וינסטון צ'רצ'יל כמקור השראה לאלתרמן
על עטיפת ספרו של מנחם פינקלשטיין הטור השביעי וטוהר הנשק (2011)1 מצולם מכתב שכָּתב למשורר דוִד בן-גוריון, ראש-הממשלה של מדינת ישראל שזה אך הוקמה. במכתב זה, שנשלח יומיים לאחר פרסום טורו "על זאת",2 משולב המשפט הכמו-צ'רצ'ילי השנון: "אין טור משורין בציוד צבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם". האמירה התמציתית השנונה שטָּבע בן-גוריון בדבריו על הטור האלתרמני האמיץ נועדה כמובן להתיך למִקשה אחת את הכוח הפיזי ואת כוחה הערטילאי של הרוח: את טור המשוריינים הצבאי, שלחם בשדה הקרב מלחמה צודקת על הגנת העם והארץ ואת שיריו הז'ורנליסטיים של אלתרמן, שירי "הטור השביעי", שלחמוּ את מלחמת המוּסר והצדק בשדה הספרות.
"על זאת" הוא כידוע אחד מטוריו המפורסמים ביותר של אלתרמן. הוא התפרסם במדור "הטור השביעי" בעיתון דבר, עיתונה של המפלגה השלטת, בעת שמלחמת העצמאות הייתה עדיין בעיצומה. השיר שלח אצבע מאשימה כלפי אותם חיילים, שהֵפרו כללי טוהר הנשק, והרגו כבדרך-אגב אזרחים תמימים – "אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה" – ללא כל עילה וכורח.3 היסטוריונים אחדים טענו ששיר זה, שעלול היה לפגוע במוראל של הלוחמים בעודם נלחמים בשדה הקרב, נפסל על-ידי הצנזורה והוּתר לפרסום לאחר התערבותו של בן-גוריון (אך מנחם פינקלשטיין הִפריך בספרו הטור השביעי וטוהר הנשק את ההנחה הזאת, והעלה את ההשערה שהיא נובעת מאי-הבנת הדברים שכָּתב בן-גוריון ביומנו לאשורם).
הניסוח האֶפִּיגרמטי השנון של בן-גוריון – "אין טור משורין בציוד צבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם" – קלע לרוח יצירתו של אלתרמן, המלאה בפתגמים ובפניני חָכמה. שורותיו של אלתרמן נראות במבט ראשון כאילו הן גדושות בסתירות ובאמירות פרדוקסליות, אך אלא זוכות ליישובן בקריאה חוזרת. מתברר שאלתרמן, ששיריו הצטיינו על-פי-רוב במחוות רגשניות, אפילו מֶלוֹדרמטיות ומתקתַּקות (בניגוד לאברהם שלונסקי, אבי האסכולה שאליה השתייך, שהציג שירה מרוסנת ועצורה יותר מן הבּחינה הרגשית), התגלה לא אחת גם כאמן האמירה הקלסיציסטית, השקולה והמדודה. הוא בנה לא פעם את שיריו, ואת טוריו במיוחד, על יסודותיו של פתגם ידוע, תמצית מזוקקת של חָָכמת הדורות, אלא שערך בו מינֵי שינויים סמנטיים, קלים או יסודיים, המרחיקים את שירו מפתגם זה כנתינתו ומאירים אותו באור אישי ורגשי. המשורר בחר "להמחיז" בשיריו פתגמים ממקורות שונים: עבריים ולטיניים, צרפתיים ואנגליים, עתיקים ואקטואליים – רבים מהם פתגמים שטבע וינסטון צ'רצ'יל, מנהיגו של העולם החופשי, שהיה ידוע בסגנונו השנון והמלוטש. צ'רצ'יל המליץ כידוע לאדם הצעיר, המבקש לרכוש השכלה, לקרוא בספרי פתגמים ואֲמרות שלוקטו מדבריהם של אנשי חָכמה ודעת, וכדבריו: "It is a good thing for an uneducated man to read books of quotations." ("מומלץ לאדם שעדיין לא רכש השכלה לקרוא ספרי פתגמים"). אלתרמן, בנו-תלמידו של מחנך וסופר ילדים בעל מזג פדגוגי, הסכים עם המנהיג הבריטי הדגול, והעניק לקוראיו שרשרת של פניני חָכמה שנאגרו בילקוטו במרוצת השנים (אך כאמור הטיל בהם בכוונה תחילה שינויים שונים שהאירו את המשמעות המקורית באור חדש ומפתיע).
כך, למשל, כשהתפרסמה ידיעה כי באיטליה מכינים את הסרט האנטישמי הראשון, וכי הבמאי הוא ויטוריו מוסוליני, בנו של הדוצ'ה, שם אלתרמן בפי המנהיג הפאשיסטי את ההוראות לבנו: "וְעַכְשָׁו טֹל אַתָּה אֶת הָעֹל עֲלֵי שֶׁכֶם./ הָכֵן סֶרֶט גָּדוֹל,/ אַנְטִישֵׁמִי,/ נָעִים./ כִּי בְּנֵי רוֹמָא אוּלַי רְעֵבִים קְצָת לְלֶחֶם,/ וְעָלֵינוּ לָתֵת לָהֶם/ שַׁעֲשׁוּעִים".4 אלתרמן השתמש כאן כמובן במימרה הרומית הקדומה שטבע הסטיריקון יובנליס, שלפיה אפשר להסיח את דעתו של העם אם מסַפּקים לו "לחם ושעשועים", אך ערך בה שינוי "קל", אך רב משמעות. לפי טורו של אלתרמן, רודן אכזר כדוגמת מוסוליני הגיע למסקנה האבּסוּרדית שלפיה ניתן להסתפק באספקת שעשועים להמון הרעב כדי להרגיעו ולשכך את זעמו, לבל יתפרע ויתמרד. השיר רומז ברמז שעָביוֹ כקורת בית הבד שאלפיים השנים שחלפו מימי הקיסר אוגוסטוס לא הצעידו את האנושות קדימה, אלא הסיגו אותה לאחור. השליט הטוטליטרי של המאה העשרים, אליבא דאלתרמן, גרוע פי כמה מאבותיו הקדומים. הוא מעדיף באטימות-לִבּוֹ לדאוג לתעמולה האנטישמית ולקריירה הקולנועית של בנו, ילד שעשועיו העשיר והמפונק, במקום לדאוג לסַפּק לעמו הרעב את מצרכי הקיום הבסיסיים.
ונחזור למכתבו של בן-גוריון, המצולם על עטיפת ספרו של מנחם פינקלשטיין: בתקופת הקמת המדינה עדיין לא העסיקו הפוליטיקאים משרדי פרסום ויחסי-ציבור. רעיונאים וכותבי נאומים לא חיברו את דבריהם. בן-גוריון, שכמו רבים ממנהיגי הציונות (ובהם הרצל, אחד-העם, ויצמן ואחרים), ידע למשוך בעט סופרים, הפיק אפוא מקולמוסו מימרת כנף שנונה שלא הייתה מביישת את טובי המשוררים, בני אסכולת שלונסקי-אלתרמן. והנה מתברר כי מימרה כמו-צ'רצ'ילית זו מזכירה במבנה הרטורי שלה דברים שכָּתב אלתרמן שנים אחדות קודם לכן בשבח צ'רצ'יל בטורו "בזרוח הירח", שנכתב מיד לאחר הנחיתה בנורמנדי ונתפרסם שלושה ימים אחריה.5 בטור זה השמיע אלתרמן שיר דברי תהילה מפוארים בזכות המנהיג הדגול, אך את שבחיו של המנהיג הביא בו אלתרמן לא מפיו אלא מפי הלוחמים הבריטיים המנסים לשכנע את צ'רצ'יל שלא להצטרף אליהם בצאתם לקרב:
"בִּתְקוּפַת אֵין-אָדָם לְבַדְּךָ כּוֹנַנְתָּ/ אֶת חוֹמַת הָעוֹלָם/ שֶׁנּוֹתְרָה לֹא מוּגֶנֶת./ וְהָיִיתָ צַנְחָן וּפְלֻגַּת קוֹמַנְדּוֹ/ וְהָיִיתָ דִּיוִיזְיָה שְׁלֵמָה מְמֻכֶּנֶת!/ מִדַּנְקֶרְק וְעַד הֵנָּה, אַתָּה לְבַדֶּךָ/ הֲקִימוֹתָ אוֹתָנוּ כְּיֵשׁ מֵאַיִן!/ וְאַתָּה שֶׁהִצַּבְתָּ בְּמוֹ יָדֶיךָ/ אֶת אַרְבַּעַת אַלְפֵי הַסְּפִינוֹת עַל הַמַּיִם!".
