מסעו המצחיק של פוצ'ו במנהרת הזמן

פוצ'ו, איה הג'ינג'ית באמריקה. ציורים: אורי ויסלר, הוצאת לשון, תל-אביב 2025, 164 עמודים.

מתברר ש פוצ'ו איננו האגרונום היחיד בספרות העברית שטמן את הדיפלומה שלו בארון. קדמו לו המשוררת רחל בלובשטיין ונתן אלתרמן, שסיימו לימודי אגרונומיה בצרפת, אך בחרו להמיר את האֵת בעֵט. אביו של אלתרמן, המחנך וסופר הילדים יצחק אלטרמן, התאכזב מהחלטה זו, שכן שלח את בנו ללמוד לימודים אקדמיים שיַּקנו לו מקצוע סולידי ומכובד, אף יסייעו למפעל הציוני המתעורר (אלתרמן התוודה על כך בשירו "איגרת" שבו הבן מתנצל על שרָצח כמו קין את "תאומו" הניגודי, איש-האדמה, ויצא לדרך הנדודים של ההלך-הטרוּבּדור, איש הניגון, הפונדק והקרקס).

התרבות העברית המתחדשת יצאה נשכרת מן ההחלטות הללו של אנשי-האדמה שנעשו אנשי-רוח, ואנחנו הקוראים מתקשים לדמיין איך היו נראים חיינו בלי שיריהם המרגשים של רחל ואלתרמן ובלי סיפוריו המצחיקים של פוצ'ו. ואולם, מה היה קורה אלמלא התנתקו האגרונומים הללו מן השדה, הפרדס והכרם?! לסופרים הרי יש דמיון פורה וחוש המצאה עשיר, ויש להניח שאדם כמו אלתרמן היה מוצא זני צמחים חדשים, ממציא שיטות עבודה חדשות, או מתכנן מכונות שלא נודעו בתקופתו. פוצ'ו מספר בראיון עם יעקב בראון ("ידיעות אחרונות" מיום 28.1.2025) איך הגה בראשו את רעיון הטפטפות וכתב על כך עבודת גמר בפקולטה לחקלאות עוד לפני שבקיבוץ חצרים חשבו על כך. מותר כמדומה להניח שהסיכוי להתעשר מטפטפות רב מסיכוייו של סופר עברי להתעשר מיצירתו, אך – כאמור – אנו הקוראים התעשרנו מן ההחלטה של פוצ'ו לפלס את דרכו בחיים בעזרת העט ואחר-כך גם בעזרת המקלדת.

אחד הזיכרונות מימי נעוריי האבודים קשור בהקמת השבועון "מעריב לנוער" בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת. עד אז היה מגיע לביתנו בדואר גיליון מקופל של שבועון "הארץ שלנו", ולפתע – בהחלטת אמי – התחילו להגיע גיליונות אחרים, בפורמט גדול יותר, שהכילו סיפורים מעניינים ופינות קבועות שקנו את לִבּנו. הפינה הפופולרית ביותר בגיליון הייתה יומנה של איה הג'ינג'ית מאת סופר בשם פוצ'ו, שעד אז לא שמענו את שמו. הייתי מחכה בכיליון עיניים לכל גיליון חדש, ופותחת בקביעות את הפינה על "איה הג'ינג'ית" ששובּצה לקראת סוף הגיליון. ובלי קשר: אהבתי גם את ציוריו הנפלאים של יוסי שטרן, הצעיר הנצחי של האמנות הישראלית, שהביאו לעולמנו רוח חדשה ורעננה, שבשוליהם הובאו מימרות כנף.

ואז, בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, הודיע לנו אבי שהוא הוזמן לשמש יועץ למפעל גדול בארצות-הברית, ושאנו נוסעים לשנתיים לכל הפחות. הרומן השבועי שלי עם איה הג'ינגית נקטע, ולצערי הוא לא התחדש עם שובנו ארצה. בשנת הלימודים תש"ך נקלעתי לגימנסיה הרמת-גנית התובענית "אהל שם" שלא השאירה לי רגע פנאי לקריאת ספרות יפה (מדובר היה בתחילת שנות השישים, שמעתי שכיום הגימנסיה הזאת ידידותית יותר כלפי תלמידיה). אפילו סרט אחד לא ראיתי בשנתיים הראשונות ללימודיי ב"אהל שם", וכל הזמן התכוננתי לבחינות. רק לפעמים הרשיתי לעצמי אתנחתא והזמנתי חברים: מכשיר הטלוויזיה, שעלה אתנו ארצה באחת הטיסות הראשונות של בואינג 707, היה משדר לנו תמונות מכוסות ב"שלג" מירדן או מלבנון, וכל חבריי היו מצטופפים סביב הקופסה הגדולה לראות את הפלא.

