על העיוורון - א'*

על צמד בלדות-הבַּלָּהָה שחיבר אלתרמן בין "כוכבים בחוץ" ל"שמחת עניים" **

פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1775, 22/08/2022

חדשות בן עזר 1775
.pdf
Download PDF • 87KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



* הרחבה של פרק שפורסם בשנת 1989 בספרי"עוד חוזר הניגון". הספר ניתן להורדה בחינם באתר www.zivashamir.com בקטגוריה "ספרים להורדה".

** חלקו השני של מאמר זה פורסם ב"חדשות בן עזר", גיליון 1776 מיום 25.8.2022.


כבר בשירים "תמימים" וכמו-ילדותיים, כגון "כיפה אדומה" או "רועת האווזים", שכָּלל אלתרמן בספר שיריו הראשון "כוכבים בחוץ" (1938), נרמזת "שקיעת המערב" – אותה שקיעה אפּוֹקליפּטית של המסורת ההוּמניסטית האירופית, היוּדוֹ-נוצרית, שעליה הרחיב ניטשה בחיבוריו "לגניאולוגיה של המוּסר" ו"מעֵבר לטוב ולרע".


רעיון זה, שנתגלגל לאלתרמן גם מסִפרו של אוֹֹסוולד שפֶּנגלר, הנושא את הכותרת "שקיעת המערב" וגם מחיבורו של אלכסנדר בלוֹק הנושא את הכותרת "קץ ההוּמניזם", הפך עם עליית התנועה הנאצית מרעיון מופשט למציאוּת אקטואלית ו"בוערת". כמי שלמד זוֹאוֹלוגיה ובוטניקה בתכנית לימודי האגרונומיה שלמד בטכניון בננסי, תיאר אלתרמן במאמרו "עולם והיפוכו" (שהתפרסם ב"טורים", בי' בניסן תרצ"ט, כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה) את המלחמה שעתידה לפרוץ לא כמלחמה בין שני משטרים אלא כקרב בין שתי משפחות נבדלות של בעלי-חיים. לדבריו, יהא זה "אחד מקרבותיו העצומים והקדמונים של הטבע – מלחמה בין שתי משפחות של בעלי-חיים לשליטה על הכדור".


בהתקרב מלחמת העולם, מול התפרצות היצרים הטֶבטוניים, כתב אלתרמן את צמד הבלדות הגוֹתיות הנושאות את הכותרת "שיר מאור עיניים". שתי בלדות אלה (או שני חלקיה של בלדה אחת) הושפעו אמנם מן הבלדות הגוֹתיות של שאול טשרניחובסקי ("בת הרב", "הפעמונים", "קיר הפלא אשר בוורמיזה" ועוד), אך נוצר בהן תמהיל חדש שכמוהו לא היה בשירה העברית עד לבואו של אלתרמן: בלדות הבַּלָּהָה של המחבר הצעיר הציגו לראשונה תערובת ייחודית, ובה מוטיבים מאגדות הילדים ה"תמימות", שהגיעו ברוּבּן מן התרבות הגרמנית וכן מוטיבים מאירועים היסטוריים שהולידו אגדות-עם, בצד הֵדים מאירועיה של המציאוּת האקטואלית שכבר ניצבה בשער ואיימה לתת את השלטון בידי גזע חדש של בני-אדם, או של חיות-אדם.


על רקע תמימותו של העולם "הילדותי" העולה מבין דפיהן של אגדות נושנות נקשרות כאן חשרות ענניה הקודרות של הסערה ההולכת וקרֵבה. הצבעוניות הקסומה של אגדות האחים גרים אינה יכולה להעלים את הרקע הגוֹתי, האפל והמבעית, שממנו צמחו אגדות אלה. ביצירתו המוקדמת של אלתרמן, לרבות שירי "כוכבים בחוץ", הצבעוניוּת והקולניוּת החוגגת והמסחררת היא בדרך-כלל אפקטים של "מִשתה ערב דֶּבֶר" הנערך מתוך דבֵקוּת בחיים ובערכיהם בהימוט סדרי עולם, ערב מלחמת העולם ומוראות השואה.

