אין נביא בעירו
- 20 ביוני
- זמן קריאה 6 דקות
100 שנה להולדת דוד שחר
פורסם: ידיעות אחרונות, 21/6/2026
הפסוק "אין נביא בעירו" מקורו בברית החדשה (לוקס, ד, כד). גם פתגם ערבי קובע שאין הנביא נִקלה אלא בביתו ובמולדתו, שהרי מוחמד נדחה בעירו מֶכּה וזכה להכרה ולהוקרה בעיר מֶדינה. הפתגם לא נולד אפוא ב"ארון הספרים העברי", אך הוא משַׁקף אל נכון את גורלם של אישים לא מעטים בתולדות עם-ישראל, לרבות סופר גדול כדוגמת דוד שחר, שבארץ משום-מה אין שמו הולך לפניו.
שחר זכה אמנם במהלך חייו בפרסים ובעיטורים נכבדים, אך "הרפובליקה הספרותית" שלנו לא הִטתה לו חסד, בהיותו מִבּחינות רבות חריג ויוצא-דופן. הוא לא הצטרף לאידֵאולוגיות – הפלורליסטיות-כביכול וההומוגניות-למעשה – של סופרי "דור תש"ח", החולמים והלוחמים, בני התיישבות העובדת, או של סופרי "דור המדינה" העירוניים והאירוניים, שלמדו באוניברסיטה והיו חדורים בהשקפה ביקורתית על האֶתוֹס של המדינה החדשה. הוא לא הצטרף לשום חבורה ספרותית (למען האמת, בני-החבורות גם לא היו שָׂשים לצרפו לחוגם). רוב חייו עברו עליו בבדידות כלל לא מַזהרת, בירושלים, גיבורת ספריו, שאליה עלתה משפחתו, משפחת שֶׁחֶרלס, מממלכת הקיר"ה לפני שבעה דורות, אם כוללים במניין הדורות גם את צאצאיו.
ראשי המדברים בביקורת ובמחקר אף לא סלחו לו על עֲבָרו באצ"ל, וחרצו את גורלו להישאר בצִדי-דרכים. הם שכחו, או השכיחו, את היותו פורץ-דרך בתחום הכתיבה הסוּרֵאליסטית האקזיסטנציאליסטית, שהגיעה ארצה בצנעה, כמעט בהיחבא, "רגע" לפני שדָרך כוכבם של סופרי "דור המדינה" (א"ב יהושע וממשיכיו). סופרים פורצי-דרך כדוד שחר ונִסים אלוני, שניהם ילידי 1926, חלוצי הפואטיקה הסוּרֵאליסטית, לא זכו בכבוד שהגיע להם. מפעל חייו של שחר – סדרת "היכל הכלים השבורים" – נשכח בקרן זווית, ורק מעטים ניסו ללא הצלחה לתקן את המעוּות. סופר רב חשיבות והישגים כמוהו הלך לעולמו מבלי שיזכה ב"פרס ישראל". והנה, בצרפת, תודות לתרגום מצוין של מדלין נֶז' (Neige) ולביקורת ששפטה את יצירותיו לגוּפן, זכה דוד שחר להערכה נלהבת, לעיטור-כבוד מנשיא צרפת ואפילו רחוב נקרא על שמו.
ודוֹק, אמנם כבר בשנות ה-20 נראו בארץ ניצניה של סיפורת סוּרֵאליסטית פרי-עטם של מנשה לוין ויעקב הורוביץ, אך הם לא השאירו חותָם אפילו בדורם (ב"חבורת יחדיו" שבהנהגת שלונסקי עמדה השירה במרכז, והסיפורת בשולי-השוליים). סופרי דור תש"ח, כולם כאיש אחד, התרחקו מהסוּרֵאליזם בראשית דרכם, ובחרו ברֵאליזם הלוקלי. לאחר שבשנותיה הראשונות של המדינה התמקדה הדרמה העברית המקורית – יגאל מוסינזון, משה שמיר, נתן שחם – בייצוג "המציאוּת הפשוטה", פנו הסיפורת והדרמה בסוף שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60, בכעין תנועת-מטוטלת, אל הכתיבה הפיוטית, שהרחיבה את מוטת כנפי-המוזה והציגה קשת נושאים חדשה. דוד שחר "נפל בין הכיסאות".
