בנות שתיים (ב)

עודכן: 24 ביולי

הרהורים על שתי הנובלות המאוחרות של א"ב יהושע

פורסם: חדשות בן עזר גליון 1744 05/05/2022


( חלקו הראשון של מאמר זה פורסם בגיליון 1743 )
חדשות בן עזר 1744
.pdf
Download PDF • 94KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF




א. הדואט בין הרב לצעירה המגוירת בנובלה "המִקדש השלישי"


הנובֶלה הקצרה "המִקדש השלישי" (2022), שזה אך ראתה אור, בנויה בתבנית של מחזה שיש בו דיאלוגים והוראות בימוי ושני פְּרוֹטָגוֹניסטים (דמויות ראשיות): אישה וגבר. האישה, אסתר אזולאי שמה, היא יהודייה-צרפתייה יפת-מראה, כבת שלושים ושמונה, שבאה מפריז לגולל את סיפור חייה הטרגי באוזני רב ואיש המועצה הדתית בתל-אביב. הגבר הוא הרב נִסים שושני, העוסק כל ימות השנה בהתרת עגונות במשרדו שבבית-הרבנות בתל-אביב.


האישה מגיעה לרב כדי להציע לרב עִסקת קומבִּינציה שתשתלם לשני הצדדים: הוא יגיש את מועמדותו למשרת רב ראשי בפריז, ויסייע לה בהכפשת שמו של הרב הפריזאי מודיאנו, יליד סלוניקי, הנושא את עיניו למשרה הרמה. הכשלת מינויו של מודיאנו בגין האשמתו בהטרדה מינית תסלול מן הסתם את הדרך לרב נִסים שושני להתמנות למשרה הנחשקת; ואילו היא, אסתר אזולאי, תיקוֹם את נקמתה ברב שפגע בה בנעוריה פיזית ונפשית, אף שיבש במתכוון את כל מהלכי חייה כדי שלא תוכל להינשא לבחיר-לִבָּהּ. יש ב"מחזה" שלפנינו גם דמויות מִשנה, שלא כולן נראות לעין, בין משום שהן נמצאות בפריז, בין שהן נמצאות בקִרבת מקום, אך רק קולן נשמע דרך שפופרת הטלפון.


דרמת האבּסוּרד, כך לימדָנוּ המבקר מרטין אֶסלין (Esslin) בספרו "תאטרון האבּסוּרד" (1961), משַׁקפת עולם חלול וחילוני שאין בו אלוהים, ואילו כאן השכינה שוֹרה כביכול בכול, שהרי מדובר בבית הרבנות שרוב עובדיו הם רבנים המעסיקים את עצמם בעניינים רוחניים הרחוקים לכאורה מזוהמת החיים. ואולם, עד מהרה מתברר שלא רק הרעש הבוקע מן הרחוב פוגע ברוחניותו של המקום: דמויותיו הגלויות והסמויות-מן-העין של "המחזה" – רוּבּן "כלי קודש" ועוזריהם – רחוקות ת"ק פרסה מן הטוהר ומן הקדוּשה. איש מֵהן אינו "טלית שֶׁכּולהּ תכלת", הגם שאפשר לסווג כאן כמובן דרגות שונות של סיאוב ומִרמה. ובל נשכח שדוד אזולאי האב – שהוא הדמות המקבילה לאֵל המגונן על קִנו והמרחף על גוזליו – הלך לעולמו בטרם עת, ובִתו מעידה עליו שגם בחייו לא היה באביהָ שום ניצוץ של קדוּשה.


תאטרון האבּסוּרד, אף זאת לימדָנוּ מרטין אֶסלין בספרו הנ"ל, מתאפיין תכופות בדואט של רֶפּליקות קצרות המוליך בקצב מואץ לכיווּנו של סוף שאינו סוף. דמויותיו שרויות לאורך כל המחזה בחדר אחד – בדָל"ת אמות ובין ארבעה כתלים – על רקע תפאורה דלה ומצומצמת. ואכן, בניגוד לנובֶלה "הבת היחידה", העורכת לגיבוריה ולקוראיה מסע נרחב בנופיה המרהיבים של צפון איטליה והמגיעה עד אתרי נופש מרוחקים בהרי האַלפִּים, הנובלה "המִקדש השלישי" – כבדרמת האבּסוּרד – מתרחשת כולה בחדר אחד בבניין הרבנות בתל-אביב, שאביזריו המעטים הם: שתי תמונות גדולות של הרב עובדיה יוסף ושל הראי"ה קוק, ארון-ספרים ובו כרכים של כתבי-קודש, שולחן משרדי ושני כיסאות, מכשיר להכנת קפה באמצעות קַפּסוּלות, קומקום להכנת תה וכוסות אחדות.


חרף השוני הגמור ברוחב היריעה ובטיב ה"תפאורה", יש לשתי הנובֶלות המאוחרות הללו קווי דמיון לא מעטים הקושרים אותן זו לזו – הן במישור דמוי-המציאוּת, הן במישור הרעיוני. בשתיהן הגיבורה היא בִּתם היחידה של יהודי ושל נוצרייה שהתגיירה, שבחרו לנהל את חייהם באירופה – בתנאי נוחות ורווחה ובאווירה רגועה וסובלנית של "live and let live", במרחק ניכּר מ"כּוּר ההיתוך" הישראלי. "כור היתוך" זה, שנועד לפני שלושה דורות לבטל פערים ולקדם תהליכים של מיזוג גלויות, הפך בדור האחרון מטרה לחִציהָ של ביקורת נוקבת מצד גורמים אינטרסנטיים. במקומו מוצב כיום במקומותינו "סיר לחץ" קולני שבּוֹ מפעפֹעות בכפיפה אחת בעיות קיומיות קשות ביחד עם בעיות מיותרות של שנאת אחים. את הבְּליל הזה שופתים לתוך הסיר הרותח כל אותם שליחי-ציבור חסרי מצפון שרוצים להפיק רווח אלקטורלי מן השסע ומן הפירוד והשנאה.


ואולם, בצד השסע העדתי ושנאת האחים יש במקומותינו גם גילויים נדירים של אחווה ורֵעוּת. יהודים היושבים בארצות הגולה, או ישראלים שהיגרו מהארץ, אינם מכירים – הם וילדיהם – את תחושת האחווה המפעמת בארץ בין חברים שגדלו יחדיו מילדוּת והמשיכו לשמור על קשר של רֵעוּת לאורך חייהם. זוהי חוויה ייחודית למדיי, האופיינית לחיים בישראל, ש"זָר לא יבין" אותה. דומה שרקלה לוצאטו, גיבורת "הבת היחידה", המבקשת לקחת חלק בלידתו של אח, מחפשת גם אֲחָאוּת וגם אחווה – קרי, גם תחושת אהבה של בן משפחה קרוב, אך גם fraternité במובן של רֵעות ושותפות גורל עם חבריך, בני-עמך, הגדֵלים יחדיו מִילדוּת ועד זִקנה.