מתברר אפוא שבן-גוריון כתב לאלתרמן בעקבות הטור "על זאת" דברי שבח הדומים ברוחם ובניסוחם לאותם שבחים שהרעיף אלתרמן על צ'רצ'יל (ארבע שנים לפני כתיבת הטור "על זאת") בטורו "בזרוח הירח". אלתרמן שיבח את צ'רצ'יל על שנאומיו כוננו את צבא בריטניה וליווּהו במלחמתו הגורלית נגד מדינות הציר, ובן-גוריון שיבח את אלתרמן על ששיריו ליווּ את צה"ל במלחמתו הגורלית על עתיד מדינת ישראל. כאן וכאן השבחים מלמדים שאנשי ספר כדוגמת צ'רצ'יל ואלתרמן, שכּלי הנשק שעמדו לרשותם לא היו אלא מילים, היו שקולים בעת מלחמה כנגד דיוויזיות שלמות, פלוגות קומנדו וטורים של משוריינים. בכוח המילים שהפיק צ'רצ'יל מפיו או מקולמוסו, רמז אלתרמן, ניתן היה להעלות את המוראל של צבא שלם, להוכיח אותו על מעשים של עוול ואיוולת או לנחמו בשעותיו הקשות והמייאשות (בחינת "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׁוֹן"; משלי יח, כא). בן-גוריון רמז ששבחים אלה שדרש אלתרמן בשבח המנהיג הבריטי כוחם יפה גם לתיאור תרומתו של אלתרמן עצמו למאמץ הלאומי בשעותיו הקריטיות של העם.
ובמאמר מוסגר: הספרות המודרנית העלתה על נס את "הגיבור" האנטי-הֶרואי, והתרחקה מגיבורים ראויים לשמם, החוגרים חרב על ירכם. אלתרמן לא כתב על גיבורי חַיִל ביצירתו ה"קנונית", אלא רק באחדים מטוריו וביצירתו לילדים, וגם בחטיבות יצירה אלה הוא תיאר גיבורים שהם בבחינת "ספרא וסייפא", היוצאים אל שדות הקרב אך גם נמשכים אל כותלי הבית ואל יריעות האוהל כדי לבטא את חוויותיהם במילים. שירו "הקרב על גרנדה", למשל, מציג את המצביא היהודי, שר צבא גרנדה, שהיה בראש וראשונה משורר, ששיריו, שאותם הפיק עטו כבדרך אגב, בין קרב לקרב, שרדו אף יותר מכל עלילותיו הצבאיות. בשירו "מסעות בנימין מטודלה" הדגיש אלתרמן כי הנוסע היהודי הנועז שצלח ימים ויבשות והגיע לקצות תבל חזר אל ביתו כדי לכתוב על חוויות המסע (ואלמלא עשה כן, לא היינו יודעים כלל על שלל מעשיו הנועזים). בן-גוריון, בדומה ל"כנענים", סגד במוצהר לכוח הזרוע ולגבורת השֶּׁלח, ואילו אלתרמן ראה בשליפת החרב מנדנה בעת מלחמה צו השעה וכורח בל יגונה. לפיכך, גם את צ'רצ'יל בחר אלתרמן לתאר בדרך-כלל לא רק כמדינאי וכאדריכל הניצחון על גרמניה הנאצית, אלא גם, ובעיקר, כאיש של מילים – כהיסטוריון וכסופר.
■
האוֹדָה המפוארת "בזרוח הירח" שכּתב אלתרמן למנהיג האנגלי הדגול היא שיר מורכב ועמוק מן המצופה משיר ז'ורנליסטי בר-חלוף בענייני השעה "הבוערים" – מורכב יותר אפילו מן המקובל בשירי תהילה "קנוניים". אוֹדָה זו, שנועדה להאדיר את צ'רצ'יל ולהציבו על כַֹן גבוה, אינה מציגה את המנהיג הבריטי רק מצִדו המואר, הראוי לשבח ולתהילה, כמקובל בכלליו של הז'נר, אלא גם בחולשותיו האנושיות ובגחמותיו הקטנות. כידוע, ערב הנחיתה בנורמנדי ביקש צ'רצ'יל להצטרף לכוח הלוחם ולעבור אתו את התעלה, אך הוא נאלץ לשמוע בקול הגנרלים ולהישאר בבית. טורו של אלתרמן "בזרוח הירח" מתאר את צ'רצ'יל במשתמע כעולָל הדורש במפגיע שייקחו אותו לטיול, אך "הוריו", קברניטי הצבא ומפקדיו, חוזרים ואומרים לו: "אָסוּר לְךָ וִינְסְטוֹן/ אָסוּר לְךָ וִינְסְטוֹן, לִנְסוֹעַ! [...] הַלַּיְלָה אוֹתְךָ לְטַיֵּל לֹא נִקָּחָה! [...] וְסִפְּרוּ שֶׁרָעַד פִּיו שֶׁל רֹאשׁ הַמִּינִיסְטְרִים/ כְּמוֹ פִּיו שֶׁל תִּינוֹק מְגֻדָּל עִם סִיגָרָה". מצד אחד צ'רצ'יל מתואר כאן כטיטאן הנושא על כתפיו את העולם, והוא אפילו מדומה במשתמע לבורא שמים וארץ, ומצד שני הוא מתואר כאן במקביל כילד מפונק, שהסיגר שבפיו כמוהו כמוצץ בפי תינוק מפוטם הדורש שיוציאו אותו לטיול ללא דיחוי, ופיו רועד כפיו של תינוק העומד לבכות כי אינו מוכן להשהות את סיפוקיו. גם את דברי ההתנגדות של קברניטי הצבא ניסח כאן אלתרמן בסגנון האופייני לדברים המשמיעים הורים לילדיהם הקפריזיים שעה שהם מסבירים להם מדוע אי-אפשר להיעתר לדרישותיהם על-אתר.