במשך כל המאה ה-20 בלט ייחודו של ש"י עגנון, שלא הצטרף לשום חבורה וזכה למעמד-על ולקטגוריה נפרדת. בזכות סיפורי המשפחה האלגוריסטיים שלו נעשה עגנון חביבם של חשובי הסופרים ב"דור המדינה" – א"ב יהושע ועמוס עוז. סופרים צעירים אלה, שהתחילו את דרכם בהיותם סטודנטים בחוג לספרות של האוניברסיטה העברית, זכו בעידודו של מוֹרם, גרשון שקד, שהפליג בשבחם במאמרים נרחבים שפִּרסם במוספי הספרות. אלמלא תמיכתו המסיבית, ספק אם היה שמם מתפרסם ברבים וספק אם הייתה הקריירה שלהם נוסקת לגבהים במהירות כה רבה. ברי, לימים הרימו גם מתרגמיהם ומעבדיהם (לקולנוע ולתאטרון) תרומה רבת-ערך למוניטין הבין-לאומי שלהם, אך גרשון שקד היה מי שסלל את דרכם.
לשחר לא היו מֶנטורים ותלמידים-מעריצים, שירפדו את דרכו בשושנים. גם בחירתו לפרסם את ספריו בהוצאת-ספרים נידחת לא היטיבה אִתו, כמובן. את ביכוריו פרסם בהוצאת "הדר" של יעקב עמרמי, חבר מפקדת האצ"ל, לצד ספרי יונתן רטוש, הרֶוויזיוניסט-לשעבר (במפתיע הִקדימה הוצאת "הדר" ופרסמה ראשונה את ספרי ז'ן-פול סארטר, האקזיסטנציאליסט שתמך בקומוניזם). מכל מקום, שחר נקשר להוצאת-ספרים שלא נתנה פומבי להישגיו החדשניים, אף השאירה אותו מחוץ לקונצנזוס של הביקורת וחקר-הספרות.
בדומה לגיבורו ברל רבן, גיבור הסדרה הלוריאנית שלו "היכל הכלים השבורים", שבחר להיקרא בשם הכמו-כנעני "אשבעל עשתרות", היה גם דוד שחר "יצור כלאיים". בעלומיו הוא השתייך לרֶוויזיוניזם ה"כנעני", שהִפנה עורף לגלותיות והתנכר לספרות עם-ישראל שנוצרה על אדמת נֵכר, ובו-בזמן אהב את ביאליק, משורר הגלות והדלות, שלא הספיק להתערות בארץ כאזרח. הוא התגייס לאצ"ל, אך עזב והצטרף ל"הגנה", שם שמע רעיונות פוליטיים שונים מאלה שהכיר בבית-אבא. ואם לא די בניגוד שבין "ימין" ל"שמאל" ובין "כנעניות" ליהדות שורשית, הרי שמחמת מצוקה שנתהוותה במשפחתו, גדל דוד שחר בבית סבתו בשכונת "מאה שערים" האנטי-ציונית, שבָּהּ גם ביאליק וגם ז'בוטינסקי היו "מוקצים". עקב תנאי המחסור הוא נשלח לבית-ספר חילוני בשכונה דלה, שבּוֹ היה הילד ה"אשכנזי" היחיד, ובו נחשף לעקרונות אמונה שונים מאלה שעליהם התחנך בבית-אבא. מכאן נובעים סיפוריו על חיי ה"ספרדים" הירושלמיים ועיסוקו בנושאים טרנסצנדנטיים "אלוהיים", שאתם היו לו יחסים של התרחקוּת ודבקוּת לסירוגין. בני-גילו (יצחק אורפז, אמיר גלבוע, אנדד אלדן, יצחק אורן, נסים אלוני) המירו את שמם הגלותי בשם עברי, וגם הוא זנח את שמו היהודי שֶׁחֶרלֶס-שֶׁכֶרלֶס (אחד מאבות משפחתו חיבר את "פרפראות לחכמה" המפרש סוגיות תלמודיות בכלים מתמטיים), והמירוֹ בשם "שחר". חרף שינויים ומהפכים רבים שידע במהלך חייו, הוא מעולם לא חזר כמו יצחק אורפז, למשל, אל השם הגלותי שאותו נטש בעלומיו.
