמרי לבדו, בבדידות כלל לא מזהרת, ואין מי שיעיר לו על מנהגיו המוזרים. ייתכן מאוד שלאה גולדברג תיארה באוֹטוֹ-אירוניה את הצדדים החריגים באישיותה. ייתכן שהיא שִׁחזרה כאן באספקלריה מעוקמת את דמותה כאישה ערירית שעבדה במקומות עבודה אחדים, ונזקקה בוודאי לתמרוּנים תכופים בלוח הזמנים הצפוף שלה, אף שכחה בוודאי לא פעם היכן הניחה את חפציה (למזלה היא התגוררה עם אמה תחת קורת גג אחת). מאיה ערד הביאה לדוגמה את שיר הילדים "הירח הצהוב" של לאה גולדברג,9 שבּוֹ מתואר ירח בודד הדומה למשוררת הערירית: "הַיָּרֵחַ הַצָּהֹב / לֹא יוֹדֵעַ לֶאֱהׂב / אֵין לוֹ בֵּן וְאֵין לוֹ בַּת / אֵין לוֹ חַג וְאֵין שַׁבָּת". מוטיב הבדידות והערגה לקרבת נפש ולאהבה הוא אכן אחד המוטיבים המרכזיים ביצירת לאה גולדברג, לסוגיה ולתקופותיה. לאה גולדברג יצקה אפוא לתוך הדמות הביזַָרית שבעיבודה יסודות אישיים לא מעטים, וייתכן שזוהי אחת הסיבות לכך שהתעוררו בה לבטים באשר לזכות הקניין של היצירה, והיא התחילה לראות בהמפוזר מכפר אז"ר יצירת מקור שבבעלותה.
ג. הפרופסור המפוזר
בזמן שהספר המפוזר מכפר אז"ר יצא ב-1968 במתכונת המוּכּרת, זו הידועה לקוראים בימינו, הייתה לאה גולדברג פרופסור באוניברסיטה העברית, וייתכן שחשבה גם על עצמה ועל חבריה המלומדים, ה"תקועים" בעולמם הסוֹליפּסיסטי, בנתק מן המציאוּת החיצונית הגועשת המקיפה אותם. דמותו של הפרופסור המפוזר (The Absent-Minded Professor), כשמו של סרט של דיסני משנת 1961, כבר נודעה אז בכל אתר ואתר ברחבי העולם כאבטיפוס של מלומד מבריק, המסוגל להגיע להשגים מופלגים בתחומו המדעי, אך מתגלה כבעל יכולת אינפנטילית למדיי בכל הנוגע להוויות העולם הזה.
ידועה האנקדוטה על הפרופסור בר-מוח (שם בדוי) שהגיע בכל יום באוטובוס לשכונת מגוריו שבמגורי הסגל, ולא ידע למצוא את הדרך לדירתו. חיפש ומצא דרך מקורית להיחלץ מן המבוכה: הוא התחיל לִפנות בכל פעם לאחד מילדי השכונה ולשאול אותו היכן מתגורר הפרופסור בר-מוח. באמצעות ההנחיות שקיבל מן הילדים הוא הצליח להגיע יום-יום הביתה מבלי לטעות בדרך ומבלי לתעות במשעולי השכונה. יום אחד ירד מן האוטובוס, פנה כדרכו לילד מזדמן ושאל אותו היכן מתגורר הפרופסור בר-מוח. הילד פער את פיו בתימהון, ולבסוף אמר לפרופסור המפוזר: "אבא, השתגעת?! כבר אינך מזהה אותי?!". הדגם הקדום של טיפוס האינטלקטואל פזור הדעת מצוי בסיפור על הפילוסוף היווני תאלס (Thales), שנתן כל הזמן את עיניו במרומים עד שיום אחד כשל בדרך הילוכו ונפל לבאר. הייתכן שבעקבות סיפורו בחר מרשק להושיב את גיבורו ברחוב הבּרֵכה? אנשים המשתייכים לטיפוס הקרוי "הפרופסור המפוזר" אכן עלולים לטבוע במצולות הלא-מודע שלהם ולהגיע למצב של דיסאוריינטציה – אָבדן כיווּנים טוטלי.10
הדמות שיצר סמואיל מרשק מתאימה מאוד לדמותו הארכיטיפית של "הפרופסור המפוזר". גיבורו מתקשה בבחירת הבגדים, וברצונו ללבוש חולצה הוא תוחב את זרועותיו לתוך רגלי המכנסיים. אגב התלבטות, הוא מתחיל ללבוש בגדים שאינם שלו. ואף זאת: במקום כובע הוא שם על ראשו מחבת ובמקום נעלי חורף הוא שם על רגליו כסיות. אלברט איינשטיין, למשל, צולם לא פעם כשהוא יושב לפני מראייניו לבוש בפיג'מה, ואפילו בדרכו ללמד את תלמידיו בפרינסטון הוא צולם בעודו לבוש בבגדי השֵׁנה שלו שאותם שכח להחליף בבגדי עבודה. ספרו של ולדימיר נבּוֹקוֹב פְּנין (1957), משרטט בווירטואוזיות את דמותו של פרופסור רוסי, שהצליח לערוק מברית המועצות ומנסה להשתלב בעולם החדש שאליו נקלע. ספר זה, המכיל יסודות אוטו-אירוניים לרוב, נפתח בתיאורו של הפרופסור המוזר והמפוזר טימופיי פְּנין, הנוסע בקרון הרכבת להרצאה אקדמית חשובה, ובעיצומו של המסע הוא מגלה להוותו כי שכח בבית את דפי ההרצאה וכי בטעות גָּרב גֶּרב אחת אדומה ואחת כחולה.