משפחתה של רקלה קשרה את גורלה עם איטליה, ואחד מאבותיה, שריקרדו לוצאטו נושא את שמו, אפילו סייע לגריבלדי במלחמת השחרור שלהּ. לעומת זאת, דוד אזולאי מן הנובלה "המִקדש השלישי", שהלך לעולמו בטרם-עת והשאיר את בִּתו היחידה יתומה משחר נעוריה, הוא מאותם יהודים ילידי צפון אפריקה וחניכי תרבות צרפת, שלא עלו ארצה אחרי מלחמת אלג'יריה, אלא בחרו להגר לפריז כדי לחפש בה את עתידם ולִבנות בה את ביתם. במילים אחרות, בניגוד לאביה של רקלה, ששורשיו נטועים באדמת "המולדת" מִזה דורות רבים (משפחת לוצאטו הגיעה לאיטליה מגרמניה לפני מאות שנים), דוד אזולאי, אביה היהודי-המרוקני של אסתר שמת בדמי ימיו, חי לאמיתו של דבר את חייו החדשים בצרפת במעמד של nouveau venu ("עולה חדש").


חרף השוני ברִקעם החברתי-המעמדי של שני האבות, יש בכל זאת קווי דמיון לא מעטים הקושרים אותם זה לזה: שניהם יהודים אמידים המנהלים חיים נוחים בעיר אירופית יפה ועתיקה, העשירה באתרים יפים ובשכיות חֶמדה. כל אחד מהם בחר להינשא לאישה זרה שעברה למענו תהליכי גיור וילדה לו בת אחת ויחידה. שניהם – הגם שאינם דתיים ונשאו אישה נכרייה – אינם מגלים סימני סובלנות כלפי בִּתם היחידה ואינם נותנים לה חופש בחירה. כל אחד מֵהם אוסר על בִּתו להשתתף בהצגות של בית-הספר שיש להן אופי נוצרי, והבת נאלצת למצוא פתרונות-דחק ולשַׁכתב ברגע האחרון את דרשת בת-המִצווה שלה כדי שלא תיאלץ לצטט פסוקים שעלולים להתנשא על בני משפחתה הנוצריים ולפגוע בכבודם.


כידוע, יהודים כמו אביה של אסתר אזולאי, שעברו מצפון אפריקה לצרפת, לא בחרו לצאת נגד תרבות צרפת, כמו אחיהם שעלו ארצה והתחילו לאחרונה לחולל בה מלחמת תרבות מתוקשרת בניסיון למחוק את הישגי התרבות, אשר הושגו ברוּבָּם לפני בואם ארצה. הללו מנסים להשליט בארץ את תרבותם שמִבּית, המושתתת ברוּבּה על צלילים של מוזיקה אנדלוסית ועל טעמיהם של מאכלים מעוררי געגועים מבית אבא-אימא, ולאו דווקא על מורשת ספרותית עשירה ומעוררת השראה.


יהודי המאגרֶבּ שהגיעו לפריז, לעומתם, למדו ב"אליאנס" ובסוֹרבּוֹן", ובזכות התערותם בתרבות המערב הם הוציאו מִקִרבם במרוצת השנים הוגי דעות חשובים כמו ז'ק דֶרידה וסופרים חשובים כמו אלבֵּר מֶמי. הם היטיבו להבין שהמהפכה הטובה ביותר היא זו האֶבולוציונית, המשלבת מזרח ומערב, ישָׁן וחדש, פמיליארי וזָר, ולא זו המנסה לברוא מציאוּת חדשה "יש מאין".


גם דוד אזולאי, אביה של גיבורת "המִקדש השלישי", כמו רבים מיהודי המאגרבּ שהגיעו לפריז, הצטיין בסקרנותו האינטלקטואלית. כאדם תְּאב-דעת ושוחר-תרבות הוא התקרב לרב הסלוניקאי מודיאנו בזכות האתגרים ההגותיים שהרב הכריזמטי הציב לפניו, ולא מטעמים של דת ואמונה. ואף-על-פי שהיה חילוני "למהדרין", הוא לא נטש לגמרי את הזיקה לדת ולמסורת, מורשת בית אבא, וחינך את בִּתו ברוח ערכי היהדות. אכן, יהודי המאגרבּ שנשארו מתוך בחירה ברחבי העולם, גם האָתֵאיסטים שבהם, ממשיכים גם כיום, כבעבר, למוֹל את בניהם, לחוג חגיגות בר-מצווה ולערוך טקסי נישואין כדת משה וישראל.


ואולם, מעניין להיווכח שדווקא בִּתו היחידה של יהודי חילוני גמור כדוגמת דוד אזולאי, שלדבריה לא הייתה בו אפילו טיפה אחת של אמונה במופלא ממנו, בחרה באורַח חיים דתי והתחילה לשמור מצווֹת, בחינת "קלה כחמורה" (25). נרמז כאן שהתקרבותה של הבת אל הדת איננה רק חלק מתהליכי רֵאקציה גלובליים של חזרה אל הדת שסחפו את האנושות כולה בעקבות התמוטטותה של ברית-המועצות והיחלשות האידֵאולוגיה הקומוניסטית שראתה בדת "אוֹפּיוּם להמונים". נרמז כאן שלימוד הלשון העברית ותרבותה הוא שקירב את אסתר אזולאי, הבת היחידה (וכן את הנערה רקלה לוצאטו מן הנובלה "הבת היחידה") אל אותו "חוט משולש": אל עם-ישראל, אל ארץ-ישראל ואל תורת-ישראל (או אל "ארון הספרים" העברי, הדתי והחילוני גם יחד, כפירושו של ביאליק במסתו "הספר העברי").


הבגידה הלאומית, טען ביאליק באחת מהרצאותיו, התחילה לא עִם רפיון הדת והיחלשות האמונה, אלא עם הזנחת הלשון העברית. יהודים שזנחו את הלשון העברית נשתמדו בכל אתר ואתר. בגמרא אנו מוצאים שני אִיוּמים הסמוכים זה לזה: "ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חָכמת יוונית" (בבא קמא פב ע"ב). הסמיכות של שני האִיוּמים הללו, טען ביאליק, מלמדת כי "מי שעושה שפת נָכרים שפת הנפש לבנו, סופו של בן בנו לגדל חזירים"; כלומר, להתרחק מעַמו ומֵערכיו.