מה פשר הפרדוקס החידתי הזה ההופך את צ'רצ'יל לאוקסימורון מְהַלך – לאֵל כול-יכול, בורא שמים וארץ, ולעולל מפונק וחסר-ישע המובל בעגלת-תינוקות? ייתכן שאלתרמן רצה להראות כאן שצ'רצ'יל, אדריכל הניצחון על הנאצים ומי שעודד את עמו ואת העולם כולו בשעותיו הקשות ביותר, אינו אלא "תינוק" בעל יכולת דרדקית מבחינת יכולותיו כלוחם בשדה הקרב. על כן הלוחמים המנוסים אינם שועים להפצרותיו ואינם לוקחים אותו אתם ל"טיול" שלהם בליל הנחיתה בנורמנדי. עדיף שיישאר בבית, ויעשה את המוטל עליו בתחום ההסברה והתעמולה ושלא ייאלץ את הלוחמים להשקיע כוחות מיותרים בהגנה על המנהיג שאינו יכול לתרום דבר בעת הלחימה. ואכן, היסטוריונים בני-ימינו הבוחנים במבט לאחור את השקפתו של צ'רצ'יל בנושאי מלחמה ושלום, נוטים לייחס לו ילדותיוּת כלשהי באופן שבַּהּ קשר כתרים לגילויי גבורה מרהיבים בשדה הקרב ובאופן שבּהּ עמד מהופנט והתבונן בהם.6 הוא עצמו נהג לעלות מן המקלט או מן הבונקר של חדר המלחמה על הגג לראות במו עיניו את הפצצות הבוהקות הנופלות על לונדון, כפי שבימים שבהם השתתף במלחמה בסודן בסוף המאה התשע-עשרה עמד חשוף מול אש האויב. עיקר כוחו היה נעוץ בכשרונו הגדול לנסח את נאומיו ואת מימרותיו שלו, לאו דווקא ביכולותיו בשדה הקרב.7 בשל להיטותו לראות את האש ולהריח את אבק השׂרפה סיכן אפוא צ'רצ'יל לא פעם את חייו שלא לצורך, אף-על-פי שהוא גם נודע כמי שטבע את המימרה האוטו-אירונית והצינית: "Although prepared for martyrdom, I preferred that it be postponed". ("הגם שהכנתי את עצמי לעלות על המזבח ולמוּת מוֹת קדושים, העדפתי שזה לא יתבצע מיד"). קברניטי הצבא הבריטי העדיפו להשאירו בבית כדי שיוכל להמשיך ולהשמיע את נאומיו חוצבי הלהבות מאשר למלא את בקשתו של צ'רצ'יל, לצרפו לכוח הנחיתה, לסַכּן את חייו של המנהיג הבריטי ולסרבל את המִבצע הצבאי.
כמו רבים משיריו של אלתרמן ומטוריו גם טורו "בזרוח הירח" בנוי כהצגה המוצגת על קרשי הבמה. דברי החיילים אל שקספיר ממלאים את תפקיד "המקהלה היוונית" של הדרמה, וטורים כגון "וְאַתָּה שֶׁהִצַּבְתָּ בְּמוֹ יָדֶיךָ/ אֶת אַרְבַּעַת אַלְפֵי הַסְּפִינוֹת עַל הַמַּיִם!" מזכירים את השורה הנודעת והמצוטטת תכופות ממחזהו של כריסטופר מרלו דוקטור פאוסטוס:
Was this the face that launch'd a thousand ships,
And burnt the topless towers of Ilium–
("זֶה הַדְּיוֹקָן הִשִּׁיק אֶלֶף סְפִינוׂת? / הָפַךְ אֶת מִגְדְּלֵי טְרוֹיָה לְאֵפֶר – "; מאנגלית: זיוה שמיר).
מעניין במיוחד הוא הצירוף "בִּתְקוּפַת אֵין-אָדָם", שטבע אלתרמן בשירו "בזרוח הירח". מצד אחד, צירוף זה הופך את צ'רצ'יל לאל כול-יכול שברא את העולם "יש מאין" כבימי בראשית ("אַתָּה לְבַדֶּךָ/ הֲקִימוֹתָ אוֹתָנוּ כְּיֵשׁ מֵאַיִן!"). ואולם, מצד שני, צירוף זה יכול לבטא גם את דעתו של אלתרמן על התקופה שבָּה לא היו כמעט בכל רחבי גרמניה יצורים הראויים לתואר "בן אדם". אלתרמן, במאמרו "עולם והיפוכו",8 העלה את הרעיון שהמשטרים הטוטליטריים בכלל, והמשטר הנאצי בפרט, גרמו ליצירתו של זן חדש של גזע-אנוש-לא-אנושי שעתיד להיאבק עם האדם, עם ההומו סאפיינס "הישָׁן" והמוּכּר, על השליטה על כדור הארץ. "תְּקוּפַת אֵין-אָדָם" שבשירו של אלתרמן יכולה אפוא לציין הן את ימי בראשית הקמאיים שלפני הכול, הן את העתיד הסמוי מן העין שאחרי ככלות הכול.
התעכבנו על ניסוחיו של שיר ז'ורנליסטי קצר שנולד לאחר ידיעה צדדית בעיתונות שלפיה "צ'רצ'יל רצה לעבור את התעלה עם צבאות הנחיתה ורק לאחר שידולים רבים ויתר על כך", ככתוב במוטו המצורף לשיר. מתברר שאפילו בשיר "קל" ו"צדדי" ניתן להכיר את טביעת אצבעותיו הייחודית של אלתרמן: את נטייתו לנסח טורי שיר העומדים בסימן הפרדוקס והאוקסימורון, את נטייתו להראות את התמונה מכל הֶבֵּטיה ולשרבב דברי ביקורת גם לתוך שיר תהילה (האוֹדָה טיבה שהיא מאירה אך ורק את הצדדים הראויים לשבַח ולתהילה), את נטייתו לשלב רעיונות היסטוריוסופיים כבדים ועמוקים גם בתוך כתיבתו הז'ורנליסטית בענייני השעה, את נטייתו להעניק לענייני דיומא נופך על-זמני ולהופכן לדרמה נצחית המוצגת על קרשי הבמה הענקית של היקום.
כך נהג כבר בתחילת ספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם, זמן לא רק לאחר פרסום בכור ספריו כוכבים בחוץ, שעה שפִּרסם את השירים הראשונים של המחזור שירי "מכות מצרים" בעיתון השומר. השירים אינם מרמזים רק לגורלה של גרמניה, כי אם לגורלו של המערב כולו שהגיעה שעת דעיכתו כנוא-אמון בשעתה. אפשר שלצורך המחשתו של קץ המערב, בחר אלתרמן לרמז דווקא לקִצהּ הצפוי של נוא-אמון המודרנית, הלוא היא לונדון – בירת המערב והעולם הקולוניאלי השוקע שהמלחמה מאיימת עליהם להחריבם, ולאו דווקא לערי גרמניה. המילים "אֵל, נוֹא-אָמוֹן נְצֹר! [...] נוֹפֶלֶת עִיר הַמֶּלֶךְ", שנכללו בנוסח המוקדם של "שירי מכות מצרים", מתאימות יותר ללונדון מאשר לערי גרמניה (ואין לשכוח שאת טוריו על האימפריה הקולוניאליסטית ההולכת ונחלשת כינס אלתרמן בפרק "אֵל, בריטניה נְצוֹר" (על משקל מילותיו של ההימנון הבריטי "God, Save the Queen", שהן המילים החותמות גם כל הצהרה מלכותית). שקיעתה של האימפריה הבריטית לפי יצירה זו אינה אלא מטונימיה ומשל של תמוטת אירופה כולה – של "שקיעת המערב" ו"קץ ההומניזם" במונחיהם של אוסוולד שפנגלר ואלכסנדר בלוק. אפשר שהיצירה, המדברת במפורש על ההיסטוריה כעל גלגל חוזר, ולפיה תמוטתן של ממלכות צפויה מראש כמו המערכה האחרונה במחזה מוסר, מרמזת לכך שהאימפריה הבריטית, אויבתו של היישוב העברי, אשר שדדה את שכיות התרבות של מצרים העתיקה והציבה אותם בבתי הנכות שלה, עתידה עכשיו ללקות מידי הערוב והדֶּבר, הנוטים את אוהלם על גבולה, "לְהַצִּיג לָהּ חֶזְיוֹן הַגְּמוּל".9 היצירה כולה היא מוצגת כהצגת ענק החוזרת על עצמה פעמים אין-ספור לאורך ההיסטוריה, ובסופהּ חוזרות המכות אל קדמת הבמה לקידה, לקול מחיאות הכפיים של קהל הצופים, ברוח המימרה השקספירית הידועה "All the world’s a stage" ("כל העולם במה"; כטוב בעיניכם, מערכה שנייה, תמונה שביעית).