הוא ורעייתו ההיסטוריונית שולמית שחר, לימים כלת "פרס ישראל", התקבלו ברחבי-העולם בסבר פנים יפות, אך מארכיונו שנמסר לאחרונה ל"גנזים" (וחומריו נמסרו לי באדיבות היו"ר, הסופרת אדיבה גפן, ועובדת-הארכיון הבכירה הילה צור) בוקעים גם הֵדי עדויות של קיפוח מכאיב ומעליב "מִבּית". במכתב מפריז מ- 14.4.73 סיפר שחר לאהרן אמיר, רעהו מתקופת פריז ועורך כתב-העת "קשת", איך נידוהו עורכי כתב-העת הקנדי La Liberté, בעת שגנזו את סיפורו ומחקו את שמו מן הסקירה הפנורמית שהעניקו לקוראיהם על הספרות הישראלית בת-הזמן. הם עשו כן לאחר שניהלו משא-ומתן ממושך עם הוצאת "גאלימר" בגין הזכויות על סיפורו, ובסופו של דבר השליכוהו לסל-המערכת. את העלבון הצורב שחר כיסה באירוניה מחויכת, משתיאר איך העורכים רואים בו "עשב שוטה", שעלול לצרוב בעיני "אינטלקטואלי קוויבק המשוחררים".
במאמר "שיחה שנמשכה 35 שנה" ("הארץ" מיום 19.8.2011), סקרה ד"ר אורנא בזיז, שהתמחתה ביצירתו, את ההתקבלות של שחר בצרפת, וסיפרה שעם הופעת הכרך הראשון של "היכל הכלים השבורים" בתרגום לצרפתית, ב-1978, תייגה אותו עיתונאית הספרות הבכירה של "לה מונד" כ"פְּרוּסט האוריינטלי", וטענה שהוא בעיניה הסופר הישראלי החשוב והגדול ביותר. מכתב שכּתב שחר באותה עת לזיסי סתווי, עורך המדור לספרות של "ידיעות אחרונות" דאז, מלמד שאכן נתקיים בדוד שחר הפסוק "אין נביא בעירו".
במכתב זה סיפר הסופר לעורכו על פרסום התרגום הצרפתי ב"גאלימר", על סיקור נרחב ואוהד בתקשורת הצרפתית, הכתובה והמשודרת (למכתב צורפו עיתוני הרדיו והטלוויזיה). כאן סוּפּר גם שאגודת הסופרים הצרפתית ומרכז פא"ן ערכו לספרו אירוע השקה מתוקשר, ועל אירוע של שאלות ותשובות שנערך באולם הקונצרטים היוקרתי "Salle Pleyel". צורף גם ראיון אֵתו בכתב-העת La Quinzaine Littéraire, שאותו הציג שחר ככתב-עת "שמאלני בנטיותיו" (כנראה כדי לרמוז שבצרפת אין מקפחים אותו בגין כרטיס-הזיהוי הפוליטי שלו). ואולם, באותו מכתב עצמו שאל שחר את זיסי סתווי בהכנעה אם יואיל לעשות שימוש בפרטים הללו במדור הידיעות שבמוספו, אף הביע נכונות לנסוע מירושלים לתל-אביב כדי לערוך הגהה לסיפורו "הֲזיות במלון" שעמד להתפרסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" (באותה עת נדרשו הכותבים להגיע להגהה במשרד העורך, אך לחשובי הסופרים נשלחו עלֵי-ההגהה הביתה על-ידי שליח). מכל מקום, המכתב מעיד על הפער העצום בין מעמדו של שחר בארץ לזה שבפריז.