בשתי הנובלות לפנינו אב יהודי המנסה לקרֵב את בִּתו היחידה לעַמו ולערכיו ושוכר לה מורה שילמדנה את השפה העברית ואת מנהגי ישראל לקראת טקס בת-המצווה שלה. כאן וכאן, לפנינו דמות של איש דת חמדן, הלוטש עין בבת היפה וחושק בה (ב"המִקדש השלישי" התקרבותו של איש הדת הסלוניקאי מודיאנו אל תלמידתו הצעירה היא בעצם העילה לכל סבך הסיפור, שפרטיו נגלים קמעא-קמעא מן העלילה שמגוללת אסתר אזולאי באוזני הרב). בשני המקרים לימוד העברית נוטע בבת את הרעיון בדבר הצורך לשַׁנות את אורחות חייה מן הקצה אל הקצה, ולממש את הפסוק המבטיח "לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה". במילים אחרות: בשתי הנובלות המאוחרות של א"ב יהושע, הבת, שאביה דאג ללמדה עברית, מתחילה לשקול את האפשרות שבעתיד היא תנהל את חייה בישראל, ותרים תרומה לארצה, ולא רק לעמהּ ולדָתוֹ.


השם "אזולאי" – שהוא שמו של הרב בנובֶלה "הבת היחידה" – עבר בנובֶלה "המִקדש השלישי אל הגיבורה הראשית. שם זה, הנפוץ בקרב יהודים יוצאי מרוקו, הוא למעשה "מסֵכה" שעטו עליהם אותם יהודים "כוהנים" צפון אפריקנים, שלא רצו ששכניהם המוסלמים יזהו בנקל את יהדותם. במקום לשאת את השֵׁם היהודי המובהק "כוהן", המסגיר את הזהות האֶתנית של בעליו ללא דיחוי, הם בחרו להסוותוֹ בעזרת ראשי התיבות של הצַו המוטל על כוהנים בענייני אישוּת: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ" (ויקרא כא, ז).


איסור זה מדאורייתא הכלול ב"הִלכות איסורי ביאה" שב"מִשנה תורה" של הרמב"ם, מצוטט גם, בשינויים אחדים, בדבריה של אסתר אזולאי באוזני הרב, תוך מתן פירוש אישי מִשלה לתכניו של השם אזולא"י: "מאחר שאני, בגלל השקר שלו, נעשיתי גיורת, ועל דוד חלו איסורי הנישואים של כוהן, שאינו רשאי להתחתן עם אישה גרושה, או חלוצה, או זונה, או גיורת [...] הצליח הרב מודיאנו לממש את זממו" (51). ובהערת שוליים: "חלוצה" בהקשר זה היא כמובן אישה שעברה הליך של ייבום או חליצה.


וישנן נקודות נוספות של אָנָלוגיה ודמיון בין שתי הנובלות: בשתיהן יש לאִמהּ של הבת היחידה, שהתגיירה כדי לשאת את אביה, תפקיד שולי בלבד. בשתיהן ניתנת לבת הרשות לצאת החוצה ולהגיע למחוז חפצה ללא ליווּי, מתוך ביטחון שהיא תמצא את דרכה בכוחות עצמה. וחרף החינוך של הבת לקראת חיים בוגרים שיש בהם מן ההתמצאות והעצמאות, האב אינו נותן לה חופש בחירה בענייני דת ואמונה. "זו רק הצגה" נאמר פעמים אחדות בנובֶלה "הבת היחידה" על טקס הפולחן הדתי, ובנובלה "המִקדש השלישי" אכן לפנינו הצגה – מחזה של ממש הבנוי לפי כללי "שלוש האחדויות" של הדרמה הקלסית, וכן לפי כל כללי ה-bienséance ("דרך ארץ") ושל ה- liaison des scènes ("רצף התמונות") של הדרמה הנאוקלסית.


ואם הזכרנו את נקודות הזיקה של שתי הנובֶלות, יש לומר מילים אחדות על אחד ההבדלים הבולטים שביניהן. בנובלה "הבת היחידה" יש "שלישיות" רבות (הקתדרלה בעלת שלושת המגדלים, שלושת השערים, המשרד שבקומה השלישית, שלושת השעונים הבריטיים [57], שלוש השמלות [89], ועוד). ריבּוּיָן מזכיר את מרכזיותה של המִספר "שלוש" ביצירת א"ב יהושע (ודי להזכיר את סיפורו המוקדם "שלושה ימים וילד").


לעומת זאת דווקא בנובלה "המִקדש השלישי" בעלת הכותרת השלישונית יש ריבוי של זוגות: ישנם, בראש וראשונה, הרב שושני ואסתר אזולאי היושבים בצוותא-חדא ערב שלם ומבַצעים לפנינו דואט של רֶפּליקות מהירות שהרב מנסה להשהותן, נזכרות כאן בנותיו התאומות של המזכיר יחיאל ברקוביץ, נזכרות שתי התמונות הגדולות – תמונותיהם של הרב עובדיה ושל הרב קוק – התלויות על קירות משרדו של מרן נִסים שושני; נזכרים שני הרבנים המתחרים על משרת הרב הראשי של פריז, מתוארות שתי הבנות החוגגות את טקס בת-המצווה שלהן מול ארון הקודש, כשלצד הרב מודיאנו רב-הנכלים עומדים שני כוהנים אמיתיים ומבַצעים את "ברכת כוהנים" כהלכתה. ועוד לא מנינו את כל הזוגות שבנובֶלה "המִקדש השלישי".


ב. טרטיף היהודי


כבר בנובֶלה "הבת היחידה" מתרמזת ביקורת על תפקידם של "שליחי האֵל עלי אדמות" – רבנים ועסקני דת למיניהם – המופקדים על עיצוב חייו של היהודי, בין שהוא ישראלי ובין שהוא בן ליהדות התפוצות. ואולם, בנובלה "המִקדש השלישי" נושא זה הוא הנושא המרכזי, המניע את כל מַהלכי העלילה ושולט בכל הרובד הרעיוני שלה.


הפרדת הדת מן המדינה היא כידוע עניין מרכזי ועקרוני במשטרים דמוקרטיים מודרניים. במדינת ישראל, בניגוד למקובל בארצות המערב, לא התקבלה מאז הקמתה הכרעה פורמלית בנושא ההפרדה בין דת למדינה, ונשתמרו בה ההסדרים שהיו קיימים עוד בתקופה העות'מאנית ובשנות המנדט. ההכרעות בענייני נישואין וגירושין נותרו בידי הקהילות הדתיות ובתי הדין שלהן, החולשים על גורלותיהם של הנתונים למָרוּתם והופכים לא פעם את חייהם לגיהנום עלי אדמות.


הקומדיה המוליירית "טרטיף" היא היצירה בה"א הידיעה המוקיעה את צביעותם של אנשי הדת ואת נכליהם. מחזה זה שתורגם לעברית פעמים אחדות (למן תקופת ההשכלה ועד לתרגומים בני-ימינו של נתן אלתרמן, יהושע סובול ואלי ביז'אווי), אף השפיע על הרומן הרֵאליסטי והאקטואלי הראשון בספרות העברית – על "עיט צבוע" של אברהם מאפו ש"יִיהד" את כוהן הדת חסר המצפון, ונתן בידו שררה בזכות כספיו של חותנו העשיר געל, ששמו מעיד על אופיו ועל תכונותיו. בתרגומו של סוֹבּוֹל, למחזה המוליירי ניכּרת מגמת האקטואליזציה, הרומזת ליחסי דת ומדינה בישראל המודרנית, למעלליו של המִמסד החרדי ולאופנת ה"החזרה בתשובה" של מטיפי הדת למיניהם.