*

כידוע, רוב ספרי האגדות לגיל הרך, העומדים כיום על מדף הספרים של חדר הילדים, הם למעשה סיפורי-עם שלוקטו ועוּבּדו לקהל-היעד הצעיר בלשון נעימה ומושכת. "סיפורי אימא אווזה", אוסף האגדות של הסופר-המעבד הצרפתי שַׁרל פֶּרוֹ (Perrault), למשל, כולל את האגדות הבאות: "היפהפייה הנמה", "כיפה אדומה", "כְּחוֹל הזָקָן", "החתול במגפיים", "הפֵיות", "לכלוכית וסנדל הזכוכית" ו"אצבעוני". מתברר אפוא ש"אגדת כְּחוֹל הזָקָן" (La barbe bleue) על הבעל הקטלני הקובר את נשותיו במרתפו – שעלילתה וגיבוריה לכל הדעות אינם מתאימים לסיפור ערשׂ – קיבלה, ועדיין מקבלת עד עצם היום הזה, מעמד של אגדה לילדים. מוזר ומפתיע, אך אגדה זו נדפסת עד עצם היום הזה בארצות מרכז אירופה ומערבהּ בעשרות ספרונים המעוטרים באיורים יפים וססגוניים למען הקורא הצעיר (לאמִתו של דבר, גם אגדות כגון "שלגייה" ו"כיפה אדומה", שעברו מן הפולקלור אל ספרות הילדים, בכוחן להדיד שינה מעיני ילד).


הזָקָן הכחול הוא אחד מ"אבזרי הקבע" בתיאורי החלחלה הגוֹתיים של אלתרמן, כגון בתמונת העץ בשירו "תמצית הערב" ("כוכבים בחוץ"), שזקָנו מתבדר ברוח ומואר באורו הכחלחל של הערב בסמטה אפלה ובה עורב מבשֵׂר-רעוֹת. אולם, כדרכו, אין אלתרמן רומז אך ורק למקור ספרותי אחד ויחיד. מוטיב הזקָן הכחול, המצוי ביצירתו לתקופותיה (לרבות ביצירתו המאוחרת "חגיגת קיץ" משנת 1965), נקשר גם לשֵׂער הכחול של גזע פראים פריהיסטורי שחי במעבה הג'ונגל (שאותו שאל מסיפור ההרפתקאות "המלחמה לאש" שאלתרמן הצעיר תרגמוֹ מצרפתית)1 וגם לשֵׂער הכחול מעורר החלחלה מן האגדה המָקַבּרית על "כְּחוֹל הזָקָן", שמקורה בפולקלור.


בשנת 1940, בהתחלת מלחמת העולם השנייה, חיבר אלתרמן צמד של בָּלָדות גוֹתיות הממזגות בתוכָן תמונות של השמדת יהודים בעבר ובהוֹוה. כאמור, בצמד זה, שנכתב כשני חלקיו של שיר אחד – "שיר מאור עיניים" – ניכּרת השפעת הבלדות הגרמניות של טשרניחובסקי. ואולם, טשרניחובסקי סיפר סיפור ביניימי כדי לרמוז לאירועי האקטואליה, ואילו הבלדות הגוֹתיות של אלתרמן סבוכות יותר בסימבוליקה רבת-הפנים שלהן. נערכה בהן סינתזה מעניינת בין שני מוטיבים מן האגדה האירופית – אגדת "כחול הזקן" ואגדת "אדום הזקָן"2 – שצָבעה את "שיר מאור עיניים" (הדומה ל"שיר שמחת עיניים" מתוך "שמחת עניים") בצבעי הדם והרוע.


שיר זה מתאר את הזקֵן הדֶמוני, העובר לעת לילה בכל העיירות ולמראהו סומרים אפילו הדחלילים שבשדה. הוא, בזקנו החכלילי, עובר בעיירות בלִוויית נושא-כליו, הכַּנָּר הסומא, המנגן זֶמר של מחול ישָׁן נושן, המקיץ את הנרדמים כברק ("יָשָׁן וּמְאוֹר-עֵינַיִם זֶמֶר הַמָּחוֹל")3 בעברו ליָד נשים עטויות שביס כחול וחגיגי שולף הסב בכל פעם מטפחת אדומה, עקובה מדם. בכל עיירה, שבָּהּ עוברים השניים, שם שוכבת "כַּלָּתֵנוּ יָפָה כַּלְּבָנָה, / שָׁם הוֹרְגָה עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם", כבבלדות שרקען הוא אירועי עלילות הדם ומעשי ההרג בערי אשכנז בימי הביניים:


כּוֹכָב כִּי יִדְרֹךְ וְחָשְׁכוּ הַיְאוֹרוֹת

וְסָמְרוּ שָׂדֶה וְדַחְלִילִים.