■
הקובץ שירי מכות מצרים התפרסם אמנם ב-1944, אך אלתרמן התחיל כאמור בכתיבתם ושל שירי הפתיחה ובפרסומם עוד בשנת 1939. הוא גנז לשנים אחדות את נוסחם הראשון, ונפנה לכתיבת יצירתו הגדולה שמחת עניים שראתה אור בשנת 1941. גם שמחת עניים רצופה בפתגמי חָכמה כמו-אַבּסוּרדיים, תנ"כיים מודרניים, המפילים אפילו החיץ שבּין עולמם של החיים לעולמם של המתים כבשורות ה"מופרכות": "אֵין בַּיִת בְּלִי מֵת עַל כַּפַּיִם / וְאֵין מֵת שֶׁיִּשְׁכַּח אֶת בֵּיתוֹ" (שיר "החולד"). צירופם זה לזה של פתגם חָכמה ושל הוויית אבּסוּרד הם דבר והיפוכו: הפתגם הוא תוצר של עולם רציונלי וסדור, הנותן אמון בנאורות ובקדמה, ואילו האבּסוּרד הוא תוצר של עולם שאיבד את חישוקיו. היכולים המתים לזכור את ביתם?! זוהי ככל הנראה דרכו המהופכת של אלתרמן לומר שהמת חוזר לילה-לילה אל ביתו בדרך העולה מארצות הנשייה, כי יקיריו שאיבדוהו אינם יכולים, אף אינם רוצים, לשכוח אותו ולגרשו מחדרי-לִבּם. כאן ובמקומות אחרים הפך אלתרמן את היוצרות, והתבונן בתמונה שלאחר המוות דרך עיניו המזוגגות של המת. אלתרמן ידע אפוא לנסח ניסוחים אוקסימורוניים שיש להם היגיון נסתר.
גם בשמחת עניים ניכרת הזיקה לפתגמיו ולנאומיו של צ'רצ'יל. בנאומו המפורסם שבּוֹ דיבר צ'רצ'יל על "דם, יזע ודמעות" הוא הבטיח לרדוף את הגרמנים בים, ביבשה ובאוויר:
You ask, what is our policy? I can say: It is to wage war, by sea, land and air, with all our might and with all the strength that God can give us; to wage war against a monstrous tyranny, never surpassed in the dark, lamentable catalogue of human crime. That is our policy.
ובמקביל, בשמחת עניים מתוארים העיט שעט ממרומים, החולד הנובר במעבה באדמה והמת המנסה לשווא להתחבא במעמקי המים ("לֹא אֵחָבֵא מִמֵּךְ בְּמַיִם עֲמֻקִּים [...] כִּי בְּעָפָר אָבוֹא,/ וְאֵין מִמֵּךְ מַחֲבוֹא./ בַּיְאוֹר אֶצְלֹל כִּמְטִיל,/ וְאֵין מִמֵּךְ מַצִּיל"). את המונולוגים של יצירה גדולה זו משמיע במשתמע המת המתגעגע לרעייתו, לבנו ולביתו, ומשמיע את הרהוריו המָקַבּריים, שאותם מסכם הדובר במילים: "נִפְלָאִים, נִפְלָאִים הֵם חַיֵּינוּ/ הַמְלֵאִים מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל מֵתִים". הדים מנאומיו הנודעים של צ'רצ'יל מתבוללים ומהדהדים כאן ביחד עם פסוקיו של ספר משלי בדבר הכוחות החידתיים הגדולים המניעים את היקום ("שְׁלֹשָׁה הֵמָּה, נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים. דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי-צוּר, דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה", משלי ל, יח-יט). חידות אוניברסליות המקיפות בהעלם אחד את הים, את האוויר ואת היבשה, מקבלות כאן תצורה חדשה, ברוחם של "זמנים מודרניים".
אורי צבי גרינברג, שישב בראשית שנות העשרים בוורשה ובברלין, כתב כבר ב-1922, בשירו ביִידיש "אִין מלכֿוּת פֿון צלם" ("במלכות הצלם"), על הגז המרעיל שישולח ביהודים כדי לכַלותם. בשירו "בָּאֵי במחתרת" (1931), הוא תיאר שני יהודים, שרידים מתופת, הנאלצים לחיות כחפרפּרות במעמַקי האדמה בניסיון למַלט את נפשם. דומה שבשנות המלחמה והשואה הדהֲדוּ שורותיו של שיר מָקַבּרי זה בזיכרונו של אלתרמן, עת חיבר שירים מָקַבּריים כדוגמת שירי שמחת עניים שבהם העיט מרחף מעל לעיר הנצורה והחולד חותר תחתיה (אך בתשובת-נגד לאצ"ג, כָּלל אלתרמן בשירים אלה גם תחזית אופטימית לעתיד לבוא, בדבר יציאתם של העָם והעולם מתוך ההפֵכה). מתברר שגם בשיר "בזרוח הירח" – שיר התהילה לצ'רצ'יל שנכתב ופורסם כשלוש שנים שנים לאחר שמחת עניים – השתמש אלתרמן בסמל העיט או הנשר, העטים על טרפם ממרומים, ובסמל החולד או החפרפרת, החותרים במעבה האדמה, אך במשמעות הפוכה. כאן הם הפכו לכלי הנשק של הבריטים במלחמתם נגד גרמניה הנאצית: "וְהִבְקַעְתָּ בַּחׂשֶךְ כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת/ וּכְקוֹל נֶשֶׁר קוֹלְךָ שָׁמַעְנוּ!/ עַד בָּנִיתָ בְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת עֲשֶׂרֶת,/ אֶת הַלַּיִל הַזֶּה שֶׁאֵלָיו הִגַּעְנוּ!".
■
למעשה, עוד בראשית דרכו נדרש אלתרמן לרטוריקה של נאומי צ'רצ'יל, כפי שניכר משירי העת והעיתון שלו. כך, למשל, למשל בהימנון "זֶמר הפלוגות" כתב אלתרמן: "כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת, / אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו".10 מימרת הכנף הזאת מושפעת ככל הנראה מצ'רצ'יל שדיבר תכופות על מלחמת החפירות (ditches) של מלחמת העולם הראשונה ועל הצורך להילחם עד ה- ditch האחרון (עד החפירה האחרונה), פלוגות השדה לא נלחמו מלחמת חפירות, ונראה שבעקבות צ'רצ'יל כתב אלתרמן את דברי העידוד הללו ("אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו"). צ'רצ'יל גם פתח לא פעם את נאומיו במילים "אין עם אשר", כגון בנאומו הראשון שבו דיבר על מלחמת הבּוּרים בדרום אפריקה, נאום זה נפתח במילים: "No people in the world received so much sympathy as the Boers". ("אין עם בעולם אשר קיבל אהדה כה רבה כמו הבּוּרים"). גם הסגנון וגם התוכן קיבלו אפוא את השראתם מצ'רצ'יל. רטוריקה דומה עולה מנאומו של צ'רצ'יל על הגרמנים שפתח במילים: "אין עַם אשר מתרעם יותר מהעָם הגרמני כאשר תכניותיו משתבשות, כי אין הוא יודע לאלתר", או נאומו על האמריקנים שפתח במילים: "אין עַם אשר מפַתח עוינות כלפי מדינה אחרת לאט יותר מהאמריקנים".