רגעי האָנָגנוריזיס (ההתוודעות וגילוי האמת) במחזהו של מולייר הם אותם רגעים דרמטיים שבּהם אוֹרגוֹן, אבי המשפחה, מגלה לתדהמתו שאיש הדת הנערץ עליו, שבידיו ה"נאמנות" הפקיד את רכושו, אינו אלא נוֹכל נִקלה וחסר מצפון. אֶלמירה חדת-העין, אשתו ואֵם המשפחה, מזהה את צביעותו של טרטיף בשלב מוקדם ומזהירה את בעלה מפָּניו, אך אוֹרגוֹן אינו מאמין לחשדותיה ואינו סומך על שיקול דעתה. בסופו של דבר, האישה הנבונה מוצאת דרך לחשיפת כוונותיו הזדוניות של איש-הדת הדו-פרצופי. היא מחביאה את בעלה בהסכמתו מתחת למפת השולחן, ומזמינה את טרטיף לביתם. אוֹרגוֹן שומע במו אוזניו איך איש-הדת ה"צנוע" מנסה לעגוב על אשתו ולפתותה למעשי אהבים.


הקומדיה של מולייר, כדרכן של קומדיות קלסיות ונאו-קלסיות, מסתיימת ב"בסוף טוב" ובחתונה: בחתונתם של בִּתו של אוֹרגוֹן ושל אהובהּ (וזאת לאחר שהבת כמעט שהורחקה במצוַות אביה מבן-זוגה, כדי להעבירה אל חיקו של טרטיף הנוכל הצבוע). ב"מחזהו" של א"ב יהושע, כמו במחזה המוליירי, נחשפת לכאורה צביעותו של איש הדת בעת שהוא מלטף את תלמידתו מתחת לטלית, אירוע הגורר אחריו – לעדותה של אסתר אזולאי – מעשה נכלים הִלכתי ערמומי שהרס את חייה וחיסל את אפשרויותיה להינשא לבחיר-לִבּהּ. הסוף הטוב של הקומדיה הקלסית (חתונתם המיוחלת של זוג האוהבים אסתר ודוד) עדיין אינו מנצנץ כאן באופק. לפי שעה אסתר נשארת כלה שאינה משתחררת מכּבלי הדת.


דומה שרק סופר כדוגמת א"ב יהושע, שאִמו הגיעה ארצה ממרוקו כשנות דור לפני העלייה הגדולה של שנות החמישים והשישים, נישאה לבן העדה הסלוניקאית, והקימה אִתו משפחה המורכבת מרבדים רבים של המִרקם האֶתני שמציעה המציאוּת בישראל (כמו עוגת השכבות הצרפתית mille-feuille – "אֶלֶף עלים", הנזכרת בנובֶלה, הלא היא "עוגת נפוליון" שבפינו), מסוגל להרשות לעצמו לומר בריש גלֵי את מה שאנשים אחרים אינם יכולים להרשות לעצמם לומר מחמת צביעותה של אופנת התקינות הפוליטית. הוא מראה לקוראיו איך עסקנים פוליטיים יוצאי מרוקו, אנשי ש"ס ואנשי ליכוד גם יחד, מפַלגים את העם, משסעים את החברה, משסים את העֵדוֹת זו בזו, מתוך ניסיון ציני לבטל את הישגי "כור ההיתוך" ו"מיזוג הגלויות", מבלי להבין את גודל הנזק שהם גורמים לעם ולמדינה.


הנובלה "המִקדש השלישי" יוצאת – בדרך רמזנית ואלגורית אמנם – נגד כל אותם עסקנים ועיתונאים, דַּבָּרים קולניים מטעם עצמם של יהודי המזרח, המתלוננים ללא הרף על קיפוח ובו בזמן מקפחים את זולתם ומעמיקים את השסע העדתי. התככנים חסרי המצפון האלה אף נוהגים בכפיוּת תודה עזת-מצח כלפי אנשי "המוסד" ותנועות הנוער החלוציות שסיכנו את נפשם כדי להעלותם ארצה, ולפעמים אפילו שילמו על כך בחייהם כבפרשת הספינה "אגוז". הם לא יזכירו לעולם את לוֹבה אליאב, שעמד בראש המפעל של הקמת חבל לכיש ופעל ללא לאוּת כדי לאַפשר את העלאת את יהודי המאגרבּ ולהקל את תהליכי קליטתם. הם גם לא יזכירו את נתן אלתרמן שיצא בחירוף נפש להגן על עולי מרוקו נגד מדיניוּת העלייה השגויה של שרי המפלגה השלטת. הם אף לא יזכירו את סא"ל אלכס גתמון (גוטמן), ניצול שואה יליד פולין, שישב ארבע שנים במרוקו בשליחות מטעם "המוסד", עטוי תחפושת של קצין צרפתי, ופיקד בחשאי על העלאת יהודי מרוקו תוך סיכון חייו.


ואכן, א"ב יהושע שָׂם בפי יחיאל ברקוביץ, מזכירו האשכנזי של מרן נִסים שושני את המשפט המבַטא כמדומה את עמדתו האישית החוץ-ספרותית, שאינה כבולה בסד התקינות הפוליטית: "בניגוד למה שאתם המזרחיים חושבים, אנחנו האשכנזים באמת דואגים לכם לפעמים" (62). הוא מראה כאן חוקֶיהָ הבלתי כתובים של "התַקינוּת הפוליטית" – אלה שנחקקו כידוע כדי למנוע אפליה ולִבנות שוויון ואחווה – קורעים היום את המִרקם החברתי שהושג כאן בדי עמל, כי הם מתירים להשמיע אמת אחת – האמת של אלה המשימים עצמם בעֶמדת קיפוח – עֶמדה שמציאוּת והמצאה משמשים בה בערבוביה. תקופתנו הבתר-מודרנית כפתה את אנשי הרוח והתקשורת באזִיקי "התקינות הפוליטית" וכפתה עליהם את חוקיה הצבוּעים שמקורם בהתנשאות של "פטרונים" שכבר מזמן איבדו את כוחם על אותם "מיעוטים מקופחים" שכבר מזמן הפכו לרוב שאינו חושש לעסוק בקיפוח ובהדרה, אף מכריז על כוונותיו בריש גלי.