בגירסה הראשונה – "המפוזר מהור ההר" – יש אצל לאה גולדברג אנקדוטות לא מעטות על בלבול בנושא הביגוד (המפוזר נועל את נעליו מעל ערדליו ומתפלא שהן צרות, הוא מוצא בכיסיו אגסים ותוחב את המפתח לתוך הגרב), אך היצירה המוגמרת (1968) לאה גולדברג אינה כוללת מוטיבים של בלבול בנושאי הביגוד (חוץ מהנחת משקפיו של המפוזר במקרר). ייתכן שהמשוררת, שהזדהתה עם אותם צדדים באישיותו של המפוזר שתאמו את דמותו של "הפרופסור המפוזר", לא הזדהתה עם הבלבול שלו בתחום הלבוש. היא עצמה, חרף היותה "פרופסור מפוזר", הקפידה עד מאוד על לבושה, ומעולם לא הגיעה לאוניברסיטה ברישול. להפך, היא הגיעה דרך-קבע בחליפות מחויטות נאות שנתפרו בעבורה במיוחד, לפי מידותיה ולפי טעמה.
ואולם אצל לאה גולדברג – הסופרת והמבקרת – התגלו לא פעם טעויות מביכות הכרוכות בזיכרון לקוי או באי הבנת הנקרא. לפנינו שיבושים בתחושת הזמן וההתמצאות במרחב, פרי לוחות-הזמנים הצפופים שבהם נאלצה לעבוד (ואולי לקתה בפיזור נפש שסדר היום ה"לחוץ" שלה רק הגבירו). ברי, בימי ילדותה של לאה גולדברג, לפני מאה שנים ויותר, לא הכירו ולא זיהו את התופעות של פיזור הנפש הכרוכות בהפרעות הקשב למיניהן. נביא לסיום דוגמאות אחדות לטעויות המצויות בכתביה של לאה גולדברג, המעידים על כך שעקב המלאכות הרבות שנטלה על עצמה בשל אילוצי הפרנסה, היא לא מצאה זמן לשבת "שבעה נקיים" על כל מילה ורעיון:
בשירהּ היפה "תל אביב 1935" תיארה לאה גולדברג את העיר החדשה בשנה שבה נפגשה לראשונה עם המזרח החם וההומה. השנים שחלפו השכיחו מל"ג כי שנת 1935 היא אמנם השנה שבָּהּ נבנָה נמל תל-אביב, אך רק במאי 1936 הגיעה לנמל האנייה הראשונה. היא תיארה בשירה את האניות מלאות הנוסעים המגיעות אליו. בניית "הנמל העברי הראשון" עוררה התרגשות רבה ביישוב, ונחשבה בעיני רבים כצעד נוסף בדרך להקמת מדינה עצמאית. שירים רבים נכתבו לכבוד הנמל (המוּכּר בהם בימינו הוא שירהּ של ל"ג "שיר לנמל" [1936] הפותח במילים המַז'וריות: "לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת. / אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת, / אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל / אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל. / [...] תְּכֵלֶת מִלְּמַטָּה וּתְכֵלֶת מֵעַל, / כָּכָה נִבְנֶה הַנָּמָל הַנָּמָל"). ל"ג אכן משחזרת ממרחק שנות דור את תמונת העיר הנבנית, ואת התכונה הקדחתנית שרחשה בה. ספינות קולומבוס עם העורבים העומדים על התרנים שלהן מעלה גם את זכר בניית הנמל, שממנו אפשר להפליג לכל קצות תבל, אך יש כאן בכל זאת ערבוב פרשיות כבחלום, כי כאמור ב-1935 שום אנייה לא יכולה הייתה עדיין להגיע לנמל תל-אביב.
