על העיוורון - ב'*
- Eyal Shamir
- 26 באוג׳ 2022
- זמן קריאה 8 דקות
על צמד בלדות-הבַּלָּהָה שחיבר אלתרמן בין "כוכבים בחוץ" ל"שמחת עניים" **
פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1776, 25/08/2022
* הרחבה של פרק שפורסם בשנת 1989 בספרי"עוד חוזר הניגון". הספר ניתן להורדה בחינם באתר www.zivashamir.com בקטגוריה "ספרים להורדה".
את כל דברי זולתו על "שיר מאור עיניים" הפך אפוא מירון להֶפקר שכל הרוצה יכול לבוא ולעשות בו כבתוך שלו. לדבריו נעלם השיר "לגמרי" [כך!], עד שהוא, מירון, גאל אותו מן השכחה. ואולם, בעת שבָּהּ ביקש מירון לשכוח ולהשכיח את כל מה שנכתב על שיר זה לפניו, כדי שיוכל לצאת ולהכריז "עַד שַׁקַּמְתִּי", הוא שכח להוסיף לדיון זה את העיקר, והעיקר כרוך בהבנת כותרת "שיר מאור עיניים", שהעניק אלתרמן לצמד בלדות הבַּלָּהָה שלפנינו. את הצירוף הזה הבין מירון הבנה חלקית, שלא לומר לקויה, כפי שניכּר מן הדברים שכּתב עליו:
מחול החתונה מתואר כאן כ"יָשָׁן וּמְאוֹר-עֵינַיִם" (צירוף מוזר, ש"מאור העיניים" הנזכר בו מסמן לא את עצם יכולת הראייה אלא את הארת העיניים או את "האור שבעיניים", ליכטיק אין די אויגן, הניצת במחוללים ובסובבים אותם). לצדו צועדת בעיניים עצומות הדמות השנייה שבחבורה, שהיא לפי שעה צדדית לחלוטין, דמות של צל. זו דמותו המכווצת של כנר סומא המנסר על גבי כינורו בעת שהזקן אדום הזקן מלהיב את קהל המחותנים, ובכך הוא תורם את חלקו הצנוע ל"מאור העיניים" הזר כל כך לסמיותו [ההדגשה אינה במקור].
מן הדברים אלה ניכּר שמירון החמיץ את המשמעות הכפולה של "מְאוֹר עֵינַיִם" (שהוא גם שם נרדף למאור פנים משמח וגם שם נרדף לעיוורון כמו החתונה המתוארת בשיר וכמו הכותרת "שמחת עניים" המורכבת מניגודים). הצירוף הזֶאוּגמטי-למראה "יָשָׁן וּמְאוֹר-עֵינַיִם" אכן נראה צירוף מוזר, כדבריו, כי זה טיבה של הפיגורה הקרויה בשם "זֶאוּגמה", המשובצת תכופות בשירי אלתרמן, ולה תפקיד מרכזי ביצירת הרושם העמום והמוזר של שירים מודרניסטיים אלה.14 ואולם, אלתרמן השתמש בצירוף "מְאוֹר עֵינַיִם" בכפל-לשון – הן במשמעות הליטֶרלית "הפשוטה" והישירה, הן בלשון סגי-נהור – ובכך העמיד כדרכו שיר דואלי, שתִּעתע כנראה בפרשניו.
באתר האקדמיה ללשון העברית ניתן לראות שהצירוף המקראי "מְאוֹר עֵינַיִם" (משלי טו, ל) בא במקורו "במשמעות של 'הצהלת פנים': 'מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב' (משלי טו, ל), אלא שמלשון חכמים ואילך הוא מקובל יותר במשמעות של 'כושר הראייה': 'כהן הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו' (משנה נגעים ב, ג)", ובלשון סגי-נהור הוא משמש כּינוי לעיוור: "ומאור עיניים הוא" (חגיגה ה ע"ב).15 משמע, הזקֵן והכנר הסומא שרים שיר "יָשָׁן וּמְאוֹר-עֵינַיִם" – שיר ישָׁן ועיוור – ובהוראה זו הצירוף מאבד את אופיו החידתי, והופך לצירוף שקוף ומובן לגמרי (ועל כן דברי מירון בדבר "מאור העיניים", הזָר [כביכול] כל כך לסמיותו של הכנר, מעידים על אי-הבנת הנקרא).