לא מקרה הוא שבנובֶלה שלפנינו מי שמחזיק במשרה זוטרה של "מזכיר" הוא אשכנזי שהיה פעם סטודנט לרפואה ו"חזר בתשובה" (והוא נזקק ל"חלטורות" כדי לפרנס את משפחתו הקטנה). לעומת זאת, הרב הבכיר ממנו, במעמד ובתנאי שכר, הוא ש"סניק ממוצא מרוקני, שמפרנס את אשתו ואת ששת ילדיו מבלי להזדקק להשלמת הכנסה. ניכּרים כאן תהליכי שידוד המערכות והמובִּילִיוּת החברתית שחלו בחברה בישראל בדור האחרון, שהובילו את עולי המאגרבּ לתפוס משרות רמות בכל מוקדי הכוח: בכנסת, ברשויות המקומיות, בצבא, במשטרה, ועוד (אך כל התמורות האלה, שהעבירו את שרביט ההגמוניה מיד ליד, לא הפסיקו את מְטר התלונות בדבר קיפוח והֲדרה). ה"מחזה" שלפנינו מראה את הסיטואציה החברתית הזאת בחיוך סלחני, תוך הפרת כללי PC מקובלים ו"מקודשים", שלא כל אחד אמיץ דיו להוביל אותם אל עמוד הקלון.


והרי עצם צירוף-המילים "פּוֹלִיטִיקָלִי קוֹרֶקְט" אינו אלא אוקסימורון המפגיש באופן אלים ושרירותי את הדרישה החיובית להשגת תקינוּת ואמת ואת הפרת התקינות והסתרתה המכוּונת של האמת לשם השגת אינטרסים פוליטיים נלוזים. אין הוא אלא "דגל לבן" להשגת תקופת הפוגה של "שקט תעשייתי". א"ב יהושע בנובֶלה הדרמטית "המִקדש השלישי" אינו נענה לצו האופנה האחרון, בז ל"טרֶנדים" למיניהם קורע את המסכה מעל צַווי התקינות הפוליטית, הנותנים בגלוי הֶתר לאמירות ולעֲמדות צבועות של "אחד בפה ואחד בלב".


"מחזהו" של יהושע מעמיד לנגד עינינו תמונה אמיתית וגלויה לעין, שבמרכזה עסקנים קטנים הדואגים לבִצעם, לקידום מעמדם ולסיפוק יצריהם, ומה שיפה לגבי תיאורם של עסקנים קטנים במועצה הדתית יפה גם לתיאורם של חברי כנסת השואפים מעלה-מעלה ותיאבונם אינו יודע שָׂבעה. הסיפור על הפרדתם של זוג האוהבים – אסתר ודוד – ביד קשה ובזרוע נטויה של "רועי העדה" כמוה כפירוד וכשסע שגורמות כיום לחֶברה בישראל המפלגות הפוליטיות, שרובן עושות כן ביודעין, באמתלות שנועדו להשגת הון פוליטי. והלא מִפלגות פוליטיות – גם כשהן נושאות שמות שנלקחו מן השדה הסמנטי שעניינו גישור, איחוד, ליכוד וגיבוש – הן לאמיתו של דבר מושג הגזור מן השורש פל"ג. הן אינן מאחדות, כי אם מפַלגות את הציבור, ונוהגות בו במדיניות אינטרסנטית של "הַפְרֵד ומשול".


ג. פורים או כיפורים?


האישה המגיעה אל משרדי הרבנות כדי למסור את עדותה היא אפוא נֵצר למשפחת כוהנים, ששינו את שמם לאזולאי, וגם בחיר-לִבָּהּ דוד משיח – הריהו כוהן, בן למשפחת סוחרים יהודיים יוצאי פרס היושבים בפריז. שני האוהבים הצעירים, שהיו יכולים להקים משפחה לתפארת אלמלא הפרידו ביניהם ופילגום, נופלים קרבן לחוקים ולמצווֹת שנחקקו לפני אלפי שנים, בעת שלמושג הכהונה הייתה משמעות אמיתית וממשית בחייו של אדם מישראל. מפיל אותם בנכליו איש דת שאינו כוהן, אף אינו מקפיד על "קלה כחמורה" בחייו הפרטיים, אך כופה תרי"ג מִצווֹת על זולתו.


ואולם, כל זה תלוי במידת האמון שנותן הקורא בעדותה של אסתר אזולאי, מאחר שאין מדובר בפלקט רעיוני כמו אצל מאפו או יל"ג הנמסר מטעמו של מסַפּר "כל יודע". אצל א"ב יהושע נרמז שאיש אינו נטול הרהורים של יצר-הרע, ואפילו מרן נסים שושני, שהוא איש משפחה למופת ואדם מסור ושוחר טוב, נמשך במקצת אל האישה היושבת מולו ואפילו מיטיב את מראהו בחשאי בסרקו במסדרון את שְׂער ראשו לפני המשך השיחה אִתה. תיאור האווירה המחושמלת האופפת את הגבר והאישה, היושבים בחדר אחד בלי להקפיד על איסור ייחוד, זרוע ברמזים המאותתים שהשניים עלולים להינעל בבית הרבנות ולבלות שם את כל הלילה (הלשון בתיאור המתח המיני הנוצר בחדרו של הרב זרויה ברמזים פרוידיאניים בעלי אופי ליבִּידינלי הגלומים בשורות ביאליקאיות כדוגמת: "אֵיךְ אָבֹא בְּשַׁעֲרֵי / אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה, / וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר, / וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?").


המבקר אבי גרפינקל, במאמר ראשון, גדוש בידע ובבקיאות, על הנובֶלה "המִקדש השלישי" ("הארץ", ספרים, מיום 21.4.2022) הגדיר את הנובֶלה כחיוורת ואנֶמית במקצת, כי אין בה צדדים של עימות בין שתי הדמויות הראשיות שלה. והרי, כדבריו, בין שתי הדמויות הראשיות הולכת ומתהווה אווירה הטעונה במתח מיני, ואם כן הדבר, לא עימות צריך לחפש כאן בין השניים. המעקב אחר דבריהם הוא מעקב אחר צירופי לשון דו-משמעיים רווּיים בארוטיקה וטעונים בהוראות נועזות, שממלאים את הקורא סקרנות משועשעת. גבורתו של מרן נסים שושני מתבטאת בכיבוש היצר, ואילו מתחרהו, הרב הפריזאי שלא כבש את יצרו, הרס לכאורה את חייה של נערה יהודייה אחת, בת יחידה ומיוחדת, במעשה שהוא בבחינת "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן".


אין עימות בין שתי הדמויות הראשיות – הרב והאישה המגוללת לפניו את עדותה – גם משום שאינטרסים משותפים מציבים אותם מאותו צד של המִתרס. רק פֹּה ושם יש רגעים של עימות ועוינות-מה בעת שאסתר אזולאי מתרגזת ומבקשת להפסיק את עדותה ולעזוב את החדר מחמת הערותיו התכופות של מרן נסים שושני הקוטעות את חוט מחשבתה ומאריכות את העדוּת לבלי סוף (במין היפוך משעשע ומחוכם של סיפור שחרזדה באוזני השׂוּלטן ב"אלף לילה ולילה", שבּוֹ האישה היא המאריכה את הסיפור ככל יכולתה כדי להאריך את תוחלת חייה).