זֶה שִׁיר לִמְיֻדָּעָן שֶׁל כָּל הָעֲיָרוֹת

וְזֶמֶר לִזְקָנוֹ הַחַכְלִילִי.


בַּעֲדוֹת אֵם-אִמֵּנוּ שָׁבִיס כָּחֹל,

עָבַר הַזָּקֵן

עִם כַּנָּר סוּמָא.

יָשָׁן וּמְאוֹר-עֵינַיִם זֶמֶר הַמָּחוֹל,

אֲבָל הַסָּב שׁוֹלֵף

מִטְפַּחַת אֲדֻמָּה - -


יש להניח ש"הזקָן החכלילי" מרמז, בין השאר, לזקנו האדום של פרידריך ברברוסה (גם הוא דמות שנצבעה בצבעי-המנסרה של ספרות הפולקלור הגרמנית), שיצא בראש מסע הצלב השלישי, החריב ערים ועיירות ולחם בעקשנות טֶבטונית להשלטת מרותו (כשנה לאחר פרסום שירו של אלתרמן כינו הגרמנים את מִבצע הפלישה שלהם לברית-המועצות בשם "מבצע ברברוסה"). אִזכּורו של הזקן החכלילי בסמיכות לשביס הכחול, מטשטש באמצעות רובד הצליל את ההבדלים בין שני שמות-הצבעים והופכם למהות אחת. כידוע, לא אחת איחה אלתרמן את הצבעים הניגודיים – כגון את ניגודי האופיר הזהוב והעופרת האפורה-שחורה – באמצעות הדמיון הפוֹנֶטי שלהם.4


הדמיון הפוֹנֶטי יוצר בשיר כעין משוואה מדומה ה"מרחפת" על פני הטקסט: קיסר גרמניה, בעל הזקן החכלילי, מחריבן של עיירות שנשיהן נאנסו ונרצחו, מדומה כאן במרומז ל"כחול הזקן" ההורג את נשותיו וכורה להן קבר. ואגב, האגדה הביניימית על פרידריך ברברוסה היא גם רקעו של הדימוי "פַּנָּסִים אֲדֻמֵּי זָקָן" בבלדה "האם השלישית" המעלה תמונת חיילים המביאים שואה והרס על ערים מפוחדות, שיושביהן מסתתרים "בְּלִי נֵר בַּחַלּוֹן" (כך "הִלחים" אלתרמן תמונה עתיקת-יומין מן התקופה שלפני המצאת החשמל ותמונה מודרנית ואקטואלית של ימי מלחמה שבָּהם שרויים התושבים בהַאֲפָלָה). הרמזים האקטואליים למוראות הנאציזם בזמן היכתבם של שירים אלה, עולים בבירור מבין טורי שיר זה, כטענת פרופ' עוזי שביט בספרו "שירה מול טוטליטריות", והוסיף והעיר עמיתי שמואל טרטנר שהמילים "פַּנָּסִים אֲדֻמֵּי זָקָן" מרמזות גם על מצעד הלפידים בתבנית של צלב-קרס שערכו הנאצים בברלין עם התמנותו של היטלר לקנצלר.


"שיר מאור-עיניים", חרף כותרתו ואולי דווקא בגללה (שהרי "מאור עיניים" [חגיגה ה ע"ב] פירושו גם "עיוור, סומא" בלשון סגי נהור), הוא אם כן בלדה גותית אפלה, שהסתום בה רב על הבהיר. נדודיו של הזקן בין העיירות (בלוויית כנר סומא המנגן ניגון עתיק), כמו גם גילו של זקן זה ("וַיְהַלֵּךְ הַזָּקֵן עַד שָׁנִים שְׁמוֹנִים", כגילו של משה רבנו בבואו לפני פרעה), דברי האחווה שהוא משמיע לכלה שהורגה על קידוש השם ("וַיֹּאמֶר לָהּ אָחוֹת אָחוֹת...") – כל אלה מרמזים לכאורה שהזקֵן הוא מִבּני ברית, ולא אויב ומרצח, חרף הרמזים לדמותו של פרידריך ברברוסה.


