top of page

מאיר שלו ו"ארון הספרים העברי" לפי הרומן " שתיים דובים"

צולם:18.6.2023, הרצאה בכנס השנתי של האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה,

המושב לזכרו של מאיר שלו - בהשתתפות פרופ' יעל דר, פרופ' זהר לבנת ופרופ' רינה בן-שחר.

בהנחיית רוביק רוזנטל.



מאיר שלו ו"ארון הספרים העברי" לפי הרומן " שתיים דובים"


אפתח במילות ביקורת על הצירוף "ארון הספרים היהודי" שנשתגר בדור האחרון (מצאתי שהוא אוּמץ בהתלהבות על-ידי שוק הספרים של המגזר החרדי, אך לא רק בו). בראש וראשונה יש להבהיר שהצירוף הזה איננו תחדיש מקורי, כי אם סירוס של צירוף ביאליקאי שהומצא לפני כ-120 שנה.


את הצירוף "ארון הספרים" כמטפורה לקנייני התרבות העברית שעוברים זה כ-3000 שנה מדור לדור, המציא כידוע ביאליק, הוא ולא אחר. בתנ"ך תמצאו את הצירופים "ארון הקודש" ו"ארון הברית". בספרות ההשכלה תמצאו גם את "ארון הבגדים" ואת "ארון הכלים", (ל"סִפרייה" שחידש בן-יהודה עדיין קראו בשם "ביבליותקה"). ביאליק היה למיטב ידיעתי הראשון שהשתמש בצירוף "ארון הספרים" לא כרהיט בלבד, אלא בתורת מטפורה לנכסי התרבות של העם. כך בשירו "לפני ארון הספרים", אך גם ביצירות אחרות, ידועות פחות.


התוספת "היהודי" שנפוצה בזמן האחרון מסלפת את הצירוף המקורי ומטשטשת אותו שלא לצורך, וזאת מכמה טעמים: בארון הזה אין ספרים שחיברו סופרי ישראל, יהודים ומומרים, בלשונות העמים – היינה, קפקא, שולץ ואחרים. הוא אינו כולל אפילו את הספרים שנכתבו בלשונות היהודים – ביידיש, בלדינו, בערבית-יהודית וכו'. הוא מחזיק בתוכו אך ורק ספרים שנכתבו בעברית. התוספת "היהודי" אינה מוצדקת, אינה מדויקת ואינה ממלאת את תפקידה.


אמנם אי-אפשר בכל מקרה לקבוע כחלופה את הצירוף "ארון הספרים העברי", כי "ארון הספרים העברי" כולל גם חטיבות שיקשה עלינו לראות בהן נכסי-רוח הראויים לשימור בארון, או בעליית הגג. מאחר שהשימוש בצירוף "ארון הספרים היהודי" לא נועד לציין אלא את אוצרות התרבות העברית התורנית והפרשנית של כל הדורות, בעיקר של דורות ראשונים, ראוי לדעתי לכנותו בשם "ארון ספרי הקודש של עם ישראל", או "ארון הספרים של אבותינו", או "ארון ספרי-המקורות של עם-ישראל" (ביאליק כינה אותו באחד משיריו הגנוזים בשם "אֲרוֹן סִפְרֵי אַבָּא זְקֵנִי").

*

אבל לגבי מאיר שלֵו בהחלט כדאי וראוי להשתמש בצירוף "ארון הספרים העברי", כי הוא היטיב להשתמש גם בתכולתו של ארון ספרי הקודש (ולא רק בתנ"ך כפי שנהוג לחשוב), וגם בכל המשלבּים של העברית הקונטמפורנית לסוגיהם. הוא ידע להלחים את פסוקי התנ"ך ואת מימרות חז"ל עם צירופים שהוא משך מן הספרות העברית החדשה של 250 השנים האחרונות, לרבות המאגרים של הספרות המתורגמת לעברית והעיתונות הישראלית. ובתוך כך חשוב גם הקשר הבלתי-אמצעי ל"ארץ ישראל העובדת". לדעתי, ישראלי שיושב בעמק הסיליקון, למשל, ובכ"ז מבקש להתעדכן בעברית העכשווית; כלומר, קורא את "הארץ" באינטרנט וקורא ספרות עברית במהדורות דיגיטליות, אפילו אדם כזה מנותק על-כורחו מרוב ההתפתחויות של השפה היום-יומית, ששייכת לאותם טקסטים קצרים וארוכים, שמאפיינים אצלנו את חיי הצבא, המשרדים, המוסכים, בתי-הקפה, השיחות, הצ'טים, התקשורת הכתובה והמשודרת. אוזניו של מאיר שלֵו היו כרויות לכל הכיוונים והתחומים האלה והם נטועים בספריו. הוא היה מעודכן עד לחידושים הביזאריים והשכוחים ביותר שקלטו אוזניו בכל מקום – ממרום הקתדרה ועד לשלוליות הרפש של האיכר בשדה ושל התגרן שבשוק.