אכן, לא תמונה בינארית בצבעי "שחור-לבן" מוצגת כאן לפנינו: מרן נסים שושני ומזכירו יחיאל ברקוביץ עתידים לצאת נשכרים מן האינטרס המשותף שיש להם עם האישה המוסרת לפני הרב את עדותה. ומי יודע?! הייתכן שאסתר אזולאי אינה אלא כלי שרת – אישה שנשלחה לחסל קריירה של יריב פוליטי, ערב מינויו והעלאתו בדרגה, באמצעות תלונה של Me Too בדבר הטרדה מינית, שהייתה או לא הייתה לפני שנות דור, כמקובל בזמננו? והרי בימינו תלונה כזאת יש בכוחה להניף את חרב החיסול באִבחה אחת על ראשו של המואשם, שיסולק ברגע מן הזירה וייתלה על עץ גבוה.


הלוך הרוח האבּסוּרדלי השורר בדור האחרון "תִּכנת" את התודעה הקולקטיבית להזדהות אוטומטית עם תלונותיהן של נשים, ולהאמין לכל מילה היוצאת מפיהן, עד שהוא משכיח את כללי ההיגיון. הייתכן שמחצית האנושות משקרת דרך-קבע, ואילו מחציתה השנייה דוברת אמת ללא רבב? לפיכך מיטשטשת כאן מול עינינו העובדה שאסתר אזולאי בעצם מגיעה אל הרב מצוידת בתכסיס מקיאווליסטי למדיי, הרחוק מכל תמימות, לחיסולו המיידי של יריב פוליטי, ושהיא בעצם מציעה לרב בעקיפין שלמונים בדמות משרה מכובדת ומשתלמת. עָרמתה של האישה העצמאית והמרשימה הזאת נחשפת גם בהמשך העלילה, כשמתברר שהיא בעצם התגנבה בהעדרו של הרב אל חדרו ומדדה את הרווח בין שני מסמרי התמונות התלויות על הקיר כדי לתלות עליהם במהלך פגישתם את תמונת בית-המקדש השלישי, פרי תכנונה.


בהקשר זה יש להוסיף ולהזכיר שאסתר אזולאי אינה מתלוננת על פרשה חמוּרה ומובהקת של התעללות מינית שאין עליה סליחה ומחילה: מדובר באירוע חד-פעמי של ליטוף שאירע לדבריה לפני שנות דור ולא חזר אפילו פעם אחת, הגם שהצעירה הפגועה, שחייה נהרסו, המשיכה לפקוד את שיעוריו של הרב שנים לאחר המקרה. הנובֶלה "הבית השלישי" משאירה את ההתרשמות האובייקטיבית מן האירוע לשיקול דעתו של כל קורא ומאזין. עדותה הסובייקטיבית של האישה מושכת אל איזור דמדומים מעומעם ומעורפל, שיכול להתפרש לכאן ולכאן.


ואם הרב מודיאנו מעולם לא התקרב לאסתר אזולאי אפילו פעם אחת נוספת אחרי אותו ליטוף אחד ויחיד, ולא עשה כל ניסיון להציע לה הצעות ולקשור את גורלו בגורלה (וזאת בניגוד לרב אזולאי מן הנובֶלה "הבת היחידה" המטפח בדמיונו חלום חסר שחר בדבר האפשרות לשאת לאישה את תלמידתו היפה והעשירה, הצעירה ממנו בשנים רבות), שמא לא היה הגיור שערך לה אלא טעות הִלכתית מצערת, ולא מעשה מִרמה זדוני, מתוכנן ומכוּון?


מהלכי העלילה וסבך הקשרים מושכים אפוא לאפשרויות פרשניות שונות ומנוגדות: מן הצד האחד, לפנינו לכאורה טרגדיה מכאיבה ומקוממת-לב (כביצירותיו של יל"ג שבעקבותיהן בחר ש"י עגנון – הנזכר בנובלה שלפנינו בקריצת-עין אירונית – את שמו ואת המוטיבים של אחדים מסיפוריו). במרכזה ניצבת לכאורה, כבפואמה הנודעת "קוצו של יוד", אישה שחייה נהרסו בגלל אכזריותו של רב חסר-מצפון, שמצא פִּרצה הִלכתית מופרכת המערערת את תקפוּת הגט ודן את האישה לעגינות נצחית (וכאן היא מערערת את תקפוּת הגיור של אמה של אסתר כדי להפריד בינהּ לבין בחיר-לִבּהּ עד עולם).


מן הצד השני, לפנינו "מחזה" קוֹמי להפליא, שנימתו המשעשעת ופרצי הצחוק התכופים שהוא מעורר בקוראים עומדים לכאורה בסתירה גמורה לטרגיקה השפוכה על פניו. אכן, שיחת ה-tête-à-tête הנערכת בין מרן נִסים שושני לבין אסתר אזולאי, הצעירה היהודייה שנשארה "עגונה" לנצח-נצחים, רצופה ברגעים קומיים למכביר; ונשאלת השאלה: האם לפנינו יצירה טרגית שרוח נכאים שפוכה על פניה, או קומדיה מצחיקה ומפולפלת?


יצירה שבּה הגיבורה הראשית נושאת את השם "אסתר" היושבת מול רב ששמו "שושני" [אמנם מדובר ברב יוצא מרוקו, ששינה מן הסתם את שמו מ"בן-שושן" ל"שושני", אך שמו נועד להזכיר גם את שמה של העיר הפרסית העתיקה שוּשן]; יצירה שֶׁבָּהּ הגבר האהוב שהופרד מן הגיבורה הוא בן למשפחה פרסית – כל אלה מעלים כמובן את זֵכר מגילת אסתר ואת מופעי ה"פורים שפיל" עטורי המסכות והתחפושות.


יתר על כן: סיפורו הצדדי של יחיאל ברקוביץ, המזכיר האשכנזי של הרב, נקשר לפסוק רב-משמעות מן המגילה: "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים" (אסתר ח, יז). כזכור, ברקוביץ הכשיר את עצמו על דעת עצמו להיות מוהל לצורך השלמת הכנסה, ואת עיקר פרנסתו הוא מוצא מניתוחי מילה שהוא עורך לעובדים זרים, בעיקר לפליטים מאפריקה, עובדים לא חוקיים, המבקשים להיטמע במדינת ישראל ולהידמות לתושביה החוקיים כדי שלא יגורשו מהארץ. קשה להאמין אך מדינת ישראל, חרף כל קשייה וסיכוניה, הפכה בשנים האחרונות ל"אלדורדו" – משאת נפשם של פליטי רעב וחרב – כשם שמטבע השקל שלה (שוב, מי היה מאמין?!) היה לאחד המטבעות החזקים והיציבים בעולם, בעוד מטבעותיהן של האימפריות השוקעות מאבדים מערכם וצונחים מטה-מטה.


