קירח מכאן ומכאן
אור חדש על סיפורו של עגנון "פת שלֵמה"
א. נסיבות חיבורו של הסיפור "פת שלֵמה"
סיפורו של עגנון "פת שלֵמה" ראה אור בראשונה ב-8 בינואר 1933 בכתב-העת "מאזנים", בחוברת מיוחדת שהוקדשה לחיים-נחמן ביאליק במלאת למשורר שישים שנה. לצד הכותרת הוסיף עגנון הקדשה קצרה בזו הלשון: "ש"י למורה"; קרי, מתנה מאת ש"י עגנון למורהו ביאליק.
בכינוי "המורה" עשה עגנון שימוש באחדות מההקדשות שרשם על ספרים שהעניק לגדול משוררי ישראל, בתקופה שלא זזה ידו מיד רעהו הבכיר.1 את הנוהג הזה אימץ עגנון בעקבות שימושו של ביאליק בכינוי "המורה" בשיר האַפּוֹתֵאוֹזה – "לאחד-העם". כאן בחר ביאליק, חסידו של אחד-העם, להציג את רבו ומורו באמצעות כפל-המשמעים של המילים "מורה" ו"הוראה". הוא הציגוֹ בדמות מורה נאמן שהעניק לתלמידיו תורה חדשה ("וּלְמִיּוֹם שֵׁבֶט אוֹרְךָ, הַמּוֹרֶה, עָלֵינוּ יָנוּחַ [...] שָׂא בְרָכָה, הַמּוֹרֶה [...] עַל כֹּל שֶׁלָּמַדְנוּ מִמְּךָ")2 הוא אף תיארוֹ כמורה-דרך וככוכב-צפון המורה לנבוכים את הדרך הנכונה: "וּבְעוֹד אָנוּ תוֹעִים [...] וַיְנַצְנֵץ כּוֹכָבְךָ, מוֹרֵנוּ, וּבְרֶמֶז צָנוּעַ / קְרָאָנוּ מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל".3 בעת חיבורו של הסיפור "פת שלֵמה" כבר התייתם ביאליק מאביו הרוחני ומורהו אחד-העם, וההקדשה שבפתח הסיפור נועדה לרמוז על העֲברת הלפיד בשושלת הדורות: להצגת יחסי עגנון-ביאליק כהמשך ישיר ליחסי ביאליק-אחד-העם.
לסיפור שלפנינו יש שלוש גרסאות מאוחרות מן הגרסה שהוגשה כמנחת-שי לחיים-נחמן ביאליק.4 מאמר זה מתמקד הן בגרסה המוקדמת ביותר שהתפרסמה ב"מאזנים" (1933, הן בזו האחרונה הכלולה בכרך "סמוך ונראה" (1953). סיפורי-העלילה בשתי הגרסאות דומים זה לזה, אך כל גרסה מתאפיינת בסגנון אחר: הראשונה רֵאליסטית יותר בטיבהּ, וגם אם פרטיה המוזרים מחשידים אותה בהתכוונות אלגוריסטית, אין הם חורגים מגדר המציאוּת. השנייה נוטה אל המֶטא-ראליזם ה"קפקאי", כיאה לסיפורי "ספר המעשים" שביניהם היא משוּבּצת. כך, למשל, כלול בה תיאור של עכבר המגָרם את העצמות של פסולת הסעודה, עד שהוא מתחיל לכרסם (בדמיון) גם את הכיסא והמפה, את הפוזמקאותיו והנעליים, ואחר כך את רגליו ואת כל גופו. אין זאת כי עגנון ביקש בשלב זה לשנות את סיפורו מ-1933, לצמצם בו את חלקיו הדיסקורסיביים-המסאיים ולשַׁוות לעלילתו אופי זר ומוזר – חידתי ומודרני יותר מִשהיה לו מלכתחילה.
ואף זאת: בעשרים השנים שחלפו בין הגרסה הראשונה של הסיפור לגרסה האחרונה שלו התחולל כידוע מהפך דרסטי בחייו של עגנון בכל הנוגע לאמונה ולאורחות חיים. לבטיו של עגנון באיזה אורַח חיים לבחור משתקפים בגרסה המוקדמת משנת 1933 בוויכוח התאולוגי שמנהל גיבור הסיפור עם מר יקותיאל נאמן – ויכוח שבּוֹ מטיל גיבורו של עגנון ספק בקיום האֵל. בגרסה האחרונה משנת 1953 אין זֵכר לוויכוח זה, אולי עקב הרצון לחזק את עלילת הסיפור ולצמצם בו את צִדו המסאי, אולי משום שבשלב זה הושגה בוודאות ההכרעה בין "שני הדרכים" בלב עגנון. בשנות החמישים, בעת היותו יהודי שומר מצווֹת המזוהה עם הפלג הירושלמי הדתי, כבר לא היה עולה בדעתו להשמיע בגוף ראשון יחיד דברים אנטינומיסטיים המפקפקים בקיומם של האֵל וההשגחה העליונה. חבריו החדשים, אנשי הזרמים האורתודוקסיים בירושלים, עלולים היו לגנותו ולהדירו מקִרבּם בגין חילול הקודש.
מאמר זה מבקש להתבונן בסיפור "פת שלמה" כבאַפּוֹלוגיה (כתב-התנצלות) המוגש מפי עגנון לאוזני ביאליק, ובו מתוארות הסיבות לפרישתו של מחברותם רבת-השנים והסיבות לבחירתו באורַח חיים חדש. לאחר עלייתם של ביאליק ועגנון ארצה במרוצת שנת 1924, נתגלע כידוע קרע בקשרים בין השניים, ועגנון החליט לשַׁנות מקצה אל קצה את אורחות חייו ואת חוג ידידיו. הסיפור שנועד להערכתי לבקש מביאליק התחשבות וחמלה מראה, בין השאר, איך יצא גיבורו (בן-דמותו של עגנון, פחות או יותר) קירח מכאן ומכאן. ואכן מכתבי עגנון שנכתבו לאחר שהצטרף אל שומרי "שְׁלֻמֵ֖י אֱמוּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל" מלמדים שעקב המהפך נתרופפו קשריו של הסופר עם חבריו ה"ציונים הכלליים", ובראשם אחד-העם וביאליק, מזה, ועם אנשי מחנה העבודה, ובראשם ברל כצנלסון, מזה. רק בזכות ידידותו עם דב סדן, שהיה בין השנים 1927 – 1949 איש מערכת "דבר" והופקד על עריכת מדור הספרות, המשיך עגנון לפרסם את סיפוריו בעיתונו של מחנה הפועלים.
הסיפור "פת שלֵמה" הוגש אפוא במתנה לביאליק בעיצומה של תקופה שבָּהּ התרחק עגנון מידידיו מתקופתו הראשונה בארץ (1908 – 1912) ומרוב חבריו מתקופת גרמניה (1912 – 1924), וישב בדל"ת אמות בדכדוך ובבדידות כלל לא מזהרת (הסיפור פותח ונסגר במילים "אדם בודד הייתי באותו פרק"). ביאליק, ששנים אחדות קודם לכן אהב את עגנון אהבת-נפש, אף ראה בו בן רוחני וממשיך-דרך, כבר הכיר בשלב זה את חולשותיו של רעהו הצעיר, נהג בו מנהג "כבדהו וחשדהו", אך לא ניתק אִתו את הקשר. עגנון חשש מן המשורר, שחקר אותו בנימה חשדנית בנושא הדלֵקה שפרצה בביתו בבאד-הומבורג, וביקש לדעת איך ייתכן שבזמן שכל הספרים יקרי הערך וכתבי-היד הלא-גמורים היו למאכולת האש, שרדו הספרים עם ההקדשות המחורזות שנתן לעגנון במרוצת השנים. אפשר שרגשות אשם שרבצו על מצפונו של עגנון וחששותיו מ"עיני הרנטגן" של ביאליק (ולהבדיל, מן ההשגחה העליונה) הם שגרמו למהפך הגמור בחייו שהתבטא ב"דרך תשובה" ובשינוי כל דפוסי התנהגותו.