אלתרמן המביא ב"שיר מאור עיניים" מפי העיוור את תולדותיו של עם ישראל ("כִּי הַשּׁוֹט גִּלְגְּלַנִי [...] בְּלִי אֶרְאֶה בְּאָפְלִי בְּיַד מִי הוּא") מבכה בשיר זה את עיוורונם של היהודים שהלכו בחושך כסומים, לא הבינו את המתרחש ולא ניחשו את הצפוי להם. הם התעלמו מן האותות גם כאשר השוט הונף מעליהם, וזאת בעקבות דברי ביאליק על העם החירש והיבֵשׁ בשיר הזעם והתוכחה שלו "אכן חציר העם": "הוּא לֹא יִיקַץ אִם־לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט" (אלתרמן ציטט את השורה הביאליקאית הזו, ככתבה וכלשונה, בפתח יצירתו המאוחרת "המסכה האחרונה").
אלתרמן כתב דברים דומים גם בטורו "מכתב של מנחם-מנדל לרעייתו שיינה-שיינדל" שכבר הוזכר קודם. כאן קונן אלתרמן על הפסקת "הניגון" היהודי" ("אַךְ אִלֵּם הַכִּנּוֹר. לֹא נִגּוּן הוּא רוֹעֵף / יַעַן אֵין לוֹ לְמִי לְנַגֵּן עוֹד") ועל פגמי הסימאון והחירשות של יהודי הגולה שהתקשו לזהות את הסכנה ולפענח את האותות גם כשהם כבר היו חקוקים על הקיר ועל קירות הלב ("עֵת נִגְּנוּ כִּנּוֹרֶיהָ בְּתוֹךְ הַלֹּעַ. / הִיא עַל לֵב גִּבּוֹרֶיהָ הִכְּתָה בְּאֶגְרוֹף. / אֲבָל אִישׁ לֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ"). לפני שנים אחדות עסקתי בטור חשוב זה, במאמרי "מנחם מנדל בגלגולו האלתרמני" ("גג", גיל' 39, 2016), ובין השאר כתבתי על משחק-המילים "כחלחל" - "חכלילי" שבשיר "מכתב של מנחם מנדל לרעייתו שיינה שיינדל":
משחק מילים זה [...] קשור לתגובתו הראשונה הראשונה של אלתרמן על השואה שהייתה תגובה אינטואיטיבית, שנתפרסמה בינואר 1940, לפני שהחלו להגיע הידיעות המוסמכות על גורל היהודים בגרמניה ובאירופה כולה.
בכתב-העת "מחברות לספרות" פרסם אז אלתרמן את הבלדה הגוֹתית המבעיתה "שיר מאור עיניים" (כשם חיבורו של ר' עזריה מן האדומים), [...] אִזכּוּרוֹ של הזקָן החכלילי בסמיכות לשביס הכחול של האישה היהודייה מטשטש באמצעות הדמיון הפונֶטי את ההבדלים בין שני שמות-הצבעים והופך אותם לאיכות אחת, כמקובל בשירת אלתרמן.
שם חיבורו של עזריה מן האדומים הנרמז מכותרת שירו של אלתרמן "שיר מאור עיניים" לא הגיע אפוא לעיניו של דן מירון, שלא הפך את כל גרגירי האבק שבערֵמה שנצטברה, רק את אלה שבספרים. אילו הגיעו אליו מבעוד מועד הדברים אודות הקשר לחיבורו של עזריה מן האדומים, ייתכן שהיה מגלה את הטעם העיקרי לשימושו של אלתרמן במילות הכותרת "מאור עיניים".
במקביל לפרֵדתו מאברהם שלונסקי ומלאה גולדברג, שצידדו בברית-המועצות, חָבַר אלתרמן כידוע לישראל זמורה, בעל "מחברות לספרות" – ההוצאה וכתב-העת שלה. במעבר מ"טורים" ל"מחברות לספרות" התחיל המשורר להתקרב לספרות העברית העתיקה, בת ימי-הביניים והרינסנס, שאותה הוציא זמורה בהוצאת הספרים שלו. בהשתמשו בקנייני הרוח, מורשת הגולה, הפגין בשקט, אך בגאון, התנגדות נחרצת להמלצתו של יונתן רטוש (אך גם של דוד בן-גוריון), לפסוח על לשון חז"ל ועל אוצרות התרבות של הגולה בעת תחייתה של הלשון העברית וחידוש פניו של העם. הוויכוח הזה על האֶתוס של המדינה שבדרך התנהל במקביל למוראות השואה הראשונים שעליהם הצביע עוזי שביט בספרו "שירה מול טוטליטריות" (2003), שבּוֹ כלול, בין השאר, דיון ב"שיר מאור עיניים".