הצעתו של הרב לאסתר אזולאי שתינשא לבחיר-לִבּהּ בנישואים אזרחיים גם היא הצעה קומית באבּסוּרד הגמור הגלום בה, בחינת "וְנַהֲפוֹךְ הוּא". האִם ניתן לצַפּות שרב אורתודוקסי יעלה אותה על דל שפתיו? האם יענה רב אורתודוקסי "אמֵן" אחרי ברכה הנאמרת ביוזמת האישה המתארחת במשרדו? תפניות אלה וכגון אלה מלמדות ש"המחזה" שלפנינו הוא מין "פורים שפיל" מודרני ואבּסוּרדי, מלא בהפתעות משעשעות. למקרא הנובלה ה"פורימית" הזאת עלה בדעתי סיפור מאוחר של חיים-נחמן ביאליק – "איש הסיפון" – שעליו כתבתי בספרי "לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק" (2000)* את הדברים הבאים:


ובתוך כך הולכת ובנית לה מגילת אסתר מודרנית, שגם בה כזכור נתהפכו כל היוצרות (בחינת "וְנַהֲפוֹךְ הוּא"). סיפורו של הגוי השיכור [...] שנשא אישה יהודייה (עטל יעקובלביץ = אסתר לבית יעקב), מרמז לסיפורה של אסתר בחצר אחשוורוש [...] חג הפורים וסיפור מגילת אסתר משתקפים כאן בדרכים רבות ומגוּונות: כל הדמויות באנייה מתוארות כדמויות המשתתפות ב"נשף מסכות" [...]. אחיה של עטל [...] רצה למלט את רכושו, ובחר להוביל שטיחים לפרס [...] פרס נזכרת גם בשל הזיקה למגילת אסתר שבּהּ מצוי התקדים העתיק לתכנית כוללת להשמדת העם היהודי, ובו נזכרת המילה "יהודי" ונגזרותיה כארבעים פעם. "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים", נאמר במגילת אסתר (ח, יז), וכאן – בעיצומה של התגברות האנטישמיות באירופה – "מייהד" ביאליק את המלח האָרי [...] טמון ביצירה רעיון הקמתו של בית לאומי לעם היהודי, שבו יוכל אדם מישראל ליצור את תרבותו הייחודית, ואף להשפיע ממקום מושבו על העולם כולו. בתיאור המאכלות האסורים, שעל גבי האנייה הצרפתית, נאמר ללא-מילים, שטוב לו ליהודי "ארוחת יָרָק", שאינה נתונה לו בחסדי זרים, מ"שור אבוס" על שולחן נֵכר. ובמעגל הרחב יותר, מוטב ליהודי לנטוש את סיר הבשר שבאירופה, לצאת את עריה המעטירות, המקיאות אותו מקִרבן, ולהסתפק בחיי צנע ביישוב קטן ודל, שכּוּלו שלו (עמ' 216 – 217).


מאחר שקשה לי להאמין שא"ב יהושע קרא את ספרי על ביאליק ופרשת אירה יאן, איני יכולה שלא לעמוד בפה פעור מול הדמיון בהשקפתם של שני הסופרים הגדולים ומול הדרך הדומה שבָּהּ בחרו להמחיז את השקפתם.

כאשר מוריה, אשתו של מרן נִסים שושני, מבקשת מבעלה שיקנה לה ירקות בדרכו הביתה מן העבודה, ומתרה בו שיבחר ירקות טובים ולא "אידֵאה" של ירקות (42) דומה שהאישה מורידה את בעלה, איש דת רוחני שאינו משתכשך בזוהמת העולם-הזה, מ"שפריר עליון" אל קרקע המציאוּת. היא מַתווה לו את הדרך הנכונה שבָּהּ יוכל דור ההמשך שלהם לחיות במרחב השֵׁמי – כשעל שולחנו תעלה ארוחת יָרָק צנועה אשר תשׂביע את היושבים בארץ די צורכם ותשפר את איכות חייהם חרף צניעותה, ואולי דווקא בזכותה. והמִרשם שלה המתאים לצורך בחירתם של מצרכי מזון פשוטים, מתאים גם לבחירת­ המזון הרוחני שעתיד העם לצרוך בדורות הבאים.


חרף ההמלצה לאכול ארוחת ירק צנועה ולִבנות כאן בית שלישי צנוע, שאינו מנקר את עיני העולם, האוקסימורון "חנות הירקות הזוהרת" החותם את הנובֶלה מרמז שחיינו במרחב השֵׁמי יהיו מורכבים גם להבא מניגודים בּינאריים עזים ונועזים, שאינם מתמזגים ואינם מתפשרים זה עם זה: יהיו בהם מן הצנע והצניעות של מוריה שושני, שצריכה להאכיל שישה ילדים ממשכורת ממשלתית אחת שאינה מרקיעה שחקים, ומן הזוהַר והברק של אסתר אזולאי היפה והעשירה שבעבורה רק הזְבול הוא הגְּבול.


כאמור, מגילת אסתר היא התקדים העתיק לתכנית כוללת להשמדת העם היהודי, ולתוך סיפורה הפרסי של אסתר אזולאי מתגנבת גם בעיית האיום האיראני. לא כולם יודעים זאת, אך האיראנים אינם בני הגזע השֵׁמי, כי אם בני הגזע האָרי [ .[Aryan =מתברר אפוא שעוד לפני הספירה ביקש הגזע הארי להשמיד את עם ישראל, הרבה לפני התעוררותה של שנאת ישראל בקרב נוצרים ומוסלמים (וכמאה דורות לפני ניסוחם של חוקי הגזע הנאציים ששללו זכויות אזרח מכל מי שאיננו ממוצא אָרי).


אסתר מספרת איך בחיר-לִבּהּ דוד משיח, הנושא למעשה את שמו של אביה המת, נוסע לאיראן לקנות שטיחים, והם – האיראנים – "מקבלים אותו על-פי הכללים השמורים לכל אזרח צרפתי, שהרי הם רוצים להשמיד את ישראל אבל לא את היהדות" (60). א"ב יהושע מנסה לשער כמדומה איך ניתן יהיה לחיות כאן את חיינו – במציאוּת רב-לאומית, רב-דתית ורב-תרבותית – לאחר שרעיון "שתי המדינות" ירד לגבי דידו מן הפרק ומלחמת התרבות הדתית והעדתית עודנה בעיצומה.


את ההתמודדות ואת מציאת הפתרונות לסבך הבעיות הניצבות בשער הוא מפקיד בידי הנשים. דומה שיהושע, שספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) נושא את הכותרת האנגלית "Women in Jerusalem" מאמין בכוחן של נשים להנהיג את העולם ביתר היגיון והגינות. ירושלים של יהושע היא עיר קדוֹשה וחשובה לשלוש הדתות המוֹנוֹתאיסטיות, ולא רק בירתה של ישראל הריבונית. בתוכנית בית המקדש השלישי שתוֹלָה אסתר אזולאי על שני המסמרים שהחזיקו את תמונות הרבנים במשרדי הרבנות, יש מרכיבים של צניעות, סובלנות והתחשבות בכל המאמינים לדתותיהם ולפלגיהם.