כאשר פונים אל ספריו של מאיר שלֵו מתברר שמה שמייחד אותם מספרים אחרים שגם כותביהם בקיאים בלשון המקורות, זאת השליטה הדקה והמדויקת של כתיבתו בכל המִשלבִּים של העברית ובאיזורי המעבר שביניהם. מדובר לעניות דעתי בסינתזה חד-פעמית בטיבה שערך הסופר המוכשר הזה בין עגת הרחוב לבין פסוקי תנ"ך ידועים ונידחים, בין העברית של כלי התקשורת לבין מזמורי תהילים ופתגמים מן המגילות ומספרות החָכמה, והכול נעשה במין נוֹנשלנטיות, מבלי להכריז "ראוני כמה אני ידען וחכם ומתוחכם". וכשאני אומרת "עגת הרחוב" אני מתכוונת למניפה רחבה ובה גוני ביניים של העגה העברית – הוותיקה והעכשווית, זו של התיישבות העובדת וזו שנשמעת ברחובות הערים הגדולות, מפי יודעי-ספר ו"עמי ארצות", ילידים ועולים חדשים.


מן הבחינה הזאת יש בכתיבתו משהו מן התמהיל האוקסימורוני שניתן למצוא בשירת רחל, שהכירה את התנ"ך ואת הפטפוטים ששמעה בגן-הילדים שבּוֹ עבדה, ואת שני הקצוות האלה היא הלחימה, ויצרה מהם ניב עברי שלא היה כמותו לפניה (ובמאמר מוסגר: לא התפלאתי לגלות שרחל המשוררת נזכרת ברומן "שתיים דובים" יותר מפעם אחת). ואגב, הגם שהגיעה ארצה בלי ידיעת עברית, רחל חידשה לימים – כך מצאתי ב"הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל – צירופים שהיום הם חלק מהעברית שבפינו כמו "אוויר פסגות", "חצי פגישה", "צו הגורל", ועוד. ההלחמה הזאת של הזר והמוּכּר נתן ללשון השירה שלה את טעמה המיוחד. סופרים גדולים ממנה ובקיאים ממנה בארון ספרי הקודש – כמו עגנון, למשל – ניסו לחדש מילים אך אף לא אחת מהצעותיהם נתקבלה ונשתגרה.


שילוב אוקסימורוני דומה בין המשלבים מצוי גם אצל מאיר שלֵו: הנה, ברומן שלפנינו יש לנו מן הצד האחד כותרת כל-כך למדנית, ששולפת מהתנ"ך את אחד הפסוקים המוזרים ביותר (שמשולב באחת הפרשות המוזרות ביותר שכלולות ב"ספר הספרים"). מן הצד השני, כבר במשפט הראשון איתן, הגבר הגבוה ועב-הבשר, אומר בטלפון "תכף אני יחזור אליךָ" (כך, בעגה משובשת שבָּהּ הוא משתמש לאורך הרומן וצורם את אוזניה של אשתו רותה, מורה לתנ"ך, שמדברת בעברית נכונה ומדויקת). ואין מדובר באדם בּוּר ועם הארץ, שלא למד במערכת החינוך הישראלית, אלא באדם שכללי העברית פשוט אינם מעניינים אותו והוא אינו מייחס להם חשיבות.


בפתח הרומן רותה, אשתו המלומדת של איתן, נזכרת שהיה להם פעם סיר קפה, שבזכות הידית הארוכה שלו הם קראו לו "ידותון". "ידותון", למי שהספיק לשכוח נזכר פעמים אחדות בספר דברי הימים, והוא ספק שם של משורר, ספק שמו של כלי נגינה (הפרשנים נחלקים בעניין זה). והגיבורה מוסיפה ואומרת בלִבָּהּ: "הסיר היה מפויח ומבויש כמוךְ". משמע, הכלי המפויח נשאר בבית ואינו יוצא לטיול והבעל שאולי כבר מנהל רומן עם אישה צעירה (כך חושב הקורא בלבו) משאיר בבית גם את אשתו הבָּלָה וגם את הכלי הישן שאין חפץ בו. ברקע מהדהד לדעתי השיר "שקר החן" שמשולב ב"חגיגת קיץ" של אלתרמן.