ועכשיו, מקץ כ-65 שנים, אני נפגשת שוב עם איה הג'ינג'ית שכבר אינה ילדה, אלא נערה בת 17, העורכת עם אחיה נלי מסע לאמריקה, וסיפוריה מציפים אותי בזיכרונות, כי גם לי הייתה באמריקה דודה בשם הלן, שהייתה אמנם סימפתית יותר מהדודה של פוצ'ו. מפעם לפעם אני פורצת בצחוק בקול רם, כי פוצ'ו הוא הומוריסטן טבעי שמסתכל על החיים מזוויות מצחיקות ולא שגרתיות, ומנסח הכול בנון-שלנטיוּת של סטנדאפיסט, היודע לבחור את העיתוי הנכון לשלב משפט מבודח.

איה מגיעה לביתו של הדוד חצקל, ש"בגיל שש-עשרה הצליח להגשים את חלומו לנסוע לאמריקה כדי לאסוף שם את הכסף שמתגלגל ברחוב", ואם מדובר בספר חדש של פוצ'ו, אסתכן ואספר כאן לפוצ'ו את הבדיחה ששמעתי פעם על אותו צעיר יהודי שהגיע לאמריקה חדור ביטחון שהכסף מתגלגל בה ברחובות. כשהגיעו הוא ומשפחתו לרחובות ניו-יורק, ראה לפתע על המדרכה שטר של דולר מונח לרגליו. "שים את הדולר בכיס", גערה בו אמו, והבן ענה לה בנחת: "אל תתרגשי. זה בסדר שלא התכופפתי. לא מוכרחים לעבוד ישר מהיום הראשון".

בתחילה איה ואחיה נלי מתארחים בדירתו של חברם אורי, מאבטח בשגרירות ישראל (על טיב מעונו יעיד הפרק "מקלחת בברוקלין"). איה, שהייתה משוכנעת עד אז שאמריקה היא "הארץ הכי עשירה בעולם", נאלצת להתמודד עם מקלחת דולפת הנוזלת לבית השכנים, בדירה שיש בה שני כיסאות בלבד. למעשה, גם הדוד חצקל, שהיה אחי אמם של איה ונלי, לא מצא את הכסף שלו ברחוב. הוא ואשתו הלן "חיים על פנסיה ומעט ירושה", וגרים בקומה השישית של בית ישן בברונקס "שדייריהם אף פעם לא מפחדים שהמעלית תתקלקל מפני שאלה בתים בלי מעלית". איה נאלצת לישון על ספה צרה וקשה, וכשאחיה יורד לקנות בול בדואר דודתו מזהירה אותו לחזור מהר ולא לדבר עם אף אחד בעברית ("אפילו לא עם עצמך, די שלא ידעו שאתה ישראלי!"). לפקיד הדואר, ששואל אותו מאיזה ארץ הגיע לניו-יורק, נלי עונה ישירות: "ממצרים" (וכך הוא מציל את כבוד ישראל).

כך הולכות המעשיות ונשחלות זו בזו כבמחרוזת, ובין צחוק לצחוק שאלתי את עצמי אם אפשר לקבוע מתי כל הסיפורים הללו התרחשו. "שברתי את הראש", ולא הצלחתי לנחש. אם אמו של נלי מאיימת עליו שהיא לא תיתן לו לראות טלוויזיה, אזי מדובר ב-1968 לכל המוקדם, אך אם לפי הספר מחיר ליטר דלק עולה באמריקה 27 סנט, הרי שמדובר בשנות החמישים. איך אני יודעת? היום אפשר לדעת הכול. אפילו את ה-"Historical Gasoline Prices" באמריקה במאה השנים האחרונות אפשר למצוא באינטרנט.

אך למי הזוטות האלה חשובות? העיקר שהספר זכה לראות אור, וגם הציורים האבודים הנפלאים של אורי ויסלר ז"ל נמצאו בתא-המטען של אחותו ומאירים את הספר. וגם אם הסיפור על תא-המטען אינו אלא סיפור יפה, זה ממש לא נורא כי מיטב הסיפור – כזבו. השינויים המופלאים בתוחלת החיים בימינו (שלמרבה הצער אינם חלים על כל יקירינו הראויים לחיים טובים וארוכים) מאפשרים לסופרים נדירים אחדים להוציא ספרים בעשור העשירי של חייהם. עוד לא הפסקתי להתרגש מהרומן "חצויה" – ספרה של ידידתי אידה צורית המתקרבת לגיל מאה (הקש בעץ!), וכבר אני מתגלגלת מצחוק למקרא "איה הג'ינג'ית באמריקה" – ספרו של ידידי פוצ'ו, שביום העצמאות תשפ"ה אקבל ביחד אתו את אות "יקירי העיר". עדיין לא בדקתי במרחבי האינטרנט, אך מותר כמדומה לשער ששני ידידיי אלה – פוצ'ו הצעיר ואידה צורית הבוגרת ממנו בארבע-חמש שנים – ראויים, כל אחד בז'אנר שלו, להיכנס ל"ספר השיאים של גינס".