התקרבותו של אלתרמן לחטיבות הספרות העברית שקדמו לספרות ההשכלה ו"דור התחייה" ניכּרה, בין השאר בשילובה של שירת ימי-הביניים ב"שמחת עניים",16 בשיר על "מחברות עמנואל" בסִדרה "שירי נוכחים", באִזכּוּרן של הספר "אריה נוהם" ב"דף של מיכאל", באזכור "לישרים תהילה" של רמח"ל באחד משירי "עיר היונה", באִזכּוּר חיבורו של עזריה מן האדומים ב"שיר מאור עיניים", בהקדשת שיר ל"מחברות עימנואל" במחזור "שירי נוכחים", ועוד ועוד. כך הצדיע לסופרי ישראל שהעבירו את הגחלת מדור לדור וכך ביכה את קנייני התרבות של הגולה שאבדו עוד לפני שחיבר את טורו המפורסם "מכתב של מנחם-מנדל לרעייתו שיינה-שיינדל".
מעניין גם לגַלות בהקשר זה כי ב-1943, בעיצומם של ימי השואה, עיצב אלתרמן ביצירתו "האפרוח העשירי" את דמותו של גוזל אומלל שנזקק לעזרת אביו, או לעזרת אביו שבשמים, כדי לצאת אל אוויר העולם ואל אורו. בריחוק מקום עומדת "בַּת הַדּוֹד אָדוֹן-עֲזַרְיָה", שכלל אינה חשה במצוקה ו"שָׁרָה מוּל הָאַסְפַּקְלַרְיָה" (האם הכוונה לחיים הנורמליים שחיו תושבי ארץ-ישראל בעת היכתב שיר-הילדים הזה המשקף את המצב היהודי הנואש באירופה בשנת 1943?). השם התאופורי "עזריה", כשמו של בעל החיבור "מאור עיניים", שימש אפוא את אלתרמן יותר מפעם אחת באותם ימים אפלים שבהם השתולל הזעם הטבטוני וגבה מחיר מקרבנותיו שרבים מהם ישבו וחיכו לשווא לעזרה שתבוא אליהם ממרומים.
ב-1940 רמז אלתרמן רמז בצמד הבלדות שלפנינו לספר "מאור עיניים" (1574) מאת עזריה מן האדומים, כי ספר זה הוא לאמִתו של דבר הספר ה"משכילי" הראשון, שעודד את בני העם לשבת דרך-קבע באירופה ולהתערות בה כאזרחים. עזריה מן האדומים, איש הרינסנס האיטלקי ובן דורם של שייקספיר ושל סרוונטס, פתח את התהליך, שקיבל במאה התשע-עשרה – כשלוש-מאות שנה לאחר צאת ספרו – את ביטויו המלא ביותר בסיסמה הנודעת של י"ל גורדון בשירו "הקיצה עמי": "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ".
אנשי תנועת ההשכלה גילו עניין רב בספרו של עזריה מן האדומים, והוציאוהו בחמש מהדורות שונות (!), כי מצאו קִרבה לא מבוטלת בין הגותו להגותם. המשכיל יום-טוב ליפמן צונץ, אבי "תנועת חָכמת ישראל", פרסם ב"כרם חמד" ביוגרפיה עברית של רבי עזריה מן האדומים, והציג את ספרו "מאור עיניים" כסנונית המבשרת של חקר היהדות המודרני. אלתרמן, לעומת זאת, ראה באידֵאולוגיה המשכילית, שעודדה את העם להתערות באירופה, את מקור הרעה – שורש פורה רוש ולענה – וניבא שגם אחרי השואה יהיו יהודים לא מעטים שיחזרו לאירופה וישאפו לראות בה את ביתם.
אכן, גם פרוגנוזה נבואית מעוררת השתאות כלולה בטורו של אלתרמן על איגרתו של מנחם-מנדל בנוסחו המלא, כפי שהתפרסם לראשונה בעיתון "דבר". כאן קוראים שני הגיבורים בדואט המנוסח בלשון "אנחנו": "אִם תָּקוּם הָאֻמָּה צְרוֹרוֹתֶיהָ לִצְרוֹר / וְאֶל הֵנָּה לָשׁוּב... לֹא נִתַּן לָגֶשֶׁת! / אָנוּ, אָנוּ נִקְרָא וְנַתְרֶה: לֹא לַחֲזוֹר! / קֶבֶר, קֶבֶר הִיא זֹאת הַיַבֶּשֶׁת".