על ידידותו היזומה של עגנון עם גדול סופרי ישראל ועל פרֵדתו היזומה מרעהו הבכיר, פרֵדה שהפכה מצִדו של הסופר הצעיר לאיבה מתמשכת שלא נפסקה גם אחרי מותו של המשורר הבכיר, כתבתי בהרחבה בספריי "מאוהב לאויב" (2017) ו"בעקבי האב" (2020). אכן החבילה נתפרדה, אך חוטיה המשיכו להיטווֹת גם להבא. עיון שהוי ביצירת עגנון מלמד כי התרחקותו מביאליק והתכחשותו לַתפקיד שמילא המשורר בחניכתו ובטיפוחו היו למראית-עין בלבד. החוויה הביאליקאית בחייו הספרותיים והחוץ-ספרותיים הייתה כה עמוקה ומטלטלת, עד כי היא לא הרפתה ממנו כל ימיו.
קווים מדמותו של גדול משוררי ישראל ומשקעים מיצירותיו המשיכו לבצבּץ מתוך יצירת עגנון שוב ושוב, אפילו בשנת חייו האחרונה, שנים רבות לאחר מות ביאליק. אם ביקש עגנון למחות את זכרו של המשורר ואת סימני ההשפעה הפורמטיבית שהייתה לו עליו, הרי שרצונו לא נתממש. ניכּר שנוכחותו של ביאליק הוסיפה לצבור נפח ומשמעות עד שהיא ניכֶּרֶת כיום לקוראיו ולחוקריו בכל פינה במרחבי הקורפוס העגנוני – ביצירות מוּכָּרות ונידחות, מוקדמות ומאוחרות.
ממכתביו של עגנון ניתן להבין שבמרוצת העשור האחרון של חייו, ניסה ביאליק לחדש את קשריו עם עגנון, והזמין אותו מִפּעם לפעם לארוחות ליל שבת בביתו, אך עגנון כמעט שלא שעה להזמנותיו של רעהו הבכיר. באיגרות ששיגר לרעייתו אסתר (אסתרליין) לבית מרכס, שבשלב זה עדיין לא החליטה אם לעלות ארצה ולהתנתק ממשפחתה, מידידיה וממולדתה (ועגנון לא האיץ בה לשנס את מותניה ולעלות ארצה עם ילדיה-ילדיו), סיפר עגנון שהוא מעדיף להסתובב רעֵב בחוצות העיר ובלבד שלא ייאלץ לסעוד על שולחנו של ביאליק.5 ואולם, סמוך לפרסומהּ של הידיעה בדבר כינונו של פרס גדול ונכבד – "פרס ביאליק" שניתן בתחילה בשיעור משכורת שנתית של מורה –חיבר עגנון את סיפוריו "פת שלֵמה" (1933) ואת "בלבב ימים" (1934), שבהם העלה קווים לדמותו של ביאליק.
עגנון היה סמוך ובטוח ש"פרס ביאליק" יונח בחיקו, מאחר שהוא זה שערך את ההכֵּרות בין ביאליק לבין סוחרי הספרים העשירים משה ושמואל וואהרמן שקנו את כל מהדורת יובל השישים של ביאליק (תרפ"ג) בעשרים אלף דולר, סכום עתק באותה תקופה. ביאליק היה מעורב בהחלטות לגבי "פרס ביאליק" שחולק עוד בחייו, ועגנון היה משוכנע שידידו הבכיר יגמול לו על "תיווּכו" במכירת מהדורת היובל שבכספיה בנה המשורר את ביתו והקים עם שותפיו את הוצאת "דביר" המחודשת.
בשני הסיפורים הללו – ב"פת שלֵמה" וב"בלבב ימים" – כָּלל עגנון רמזים רבים ליצירותיו של ביאליק ולתקופת ידידותו עם המשורר, ובשניהם חָלק לרעהו הבכיר שבחים לא מעטים המעידים על ניסיון לשקם את מערכת היחסים שנשתבשה ולהביא לתיקונה. הוא מָסַךְ אמנם לתוך תיאוריו סממנים סוראליסטיים שונים, המעקמים את המציאוּת הפשוטה ומעממים אותה, כדי שחבריו של ביאליק ב"קריית הספר" העברית לא יזהו את התכסיס ולא יגנו אותו בגינוֹ, אך ברי היה לו שביאליק יבין היטב את הרמזים הרבים ש"נשתלו" בסיפוריו המוזרים.6 אכן, נראה שמתוך שתי היצירות מבליח ניסיונו של עגנון לגשר על-פני השסע שנִבעה ביחסיו עם ביאליק, ובשתיהן ביקש כמדומה להזכיר לרעהו את ימי הידידות היפים שעברו עליהם בטיולים ובשיחות ממושכות. דא עקא, התכסיס שנועד לשקם את היחסים שנתערערו ולקרב לבבות, לא הניב את התוצאות המקוּווֹת ותוחלתו של עגנון נכזבה.
בהיוודע שמות הזוכים ב"פרס ביאליק" הרגיש עגנון נבגד, ואש המשטמה שכָּבתה לשעה קלה שבה ובערה בו. שנה לאחר מכן הוא קיבל אמנם את "פרס ביאליק" על יצירתו "בלבב ימים", אך לא בחלוקת הפרס הראשונה, ולא מידיו של ביאליק. הוא קיבלוֹ בחלוקת הפרס השנייה – זמן קצר לאחר פטירתו של ביאליק – אך משום-מה "שיפץ" לימים את העוּבדות, וטען שקיבל את הפרס מידי ביאליק.
הסיפור הסמוי על תקופת ידידוּתם של שני הסופרים, שפרטיו מבצבצים בין שיטי הסיפור "פת שלֵמה" (לרבות האַפּוֹלוגטיקה שבָּהּ ניסה עגנון לתרץ מדוע נפרדו דרכיו מדרכי ביאליק) חמקו מעיני הפרשנים, שהתמקדו בעיקר במעגל התאולוגי שבּוֹ הדוקטור יקותיאל נאמן הוא משה רבנו. אמנם המעגל הרחב והחשוב ביותר בסיפור "פת שלֵמה" הוא למען האמת המעגל התאולוגי המתאר את יתרונותיה של תורת משה על פני ההֶלֶניזם האלילי של טיפוסים כדוגמת גרסלר, אך דווקא במעגל האישי, הקטן בסדרת המעגלים הקונצנטריים המצטיירת בסיפור שלפנינו, חבוי הניצוץ שהצית את כתיבתו. ובל נשכח שגם הוויכוח התאולוגי היה חלק בלתי נפרד מן המעגל האישי והאקטואלי בחיי עגנון שהתלבט באותה עת בין "שני הדרכים".