ואולם, לנוכח הפואטיקה הפרדוקסלית של אלתרמן (מיוחד ב"שמחת עניים" שבָּהּ הגבולות בין הצר-הצורר לבין הנצורים נבלעים לפעמים) ייתכנו פרדוקסים שלא קל לקורא לקָלטם רגשית, כגון "אהבת העיט",5 או "רֵעוּת זאבה".6 כשם שנתלכדו כאן דמויותיהם של כחול הזקן ושל אדום הזקָן, כן נתלכדו כאן דמויותיהם של היהודי אדום הזקָן, המלוּוה בכַנָּר נודד, ודמותו של מרצחו הגרמני, אדום הזקָן (ברברוסה). ייזכר בהקשר זה שהאגדה על פרידריך ברברוסה, המבטאת את אמונת העם הגרמני שמלכם לא מת כי אם "חי וקיים" במערה, דומה דמיון רב, שאינו מקרי, לאגדה על דוד המלך האדמוני שנטמן במערה, ודוד המלך הרי נקשר אף הוא לנגינה בכינור או בנבל.7


ואף זאת: ייתכן שהזקֵן האדמוני, העובר מעיירה לעיירה, הוא כעין "מלאך מוות" שנשלח ממרומים לשחוט את הכלות היהודיות לבל תחוּללנה בידי נָכרים, שהרי בכל מקום שבָּהּ עובר זקֵן זה עם נושא-כליו הכַּנָּר, שָׁם שוכבת "כַּלָּתֵנוּ יָפָה כַּלְּבָנָה, / שָׁם הוֹרְגָה עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם" (מקרים של שחיטת יהודים על-ידי אחיהם, בני עמם, ל"קידוש השם", ולמניעת חילולן של בנות ישראל בידי מעניהן, אירעו לא אחת בקהילות ישראל בימי הביניים. מקרה כזה הן מסופר בשירו של טשרניחובסקי "ברוך ממגנצה" שגיבורו מגלה לאשתו ש"הקריב" את שתי בנותיהם למען "קידוש השם" (על אירועים כאלה ראו במאמרו של שלמה אשכנזי "קידוש השם בימי הביניים").8


רעיונות בַּלָּהָה אפופי-סתירות כאלה רדפו את אלתרמן ההומניסט ואיש המוּסר כל ימיו. הרעיון שדְּמוּת הרוצח ודמות הנרצח מתלכדים למהות אחת עובר ביצירתו כחוט השַָׁני, למן שירי הבוסר הפָּציפיסטיים שלו "אַל תתנו להם רובים" ו"שיר הגיליוטינה". אליבא דאלתרמן, בכל אשר תהיה יד האדם כאדם, שם גם שולח אדם יש בנפשו שלו, שכּן הרוצח והנרצח שניהם בני-אדם (כשם שקין והבל היו שניהם בני-אדם, תרתי משמע). מעיני הקרבן ניבטים עיניו של רוצחו, כשם שמעיני הרוצח ניבטות עיניו המתחננות של הנרצח. רעיון זה עולה במפורש מתיאורו של העם ב"שיר צלמי פנים", שהוא מן השירים המעניינים והמורכבים שבקובץ "עיר היונה": "צַלְמֵי רוֹדְפָיו צוֹפִים מִתּוֹךְ צַלְמוֹ,/ אַךְ בְּתוֹךְ צַלְמָם צַלְמוֹ טָבוּעַ" (שיר ב' במחזור "שיר צלמי פנים"). קלסתרי פניה ומנהגיה של כל קהילה במרחבי הפזורה היהודית מעידים על כך כאלף עדים.