אלתרמן אמר בשירו: "הָאֵשׁ הַמְבַשֶּׁלֶת / אֲדֻמָּה עֵינָהּ / פָּנֶיהָ עָשָׁן / כִּפְנֵי הַזְּקֵנָה. // יָפָה מִמֶּנָּה / אֲחוֹתָהּ בָּרָק, / אַךְ לֹא הִיא תַּאֲכִיל גֶּבֶר / בָּשָׂר וְיָרָק". השיר מדַבֵּר לכאורה על שני סוגים של אֵש, אך יש מדרשים רבים על הדמיון שבין "אֵש" ל"אישה" ובין "אשת חוק" ל"אשת חיק". סוגיה רצינית ועמוקה עד מאוד, שהעסיקה גם את נתן אלתרמן וגם את מאיר שלֵו באופן אישי, זכתה כאן לניסוח קצר המעמיד כעין חידת אתגר, שבָּהּ נמתח קו של אנלוגיה בין שני סוגי נשים: זו ישָׁנה ומרופטת אך מסורה ונאמנה, וזאת יפה ומושכת אך מופיעה בחיי הגבר ונעלמת מהם בִּמהירות הברק. שירו של אלתרמן והפתיחה של "שתיים דובים" שמתכתבת אתו, בנויים על אותו פתגם שוביניסטי למדי הטוען שתרגום דומה לאישה: אם היא נאמנה, היא אינה נאה, ואם היא נאה, אין היא נאמנה.


אפשר אם כן לראות איזה שרשור בין-טקסטואלי מרהיב נפרש לנגד עינינו: פסוקי התנ"ך, שיר לא כ"כ ידוע של אלתרמן, פתגם של הסופר הצרפתי אדמונד ז'אלו (Jaloux) שמקורו בפתגם של סופר שבדי בשם טֶנייה (Tegnér); ואפשר, אם תרצו, להוסיף לרשימה גם את חנניה רייכמן שתרגם את הפתגם הזה לעברית. על הכול מרחפת ההשוואה בין נאמנות לעקרונות בכתיבה לבין נאמנות או אי-נאמנות בחיי האישות. איך אומרת אחת הנשים ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר"? "טוֹב הַמָּרָק בַּבַּיִת, אַךְ בְּיֵשׁ תֵּרוּץ / הַטּוֹב שֶׁבַּבְּעָלִים אוֹהֵב לִסְעֹד בַּחוּץ…".


וכהמשך ישיר, ללא שהות, המסַפר מביא בדיבור משולב את דברי האישה האומרת כביכול (כביכול, כי הוא בעצם רק מנחש את דבריה): "גם אותי הוא משאיר מאחור (כמו דוד את היוגבים בעלותו אל נבל, חרבו שלופה בידו ובלִבּוֹ מתבשל הנקם"). הצירוף "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ" מצוי אמנם בתנ"ך ארבע פעמים, אך לא בפרשת נבל הכרמִלי. הוא נקשר לדוד בפרק כ"א של דברי הימים א' (פסוק טז) שם מדובר על חטא שחטא דוד ובעטיו צפוי היה לעונש מן השמים, אבל מאיר שלֵו שמלהטט בין משלבי הלשון, לא רמז רק לפסוקי התנ"ך אלא גם אל הספרות העברית החדשה ואל ציטוטים מן האקטואליה הז'ורנליסטית.


וכאן אחד ההבדלים בינו לבין סופרים אחרים הבקיאים גם הם בארון ספרי הקודש. גם כתיבתם וגם כתיבתו מבוססות על פסוקים ידועים ועל מימרות חז"ל; אבל הם, שלמדו בדר"כ בבית-ספר דתי מגלגלים בפסוקים שכל בר-בי-רב דחד יומא יכול לגלגל בהם כדי להתנאות בידיעותיהם. לעומתם, מאיר שלֵו, קנה את ידיעותיו בתכולת הארון הזה מתוך צמא לָעברית של המקורות, אך גם מתוך רצון לקנות ידע טופוגרפי, בוטני וזואולוגי בעולמם של אבותינו במרחב השמי ולהבין את אורחות חייהם. את עולמם הוא ארג עם עולמנו המודרני וספק ביודעין ובמתכוון ספק באקראי ואגב גררא, הוא מציג לפנינו אריג סבוך וסמיך כל-כך, ועם זאת פשוט כל-כך למראה, עד שחקרו אינו מגיע למיצויו. הקורא-החוקר נקלע לאבדן-כיוונים ואינו יודע לאן להפנות את מבטו.