"פת שלֵמה" איננו סיפור יפה ומושך כמו הנובלה "בלבב ימים", המשַׁקפת להערכתי אף היא את המציאוּת האקטואלית של זמן היכתבהּ במסווה של אגדה היסטורית שהוד קדומים נסוך על פניה. לעומת הנועַם השׂורר בנובלה "בלבב ימים", בסיפור הקצר "פת שלֵמה" יש גם יסודות דוחים וכעורים, הגורמים לקורא מועקה מתמשכת כמו זו המתלווה לקריאת סיפורי קפקא. אף-על-פי-כן, שני הסיפורים הללו במלוכד – המושך והדוחה גם יחד – הם שני צִדיו של אותו מַטבּע, כי שניהם נכתבו באותה עת ושניהם שופכים אור על היחסים שנרקמו בין שני הסופרים הגדולים מנקודת המבט של עגנון. ב"פת שלֵמה" הסביר עגנון איך, בתום מסכת של התלבטויות בין שתי חלופות, בחר במה שבחר, וכמאמר האני-המסַפּר בנוסח 1933 של הסיפור:
קל להבין שמחתו של אדם שהיו לפניו שני דרכים. הִטה בזה נדמה לו שהוא צריך לילך בזה. הִטה בזה נדמה לו שהוא צריך לילך בזה ולבסוף הוברר לו באיזו הוא צריך לילך והלך. כמה שמחתי באותה שעה שהתגברתי על עסקי עצמי והלכתי לעשות את שליחותי.
לדברי האני-המסַפּר, הוא התכוון לבחור באופציה הקולקטיבית הכרוכה בעשייה למען הכלל, באופן זמני לפחות. אופציה זו מתבטאת בסיפור "פת שלֵמה" בדחיית סיפוקים אישיים ובנכונות לבצע את המשימה הכרוכה במשלוח האיגרות (המשימה לשלוח את האיגרות הופכת את המסַפּר לכעין "שליח"=apostle משַׁווה לסיפור גם אופי מיסיונרי במקצת, הנוגד לכאורה את תורת משה שהתרחקה מן המיסיונריוּת). לשם כך "גיבורנו" נאלץ לדחות שוב ושוב את האופציה המנוגדת, המעמידה במרכז את צרכיו של היחיד ואת סיפוק יצריו. אופציה זו מתבטאת בהליכה למסעדת המלון, המתברכת בכלים נאים ובמלצרים הדורים, כדי לסעוד בה סעודה מלאה, לרבות "פת שלֵמה" שתשביע את רעבונו (מדובר במושג הלכתי [עירובין, פא ע"א] הנתבע בעת עירוב חצרות, וגובר על ההלכה האוסרת על טלטול חפצים בשבת בין שתי רשויות היחיד שהבעלות עליהן אינה זהה).7
בחלקו הראשון של הסיפור שבמרכזו פגישתו של המסַפּר עם ידידו הבכיר, הד"ר יקותיאל נאמן גוברת המגמה הקולקטיביסטית, הדורשת מהיחיד ויתורים למען רווחת הכלל. ואולם, במהלך הסיפור צצה דמותו של גרסלר, ומושכת את המסַפר אל הֶבלי העולם-הזה ואל תפנוקיו, שאינם מתחשבים כל עיקר בצורכי הכלל. בעקבות המפגש עם גרסלר מתברר כי המסַפּר שקוע מדיי בדאגתו לרווחתו האישית מכדי שיוכל לשאת בעול השליחות הציבורית. בסיכומו של דבר, "גיבורנו" מצטייר כאינדיווידואליסטן גמוּר. הוא מרוכז בעצמו, אינו אוהב להתערב בין הבריות, אף נוטה מִטבעו ומעצם ברייתו אל "שביל היחיד".
ב. ד"ר נאמן וקווים לדמותו של משה
הסיפור "פת שלֵמה" זכה כאמור לעמוד במרכזם של מחקרים רבים, שראשיתם במאמר של ברוך קורצווייל משנת 1942, שגרר אחריו תגובות וּויכוחים. מאמרי המחקר על סיפור זה שנכתבו אחרי קורצווייל הם של יעקב לוינגר, דב סדן, ארנולד באנד, אברהם הולץ, הלל ברזל, גרשון שקד, ואחרים (חשובה וראויה לציוּן היא המהדורה האקדמית של סיפור זה שהעמידו הלל ויס וראובן מירקין).8 רוב המבקרים, בין שחיזקו את הצופן האלגורי שחשף ברוך קורצווייל ובין שניסו לערער עליו, התמקדו ברעיון שלפיו הדוקטור יקותיאל נאמן מייצג את דמותו של משה רבנו ואילו גרסלר מגלם את דמות השטן.
לפירוש זה יש אמנם בסיס טקסטואלי איתן, שכן "יקותיאל" ו"נאמן" הם שמותיו של משה, ויקותיאל נאמן ב"פת שלֵמה" מוצג כמי שהעניק לציבור ספר שאין להזיז בו אפילו אות אחת ממקומה. ואולם, זיהויו של יקותיאל נאמן עם משה רבנו הוא חלקי בלבד, שכּן עגנון נהג למזג בדמות אחת שתי דמויות או יותר, וכך להתחמק מכל זיהוי חד-ערכי. כך, למשל, בסיפור "קשרי קשרים" מופיעים הגיבורים יוסף אייבשיץ ושמואל עמדין, שבהם שילב עגנון את שמותיו הפרטיים ("שמואל-יוסף") עם שמות הרבנים הנִצים בני המאה הי"ח (יונתן אייבשיץ ויעקב עמדין). יתר על כן, הוא נהג למזג תמונות של מקומות שנקרו לו בדרך-הילוכו, כגון ברלין וירושלים, או בוצ'ץ' וירושלים, וליצור מהן תמונה חדשה וייחודית, פרי דמיונו האישי (כך נהג באופן מיוחד בסיפורים ה"קפקאיים" המוזרים של "ספר המעשים").9
אם נשאל מונחים מתחום הצילום הרי שעגנון נקט טכניקה של מונטאז' (montage), וכן טכניקה של superimposition (הנחת "שיקופיות" שונות זו על גבי זו לשם השגת תמונה חדשה, השונה בתכלית מן ה"שיקופיות" המרכיבות אותה). כל תיאור בסיפור שלפנינו פורש מניפה רחבה של תמונות, והזיהוי של הדוקטור יקותיאל נאמן כמשה רבנו אינו אלא זיהוי חלקי. בדמותו של הדוקטור יקותיאל נאמן התיך עגנון למהות אחת סִדרה של סיפורים על מנהיגים לאומיים ששמם "משה" שלגביהם יאה המימרה "ממשה עד משה לא קם כמשה".;10 סיפוריהם מקיפים זה את זה כבסדרת מעגלים קונצנטריים המעצימים זה את זה.
אכן, בשמו של יקותיאל נאמן חבוי שמו של משה רבנו, אדון הנביאים, והוא מוצג בכל גרסאותיו של הסיפור "פת שלֵמה" כמי שהפיץ ספר ששינה את פני העולם ועשה את בני-האדם טובים ומוסריים יותר. ואולם, זיהוי זה, שרוב מבקרי עגנון קיבלוהו והסתמכו עליו, אינו מקיף את מלוא הכוונות הנסתרות של עגנון אלא חושף רק פן אחד שלהן. בצד דמותו של משה מצויות כאן דמויות נוספות, שרק בהתלכדן יחדיו מתגלה הרעיון המתגלם בסיפור. יתר על כן, עגנון אף פעם לא חיבר אלגוריה נאיבית ובה יחס של 1:1 בין הסימן למסומן. תמיד פיתח מנגנוני הסוואה מחוכמים, והשתמש בתחבולות של דה-אוטומטיזציה המתנזרות מזיהוי חד-ערכי.