בעקבות מעשי אונס שאירעו בימי הפְּרעות, קיבלו יהודים רבים במרוצת הדורות את חזוּתם של הגויים, אויביהם ומבקשי נפשם. מספר הזהויות הבּלוּלות והמבוללות שנוצרו במהלך ההיסטוריה היהודית הנפתלת הוא כמספר האירועים שגרמו לנישואי תערובת או להולדת ילדים בני-בלי-אב. "שיר צַלְמי פנים" מדבר לא על צֶלם אלוהים שניבט מפָּניו של היהודי, אלא על פני שִׁבעים הקלסתרים של רודפיו הניבטים עתה מתוך צלמו.


הבלדה (או צמד הבלדות) שלפנינו שהתפרסמה בפברואר 1940, בזמן חיבור "שמחת עניים" שימשה חוליית מעבר בין השירה המוקדמת, פרי הפואטיקה הפוליפונית והפולימורפית של "כוכבים בחוץ", לבין שירי "שמחת עניים", פרי הפואטיקה המסוגפת והקודרת. כשירי החטיבה המוקדמת מצטיין "שיר מאור עיניים" בניגודי-צבעים עזים – צבעי כחול-אדום המצויים לרוב גם בשירה המוקדמת שנגנזה ובשירי "כוכבים בחוץ". כבשירי "שמחת עניים" יש ב"שיר מאור עיניים" עולם מסויט הצבוע בצבעיו הקודרים של הלילה. כשאסף אלתרמן את השירים שנכתבו אחרי "כוכבים בחוץ" להכניסם ל"עיר היונה", הוא לא אסף את המחזור "עיר השוטים" שמבנהו וצִדו האידֵאי נוצלו כבר ב"שירי מכות מצרים" ולא אסף את "שיר מאור פנים", שהמוטיבים שלו כבר נוצלו ברוּבּם ב"שמחת עניים".


הכותרת העליזה-הקודרת – "שמחת עניים" – היא גם אוקסימורון וגם צירוף ניטרלי, נטול סתירות וניגודים. למילה "שמחה" יש גם משמעות מופשטת (ששון, גיל) וגם משמעות קונקרטית (כמילה-נרדפת לאירוע משמח, כדוגמת חתונה, מסיבה וכו'). לכן אפשר להבין את הכותרת האלתרמנית גם בתורת פֶּרִיפרזה לחתונתם של עניים, למחול של עניים. יש ב"שמחת עניים" גם מיסוד "חתונת המתים" ו"מחול השחת", האופייניים לפולקלור האירופי, ובכללו לפולקלור היהודי שלפיו "עני חשוב כמת". "שמחת עניים" היא מין danse macabre שבו מוביל מלאך המוות את הנדונים למיתה עד עֶברי פי קבר במחול ובנגינה. כותרת זו יש כעין מקבילה בלשון יידיש – הלא הוא הצירוף הכבול "אַ לוסטיקער דלות"9 )"דלות שמֵחה") – צירוף ששחוק ודמע משמשים בו בערבוביה כמקובל בפולקלור היהודי, המזרח-אירופי.


בבלדה הגנוזה "שיר מאור עיניים" הכַּנָּר אינו רק "כליזמר" של חתונות. הוא משַׁמש גם סמל ליהודי הנודד (הכינור הוא כזכור סמלו של היהודי בגולה למן כינורותיהם של גולי בבל בימי קדם ועד לכינורותיהם של הנגנים היהודיים שהנעימו בנגינתם את החתונות במזרח אירופה). כנר זה אף משמש סמל למלאך המוות, המוביל בנגינתו כלות דוּמה אֱלי רקב קבר, תוך המרת הניגון של ה"כליזמר" בחתונה בניגון נכאים של "חופה שחורה" והמרת לובן בגדי הכלולות בלובן התכריכים. הבלדה הגנוזה ו"שמחת עניים" שצמחה מתוכה מכילות שתיהן יסודות רבים מן הפולקלור היהודי. הצירוף החוזר ב"שיר מאור עיניים" ("יָפוֹת כַּלְּבָנָה [...] יָפָה כַּלְּבָנָה") הוא תרגום של ניב ביידיש ("שיין ווי די לבֿנה"),10 החוזר אצל אלתרמן גם בטורו "מכתב של מנחם-מנדל לרעייתו שיינה-שיינדל" (שהתפרסם לראשונה בעיתון "דבר" מיום 9.3.1945, זמן קצר לפני כניעת גרמניה וקץ הרייך השלישי).