בשירו "בתשובתי" מתוארים "קוּרֵי אֶרֶג הָעַכָּבִישׁ" המתוחים בפינת הבית המוזנח במקביל למעשי ידיה של הזקנה הבלה היושבת בפינתו "אֹרְגָה, סֹרְגָה פֻזְמְקָאוֹת". על כך העירה המשוררת-המבקרת לאה גולדברג, שניתחה את שירו זה של ביאליק כי לתחושת הסלידה העולה מתיאור קורי העכביש ופגרי הזבובים הנפוחים תורם גם השימוש בחריזה הפגומה ("עכביש" – "מערבית"), המשקף לדבריה עולם פגום.11 ואולם מן הבחינה הפונטית חרוז זה אינו פגום כל עיקר, ורק מן הבחינה האורתוגרפית הוא נראה חרוז פגום. בהגייה הליטאית, המחליפה שי"ן ימנית בשמאלית, הוגים את המילים האלה כמילים חורזות חרז מלא, ולא כדיסוננס. המשוררת ילידת קובנה שבליטא לא הבחינה מן הסתם שביאליק נהג לחרוז בשנות יצירתו הראשונות לפי ההגייה הליטאית, ומכאן חרוז כדוגמת "הנתיבה" – "הישיבה" בשורות 142 – 144 של הפואמה "המתמיד". עם זאת, אִזכּורו של העכביש אכן תורם כאן ליצירת תחושה של גועל וסלידה, ובהקשר זה יש לציין כי שמות אנשים, מקומות ובעלי חיים ששמם פותח בעי"ן-כ"ף (כגון השמות 'עכן', 'עכור', 'עכביש', 'עכשוב', 'עכבר', 'עכברוש', 'עכסן', 'עכנאי') נושאים השתמעויות של גנאי ומעידים על התפתלות עקלקלה ועל חמקנות עקמומית.
בהדפסות הראשונות של שירו של ביאליק "בין נהר פרת ונהר חידקל" נפלה טעות ובמקום המילה "שֵׁשֵׁךְ" נדפסה המילה "שֵׁישֵׁךְ". טעות זו גררה טעות פרשנית, והובילה את המשוררת-המבקרת לאה גולדברג לטענה הלא-הגיונית שלפיה הנערה הדוברת בשיר מבטיחה לחתנה ארמְנות שַֹיִשׁ.12 אמנם המילה "שש" פירושה גם "שיש" (שיה"ש ה, ה), אך עיון שהוי בשיר היה מגלה ללאה גולדברג שאין הנערה מדברת כאן אלא על בגדי הנדוניה המשובחים. היא אינה מבטיחה לחתן המיועד ארמְנות שַֹיִשׁ אלא רק בגדי שש ומשי השמורים בארגז הנדוניה שלה.
למרבה האירוניה, גם במעשייה המחורזת שלפנינו המשרטטת את דמותו ומגוללת את מעלליו של אדם פזור נפש, משולבות טעויות לא מעטות המעידות על פיזור נפש ועל שגיאות שנעשו מתוך חיפזון. כך, למשל, היצירה פותחת במילים "אִישׁ אֶחָד הָיָה בָּעִיר / כָּל תִּינוֹק אוֹתוֹ מַכִּיר", אך בהמשך מתברר שאין מדובר באדם המתגורר בעיר הגדולה אלא בטיפוס פרובינציאלי המתגורר ביישוב חקלאי קטן ונידח למדיי. ואם הכוונה לאדם שעבר מכפר אז"ר שבשנות השלושים היה מקום קטן, שזה אך הוקם, אל העיר הגדולה נחוץ היה כאן לכל הפחות רמז קל בעניין זה. מותר כמדומה להניח שלאה גולדברג העתיקה את שורות הפתיחה של היצירה משנת 1968 מן העיבוד של שנת 1939, ושכחה שבינתיים העבירה את הגיבור מן העיר אל הכפר. צורכי החרוז השכיחו את הצרכים של הרובד הליטֶרלי הפשוט.