ואכן, דמותו של הדוקטור יקותיאל נאמן נקשרת לא רק בזו של משה רבנו, אלא גם במנהיגים רוחניים נוספים, למשל בדמותו של ר' משה בן מימון (רמב"ם), הרופא והוגה-הדעות בן המאה השתים-עשרה וגדול הפוסקים בכל הדורות. סיפורו נקשר כאן גם במוטיב החיפוש אחר רופא. גם הצירופים "הכוח המדמה" ו"מֵחֲמת השכל" החוזרים בסיפור הם חלק מהלקסיקון של חיבורי רמב"ם (אך בל נשכח כי רבי נחמן מברסלב אמר שליצר הרע יש לקרוא בשם "המדמה" כי הוא מכניס לאדם לראש רק דמיונות ומעשיות). גם סיפור הסוסים שבמרכבתו של גרסלר מתכתב עם פסיקתו של רמב"ם בנושא "ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו" (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ג', הלכה ג'). ואף זאת, הבחירה ב"דרך האמצע", המשתמעת ממשל "שני הדרכים" שבסיפור "פת שלֵמה" שייכת לעולמו של ר' משה בן מיימון, שהמליץ כידוע להתרחק מקיצוניות ולבחור ב"דרך האמצע" (הוא "שביל הזהב") שבּין הדרכים המנוגדות.
ובמקביל, רמזים לדמותו של משה מנדלסון עולים מן הוויכוח התאולוגי שמנהל האני-הדובר עם הדוקטור יקותיאל נאמן וגם מן האיגרות שהוא מבקש לשלוח. באיגרת הפולמוס ששיגר משה מנדלסון לכומר יוהאן קספר לוואטר, הסביר מנדלסון כי האמִתות ההיסטוריות מבוססות על אֵמון העם במקור הסמכות המבשרת (משה כנציג האל). באיגרת זו הסביר מנדלסון לבר-פלוגתא שלו שהעם אכן השתכנע שמשה מייצג את דבר האל, וכי הדברים הנאמרים מפיו (עשרת הדיבּרות ושאר המצווֹת והחוקים) הם בעלי תוקף מחייב. גם ערעוריו האֶפּיקורסיים של האני-המסַפּר בנוסח המוקדם וספקותיו לגבי ההשגחה העליונה שייכים לעולמם הדֶאיסטי של הוגי-הדעות מתקופת ההשכלה, אך לא לעולמם של חכמי ימי-הביניים.
בנוסף לשלושת המנהיגים הגדולים ששמם "משה", עירב עגנון וארג במסכת דמותו של הדוקטור יקותיאל נאמן גם חוטים מדמותו של המנהיג המועדף על עגנון: אחד-העם, שהקים את אגודת הסתרים "בני משה", עמד בראשה, אף חיבר את המאמר הידוע "משה". כאשר ביקש ביאליק לתאר את המעבר מ"דור המִדבּר" ל"דור בארץ" (ואת המעבר מאחד-העם להרצל), הוא קרא לשירו "משה מת ויהושע מכניס" (כותרתו הראשונה של השיר "מֵתי מִדבָּר האחרונים"). משה המודרני – אחד-העם – אינו מגיע אמנם לגדולתו של משה רבנו, אך דמותו, כמורהו של ביאליק ומנהיגם של ציוני אודסה, היא שנתנה לעגנון את הדחף לחיבור הסיפור "פת שלֵמה". ניכּר שעגנון אותת כאן לביאליק, שהסיפור "פת שלֵמה" נכתב למענו ולמען מורהו, ששימשו לעמם עמוד אש במדבר.
ביאליק מתח לא פעם חוט של אנלוגיה בין דמותו של מורו ורבו לבין דמותו המיתולוגית של משה רבנו. בשירו "לאחד העם" פונה ביאליק למורהו, ומעודד אותו במילים: "לֹא-רַב צְבָאֲךָ, הַמּוֹרֶה, אַךְ לָנוּ יֵשׁ רָב – / פָּנֶיךָ הַמְּאִירִים עוֹד יֵלְכוּ עִמָּנוּ בַּקְּרָב". בספר "עבודת הקודש" (1825) להרב חיד"א, אנו מוצאים: "יש פנים מאירים ופנים שאינם מאירים [...] וזה סוד ודִבר ה' אל משה פנים אל פנים; פנים המאירים עם פנים שאינם מאירים [...] וזה היא השגת משה שנתעלה בה על כל זולתו מהנביאים בישראל" (חלק התכלית, פרק נט). גם בזכות שימושו של ביאליק בצירוף "פנים מאירים" (ולא "פנים מאירות") בסוף שירו "לאחד-העם" יכול היה עגנון לדעת שהמשורר נהג לקַשֵׁר את דמותו של אחד-העם לדמותו של משה.
ביאליק השתמש אפוא בצירוף "פנים מאירים" ("פנים" בלשון זכר) כדי לרמוז לדמותו של משה. הוא אף השתמש במילה "דרך" בלשון זכר ב"מֵתי מִדבּר האחרונים" ("עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב") כרמז לכותרתו של אחד-העם "לא זה הדרך" (הרומזת מִצדהּ לפסוק "לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ [...] לְכוּ אַחֲרַי וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם"; מלכים ו, יט). זוהי כנראה הסיבה שבגללה תיאר עגנון את גיבורו (למן הנוסח המוקדם שהוקדש לביאליק) כאדם שלפניו שני דרכים. השימוש במילה "דרך" בלשון זכר עולה אף היא בקנה אחד עם כותרתו של אחד-העם "לא זה הדרך" ואין זה הרמז היחיד בסיפור "פת שלֵמה" לדמותו של אחד-העם ולעקרונות תורתו הציונית.11
המשותף לכל המנהיגים הללו – ממשה רבנו ועד אחד-העם – הייתה נאמנותם העילאית לתפקידם: הם הקדישו את חייהם לצורכי עמם ודאגו לכל פלגיו. אחדוּת שבטי ישראל הייתה חשובה בעיניהם מטובתם האישית. האני-המסַפּר, גיבור הסיפור "פת שלֵמה", מתלבט כאמור בין שתי חלופות: הצטרפות לדרכם הקשה של אישים כדוגמת יקותיאל נאמן (וכמו זו של אחד-העם ותלמידו ביאליק) שגילו כל חייהם אחריות לגורל עמם, או הצטרפות לדרכם הקלה של מבַלי-עולם כדוגמת גרסלר שהמילה "אחריות" מֵהם והלאה.12
המסַפּר, גיבור הסיפור, עומד כאמור מול "שני דרכים", ומתקשה להחליט אם להצטרף לדרך הקולקטיבית, המעמידה בראש את צורכי הכלל וכופה על הפרט הסתפקות במועט, או, לחלופין, ללכת בדרך האנוכית, המעמידה במרכז את צרכיו הפרטיים של "האני", את טובתו האישית ואת פרסומו. כבר בפתח הסיפור מסופר על יציאתו של המסַפּר מביתו ועל הליכתו הנגררת בתוך ציבור הֶטֶרוגני של "זקנים וזקנות, בחורים ובתולות. שטריימלים וכובעים ומגבעות ומצנפות ותרבושים" עד שהוא נוטה מהם "לשביל היחיד" (בנוסח המוקדם נכתב: "בקושי יצאתי מן האוכלסא ונטיתי לשביל היחיד"). אישיותו של משה ואישיותם של מנהיגים בני-דמות-משה מאפשרות לו למצוא את דרכו בתוך האפלה, אך הוא מתלבט אם ללכת בדרכם או לפרוש אל רשות היחיד.