גם בטורו של אלתרמן על מנחם-מנדל ורעייתו משולבים הֶבּראיזמים ביידיש, שאלתרמן החזירם אל העברית, ולא רק "שיין ווי די לבֿנה" ("יפה כלבנה", אֶפּיתט הניתן לעִתים קרובות לכלה, וכאן לדמותה של שיינה-שיינדל, שאלתרמן הֲפכהּ לכלת דוּמה). כלול בו גם הצירוף "מלא חן", אֶפּיתט שגור ביידיש, שנדד מן העברית ליידיש וחזר מיידיש לעברית בהיגוי אשכנזי. גם המימרה החוזרת ב"שיר של אותות ("אִם כְּלָבִים בּוֹכִים בָּעִיר / הֲלֹא אוֹת כִּי מַלְאָךְ עוֹבֵר בָּעִיר"), המבוססת על מימרת חז"ל (ב"ק ס ע"א), היא מימרה רוֹוחת ביידיש, השגורה בפי העם ("אז אַ הוּנט וויאט איז איינער געשטאָרבּן"11).


עירוב אוקסימורוני כזה של פולקלור יהודי מזרח-אירופי ועל פולקלור מערבי של בני אומות-העולם, של מוטיבים משירת פרנסוּאַ ויון ומשירת אבן-עזרא, מאגדות חז"ל ומאגדות האחים גרים ימצא הקורא רק בשירת אלתרמן. מוטיב "כחול זקן", שמקורו באגדת העם האירופית, שנתגלגלה לספרי הילדים, הפך ביצירת אלתרמן לסמל דואלי, שצבעו כחול וחכלילי כאחד. בסיוע חומרי פולקלור מן העברית ומיידיש, "ייהד" אלתרמן את הדמות מאגדות הבלהה המערב-אירופיות, והֲפכהּ לדמות שפני יאנוס לה – דמות שדיוקן הרוצח ודיוקן קרבנו נשקפים ממנה. "שיר מאור עיניים", המתאר את הדמות כפולת-הפנים הזאת הכשיר את הדרך לכתיבת "שמחת עניים", וניתן לראות בו חוליית-ביניים מעניינת וסימפטומטית במעבר מן החטיבה ה"פיזית", העשירה ביסודות ארציים וחושיים, אל החטיבה ה"מטאפיזית" של "שמחת עניים", פרי הפואטיקה המסוגפת והאוֹבּסקוּרנטית, הבוחנת את העולם הזה מנקודות תצפית מהופכות ומוזרות: מנקודת תצפיתם של המתים, של החרב, של העיט, של החולד, ועוד.

*

עד כה הבאתי כאן דברים שכּתבתי על צמד הבלדות "שיר מאור עיניים" בשניים מפרקי ספרי "עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם" (תל-אביב 1989), שבהם נדון בפעם הראשונה שיר גנוז זה של אלתרמן שהתפרסם בין "כוכבים בחוץ" לבין "שמחת עניים". במרוצת השנים עסקו בשיר גנוז זה גם עמיתיי החוקרים חמוטל בר-יוסף ועוזי שביט, שלא שכחו את הנוהג המקובל של המִזכֶּה (credit) האקדמי, המחייב את כל העוסק במחקר. לפעמים נוהג זה משַׂמש גם עיתונאים רציניים שבסך-הכול מסכמים את דברי זולתם ואינם מתיימרים להעמיד מחקר מקורי משל עצמם, אך אינם משכיחים את המקורות שמהם שאבו את המידע.


והנה לאחרונה טען דן מירון ברשימה עיתונאית ארוכה בעיתון "הארץ", כי "'שיר מאור עיניים' נעלם לגמרי מעיני הקוראים. הוא נפל בין כמה כיסאות וכמו נעלם בערימת האבק הביביליוגרפי שהצטברה סביב שירתו של אלתרמן".12 מתוך עֶמדת "עַד שַׁקַּמְתִּי" (ראו שופטים ה, ז) העמיד אפוא מירון את כל מה שנכתב לפניו כמשהו חסר כל ערך ומשמעות שכאילו שקע ו"כמו נעלם" מן העולם.