אלתרמן, כמו צ'רצ'יל, עודד אפוא את הלוחמים שלא לסגת אפילו מן החפירה האחרונה, ולנצל אפילו את ההזדמנות האחרונה. גם בפזמונו "שולמית" הוא כתב: "אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ / וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית" תוך שהוא מעודד את העם שלא להתייאש אפילו ברגעים הקריטיים ביותר.11 אז הדברים מזכירים כמובן את דברי חז"ל במסכת ברכות שאל לו לאדם להתייאש אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אך הם מזכירים גם את פתגמי צ'רצ'יל שעודדו את העם הבריטי "לעולם, לעולם, לעולם, לא לוותר ולא להתייאש" ו"לעולם לא ניכנע". זאת הייתה העמדה העקרונית שהוצגה מעל כל במה בכל נאומי צ'רצ'יל, והעמדה הזאת חלחלה אל מאזיניו וחסידיו הרבים, נסכה בהם ביטחון והעלתה את המוראל בקֶרב הלוחמים.
פתגמיו של צ'רצ'יל ומימרותיו הִדהֲדוּ גם בטורים נוספים מטורי הטור השביעי. כך, למשל, אחד מפתגמיו הנודעים של צ'רצ'יל קובע שהשקר מסוגל להסתובב סביב העולם לפני שהאמת מסוגלת להתעורר משנתה, לקום וללבוש את המכנסיים:
A lie gets halfway around the world before the truth has a chance to get its pants on.
הפתגם הציני זה עולה ובוקע מבין שורות טורו של אלתרמן "תחרות לניסיון"12 שגיבורו – יצור פיסח ונקלה ששמו "חופש הסילוף" – מצליח לסיים את הריצה על מסלול המירוצים לפני שהאמת מתעוררת משנתהּ. השקר מתחרה עם החֵרויות הגבוהות וקלות הרגליים, ולמרבה ההפתעה הוא מנצח אותן וזוכה בכתר. השיר מסתיים במסקנה שיש לחסל את השקר בעודו באִבּוֹ ושלא לתת לו להתפתח ולצבור תנופה, כי יש לו כוח עצום והוא עלול לנצח את האמת לפני שהיא מתעוררת.
ובטורו "קולומבוס בוועידת מיניסטרים",13 אמר אלתרמן שבפוליטיקה ניתן להגיע לנוסחה מתמטית שלפיה "גֹדֶל הַפְּרוֹבְּלֶמוֹת / עוֹלֶה עִם רִבּוּעוֹ שֶׁל קֹטֶן הָאָדָם.// וְאִם יָרֹץ עוֹלָם אֶת קָדְקֳדוֹ אֶל כֹּתֶל,/ עַל חָרְבוֹתָיו אֶת זֹאת יֵילִילוּ הַתַּנִּים:/ אִבְּדוּהוּ לֹא פְּרוֹבְּלֶמוֹת עֲצוּמוֹת לְגֹדֶל,/ אִבְּדוּהוּ פִּתְרוֹנוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים קְטַנִּים". התקבולת הסרקסטית הזאת מבוססת על פתגם דומה שמצוטט בכל דיון על מימרות הכנף של צ'רצ'יל:
A pessimist sees the difficulty in every opportunity; an optimist sees the opportunity in every difficulty.
אלתרמן ביסס אפוא את שירו על התקבולת הניגודית שבין היכולת להתגבר על ה"פרובלמות" לבין הכשְׁרון או אי-הכשרון להתגבר עליהן, כבדבריו הנודעים של צ'רצ'יל.
■
בשנת 1943, בין פרסום שירי הקובץ שמחת עניים לפרסום שירי מכות מצרים, חיבר אלתרמן שלושה טורים שבהם "מככּבת" דמותו של וינסטון צ'רצ'יל, אם בסמוי אם בגלוי. בשנה זו התחילה מתקפת הנגד הרוסית בתגובה על המצור על לנינגרד, הבריטים שחררו את טריפולי, קרב ים ביסמרק הסתיים בניצחון מוחץ של בעלות הברית, המבורג הופצצה על-ידי מטוסים בריטים ואמריקניים, הממשל החדש באיטליה הצטרף לבעלות הברית והכריז מלחמה על גרמניה. בעקבות אירועים אלה התחילה להתעורר תקווה שסופן של "מדינות הציר" עתיד לבוא במהרה. כך, למשל, בטור "בקנדה נעשית היסטוריה" שנכתב עם פגישת צ'רצ'יל ורוזבלט בקנדה לשם התוויית תכניות לזמן שלאחר המלחמה,14 תיאר אלתרמן את פגישתם ההיסטורית של צ'רצ'יל ורוּזוולט שאחריה התחילה פלישה שגרמה לנאצים לחֵרוק שִׁניים: "יֵשׁ אוֹמְרִים: מִן הַנָּאצִים הוּצְאָה הַיָּזְמָה/ וְהוּצְאָה מִידֵיהֶם טֶרִיטוֹרְיָה,/ אָמְנָם כֵּן, אַךְ יֶשְׁנָה חֲשִׁיבוּת עֲצוּמָה/ גַּם לָזֶה/ שֶׁהוּצְאָה מִידֵיהֶם הַהִיסְטוֹרְיָה./ [...] וְלָכֵן, אַחֲרֵי נִצְּחוֹנוֹ הַנָּאוֹר,/ יִצְטָרֵךְ הָעוֹלָם/ לֹא לָתֵת לָהּ לַחֲזוֹר!.../ אֲבָל זוֹ כְּבָר הִיסְטוֹרְיָה אַחֶרֶת". אלתרמן צפה בשיר זה, שנכתב ב-1943, את "נִצְּחוֹנוֹ הַנָּאוֹר" של המערב, ואין זה שירו היחיד שכל הפרוגנוזות שלו נתקיימו.
הטור השני על צ'רצ'יל בין טורי 1943 הוא "איטליה ושלושת הגדולים",15 שנכתב לאחר נצחונו של מונטגומרי בקרב אל-עלמיין, שאחריו יכול היה היישוב הארץ-ישראלי לחוש הקלה ולדעת שנכשלה תכניתו המגלומנית של היטלר להשתלט על תעלת סואץ ועל המזרח התיכון כולו (ולהביא לחיסולם של יהודי ארץ-ישראל ביחד עם אחיהם שבארצות הגולה). טור זה נכתב סמוך לפגישתם של צ'רצ'יל, רוּזוולט וסטלין בקוויבק שבקנדה לאחר התמוטטותה של איטליה במלחמה. את שירו פתח אלתרמן בהומור הדרמטי האפייני לכתיבתו הז'ורנליסטית: "צֶ'רְצִ'יל/ וְרוּזְבֶלְט / וּסְטַלִין/ נִצָּבוּ. הִרְחִיבוּ חָזֶה./ צֶ'רְצִ'יל: – שֶׁהֶחֱיָנוֹ!/ רוּזְבֶלְט: – וְקִיְּמָנוּ!/ סְטַלִין: – וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמָן הַזֶּה!". את ברכת "החיינו" שתיקנו חז"ל שֹם כאן אלתרמן למרבה האירוניה בפיהם של שלושת מנהיגי המערב שהצליחו סוף-סוף להביס את איטליה ולכרסם בכוחו של היטלר. ניכּר שכל אחד משלושת השותפים שואף להיזכר כאדריכל הניצחון, ועל-כן רוּזוולט מתואר כאן כמי שלוחש לסטלין (כבקריאת aside במחזה המוצג על קרשי הבמה), ואומר לו בלגלוג המהול בקנאה כי "כָּעֵת וַדַּאי וִינְסְטוֹן יִנְאַם... נִתְכּוֹנֵן", אך סטלין מרגיע אותו ובמחווה ג'נטלמנית כמו-אנגלית הוא מוותר לצ'רצ'יל באָמרו: "זֶה מַגִּיעַ לוֹ. יֵש לְהוֹדוֹת. סְפּוֹרְט הוּא סְפּוֹרְט...". אלתרמן לא חסך כאן אפוא חִצי ביקורת דקים מן המנהיג הבריטי שבעָרמתו ידע לעשות שימוש בעיתונות הכתובה והמשודרת כשופר של "יחסי ציבור" אישיים כפי שאיש לפניו לא ידע.