עוד הקורא-החוקר מתלבט לאיזה מתוך ארבעת הפסוקים המכילים את הצירוף "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ" הוליך אותו מאיר שלֵו (ומשווה אותם עם תריסר הפעמים שהצירוף זה מופיע בתרגום "דון קישוט", למשל) וכבר הצירוף הזה צף ועולה גם מתוך תיאור של נקמה המשולב בפתח "מגילת האש". ואף זאת: בפרק שלושה-עשר של סיפורו "ספיח" שיקף ביאליק את סיפורי המקרא כפי שהם נתפסים בדמיונו של ילד קטן, ושם אחד הגויים הולך בדרך ולפתע נִצַּב לשׂטן לו מלאך ה', "וחרבו, הנוצצת כנגד החמה, שלופה בידו".


כאן, רעיון הנקמה צץ בראש אישה חכמה, בספר שבו לנושא המגדרי יש חשיבות יתרה. בסיפור המסגרת יש כאן סטודנטית בשם ורדה קנטי שכותבת עבודה בתולדות היישוב לפי קריטריונים הלקוחים מתורת המגדר, ומגיעה לראיין את רותה בנושאי מחקרה: אצל מאיר שלֵו אשתו של הגבר הבוגדני אומרת "גם אותי הוא משאיר מאחור (כמו דוד את היוגבים בעלותו אל נבל, חרבו שלופה בידו ובלִבּוֹ מתבשל הנקם" (עמ' 13). בעצם, היא משווה כביכול את עצמה לדוד המלך שרגשי הנקם חמרו בקרבו בגלל עלבון אישי. במקור המקראי דוד מתכנן נקמה בנבל הכרמלי שביזה אותו ואמר עליו בזלזול: "מִי דָוִד וּמִי בֶן-יִשָׁי. הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים", וגו' (שמ"א כה, י). דוד מתכוון להרוג את נבל ואנשיו, אך שועֶה לבקשת אביגיל החכמה שלא לעשות כן. בסופו של דבר, נבל מת כזכור מיתה טבעית, ודוד לוקח את אביגיל לאישה. הוא גם זוכה באשת נבל ובממונו, וגם לא נאלץ ללכלך ידיו בדם. וכאן, אצל מאיר שלֵו, האישה החכמה היא רותה, אשתו של גבר גס כמו נבל, והיא המבשלת נקם בלבה, מתוך הבנה שבעלה מואס בה ורואה בה מטרה ללעג ולקלון.


אגב קריאתו מחדש של הרומן לקראת הכנס הזה סימנתי לאורכו תריסר ציטטות ביאליקאיות מובהקות לפחות, כגון: "ברֵכה צנועה, הפרושה מן העולם, שאליה הפליגו כחום יום קיץ ובה לימד אתה אחיה לשחות ולצלול" (וראו איך ציטטה מדויקת מן הפואמה "הברֵכה" של ביאליק, שבָּהּ הברֵכה היא אגם, מתמזגת עם עניין יומיומי ופשוט של לימודי שחייה וצלילה בבריכת השחייה).


בפרק ד' של "מגילת האש" מכונה האיש הפלאי בשם "אִישׁ אֵימוֹת" ואצל מאיר שלֵו זאב תבורי ה"ז'לוב" מהמושבה הגלילית, סבא של רותה גיבורת הרומן, שיודע גם לרצוח כשצריך, מכוּנה בשם "איש חֵמות, חזק כשור". ולפתע פתאום משתרבב לתוך התיאור שלו משהו לא צפוי ומפתיע. במקום התנ"ך ובמקום הקלסיקה הביאליקאית משתרבבים לתוך התיאור הדים מתוך האקטואליה שמתפרסמת בעיתוני היום-יום. הנה נכתב כאן: "ומה יהיה אם יופיע נחש? אפילו סבא זאב הולך תמיד בנעליים גבוהות". וברור שזאת רמיזה אירונית-הומוריסטית למשפט שהשמיע משה (בוגי) יעלון בשנת 2005 בנושא הנסיבות שהובילו לפרישתו. "כאשר שאלו אותי למה אני מסתובב עם נעליים גבוהות בקריה, אמרתי שזה בגלל הנחשים שיש שם".