משמע, אלתרמן לא פטר את היהודים מאשמה למצבם. הוא אף ניבא שאותם יהודים ששרדו את השואה וזקפו את גוום בארצם הישנה-חדשה, יחליטו יום אחד לשים שוב את תרמילם על שכם ולחזור לאירופה (האם ראה בדמיונו את התהווּתה של הקהילה הישראלית בברלין בדור האחרון? האם ראה בחזון את גורלם המר של היהודים, שנשארו באוקראינה או חזרו אליה לאחר שעלו ארצה ב-1991?). כושרו הנבואי וחזונו מרחיק-הראות של "נתן הנביא" הן אִפשרוּ לו לא פעם לחזות תהליכים שנים רבות לפני שהתחילו להתהווֹת בפועַל. אל מולם של "התלושים" המכינים לעצמם "כְּלֵי גולה", ניצבים בטורו של אלתרמן מנחם-מנדל ורעייתו שיינה-שיינדל, שכבר שיחקו על במת ההיסטוריה את תפקידם ב"קומדיה" הזאת, המוצגת בכל דור ודור, ויודעים היטב את סופו המר של החיזיון הטרגי של יהודי אירופה, שסיכוניו רבים מסיכוייו, גם בימי הצלחה וזוהר.
בדומה לדיאגנוזה של לאו פינסקר, גם אלתרמן האמין שדמיונם של היהודים לשונאיהם הִגבּיר את השנאה כלפיהם. בשירו "צלמי היהודים" ("עיר היונה") הראה שהעם שנמלט על נפשו "מרודפים שִׁבעים", נשא עִמו לארצו החדשה בְּלִיל של פרצופים, שמהם ניבטים אויביו, רודפיו, מבקשי נפשו ושופכי דמו. בעלי השקפת עולם פשיסטית, כמו אלה שעקרו את יהדות גרמניה ממקום הולדתה על יסוד עקרונותיה המפוקפקים של "תורת הגזע", נבהלו מן הרעיון הזה, שאִיֵּים על זהותם הנבדלת; דהיינו, שצלמו של "הגזע העליון" וצלמו של היהודי מתלכדים לפעמים לדיוקן אחד, שגבולותיו מטושטשים:
חוֹתַם שִׁבְעִים אֻמּוֹת נָשָׂא הוּא גֵּר
וּמֵרוֹדְפִים שִׁבְעִים הוּא נָס שָׁלוּחַ
וּפְנֵי שִׁבְעִים רוֹדְפָיו שׁוֹפְכֵי דָּמוֹ
הִנֵּה צוֹפוֹת עַכְשָׁו מִתּוֹךְ צַלְמוֹ.
"שיר מאור עיניים" מוכיח כיצד יכול היה אלתרמן ליטול מוטיב מעורר חלחלה מן הפולקלור, שנתגלגל למרבה האירוניה לספרות הילדים, ולהשתמש בו באופן מפתיע ובלתי צפוי. שיר זה שימש פרולוג לחיבור שירי "שמחת עניים" שבהם הראה אלתרמן את הפרדוקסלית האימננטית הטבועה בעולמנו – עולם שבּוֹ הגבולות בין הרוצח לקרבנו, בין הרודף לנמלט, בין החי למת, הם למִצער גבולות חידתיים ומסופקים. כבר הזכרנו את הדמיון העולה מבין שיטי שיר "מאור עיניים" בין דוד המלך, אדום הזקָן, גדול מלכי ישראל, שאחז בכינור והמשיך לחיות לפי האגדה גם אחרי שנקבר במערה ("דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם"; מסכת ראש השנה כה ע"א), לבין פרידריך ברברוסה, אדום הזקן, קיסר גרמניה וגדול שליטי אירופה בדורו, שנקבר במערה ועתיד לפי האגדה לקום משנת-הנצח שלו.17
דמיון זה מוליך אל ההשערה שעלתה לא פעם בדבריהם של היסטוריונים ואנשי-רוח: האנטישמיות היא מחלה חשׂוּכת מרפא, שמקורה בפחד של אומות העולם מפני הדמיון בין הרודף לנרדף. דיאגנוזה כזאת עמדה כאמור בבסיס חיבורו של יהודה-ליב פינסקר "אוֹטוֹאֶמנציפציה" ולימים גם בבסיס ספריו ומסותיו של א"ב יהושע, שחששו מפני התערותו של היהודי בארצות המערב לאור הדמיון המפחיד בין הרוצח לקרבנו (א"ב יהושע הרחיק לכת, וכינה את אירופה בכינוי "בית-הקברות הגדול של העם היהודי"). "שיר מאור עיניים" הוא שיר היסטוריוסופי עמוק שאותו חיבר משורר בן שלושים בלבד – שיר שביחד עם ה"טורים" שנכתבו באותה עת הובילוֹ אל חיבורה של "שמחת עניים" – היצירה השירית הגדולה ביותר שנכתבה על רקע מלחמת העולם השנייה, בספרות העברית ובספרות העולם, לדעת עוזי שביט (אשר בחן לשם קביעה זו את יצירותיהם של ת"ס אליוט, עזרא פאונד, ו"י אודן ומשוררים גדולים נוספים בני המאה העשרים).