הטור השלישי על צ'רצ'יל שנכתב אף הוא בין טורי 1943 הוא הטור "שלושת הגדולים",16 שבּוֹ סיכם אלתרמן את מעמדם של שלושת המנהיגים – פרנקלין דלנו רוזבלט בעל החיוך, וינסטון צ'רצ'יל, בעל הסיגר ויוסף סטלין, בעל השפם – ש"עוֹד יִהְיוּ שַׁלִּיטֶיהָ שֶׁל כָּל הַשּׁכוּנָה". לפנינו מין גירסה מחויכת של הבלדה הקודרת "האֵם השלישית" (שהתפרסמה ב-1934 בנוסח ראשון,17 ובשינויים אחדים ב-1938 בקובץ כוכבים בחוץ) ושל הפזמון הקל "אלימלך" (1935). ההיסטוריה מתוארת כאן כאם רגשנית ודואגת (בנוסח ה"יִידישע מאַמע" שתיאר אלתרמן לא פעם בשיריו הגנוזים ובפזמוניו), השומעת איך שכנותיה מהללות את הֶשֵּׂגיהם של בניה ש"גָדְלוּ כֹּה בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן, / בְּיִחוּד בַּשְּׁנָתַיִם הָאֵלּוּ".ִ
אך לא לעולם חוסן: לא עברו אלא 15 חודשים מן הטור "שלושת הגדולים", שבּוֹ תיאר אלתרמן את צ'רצ'יל כאחד משלושת גדולי עולם שתהילתו נישאת בפי כל בני "השכונה", וכבר ניתַן היה להוכיח את נכונות הפתגם המקובל בברית החדשה, שלפיו "אין נביא בעירו" (מתי יג). פתגם זה נאמר על ישו שזכה בכל מקום להכרה ולכבוד, אך לא בנצרת עירו (פתגם זה רווח גם באיסלאם, ולפיו מוחמד זכה בכל מקום להוקרה אך לא במֶכּה עירו). זה אך חזר צ'רצ'יל מיאלטה הביתה בחורף 1945, וכבר הכינו לו "מקלחת" בבית-הנבחרים ודרשו ממנו דין-וחשבון מפורט על כל צעדיו. אלתרמן כתב על כך את טורו "המרחץ בבית, או 'אמא-פרלמנט'",18 שבּוֹ מתואר צ'רצ'יל שחזר מיאלטה כנער החוזר הביתה מִפּגישה רומנטית עם נערתו, ואִמו הפרלמנטרית, המחטטת במעשיו, דורשת לדעת הכול: מה עשה? עם מי טייל? עם מי הסתודד? על כך מעיר שירו של אלתרמן: "הוּא הֶחְזִיק מַעֲמָד בַּסּוּפוֹת וּבַבְּלִיץ,/ הוּא הֵשִׁיב לַטֶּבְטוֹנִים/ קְרָב בַּשַּׁעַר./ אַךְ מוּל זוֹ הַיְשִׁישָׁה, חֲבֵרִי הָאַמִּיץ,/ הוּא מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ/ מְנֻזָּף כְּנַעַר". והנה, למרבה הפרדוקס וחרף הערצתו לצ'רציל, מסקנתו של אלתרמן היא שהיטיבה לעשות "האֵם הזקנה" (הדמוקרטיה הבריטית) כאשר חיטטה במעשיו החסויים של "בנהּ". טוב עשתה שהפעילה את זכות הביקורת שלה, וגערה בבנה הסורר על שאינו סר למרותה. אלמלא עשתה כן, היו מנהיגי העולם הגדולים נוהגים לפי הבנתם והופכים את העולם לעיי חרבות, לשמיר ושית, כפי שעשו לא אחת בתקופות לא דמוקרטיות. ובמאמר מוסגר נוסיף כי צ'רצ'יל השמרן, בן למשפחה אריסטוקרטית, לא רחש כבוד רב מדיי לדמוקרטיה, וידועה מימרתו המחויכת: "The best argument against Democracy is a five-minute conversation with the average voter". ("את הנימוק הטוב ביותר נגד הדמוקרטיה תמצאו בשיחה בת חמש דקות עם המצביע המצוי"). אלתרמן, לעומתו, ראה בדמוקרטיה את המשטר הנאור וההוגן ביותר עלי אדמות, וחרד מפני כל פגיעה בעקרונותיו של משטר זה (אף סלד מפני שימוש שקרי במושג "דמוקרטיה" כבמונח "דמוקרטיה עממית" שבּוֹ השתמשה ברית-המועצות בעת שלא נתנה לנתיניה אפילו זכות הצבעה וזכויות אזרחיות מינימליות).