ולכאן מתגנבת לפתע עוד רמיזה ביאליקאית כמעט בלתי מורגשת. הבחור שנרצח, נחום-נתן, שהיה מאהב של רות תבורי, ועל-כן בעלה זאב חיסל אותו [היום אומרים ניטרל בלשון נקייה], מתואר כ"עלם נעים הליכות, רך ועדין [...] היו אף שהצמידו לו את התואר 'מפונק'" (עמ' 49 – 50). תאריו מזכירים את תיאור הנחש ב"מתי מדבר" של ביאליק: "מֵגִיחַ לְפַנֵּק בַּחֹם טַבְּעוֹת בְּשָׂרוֹ הָרַךְ וְהַחֲלַקְלָק [...] כֻּלּוֹ מִתְמוֹגֵג מֵרֹךְ וְהִתְעַדֵּן בְּשִׁפְעַת הַזֹּהַר". והנה הנחש מגיח שוב כשהוא מכיש למוות את נכדו של זאב תבורי, בחינת "אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה", אך הכול מרומז, והרמז מזכיר שלילד ששילם על חטא אבותיו נתנו הוריו את השם "נטע" שהוא בדרך-כלל שם של בת (ולמבוכה המגדרית ברומן יש תפקיד חשוב יותר), אך השם "נטע" הוא גם שם של בן, במיוחד עם מצרפים אותו לשם "נתן" שהוא שמו של הנרצח. וכך נפרשת לפני הקורא, הקשוב לרזי הטקסט, רקמה שלמה של רמזים.


אך הנה אנו שומעים את רותה אומרת: "אישי, בעלי הראשון, הזהוב והדק, הסתלק ואיננו. בעל שני – לבן ועבה ואחר – בא תחתיו". הקורא אינו מבין ברגע הראשן ששני הבעלים הם בעצם אותו בעל – אחד לפני האסון שפקד את בני הזוג (הכוונה למות בנם הקטן בהכשת נחש) והשני אחרי האסון. הבעל שלאחר האסון אינו דומה כלל לבעל הראשון. הניסוח "בעלי הראשון, הזהוב והדק" מזכיר את הבלדה הסקוטית שתרגם אלתרמן שבה האישה אומרת על בעלה הראשון: "כמותו לא יהיה לי [...] קלסתרו הוורוד שיערו הצהוב / לעולם לא תשווה, לעולם לא תשווה / לאישי הראשון הישר והטוב!". אז בקטע הנראה כאילו הוא נשאב התנ"ך לפתע משתרבבת בלדה אלתרמנית זרה, שמקורה סקוטי.


ניתן לראות איך הנושא הפמיניסטי נכנס בכל מיני שערים ודלתות. "שתיים דובים" הוא ספר על נקמה, כך הצהיר המחבר (ואכן יש בו עשרות רמיזות לנקמות עתיקות מן התנ"ך ומן הקלסיקה היוונית-רומית). אך זהו גם ספר על היפוך מגדרי, שמתבטא כאמור גם בשם הבן "נטע" שמת מהכשת נחש. אמו רותה גבוהה מבעלה, וכשהיו הולכים ברחוב הוא נהג להשעין את ראשו עליה, ולומר לה: "למה את הולכת מאחור? הובילי את" (עמ' 14).


בעניין המגדרי, או בנושא החלוקה מחדש של המשא האנושי בין גברים ונשים, גייס מאיר שלֵו את הנבואה של הנביא הושע (פרק ב): "ביום ההוא לא תקראי לי בעלי כי אם אישי" (עמ' 19), כאן הנבואה הזאת אינה רומזת ליחסים העתידיים שבין האל הבורא לעמו, אלא גם לדרך הנפלאה של עבודה שכם אל שכם של גברים ונשים, מתוך שוויון זכויות, מתוך תודעה של שיתוף ולא של שליטה וקניין.

*

לא אוּכל בהרצאה קצרה אלא להטעים טעימות ספורות מן העושר הבלתי-נדלה הזה. הזמן קצר, אך לא אסיים לפני שאדגים משהו מן העושר לשוני הווירטואוזי המעיד על המבוכה המגדרית, שעליה מבוסס הרומן, מבוכה המתבטאת לכל אורכו, החל בכותרת "שתיים דובים". ברומן יש גם גברים נשיים, אך גם גברים יפי בלורית וזקופי גו, הבנויים לפי האידאל הגברי של "היהודי החדש", ונושאים שמות של חיות טרף כמו "זאב" או "דוב".