ואם לא די בכך, הרי שבנוסח 1939 הסיעה לאה גולדברג את גיבורהּ המפוזר מתל-אביב למצרים. ובכן, הרכבת המנדטורית (Palestine Railways) כלל לא נסעה במסלול שהתוותה לו המשוררת, ובוודאי שלא דרך "הור ההר": הרכבת למצרים יצאה באותה עת מחיפה דרך ראש העין עד קנטרה (שם עלו הנוסעים על מעבורת והועברו לרכבות היוצאות לקהיר ולאלכסנדיה). מתחנת הרכבת של תל-אביב-יפו, בסמוך לרחוב יהודה הלוי, ניתן היה לנסוע באותה עת לירושלים. אך דווקא בשנת 1968, כשיצאה לאור המהדורה הנרחבת והמוּכּרת, נשתנו הנסיבות. בשנות המדינה הראשונות הייתה הרכבת מתל-אביב לירושלים מושבתת, וגם כאשר חידשו את הפעלת הקו לא כיסה מספר הנוסעים את עלות הפעלתו, כי אלה העדיפו את האוטובוסים ואת מוניות השירות, והרכבת לירושלים שימשה נוסעים מעטים שביקשו להקנות לילדיהם חוויה נדירה ולא שגרתית. בשנים 1968 – 1969 הלך הקו ודעך, עד שבסוף 1969 החליט עזר וייצמן, שר התחבורה דאז, לסגור אותו מחמת אי כדאיות כלכלית. יוצא אפוא שלאה גולדברג גררה ליצירתה את מוטיב הנסיעה ברכבת הומה מאדם מהמקור הרוסי ומן העיבוד הראשון שלה שנעשה בשנת 1938, ושכחה שבינתיים נשתנתה המציאוּת החוץ-ספרותית. במילים אחרות: היא לא התאימה את יצירתה למציאוּת, אלא העתיקה לתוכה אגב-גררא נורמות של התנהגות וקודים חברתיים שכבר אבדו עליהם כלח.
■
אף-על-פי-כן וחרף פגמים כאלה ואחרים ספר זה אהוב על הילדים, היודעים לצטט את הפזמון החוזר ("הִנֵּה כָּךְ הוּא הַמְפֻזָּר – הַמְפֻזָּר מִכְּפָר אֲזָ"ר") ולועגים למִשבּתו של גיבורנו המפוזר, היושב יומיים בקרון בודד מבלי להגיע למחוז חפצו. היסוסיו ותחושת הזמן הלקויה שלו עומדים בניגוד גמור לביטחונו העצמי בעלותו על האוטובוס. שיבושי הלשון המגומגמים שלו עומדים בניגוד גמור לאימפולסיביות הבוטחת שבָּה הוא מכלכל את צעדיו. "נסיעתו" הממושכת עומדת בניגוד גמור לסטטיות של הקרון המנותק. מיהו אותו "אוקסימורון המהלך" שלפנינו, ומדוע הוא יוצא למסעות שאותם לא ישלים לעולם?
אפשר שאת פתרון החידה ניתן למצוא דווקא בספרות ההומור הגלותית, שגם סמואיל מרשק וגם לאה גולדברג לכאורה התרחקו ממנה ת"ק פרסה וביכרו על פניה את הקלסיקה של ספרות העולם. שניהם גדלו במשפחות משכילות, שהתמצאו בתרבות הרוסית, ולא בה בלבד, אך לא ניתקו קשר עם היהדות. ייתכן שהמעשייה על המפוזר – הן במקור הן בעיבוד – נבנתה על בסיס מעשיות יהודיות טיפוסיות, כגון המעשייה על החלמאי גיצל שחשקה נפשו לראות את ורשה: יצא גיבורנו לדרך הארוכה והמתישה, עד שהתיישב לפוש ולחלץ את עצמותיו. בעת המנוחה חשש פן יירדם וישכח את הכיוון, ומשום כך הציב את נעליו כשעקביהן מופנות לכיווּן חלם וחרטומיהן לכיווּן ורשה. עגלה עמוסת ענפים שעברה בדרך גררה את נעליו והפכה את כיוונם מבלי משים. לאחר שאזר גיבורנו כוח והמשיך בדרכו, הגיע סוף סוף לוורשה והתפלא לגלות שהיא דומה להפליא לחלם, וכי יש בה בית הזהה לביתו ובו אישה וילדים הזהים לאשתו ולילדיו. מאז ועד היום הוא יושב בביתו הוורשאי, ומחכה בציפייה דרוכה לשובו הביתה של גיצל הוורשאי, הדומה לו כנראה כשתי טיפות מים. מעשייה יהודית כזאת עשויה להעלות את ההשערה ששני הסופרים היהודים-הרוסיים שלפנינו – סופר הילדים היהודי-רוסי סמואיל מרשק והמשוררת לאה גולדברג שעיבדה את יצירתו – העמידו בסופו של דבר בספרם על המפוזר כעין גירסה קוסמופוליטית למהתלה יהודית טיפוסית המלגלגת בלי טיפה של זדון על הפרובינציאליוּת של היהודי הגלותי העומדת בניגוד אוקסימורוני לטיבו הנוׁמָדי והתזזיתי המבקש להקיף את העולם ולגמוא במו-עיניו את כל מראותיו.