במאי 1945 כתב אלתרמן את השיר החריף ביותר נגד צ'רצ'יל ונגד מדיניותה של ממשלת בריטניה, תוך שימוש במילותיו של צ'רצ'יל בנאום דנקרק שהבטיח "דם יזע ודמעות". בטורו "ואם יהיה צורך – לבדנו",19 בנה אלתרמן את טיעונו ואת הרטוריקה של דבריו על נאומו הנודע של צ'רצ'יל, תוך שהוא מבטיח לאנגלים להילחם למען הקמת המדינה והצלת שארית הפּלֵטה כפי שהאנגלים וצ'רצ'יל מנהיגם נלחמו למען מטרתם הצודקת: "הָעָם הָאַנְגְלִי הֶעָטוּר נִצָּחוֹן/ זְכוֹר!/ הִתְיַצַּבְתָּ בָּדָד אֱלֵי קִיר אַחֲרוֹן [...] וַתִּשְׁאַג [...] אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם!/ נִלָּחֵם עַל הַחוֹפִים,/ בַּבָּתִּים נִלָּחֵם,/ נִלָּחֵם בָּרְחוֹבוֹת!// אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם בֵּינוֹת הָעֲנָנִים/ בְּמִדְבָּרִיּוֹת וָיָם/ נַמְשִׁיךְ אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ,/ וְאִם יִהְיֶה צֹרֶךְ – שָׁנִים עַל שָׁנִים!/ וְאִם יִהְיֶה צֹרֶךְ – לְבַדֵּנוּ!". ואילו עכשיו, המשיך שירו של אלתרמן לטעון כנגד העם האנגלי ולבקש ממנו להתבונן ולהבין שאנחנו, בני היישוב הארץ-ישראלי הנצור, ניצבים כמותם אל קיר אחרון, מסרבים כמותם להיכנע ולהיוואש מן המאבק, ומוצאים עצמנו חוזרים על דבריו של צ'רצ'יל מילה במילה. השיר מסתיים במילים חדורות הפתוס הלאומי: "הָעָם הָאַנְגְלִי הֶעָטוּר נִצָּחוֹן/ בָּרְכֵנוּ לִקְרָב אַחֲרוֹן". ברקע מהדהד נאומו ה"צ'רצ'ילי" של טבנקין בימים שבהם נערך היישוב הארץ-ישראלי להתבצר במרומי הכרמל ולנהל משם את הקרב האחרון של "להיות או לא להיות" מול צבא הצורר הנאצי. בדבריו של אלתרמן מהדהדים גם דברי הענקים מן הפואמה הביאליקאית "מתי מדבר".20
עוד בטרם הודח צ'רצ'יל בבחירות של שנת 1945, שנערכו לאחר כניעת הנאצים, ובטרם הוחלפה ממשלתו בממשלת הלייבור שבראשה עמד קלמנט אֶטלי, עדיין נלחם צ'רצ'יל על זכותו להמשיך להנהיג את הממלכה, ועל כך כתב אלתרמן את טורו "ממנהגי ההיסטוריה",21 שבּוֹ הזכיר כי עד עתה עסק צ'רצ'יל בעניינים שנישאו ברוּמהּ של ההיסטוריה העולמית ומעתה הוא יעסוק בפוליטיקה פשוטה הזוחלת על גחונה. ייתכן שמוטב לפרוש בשיא. לקוראיו הצביע אלתרמן על האבסורד הכרוך בהדחתו של מנהיג שסילק מן העולם את איומי המפלצת הנאצית: "מְשֻׁחְרָר הָעוֹלָם מִכִּלְאוֹ/ הַמִּפְלֶצֶת עָפָר לוֹחֶכֶת./ וִינְסְטוֹן עָשָׂה אֶת שֶׁלוֹ/ וִינְסְטוֹן יָכוֹל לָלֶכֶת". ברי, את פתגמו של שילר במחזהו קשר פיאסקו "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת".22 ברגע של הרפיה קומית כתב אלתרמן את טורו "הסנסציות מפוטסדם",23 שבּוֹ מוצג הרגע ההיסטורי שבו נחתך גורל העולם לאחר הניצחון על הנאצים וכינונו של העולם לאחר המלחמה:
סוֹד.
סוֹד.
סוֹד.
מַה יִּדְמֶה לַשָּׁעָה הַזֹּאת?
שְׁלֹשֶת מוֹשְׁלֵי-עוֹלָם
חוֹתְכִים גּוֹרָלוֹ שֶׁל דּוֹר.
מִלְיוֹנִים צוֹפִים לְקוֹלָם
שֶׁיִּפְדֵּם אוֹ יִכְרֶה לָהֶם בּוֹר.
השימוש בסינסתזה "צוֹפִים לְקוֹלָם", המצרפת את חושי הראייה והשמע, מעורר את זֵכר הפסוק ממעמד הר סיני ("וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" שמות כד, יד), העומד בסימן הסינסתזה, שאותו התיך אלתרמן למקשה אחת עם הפסוק הידוע "חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ" (שיר השירים ח, יג). אך בניגוד אירוני לגודל השעה, הידיעות "הסנסציוניות" שמגיעות מפוטסדם אינן אלא תיאוריהם הטריוויאליים של המזונות והמשקאות שהוגשו לטרומן, צ'רצ'יל וסטלין בזמן הדיונים הרי-הגורל על עתיד העולם. ועם זאת, ברור שבחדרי חדרים נחתכות בפוטסדאם החלטות הרות גורל, ועל כן אזכורו של אירוע חשוב כמעמד הר סיני מוצדק ככלות הכול.
טור זה נכתב רק כשבוע לפני המהפך שאחריו נאלץ צ'רצ'יל לפַנות את כיסאו. עם הפרסום הרשמי של תוצאות הבחירות בבריטניה (26.7.1945) התברר שמפלגת הלייבור זכתה בניצחון גדול בכל חלקי בריטניה ובעיקר בערים הגדולות. מפלגת הלייבור זכתה ב-390 נציגים בפרלמנט (לעומת 169 בבית הקודם). צ'רצ'יל נאלץ לפרסם הודעת פרֵדה ולהגיש את התפטרותו למלך בריטניה, שהזמין את קלמנט אֶטלי, מנהיג המפלגה הגדולה בפרלמנט, להרכיב ממשלה חדשה. את איד המאמרים שבראש הגיליון של העיתון דבר, שחגג את ניצחון הלייבור, פתח מ.ד [אפשר שאין זה אלא חברו הטוב של אלתרמן מנחם דורמן, מי שלימים כתב את הביוגרפיה שלו וערך את כתביו] במילים: "הניצחון המזהיר של מפלגת העבודה בבחירות הכלליות לפרלמנט הוא לא רק נצחונם של פועלי בריטניה כי אם של פועלי העולם כולו".24
אלתרמן, שכבר בטורו "המרחץ בבית, או 'אמא-פרלמנט'", שנזכר לעיל, שיבח את הדמוקרטיה שאינה נכנעת לתכתיביהם של "הגדולים" והתקיפים, פרסם בו ביום את שירו "תחי הדמוקרטיה",25 שבּוֹ שיבח את המהלָךְ. את גודל השעה ציין גם הזזתו של הטור האלתרמני מן העמוד השני של העיתון, שבּוֹ היה מוצב דרך קבע בטור השביעי שלו, לטור השמיני של עמוד השער של הגיליון:
תחי הדמוקרטיה
תְּחִי, הַמַּכְלִימָה אֶת מַלְעִיגֶיהָ!
תְּחִי, הַתַּקִּיפָה בַּתַּקִּיפוֹת!
תְּחִי, הַמַּחְלִיפָה אֶת מַנְהִיגֶיהָ
לְעֵין הַכֹּל, כְּצֹרֶךְ הַתְּקוּפוֹת!
לַמִּשְׁטָרִים שֶׁהִתְיַמְּרוּ לָרֶשֶׁת,
נוֹתֶנֶת הִיא שִׁעוּר עַד שְׁנוֹת-מֵאָה.
תְּחִי הָרוּחַ הַבִּלְתִּי-נִכְבֶּשֶׁת
אֲשֶׁר קוֹרְאִים לָהּ חֹפֶשׁ-הַדֵּעָה!
הַקַּלְפִּיּוֹת הִנֵּה דִּבְּרוּ בְּהֹלֶם
וּבְשׂוֹרָתָן – הֵדָהּ עוֹד לֹא גָּוַע.
נִרְאֶה שֶׁזֶּה הָעָם אֵינֶנּוּ גֹּלֶם,
וְאִם אֵינֶנּוּ גֹּלֶם... יֵשׁ תִּקְוָה.
י"ז באב תש"ה
27.7.1945
משמע, הכורח להחליף מנהיג מכהן ברגע שבו נסתיימה שליחותו ההיסטורית הוא כורח בל יגונה. אלתרמן ראה בהחלפתם של השמרנים בממשלת לייבור תופעה מבורכת, שהרי המטלה המוטלת על מנהיגי בריטניה אחרי המלחמה על היא לדאוג לשיקום ההרס של שנות המלחמה, ועתה מעשים של "יום קטנות" בחיי ההווה הם שיכריעו את המערכה ולא נאומים המדברים גבוהה-גבוהה על העתיד.