ג. "פת שלמה" כסיפור המשקף את זמן היכתבו
אכן, גרסלר קל-הדעת הוא ה"סִטרא אחרא" של יקותיאל נאמן, המנהיג האחראי והנאמן שהציבור מצַפּה לאיגרותיו. הופעתו הפתאומית של גרסלר, המגיע ביעף במרכבתו, מסמלת את הראוותנות ה"מלכותית" ואת התעלמות של אדם עשיר מצורכי הזולת. כלל לא ברור מניין הגיע גרסלר, ומדוע כל הווייתו מבוססת על הנראוּת שבהתהדרות, ולא על עניינים שבמהות. גרסלר מתהדר בסוסיו, הוא משַׂחק קלפים, הוא ממציא תחבולות שתאפשרנה לו לאַחז את עיני הבריות. ואולם, יש בו קסם אטרקטיבי, שמושך אליו את המסַפּר ואת הציבור כולו כבמגנט.
ואם דמותו של יקותיאל נאמן מורכבת מכמה דמויות של מנהיגים בעולם הרוח העברי והיהודי, ממשה רבנו ועד משה המודרני, הלוא הוא אחד-העם, הרי שדמותו של גרסלר, המשמשת לה אנטיתזה, נועדה ככול הנראה לשקף את דמותו של הרצל, יריבו של אחד-העם על כתר ההנהגה הציונית, ואת דמות חסידיו "הצעירים". מדוע וכיצד נקשרת כאן דמותו של הרצל עם דמות נהנתנית המנסה לחטוף "הנאות ועינוגים"? כך תפסו ביאליק וחבריו, אנשי חוג אודסה, את הרצל וחסידיו "הצעירים", יריביו של אחד-העם במאבק על כתר ההנהגה של התנועה הציונית. ביצירתו המוקדמת תיאר אותם ביאליק בדמות אנשים ראוותניים והוללים, התולים את כל יהבם על פעלולי פרסומת, על דברי רהב חסרי כיסוי ועל הופעה חיצונית מרהיבה, אך ריקה מתוכֶן.13
את הרמז לדמותו של הרצל טמן עגנון בשם "גרסלר",אך בחר לטשטש את כוונתו כדי שלא תעורר כוונה זו נגדו את זעמם של החוגים שהאמינו בהרצל וראו בו את "מלך היהודים" ואת "חוזה המדינה". יש לזכור כי השם "הֶרץ" זהה לשם "גֶרץ" במעברו ממרכז אירופה למזרחה (ברוסית נחלף ההיגוי ב-[H] להיגוי ב-[G], וכך הופכים שמות כדוגמת "הורביץ", "הֶרמַן" ו"הֶנדלר" ל"גורביץ", "גֶרמַן" ו"גֶנדלר"). ברוסיה הגו אפוא את השם "הרצל" כ"גרצל", ואם נוסיף לכך את החילוף הנפוץ שבין צלילי צ' וס' (כבשמות גנץ-גנס, פרנציס-פרנסיס, ויצמן-ויסמן, וכד'), יתברר שהשמות "גרצל" ו"גרסל" הם, לאמִתו של דבר, "אותה גברת בשינוי אדרת". כדי להוסיף ולעמעם את כוונתו צירף עגנון לשם את הסיומת הנפוצה [ER] המבטאת שייכות (כבשמות שטיין-שטיינר, ברג-ברגר, שפיגל-שפיגלר, ועוד), והפך את "גרסל" ל"גרסלר".
הרצל משך בראש וראשונה את היהודים של מרחב התרבות הגרמני. טבעי היה הדבר לו עגנון, יליד גליציה שעשה תריסר שנים בגרמניה, היה נמשך אל דמותו של הרצל (ואכן הוא מודה שהוא נמשך אליה, וכדבריו: "דבר מה נמצא בו במר גרסלר שכל רועיו נמשכין אחריו. לפיכך אין לתמוה שאף אני נמשכתי אחריו"), אך בסיפור שלפנינו שנכתב "עם הפָּנים לביאליק", עגנון מנסה לשכנע שהוא מאמין בדרכו הסולידית והצנועה של אחד-העם יותר מאשר בדרכו הגרנדיוזית של הרצל, שהאטרקטיביוּת שלה מבוססת לא במעט על תחבולות של פרסום ושל יחסי-ציבור.
ההבדלים בין יהודי גליציה ליהודי רוסיה היה לשם דבר. לא במקרה הוציאו הראשונים מקִרבּם את פרויד, שתורתו התמקדה בנפש היחיד והעלתה מן המעמקים את חוויותיו, רגשותיו ודחפיו שהודחקו. לעומת זאת, יהודי רוסיה פעלו כשטובת הכלל מול עיניהם (גם התורות שיצאו מקִרבּם העמידו את טובת הכלל במרכז, והבליעו את צרכיו האישיים-האֶגוצנטריים של היחיד). אנשי גליציה נהו על-פי-רוב אחרי הרצל, בעל הגינונים המערביים, שצייר תמונה אוּטוֹפּית ודָגַל במהפכה מהירה של "בִּן-לילה", ואילו יהודים כביאליק וחבריו נהו אחרי אחד-העם היסודי והסולידי, שביקש "הכשרת לבבות" ממושכת שתארך דורות אחדים בטרם תישא פרי.
איך נקשרת דמותו המתעתעת של גרסלר מן הסיפור "פת שלֵמה" לדמותו של הרצל? בחוג אודסה הלעיגו על ביקוריו של הרצל בחצרות שולטנים ורוזנים, שאליהן הגיע תמיד רכוב על גבי מרכבה מהודרת הרתומה לארבעה או לשישה סוסים. הם הציגו את הנוהג הזה כגינוני מלכות מלאכותיים, הזרים לעולם היהודי. עולמו המערבי של הרצל (שלא ידע עברית ולא הכיר את ההוויי של "רחוב היהודים" בתחום המושב) נקשר אצל ביאליק וחבריו, חסידי אחד-העם, עם הנאות העולם-הזה, עם מלבושים מערב-אירופיים מהודרים, עם כובע גבוה שגרם לכולם להאמין שלפניהם אנשים גבוהים ורמים, שקומתם כשל ענקים.14
בחזונו של הרצל ראו ציוֹנֵי אודסה "בּוּעָה שֶׁל-בֹּרִית", ככתוב בשירו של ביאליק "צפרירים". את חסידיו של הרצל תיאר ביאליק באירוניה כ"אַנְשֵׁי פְּלָאוֹת" ש"בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה יַעֲשׂוּ מְדִינָה" (וראו שירו הגנוז "בכרכֵּי ים"). כדאי לזכור: מילת המפתח בהגותו של אחד-העם הייתה המילה "אמת", בעוד שמילת המפתח בהגותו של הרצל הייתה המילה "אגדה". לפי הבנתם של ביאליק וחסידי אחד-העם, שהרצל בנה "מִגדלים באוויר" וטיפח שאיפות גרנדיוזיות שלא נתממשו, ואילו שאיפתו הצנועה של אחד-העם להקים בארץ-ישראל מרכז רוחני נהפכה למרכז עיסוקם של אנשי המעשה. מפּאת צניעותו ויכולת המימוש שלו הפך החלום ה"רוחני" למעשי. לעומת זאת, חסידי הציונות "המעשית", שהלכו בגדולות, איבדו אחרי מות הרצל את כוחם והתלהבותם וכל ה"מעשיוּת" שלהם הייתה כלא הייתה. עגנון הביע לכאורה הזדהות עם השקפה זו של ביאליק ושל חכמי אודסה, שעה שכתב על ארץ ישראל של ימי העלייה השנייה וסוף התקופה העות'מאנית:
בעלי החלומות נתפכחו מחלומותיהם ואנשי מעשה התחילו חולמים חלומות על מרכז רוחני שעתידה ארץ ישראל להיות לישראל. מפרק לפרק היו מתכנסים כאחד ומתווכחים על הארץ ועל יישובה, ושולחים את דבריהם לוועד האודיסאי שבאודיסא [...] אנשי יפו מספרים בחדשות הבאות מחוצה לארץ, שכבר נתיישנו קודם שהגיעו העיתונים לארץ ישראל". ("עד הנה", "שבועת אמונים", עמ' 216 – 217).