הערות:
ברוב המאמרים על יצירתו זו של מרשק נזכרת השנה 1932 כשנת חיבורה של היצירה ברוסית. ולא היא. המעשייה נכתבה ופורסמה בשנת 1930.
ד"ר שמעונה פוגל שיערה שבתקופה זו הייתה כבר גולדברג חולה במחלה ממארת ושייתכן שהשמטת שמו של מרשק לא נעשתה על דעתה. עוד שיערה שמעונה פוגל שבגלל השינויים מרחיקי הלכת שערכה לאה גולדברג ובגלל עיצוב דמות של מפוזר שונה מזה שבמקור הושמט שמו של מרשק (ראו במאמרה "למוסקבה? למצרים? לירושלים? לבירור מהותו של המפוזר מכפר אז"ר במקור ובתרגום", עיונים בספרות ילדים 19, תשס"ט; וכן בבלוג של שמעונה פוגל ובאתר הספרנים).
דבר, 1938.<<חסר>>
אמנם את כתיבתו של ספר זה לא הצליח אז"ר להשלים, אך הספר יצא בהוצאת "מוריה" (אודסה תרס"ו) לאחר שביאליק וחבריו הפשילו שרווּלים והשלימוהו (אף-על-פי-כן, שמו של אז"ר התנוסס על גביו).
דבר לילדים, כרך ח, חוברת 12 מיום 29.6.1939<<חסר>> ועד .<<חסר>>
ערד, מאיה. "הנה כך הוא המפוזר", הו! (בעריכת דורי מנור), 1, ינואר 2005, עמ' 144 – 160.
ראו י"ד ברקוביץ, הראשונים כבני אדם: סיפורי זכרונות על שלום עליכם ובני דורו, תל-אביב תרצ"ח – תש"ג, עמ' 503.
חוקרי ביאליק תהו מהי הסיבה שגרמה לביאליק לעבד אנקדוטה קלת ערך כדוגמת המעשייה של אליהו לוין "יום השישי הקצר". ייתכן שעיבוד זה שימש כעין התנצלות מחויכת של המשורר לפני חבריו הסופרים, שראוהו בקלונו מגיע ברכבת לג'נבה בעיצומו של חג ראש השנה.
לאה גולדברג, מה עושות האיָּלות, תל-אביב 1946 (עמ' 15 במהדורת 1975).
לדברי מאיה ערד (ראו הערה 6 לעיל) מדובר במקום ספציפי המצוי בלנינגרד, שבו התגוררו בשנות השלושים מדענים, אמנים ואינטלקטואלים. ייתכן בהבחירה בו נעשתה גם מסיבות פנים-ספרותיות הקשורות בצלילה למעמקי נפשו ותודעתו של "הפרופסור המפוזר".
לאה גולדברג, האומץ לחולין, ירושלים תש"ך, עמ' 83 – 84. בשירו המוקדם של ביאליק "בתשובתי" רובד הצליל מחזק את תחושת המיאוס והסלידה של האני-הדובר למראה הבית המוזנח שאליו הוא חוזר. ריבוי הצלילים האַלופוניים [V, F] שבמילים "באופל", "העכביש","פגרי" (בפ"א רפה), "זבובים", "נפוחים", "בזווית","המערבית". תחושה דומה של מיאוס מתלווה לריבוי צלילי [V, F] בשיר "חלפה על פניי".
האומץ לחולין (ראו הערה 11 לעיל), עמ' 49.