יחסו של אלתרמן כלפי צ'רצ'יל ונאומיו המזהירים לא נשאר אפוא קבוע וסטטי, אלא עבר תמורות בחלוף העִתים. עדות לכך מצויה בטורו "הודעת האדמיניסטרציה (עם דוגמה אנגלית לשם אילוסטרציה)".26 כאן (כמו בטורו "ואם יהיה צורך – לבדנו" שנזכר לעיל) ציטט אלתרמן באירוניה מתוך נאומי צ'רצ'יל, תוך שהוא מאשים את הבריטים בצביעות ובמדיניות של אֵיפה ואֵיפה. אכן, יש כנופית מסיתים יהודית, כתב אלתרמן בסרקזם, אך היא דומה דמיון רב לאותה כנופיה אנגלית שהתייצבה לפני שנים אחדות להציל את הבריטים מציפורני הרֶשע ולבצר את עתיד העם: "כָּךְ. הָיָה זֶה בִּשְׁנַת אַרְבָּעִים. בְּלִי מָגֵן/ עָמְדָה לוֹנְדוֹן. גֶּרְמַנְיָה הֵרִיעָה: הִכִּיתִי!/ אָז כְּנוּפְיָה שֶׁל אַנְגְלִים הִתְיַצְּבָה לְאַרְגֵּן/ אֶת עִנְיַן הַצָּלַת הֶעָתִיד הַבְּרִיטִי.// הָהּ, כְּנוּפְיָה בְּלִי מַצְפּוּן,/ הַקָּהָל אוֹת בְּאוֹת/ עוֹד זוֹכֵר אֶת אוֹתָם הַנְּאוּמִים הַבַּרְבָּרִיִּים/ שֶׁהִבְטִיחוּ לָעָם דָּם, זֵעָה וּדְמָעוֹת/ בְּלִי תְּנָאִים סַנִיטָרִיִּים/ אֶלֶמֶנְטָרִיִּים!// דָּם, זֵעָה וּדְמָעוֹת כָּךְ נָהַג וְנָאַם/ אֶחָד צֶ'רְצִ'יל הַגַּנְגְּסְטֶר אֲשֶׁר בַּצַּמֶּרֶת./ אֲבָל גַּם חֲבֵרָיו (אֵי הָיָה מַצְפּוּנָם?!)/ לֹא מָצְאוּ אֵיזוֹ דֶּרֶך יוּתֵר מְסדרת". כך הלעיג אלתרמן על האימפריה הבריטית החבולה עדיין ממאבקיה ההֶרואיים להבטחת עתידה, אך הספיקה לשכוח את מאבקיה מִבּית ועתה היא חוסמת את מאבקו הצודק של עם ישראל ושמה אבני נגף בדרכם של ניצולי השואה המבקשים למלט את נפשם ולהגיע ארצה כדי ולכונן בה את עתידם.
ואף-על-פי שנתמעטה הערכת הציבור הבריטי והעולם כולו לצ'רצ'יל ולפועלו, אלתרמן המשיך לבטא בשיריו הערכה כלפי אישיותו התוססת של המנהיג הבריטי, שגם בשנות מחלתו הוסיף להפתיע את עמו ביוזמות לא שגרתיות. בטורו "נוסח צ'רצ'יל",27 השווה אלתרמן את אישיותו החיונית והמפתיעה של צ'רצ'יל לאישיותו החיווריינית והקרה של אטלי ולאישיותו הדרדקית של בווין. צ'רצ'יל החולה, שהרופאים אסרו עליו כל מאמץ, קם בתקופת כהונתו השנייה כראש-ממשלת בריטניה (אוקטובר 1951 עד אפריל 1955), ולאחר ש"סבב בסגר ונשף בסיגר", החליט לנסוע לברית-המועצות לשיחות שלום עם מלנקוב ומולוטוב. הבריטים, שכבר רצו להנציחו באנדרטות של שיש, הופתעו לראותו "בּוֹעֵט וְנֶחֱלָץ וְחוֹזֵר לַזִּירָה". ההיסטוריה, כמטרוניתא קשישה, קוראת לו "פרא אדם", אך מודה ש"טוֹב שֶׁהָאֹפִי הַזֶּה עוֹד קַיָּם/ כְּבָר אֵי-פַּעַם הֵבִיא הוּא תּוֹעֶלֶת".
טוריו של אלתרמן על צ'רצ'יל – האיש ופועלו – העידו על כך שיחסו של המשורר כלפי המדינאי הנערץ לא היה יחס סטטי וחד-ערכי. להפך, שירים אלה מגלים יחס מורכב שהתגוון והשתנה עם חליפות העתים ומעולם לא נתקבע.28 כזה היה גם יחסו כלפי בן-גוריון – יחס של הערכה ותודה על העול שנטל על עצמו בשעתו הקשה של העם, אך שלא היה נקי מביקורת כלפי מעשים שדרשו את העוז והסמכות של איש-רוח היודע לבקר את מנהיגו הנערץ. הציבור ידע ש"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב" (משלי כז, ו): גם כאשר הייתה לאלתרמן ביקורת, הייתה זו ביקורת בונה, רצינית ולא צינית, כזו הנובעת מהתבוננות, מתבונה, מראייה רחבה ומהכרת המקורות התרבותיים שמהם צמחו החוקים. הציבור ידע שלפניו משורר לאומי, בעל עמדות מוסריות מוצקות, ולא משורר מפלגתי, המֵגן על איזו אמת צרה ואינטרסנטית.
מפי ההיסטוריונית אניטה שפירא למדנו שבבואה לחקור את הליכתו של בן-גוריון לשדה-בוקר, נתגלגל לידיה באחד הארכיונים מכתב ארוך של נער בשם עמוס עוז, שכתב למנהיג שכל אחד מסוגל להיות רועה-צאן, אך לא כל אחד מסוגל להיות ראש-ממשלה, ועל כן אל לו לפרוש מתפקידו.29 גם דבריו האֶפּיגרמטיים הללו של עמוס עוז מבוססים על אחד הפזמונים שהוסיף אלתרמן למחזהו של סמי גרונימן שלמה המלך ושלמה הסנדלר, שבּוֹ שלמה מלמד זכות על חיי העמל הפשוטים, הרחוקים מן הזוהר המדומה של חיי ההנהגה והשלטון: "סַַנְדְּלָר הָגוּן יָכוֹל לִמְלֹךְ בִּשְׁעַת הַדְּחָק,/ אַךְ הַמְּלָכִים פְּסוּלִים מֵרֹאשׁ לְסַנְדְּלָרוּת". בפתח מאמר זה הראינו איך השתמש בן-גוריון בניסוח אפיגרמטי ששאל מטורו של אלתרמן על צ'רצ'יל כדי לשבח את אלתרמן, ואנו מסיימים בניסוח אפיגרמטי ששאל עמוס עוז מאלתרמן כדי לשבח את בן-גוריון.
פתגם זה קולע לאמת שמעבר לגבולות הזמן והמקום: אכן, לא אחת משתוקקים אלה שהגיעו לגדוּלה לחזור למקורם, ונוטשים את מטֵה ההנהגה לטובת "מטֵה הרועים". לא אחת הודה מנהיג דגול שנקעה נפשו מן השלטון ו"מנעמיו" ושכל רצונו הוא לחזור ל"אוהלו הדל" שממנו הגיע אל "הארמון". הנה, מנהיג כדוגמת צ'רצ'יל שהעמיס את נטל העם והעולם על כתפיו והגיע אל הפסגה, נטש אות לטובת חיים פשוטים, עם מכחול הציירים וקולמוס הסופרים, הרחק מהגה ההנהגה ומתככי השלטון.