הרי לנו פרדוקס משעשע: לדברי עגנון, בעלי החלומות והאוּטוֹפּיות נתפכּחו מחלומותיהם, כי לאחר מות הרצל איבדו את התלהבותם ואת תנופתם, ודווקא "אנשי המעשה" התחילו רוקמים חלום על "מרכז רוחני" בנוסח תורת אחד-העם (חלום שהתממש בהקמת האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1925). במילים אחרות: אליבא דעגנון הרצל בנה "מִגדלים באוויר" וטיפח שאיפות גרנדיוזיות שלא נתממשו, ואילו שאיפתו הצנועה של אחד-העם להקים בארץ-ישראל מרכז רוחני נהפכה למרכז עיסוקם של אנשי המעשה. היעד שהציב אחד-העם היה צניע וניתן היה לממשו, וכך – למרבה הפרדוקס – הפך החלום ה"רוחני" למעשי.
גרסלר מושך את גיבור הסיפור "פת שלֵמה", ומשכיח ממנו את המטלה המוטלת עליו: לשלוח את מכתביו של יקותיאל נאמן "באחריות". גרסלר מסַכּן בנהיגתו המהירה את הציבור, והוא אף גורר את שכנו את המסַפּר – יהודי מומר העוסק באריגים – להצית את ביתו ולקבל במִרמה את דמי הביטוח (את פוליסת ה"אחריות"). גרסלר מגלם אפוא באישיותו את "הגל הקל" של החיים, המתבטאים בראוותנותו, במשחקי הקלפים שלו ובתחבולותיו המתחכמות. ואולם, יש בו גם מידה לא מבוטלת של נדיבות, המתבטאת בהעלאתו של חופני השען על מרכבתו ובפדיון מיטלטליו של המסַפּר בשערי בית-המכס. הוא מפגין ידידוּת כלפי כל אדם המזדמן בדרכו, וכך הוא מושך אליו את הרבים. גם אותם אנשים שהתנהגות ונהיגתו הפרועות של גרסלר מסַכּנות אותם, חוזרים ומקפצים לפני מרכבתו.
יש אמנם בתיאורו של גרסלר גם קווים שאינם מתאימים לדמותו של הרצל, כגון עֲברו של גרסלר כמנהל בית-ספר חקלאי, אך תיאור זה מתאים לאישים מערב-אירופיים שנקרו בדרכו של עגנון, כגון ארתור רופין שלדברי עגנון שכנע אותו לנסוע אתו לגרמניה ב-1912. גם דבריו של האני-המסַפּר על גרסלר – "מיום שאני מכיר אותו לא פסקה אהבתנו" – אינה מתאימה לתיאור יחסי הרצל ועגנון, ואת הסתירה הזאת ננסה להבהיר בסעיף הבא, החותם את המאמר, ולפיו גם האדון יקותיאל נאמן וגם מר גרסלר משולבים זה בזה, ומציצים מתוך דמותו של ביאליק.
ד. ביאליק המציץ מבין חרכּי הסיפור "פת שלֵמה"
התלבטותו של האני-המספר בין "שני דרכים" – בין ההירתמות לצורכי הכלל לבין האינדיווידואליזם המושך אותו ללכת "בשביל היחיד" – מקבילה אפוא להתלבטות של עגנון בין שני פלגיה של הציונות: זו של אחד-העם וסופרי אודסה, שדאגו ללא הרף לצורכי הכלל, ולא התפארו בהֶשֵּׂגים אישיים, וזו של הרצל וחסידיו ה"מערביים", שהִרבּוּ לעסוק ביחסי-ציבור והציבו את עצמם במרכז. ההתלבטות בין רשות הרבים לרשות היחיד העסיקה תכופות את ביאליק, הן בשיריו ("לבדי"), בסיפוריו ("ספיח") והן במאמריו ("שירתנו הצעירה").
מעיני עגנון לא נעלמה הידיעה שהיה בו בביאליק צד רציני ואחראי, שאִפשר לו לעסוק בעריכה, בההדרה ובמחקר, אך היה בו גם צד קל ומלא esprit והומור, שאִפשר לו לכתוב את פזמונותיו ולהיות איש-רעים-להתרועע. ועגנון, בבואו להסביר לידידו-מלפנים את התלבטותו, הביא מתוך הקורפוס הביאליקאי עניינים רבים ושונים, שנועדו לרמוז למשורר שדבריו לא נפלו על אוזן ערֵלה.
המסַפּר, בן דמותו של עגנון, נמשך לשני צִדיו של המשורר הלאומי: צִדו האחראי והסולידי, הנובע מתהליך ארוך של "הכשרת הלבבות" שעבר עליו בבית-מדרשו של אחד-העם, וצִדו הקל והעממי הנמשך אל הנאות החיים. ביאליק, "המשורר הלאומי", הן מודה בשירו "על השחיטה" כי איבד את אמונתו בהשגחה העליונה ("אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב – / וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו"), אף זועק לבני עמו השרויים בחושך בשירו "עם שמש", בנוסח טשרניחובסקי ה"יווני": "הִתְפַּלְּלוּ לַשֶּׁמֶשׁ, לַשָּׁמֶשׁ!".
באישיותו של ביאליק וביצירתו מצא אפוא עגנון את "שני הדרכים" גם יחד. הוא התלבט בין שתי אופציות, מנוגדות כביכול, שיכולות לדוּר בכפיפה אחת כשמדובר בגאון בעל לב רחב ומבט מרחיק-ראות כשל ביאליק. ביאליק יכול היה לכתוב את שירי הבדידות המזהירים ביותר בשירה העברית, אף להתוודות על רצונו להסיר את גלימת הנביא ולהתפטר מן השליחות הלאומית, ובו בזמן לתרום בלי סוף לצורכי הכלל. המשורר עסק בעריכה ובהוראה, הוא ההדיר את אגדות חז"ל ואת שירת ימי-הביניים, הוא ערך את אירועי "עונג שבת", הוא כתב שירים קלים לגן-הילדים העברי, הוא סייע לדיזנגוף בענייני העיר, הוא עמד בראש ועד הלשון בארץ-ישראל, ועוד כהנה וכהנה תפקידים שהטיל על עצמו.