צמד הבלדות שבשיר "מאור עיניים" מבכה את העיוורון הטרגי ש"לאורו" ניתבו יהודי אירופה את גורלם מימי "מאור עיניים" של עזריה מן האדומים ועד "קוצו של יוד" של יל"ג (הנרמז בשירו של אלתרמן "בטרם יום" מתוך "עיר היונה"). יל"ג פתח את שירו במילים: "אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?/ בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי", מילים שנכתבו בעת שבָּהּ עדיין האמין מחברן שיש בכוחה של תנועת ההשכלה לִמשות את ההולכים בחושך – את העִברים העיוורים – מדרכם הבוצנית והחשוכה ולשַׁנות את פני המציאוּת היהודית.
למרבה האירוניה הטרגית, מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית מתברר שיל"ג והמשכילים שהאמינו בכל לב ביכולתם להביא לעמם את אור שִׁמשה של ההשכלה, היו בעצמם שרויים בחושך ובעיוורון, כי הרעיונות האוּטוֹפּיים שהביאו אִתם גרמו לרבים להאמין באמונה שלֵמה שהיהודי יוכל להתערות כאזרח בארצות אירופה ולראות בה את ביתו עד עולם (המשכילים שכחו והשכיחו את הכתובת שעל הקיר – את כל תקדימי העבר שאותתו שאין ליהודי עתיד על אדמתם של שונאיו, מבקשי נפשו). "שיר מאור עיניים" הוא שיר על העיוורון שהניח לעם לנהל את חייו בגולה כניגון כינור אחד ארוך וממושך, שהביא עליו – מבלי שהשכילו רועיו ומנהיגיו ללמדו לראות את הנולד – את אסונו הגדול ביותר בכל הדורות.
הערות:
14. הזֶאוּגמה היא פיגורת לשון שבּהּ נקשרים זה לזה באופן שרירותי ופסידו-לוגי מרכיבים שאינם מתאימים זה לזה מן הבחינה הדקדוקית, הסמנטית או הלוגית. את מעמדה של הזֶאוּגמה ביצירת אלתרמן איתרתי ותיארתי לראשונה בחקר אלתרמן בספרי "עוד חוזר הניגון" (תל-אביב 1989, עמ' 13 – 14; 99 – 104). כיום יש בין חוקרי אלתרמן אחדים, שמעולם לא הזכירו את הפיגורה הזו אפילו פעם אחת לפני שזיהיתי אותה כתופעה מרכזית ביצירת אלתרמן, אך מרגע שהפניתי אליה זרקור הם מרבים להזכירה בכתיבתם על אלתרמן, מבלי שחובת ה"מִזכֶּה האקדמי" (credit) תטריד את מנוחתם.
15. גם הצירוף "סגי נהור" ('רב-אור' בארמית) הוא כידוע כינוי לעיוור (בלשון הפוכה): "רב ששת סגי נהור הוָה" ( ברכות נח ע"א).
16. לוין, ישראל. "קולות מן העבר בהווה: השפעות השירה העברית בימי הביניים על 'שמחת עניים' של נתן אלתרמן", בתוך: צבי מלאכי (עורך), "שירה וסיפורת", תל-אביב 1977, עמ' 33 – 66.
17. יש הסבורים שהמילים "דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן" שבפיוט "מעוז צור" מרמזות לקיסר פרידריך ברברוסה, שיזם את מסע הצלב השלישי, וטבע בנהר במזרח תורכיה בדרכו לארץ-ישראל. הקיסר הגרמני הצליח לכבוש בדרכו לארץ את העיר איקוניון (הנרמזת כנראה בשם "צלמון") שהייתה בירתה של מדינת ליקאוניה שבמרכז אסיה הקטנה.