לדבריו נעלמו השיר ופירושיו "לגמרי" [כך!] מעיני הקוראים, עד שהוא, מירון, הואיל להסיר ממנו את "האבק ולצחצחו.13 ואולם, מי שטרח, או יטרח, לקרוא את דברי מירון יגלה שדבריו דווקא נשמו מן ה"אבק", ובקושי רב הוסיפו ל"ערֵמה" הנ"ל חלקיקים אחדים, ששינו אולי במקצת את הֶרכבהּ ואת גווניה, אך לאו דווקא לטובה. התוספת שהוסיף מירון איננה מדויקת, ואפילו מעידה פֹּה ושם על ליקויים בהבנת הנקרא.


הערות:

  1. כפי שהראיתי במאמרי "אלתרמן אמן התרגום", "מעריב" מיום 10.6.1977 (המאמר הראשון על השפעתו של תרגום זה על יצירות של אלתרמן הצעיר).

  2. ראו: "מחברות לספרות", א-ב, שבת תש"ט 1940. ראו גם: "מחברות אלתרמן" (בעריכת מנחם דורמן ואחרים), כרך ג, תל-אביב תשמ"א, עמ' 26 – 27.

  3. דמות הנגן העיוור, או המשורר העיוור בן-דמותו של הומרוס, מופיע בשירו המוקדם של אלתרמן "ניחוח אִשָּׁה", אך כאן מקבל המוטיב נופך לאומי, ועיוורונו של הזקן הוא כעיוורונו של יעקב-ישראל אבי האומה שעיניו כבדו מזוקן.

  4. כך טשטש אלתרמן את הניגוד שבין "זהב" ל"שחור" (או בין אור השמש ביום לשחור הלילה) בצירוף האליטרטיבי "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֶרֶת" (בשירו המוקדם "בגן בדצמבר") שבּוֹ נבלעים ומתבוללים שני הצבעים זה בזה עקב הדמיון הפונטי בין המילים המציינות אותם.

  5. ראו "שיר מחול", השיר הרביעי בחטיבה השנייה של "שמחת עניים".

  6. ראו "הזָר זוכר את רֵעיו", השיר השני בחטיבה השלישית של "שמחת עניים". נזכיר בהקשר זה שהעיט היה גם סימלה של גרמניה הנאצית, ועובדה זו נרמזת גם בשירו של טשרניחובסקי "עיט! עיט על הרייך" (1936) שלקראת סיומו באות המילים המבשרות רעות: "אֶרֶץ, עַיִט עַל הָרַיִךְ, – עַל פָּנַיִךְ חַשְׁרַת צֵל".

  7. על הזיקה בין אגדת ברבוסה לבין אגדת דוד המלך אדום-הזקָן, ראו אמרו של עלי יסיף "דוד הלך במערה", "מעגלי קריאה", 6 (סיוון תשל"ט), אוניברסיטת חיפה, עמ' 39 – 50.

  8. שלמה אשכנזי, "קידוש השם בימי הביניים", "מחניים", גיל' ס, תשכ"א (המאמר כלול באתר האינטרנט "דעת").

  9. נחום סטוטשקאָוו (סטוצ'קוב), "דער אוצר פֿון דער יִידישער שפּראך", (1950), סימן 498, עמ' 527.

  10. שם, סימן 520, עמ' 527.

  11. שם, סימן 243, עמ' 188.

  12. דן מירון, "המודוס החדש של גבורת הנקם", "הארץ", מיום 16.4.2020.

  13. מבלי לדעת שספרי "עוד חוזר הניגון", שבו נדון "שיר מאור עיניים", זכה להדפסה שנייה (וגירסתו האינטרנטית של ספר זה באתר www.zivashamir.com זוכה מדי חודש למאה "כניסות" לכל הפחות).

* הרחבה של פרק שפורסם בשנת 1989 בספרי"עוד חוזר הניגון". הספר ניתן להורדה בחינם באתר www.zivashamir.com בקטגוריה "ספרים להורדה".