עגנון, המתוודה כאן על קשייו לשאת בעול השליחות הלאומית, התרחק מן התפקידים הדורשים מהסופר להקדיש מזמנו לטובת אֶחיו הסופרים: הוא ישב רוב הימים בפרישׁוּת גמורה מן הבריות, וזאת בניגוד לביאליק, שהיה פְּעיל תרבות ושְׁליח-ציבור שעשה רבות למען הזולת, למען ציבור הסופרים ולמען העם כולו.
עגנון משך ידו דרך-קבע מפעילות ציבורית, ואף שׂם אותה ללעג ולקלס, כברומן "תמול שלשום", המשׂרטט את דמויותיהם הקריקטוריוֹת של עסקנוביץ, עסקנסקי ועסקנסון. הוא התפטר מתפקידים ציבוריים שאליהם נבחר, הוא הִדיר עצמו מוועדות השיפוט של פרסים ספרותיים ומעולם לא שימש שושבינם ומטַפּחם של סופרים צעירים. הוא מעולם אף לא הקדיש מזמנו ומִמרצו לעריכתם של כתבי-עת, אסוּפּות ומוספים למען אֶחיו הסופרים (גם את המאסף "כנסת", שאותו ערך כביכול עם פישל לחובר בכספו של שלמה-זלמן שוקן, ערך לאמִתו של דבר לחובר, ולא עגנון). לשאלת שוקן אם בארץ יש עוד סופר מלבדו שראוי להטיל עליו עבודה כבדה ונכבדה המפרנסת את בעליה, ענה עגנון: "את האמת אגיד ולא אכחד שאני איני מכיר איש כזה".15
•
נביא אפוא עשר נקודות (מתוך עשרות המשובצות בארבע גרסותיו של הסיפור), המעידות על ניסיונו של עגנון "להתכתב" ב"פת שלֵמה" עם ביאליק ועם יצירתו. כך קיווה כנראה לשקם את מערכת-היחסים שנשתבשה לאחר שהדרכים נתפלגו; ובמילים אחרות: עגנון הועיד את הסיפור קודם כול לביאליק, מתוך רצון לשאת חן בעיני ידידו משכבר הימים ולסלול מסילות ללִבּוֹ ערב ההחלטה על "פרס ביאליק". ריבוי הרמיזות לביאליק והמובאות מתוך יצירתו רבת-הפנים אינה משאירה ספק באשר לכוונתו של עגנון להעניק לביאליק שי בדמות סיפור הטבוע בחותמו.
בטרם נביא את עשר הדוגמאות, נקדים ונאמר שהתואר "הנאמן" שאותו העניק כאן עגנון למנהיגים הגדולים ששמם משה – מאדון הנביאים ועד לראש אגודת "בני משה" – אינו רק כינויו של משה רבנו ("רעיא מהימנא" = "הרועה הנאמן"). זהו גם התואר שהעניק יוסף-חיים ברנר לביאליק במאמר שכותרתו "הנאמן",16 בעת שהציג את המשורר כ"נאמן-בית-חיי-האומה" וכ"נאמן לדגלו של אחד-העם". מערכת-יחסיו ההדוקה של עגנון עם ברנר היא מן המפורסמות, ואין צריך לומר שעגנון הכיר היטב את "הנאמן" – מאמרו החשוב והמקיף של ברנר על ביאליק.
כדאי להשווֹת את התיאור בגרסה המוקדמת של "פת שלֵמה" בדבר השאיפה להיפטר מרשות הרבים ("והרחובות נתמלאו והלכו. מסוף העיר ועד אמצעיתה נמשכו בני אדם הרבה והטיחו דברים זה עם זה. בקושי יצאתי מן האוכלסא ונטיתי לשביל היחיד") לתיאורו של ביאליק בסיפור "ספיח": "הולך אני מובלע באוכלסא אחת רבּת מהומה ונסחף אחריה, כמעט שלא מדעתי. רעש והמולה וּצוָחה מסביב [...] כֻּלָם עֲיֵפים וּרצוּצים, כֻּלם שטוּפי זֵעה דלוחה, כֻּלם זעוּמי פנים וַעכוּרי רוּחַ – וכֻלם צוֹעקים [...] ושוהה שם יחידי". כאן וכאן מדובר על הסבל שסובל היחיד הנבחר כשהוא שרוי בתוך ההמון הסואן, ועל כמיהתו לפינת סתרים שכולה שלו. אכן, התיאור של היציאה מתוך השיירה והפרישה אל רשות היחיד מזכירה את תיאור השיירה והפלאי בסיפורו של ביאליק "ספיח", המדגיש את ההבדל שבין ההליכה הקולקטיבית ברשות הרבים לבין הישיבה המתבדלת והמתבודדת ברשות היחיד.
בפתח הסיפור מתוודה המספר כי "כל אותו היום לא טעמתי ולא כלום [...] ואמרתי מוטב לי לרעוב ולא לילך בשרב זה" (הנוסח מזכיר את דברי עגנון במכתבו לאסתרליין, שהוזכר כאן לעיל, על שהעדיף להסתובב רעה ולא ללכת לבית ביאליק. בהמשך בא תיאור המחולק לשורות קצרות כאילו מדובר בשיר או במקאמה: "הרצפה יקדה כיקוד אש / והתקרה קדחה כקדוח אש / והכתלים בערו כמו אש / וכל הכלים ניתכה זיעתם באש / וכמין אש ליחכה אש", וגו'. תיאור, זה המסתייע באֶפִּיפוֹרָה "אש", מעלה את זכר המקאמות שחיברו ביאליק ועגנון זה לזה בתקופת באד-הומבורג. התיאור גם מזכיר את תיאורו של עגנון (בדמות נעמן) בסיפור "אחות", הפותח במילים: "("נעמן עמד לפני שולחן עבודתו כאדם שעומד על גבי גחלים כאילו שלחה החמה השוקעת בעֵרה תחת רגליו" (עמ' תד)". בנוסחו הראשון ("הפועל הצעיר", 1910) נפתח הסיפור "אחות" במילים: "אחרית החמה הגוֹועת שלחה דלֵיקה ברצפה שתחת רגליו" (ניסוח שניכרת בו – בזכות הדמיון ל"הקיץ גוֹוע" – השפעת הנוסח הביאליקאי). בעיקר חשובה כאן הזיקה לתיאור אֵל הנקמות ב"מגילת האש" של ביאליק: "שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה. מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת. כִּתְּרוּהוּ דַּהֲרוֹת אִשִּׁים, מָחוֹל אַכְזָרִי קוֹדֵחַ סְבִיבוֹ. עַל-רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה, גּוֹמַעַת בַּצָּמָא חֲלַל הָעוֹלָם. וְהוּא שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב וּזְרֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ. מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבָּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו. הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ!".