סופהּ של הנובֶלה מכַוון את הזרקור אל שתי דמויות נשיות מנוגדות-לכאורה: אל דמותה האפורה, היום-יומית ונטולת היומרות של מוריה שושני המסתפקת כאמור ב"ארוחת יָרָק" ומורידה את בעלה הש"סניק (שיש לו שישה ילדים כמניין שישה סדרי משנה) אל קרקע המציאוּת. זרקור נוסף מכוּון אל דמותה הגרנדיוזית של אסתר אזולאי המתכננת "בית מקדש שלישי" שיעמוד "מחוץ לחומת העיר העתיקה, צנוע, נחבא אל הכלים [...] מקום שאינו מפריע לשום מקום קדוש אחר [...] לא יוקרבו בו קורבנות [...] אבל המזמורים וההמנונים שבו יעוררו את המתים" (58).


העתיד נתון כאן בידי הנשים שהתחילו לבטא בדורות האחרונים את התקוממותן ולנקום את נקמתן לאחר דורות רבים של עבדוּת והשפלה, ניצול מיני רֶשע, מכות ושפיכות דמים. דומה שא"ב יהושע מאמין שהנשים הן-הן אשר תבֵאנה לכינונו של עולם טוב יותר מזה המנוהל בידי גברים שתלטניים וכוחניים השׂשׂים אלֵי קרב.

*

ולסיום, כדאי כמדומה לזכור ולהזכיר שזיקתו של יהושע אל הנוסח האלגוריסטי, המֶטא-רֵאליסטי, הממחיז אידֵאות וממחיש אותן באמצעות סיפור ליטֶרלי "פשוט", לא תמיד נתקבלה בביקורת באהדה. עורכי הגיליון הראשון של כתב-העת האוונגרדי "סימן קריאה", ניסו לערוך לא"ב יהושע האלגוריסטן "טיפולי הֲמרה" ולהטותו לאפיקים נֶאוֹ-ראליסטיים בנוסח הסיפורת האנגלו-אמריקנית (ג'יימס ג'ויס, הנרי ג'יימס, ויליאם פוקנר וּוירג'יניה וולף). בפתח הגיליון הראשון הצהירו העורכים שהביטאון החדש לא יגיש לקוראיו סיפורים שהם "מעשה-תשבץ של משמעויות", ויעדיף לפרסם סיפורים ש"יש בהם הסתכלות בגופי מציאוּת".


א"ב יהושע השתדל אמנם לרַצותם. הוא ריווח פֹּה ושָׁם את המִרקם הצפוף של כתיבתו והתאמץ להעניק לספריו חזוּת רֵאליסטית נינוחה, ללא יומרות אינטלקטואליוֹת ושאיפות אָנָליטיוֹת בולטות לעין. ואולם כל ניסיונותיו להתכחש ל"זַ'נר הפנימי" שלו ולהרחיק מסיפוריו את הממד האידֵאי המתוכנן שלהם לא צלחו.


יצירותיו היו תמיד, מראשית דרכו ועד לנובלה "המִקדש השלישי", יצירות הגוּתיות, המתבוננות על מציאוּת חיינו ומנסות לנתח את המצב הישראלי המורכב בהקשריו הלוקליים והבין-לאומיים. לא פעם הסיפור ההגותי הסמוי ביצירותיו מורכב ומעניין יותר מן הסיפור הליטֶרלי, "הפשוט". חשיבותה של האנליזה שהוא עורך בניסיון להבין את ה-condition juive ואת המצב הישראלי רבה לדעתי אף יותר מזו של ספרי עיון מרכזיים, פרי-עטם של ראשי המדַבּרים במדעי המדינה והחברה. וכך, גם אם אינך שותף מלא לדיאגנוזות של א"ב יהושע לגבי ההוֹוה המתהווה או לפרוגנוזות שלו לגבי עתיד העם והעולם, ההגוּת המורכבת שבבסיס ספריו – רומנים וספרי-עיון גם יחד – תמיד מסעירה, ממגנטת ומאתגרת.


ניתן לראות ולהראות, שאפילו בנובֶלות המאוחרות שלו – "הבת היחידה" ו"המִקדש השלישי" – הוא לא נטש לרגע את הכִּיווּן האלֶגוריסטי, האידֵאי והאידֵאולוגי, של כתיבתו אלא לכאורה. כאשר נשאל לפעמים בראיונות על מלאכת הכתיבה שלו, הוא התבטא לדעתי לא אחת כאותם "אנוסים", שיָצאו החוצה בגילוי ראש אך שמרו על דתם מאחורי חלונות מוגפים. הוא ניסה שוב ושוב לרַצות את עורכיו, מבקריו ולתת להם כביכול את מבוקשם.


לעומת זאת, בשתי הנובֶלות המאוחרות שלפנינו א"ב יהושע נוהג כמו שתי "הבנות היחידות" שהעמיד במרכזן, שהשתחררו מדמותו העריצה של האב והגיעו בסופו של דבר לאינדיווידואציה ולהצגת השקפתן האישית בלא כְּחָל וְשָׂרָק. הוא בחר לשרטט כאן את דמויותיהן (המתלכדות במובנים מסוימים לדמות אחת) של שתי גיבורות צייתניות, בנות יחידות של אב תקיף ושתלטן, שהחליטו לזקוף קומה ולהתחיל לנהל את חייהן מבלי להתנצל ומבלי לכוף ראש לפני תכתיבים.

*

גם הסופר בעצמו, כמו שתי הגיבורות בנובֶלות המאוחרות שלו, אומר כאן את דברו מבלי לחשוש פן יפגע בכללים פואטיים "מקודשים" של עורכים ומבקרים שניסו להכתיב לו איך עליו לכתוב. הוא אף מתבטא כאן מבלי לחשוש פן לא השתמש כראוי בחוקי התקינות הפוליטית (PC) ה"מקודשים", שהצביעוּת ניבטת מהן מכל חרך וצוהַר.


שתי הנובלות האלה – "הבת היחידה" ו"המִקדש השלישי" – הן היצירות המשוחררות והאמיצות ביותר של א"ב יהושע, הן מן הבחינה האידֵאית-האידֵאולוגית הן מן הבחינה הפואטית. שתיהן יצירות אפִילות של סופר חשוב שממרום גילו כבר אינו שואף לשאת חן בעיני הזולת, אינו זקוק למאשרי-דרך, אף אינו יודע מורא מה הוא.





  • גם ספרי "לנתיבה הנעלם" (2000) וגם ספרי "באין עלילה" (1999) העוסקים בין השאר בסיפורו המאוחר של ביאליק "איש הסיפון" אזלו זה מכבר עד לעותק האחרון, אך ניתן לקרוא בהם בחינם, בקטגוריה "ספרים להורדה" שבאתרי www.zivashamir.com.