בארץ כמעט שלא היו לו ידידים, והוא גם לא ניסה להצטרף לבכירי הספרות שגם לא חיפשו את קרבתו. ואולם, מעריץ צעיר בשם דוד זליכובסקי ניסה להתקרב אליו, קנה לו במתנה את כל כתבי ניטשה, והשתדל לשנות את השקפתו הפוליטית של הסופר שהיה שרוי כבר בערוב ימיו. שחר לא התעצל, וממקום מושבו בעיר-הנופש המקסימה דינאר שבחבל ברטאן, כתב לרעהו הצעיר מכתב בן 7 עמודים, שבו הסכים כביכול עם כל דעותיו הקוסמופוליטיות, שהגדירו את משה רבנו כאבי תורת הגזענות. את מכתבו הפיוטי פתח שחר במליצות כגון "דבריך, דוד רחימאי, שובבו את לבי כשעירים עלי-דשא וכרביבים עלי-עשב", ובמהלכו הביע את הסכמתו לדברי בר-הפלוגתא שלו, שראוי להעיף מהארץ את כל הכובשים והנוגשים, ולהחזירה לידי הפליטים האומללים שנמלטו ממנה, אלא שלא נשארה אלא שאלת מקום הנחיתה של אותם כובשים שיסולקו מהארץ, הוסיף שחר, בהעמידו פני תם. האם יחזרו לפולין, שם ישמחו בוודאי הפולנים להכיר בכל זכויותינו ההיסטוריות על אדמתם? בסוף מכתבו, שהוא יצירת ספרות בפני עצמה, הודה שחר שמעולם לא חיבר מכתב כה ארוך, והפציר במעריצו הצעיר לשלוח אליו מכתבים ככל שתנוח עליו הרוח. בהיעדר בני-שיח, אפילו ההבלים והמלל של מעריץ צעיר מילאו את לִבּוֹ של שחר שמחה משנזדמן לו לצחצח את "חרבו", להתיר את חרצובות-לשונו ולהשיב מלחמה שערה.
בכל אחד מספרי ה"לוריאן" של שחר משתקפת מציאוּת חייו, ובמיוחד עירו ירושלים שאת פינותיה ומחבואיה הכיר יותר מאחרים, ואין סופר – אפילו לא עגנון – שהִרבּה לכתוב עליה כמוהו. בכל ספריו משתקפים גם החיים הספרותיים בארץ ובצרפת, והמציאוּת הרב-לשונית של סופר כמוהו המשתייך ואינו משתייך לזמנו ולמקומו (אביו ניהל בית-ספר לשפות, ושחר השתלט על שפות זרות בנקל). אמנם אין להפריז במשקלה של האמירה האישית והאקטואלית המשוקעת ביצירתו הרב-רובדית הממריאה מן "הכאן" ו"העכשיו" אל מרחבים ואל גבהים בל ישוערו. אף-על-פי-כן, מעניין להיווכח שגם יצירה בעלת ממדים אוניברסליים ונופי חלום פנטסטיים נובעת ככלות הכול מניצוץ אישי קטן המעוגן בזמן ובמקום.
השפעתו הייתה רבה, על בני-דורו ועל ממשיכיהם, אך היא לא נחקרה עדיין. ואולם, די לקרוא את כותרותיהם של אחדים מספריו – "ירח הדבש והזהב", "קיץ בדרך הנביאים", "המסע לאוּר כשדים", "יום הרפאים", "על הנר ועל הרוח" – כדי להיווכח שספרים אלה ניצבו על שולחנותיהם של אחרים – של סופרים שהצטרפו ל"קריית ספר העברית" במרוצת הדורות וזכו לפרסום ולכיבודים שהגיעו בעצם לדוד שחר. אך החשבון עדיין לא נגמר, וכדברי חנוך ברטוב, שבאוגוסט הקרוב ימלאו מאה שנים להולדתו, לסופרים יש שעון אחר משל בני-אדם רגילים.
אני נוטה להאמין שבמאזן הרב-דורי לא תכסיסי החיקוי והזיוף מנצחים, אלא ההישגים המקוריים של סופר-אמת החוצב בסלע בכוחות עצמו, ושלמרות ממדיו העצומים של העולם, אין לו – כמאמר המשורר – עולם אלא אחד, הוא העולם שבלבבו.
לקריאה בקובץ PDF