השם שלהם נקשר אל הדובים שבכותרת הספר, ואלה מתפקדים כאן גם במישור הפנים-לשוני, למשל במימוש פתגמים כדוגמת "שירות דוב" או "חיבוק דוב", אך הוא נקשר גם אל המישור הגאוגרפי האוניברסלי: "הנה כוכב הצפון, הנה הדובה הגדולה ולידה הדובה הקטנה"; עמ' 134). אתם רואים איך הפסוק המקראי של הכותרת נודד מתחום לתחום בטבעיות גמורה, והכל מקורי וחד-פעמי – ללא תקדים וללא הסתמכות על מקור השראה כלשהו – הכול "מאיר שלֵוי", אם אפשר לגזור מין תואר כזה. ארון הספרים העברי מתעשר כאן ביסודות אוניברסליים שנובעים באופן טבעי מן הצורך לתאר טיול של גברים גבריים, יוצאי יחידות מובחרות, הנזקקים להתבונן בכוכבי השמים לצורכי ניווּט.


והנשים? הנשים עולות כאן על הגברים במטען התרבותי שלהן, אך הן בוגדניות לא פחות מהם, שהרי בגלל סבתה של רותה נרקמה כאן כל עלילת הבגידה והנקמה. ויש כאן לכאורה פרדוקס המבריח את הספר כבריח: זהו ספר פמיניסטי, אך הוא לועג ללימודי המגדר ועורך תעלולים רבים של היפוך מגדרי. הנה, רותה אומרת לתלמידת המחקר ורדה (העורכת מחקר בשם "סוגיות מגדריות במושבות הברון", ומתגלה כאדם בעל אינטליגנציה "בינונית מינוס" וניכּר שמאיר שלֵו לא העריך את תחום המחקר הזה): "וחוץ מזה", אומרת רותה, "אני רק שומעת את המילה מגדר וכבר אני רואה איך את ואני וכל יתר הנשים עומדות מאחורי גדר וגועות. בשביל מילה שתהיה דומה לג'נדר ותיתן לנו הרגשה שאנחנו אמריקאיות, שמנו את עצמנו במכלאה כמו פרות". תלמידת המחקר אינה מגיבה, ורק שואלת ביובש: "כמה זמן תוכלי להקדיש לי?" (עמ' 33).


אביא לכם לסיכום בתחום הזה משהו מתוך "חקר מילים" של ביאליק – הערות פילולוגיות, שנותרו בעיזבונו, מן התקופה שבָּהּ כיהן בתורת נשיאו של ועד הלשון בארץ ישראל. באחד מדיוניו הפילולוגיים התעכב ביאליק על הקשרים שבין מרכיביה של משפחת השורשים רבץ – רבע – רבק – בקר וכו'. ההסבר מבהיר, למשל, את הקשר הקמאי שבֵּין הקרניים הנוגהות של הבֹּקר לבין הקרניים הנוגחות של הבָּקָר. שמות האימהות בעולמם של אבות האומה, שהיו רועי צאן כידוע, הם שמות השאולים מן הדיר: "רבקה" היא בת-צאן שהרביצוה כדי להלעיטה (כמו "עגל מרבק", והרי השורש ר'ב'ק הוא אחי השורש ר'ב'ץ); "רחל היא כבשה שבגרה והבשילה; "לאה" היא בת-צאן נהלאה, נלאית, שמפגרת אחרי העדר. השמות האלה מלמדים שהבעל הוא הבעלים; הבעל-הבעלים של הצאן שם טבעת על רגלה של בת-הצאן, כדי להוכיח את בעלותו, ושם טבעת על אצבע ידה של אשתו שאף היא חלק מן הקניין. וגם בלשון האנגלית, שבעת היוולדה הייתה לשונם של רועי-צאן, המילים "husband" (בעל), והמילה "husbandry" (משק החי בחווה) מאותו שורש נגזרו. בעיניי התחדיש "מגדר" הוא תחדיש מוצלח מאוד. בכלל, למילים השומרות על צלילי המילה הלועזית יש סיכוי להשתגר (כמו "מסר" ל-message, מותג למילה האנגלית "tag" או "מסה" למילה "essay"). בעיניי "מגדר" בא מהגדרה – הגדרת הזהות של האדם – אבל מאיר שלֵו משך אותה אל גדר של מכלאה, וכך חיבר את עולם התנ"ך עם החי והצומח שבו ואת המציאוּת הבתר-מודרנית שבּהּ אנחנו חיים. הספר הזה, כמו ספריו האחרים, הוא מופת של אהבת העברית ושל כל מה שהיא מייצגת.

Comments


bottom of page