ההתלבטות אם להצטרף לשומרי "שְׁלֻמֵ֖י אֱמוּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל", או להיות יהודי חדש ומודרני, גרם לעגנון להעלות שימושי לשון מתוך סיפורו של ביאליק "אריה 'בעל גוף'", הלועג ליהודים "החדשים" שהמציאוּת החדשה מוציאה מקִרבּהּ. על אריה נאמר באירוניה כי הוא "חטיבה אחת ואבן שלֵמה", ובסיפורו של עגנון המספר משבח את יקותיאל נאמן על שספרו הוא "חטיבה אחת", ואחר כך הוא חושק ב"פת שלֵמה". את מהתלותיו של אריה תיאר ביאליק כ"לגלוּג ושעשועים בעלמא", וכך מתאר עגנון את היתוליו של מר גרסלר. זה האחרון מגיע במרכבה רתומה לסוסים, בדומה לאריה, גיבורו של ביאליק, היוצא בעגלתו הרתומה לסוס להסתובב ברחובות הפרוור אחת בשבוע כדי לראות ולהיראות.
האני-המספר מעיד על עצמו שהוא אינו "בקי בהטית סוסים". בצירוף זה, הלקוח מהקשר סקסואלי שבדברי חז"ל (כתובות ו ע"ב), השתמש ביאליק ב"אלוף בצלות ואלוף שום", אך לשאלת אחד המורים, ששיגר אל המשורר מכתב, ובו ביקש לדעת מה פירוש "בקי בהטייה" שבצירוף "מֻמְחֶה וְחַכִּים וּבָקִי בְהַטָּיָה" (פרק ו' במקאמה הביאליקאית), ענה המשורר שביטוי זה, שמקורו אמנם בתלמוד, היה שגור בפי אנשי ווהלין במובן אחר: כתואר לאיש ערום וחריף, היודע להטות את דבריו כלפי כל צד ("אַ דרייער בלע"ז").17
בתום הנפילה מן הסוסים וההתגלגלות בעפר, אומר האני-המספר על עצמו: "זקפתי עצמי מן העפר וליקטתי את עצמותיי [...] רגליי היו יגיעות וידיי מרוסקות ועצמותיי שבורות". דבריו מזכירים את דברי דון קישוט איש למנשא לאחר שהופל מעל הסוס (בתרגומו של ביאליק): "כִּי הוּא יָכֹל לִי וְגַם הִפִּילַנִי מֵעַל סוּסִי, וּבְכֵן הָיְתָה כָל-מְזִמָּתִי לְאַל וַעֲצָתִי לֹא קָמָה: הוּא הוֹסִיף לָלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ וַאֲנִי שַׁבְתִּי לְבֵיתִי בְּבשֶׁת פָּנִים וּבַאֲבָרִים מְרֻסָּקִים" (פרק 19).
תיאור העכבר, החתול והפוזמקאות בהזייתו של האני-המסַפּר ביָשבו יחידי במלון, בהמתנה אין-סופית לארוחה המבוששת לבוא, מזכיר את תיאור העזובה בשירו של ביאליק "בתשובתי", שגם בו – למרבה האבּסוּרד – עורך החתול חוזה של "שביתת נשק" עם העכברים במקום לנסות להשיגם ולטרוף אותם. כאן וכאן לפנינו תמונה של בית עזוב ומוזנח, שאפילו בעלי החיים אינם זזים בו ממקומם, מחמת עצלות ורמה אנרגטית נמוכה, המשַׁקפת מציאוּת שבָּטַל כוחה ונסתתמו צינורותיה.
כאשר הזמין עגנון את ביאליק לעזוב את ברלין ולעבור לגור בשכנותו בעיר-המרפא באד הומבורג, הוא שלח אליו איגרת מחורזת בסגנון המקאמה, שבָּהּ הפציר במשורר להתארח בביתו. ההזמנה נכתבה בנוסח השיר הביאליקאי הידוע "ביום קיץ יום חום", שבּוֹ רֵעַ מזמין את רעהו, בְּרוּךְ ה', לחסות בצל קורתו וליהנות מן הגן המקיף את ביתו: "וְאִם רְצוֹנְךָ לְהִתְגַּלְגֵּל עִמָּנוּ בַּעֲדָשִׁים, / כִּי אֵין אָנוּ מְבַשְּׁלִים דָּבָר מִן הַחַי, / בּוֹא בְּרוּךְ ה' / כָּל בֵּיתִי לְפָנֶיךָ / בְּמִבְחַר חֲדָרֵינוּ שֵׁב! / גַּם סְפָרִים תִּמְצָא אֶצְלִי לָרֹב / גַּם אֲוִיר טוֹב / אָז תָּנוּחַ / וְתֵלֵךְ לָשׂוּחַ / כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה אִתְּךָ הָרוּחַ".18 ב"פת שלֵמה" הצירוף "להתגלגל בעדשים" התגלגל לצירופים כגון "אשתך ובניך מתגלגלים בלא אב", "להתגלגל עמי באשפה", "נתגלגלתי עם מר גרסלר בעפר". אין זאת כי עגנון ביקש להזכיר לביאליק את העזרה שהגיש לו בעת שחילצוֹ מברלין והביאו לעיר-קיט שלווה ואת הימים הטובם שעשו בצוותא-חדא בעיר קטנה זו.
כך תיאר עגנון את המלצרים במסעדה שבמלון: "הגבהתי עיניי וראיתי מלצרים ומלצרות מהלכים ובאים וכולם מלובשים כשׂרים ושׂרות [...] שקלתי בדעתי באיזו לשון אדבר עִמהם [...] בא מלצר אחד והשתחווה לפניי ושאל מה האדון מבקש". התיאור מזכיר את תיאורו של המלצר במסעדת האנייה בסיפורו של ביאליק "איש הסיפון", שגם בו המלצר לבוש בהידור רב כבן אצילים וקד קידה לפני האני-הדובר ("והמלצר המהוּדר והמגוהץ – כמעט בן בָּרון למראה – כפף את עצמו לפנַי כאגמון"). מסיפורו של ביאליק נטל עגנון גם את ההתלבטות באיזו לשון אפשר לדבר עם המלצר.
גיבור הסיפור "פת שלֵמה, חושש פן איבד את המכתבים שנתן לו יקותיאל נאמן לשלוח בבית-הדואר: "עלתה מחשבה על לבי שמא אבדו לי המכתבים [...] מיששתי בכיסי וראיתי שלא אבדו, אבל נתלכלכו ברפש". בפתח סיפורו של ביאליק "יום השישי הקצר" מגיע רכָּב לבית הרב, "וּמסר ליד הרב אִיגרת מקוּפּלת, קמוטה וּמלוכלכת מצִדי צדדים". בשני הסיפורים מתואר גיבור שחטא חטא כבד, וחושש לגורלו בעולם הבא.
ביאליק דיבר לא פעם על שאיפתו להגיע אל אותה סיטואציה שעליה יוכל להשתמש במילים "כולה שלי". כך, למשל, בנאומו לפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים באביב תרפ"ה, אמר המשורר: "טוב לי פת חרֵבה ובביתי ועל שולחני מִשור אָבוס ובביתם ועל שולחנם של אחרים. טובה לי אוניברסיטה קטנה אחת, אבל כולה ברשותי וכולה שלי, עשויה כולה בעצם ידי, מן המסד ועד הטפחות, מאלפי היכלי מדע, שאני אוכל מפרותיהם ואין חלקי ניכּר בבניינם".19 בהרצאה על מנדלי מוכר-ספרים מסיון תרפ"ח, ציטט ביאליק את מנדלי שאמר: "אני גדלתי מילדותי בארץ-ישראל שב"חומש" ונושא אותה בלבי – כולה שלי – ואנשים באים ושואלים אותי: מה לך פה?".20 גם סיפורו של עגנון הוא סיפור על רצון להגיע למצב שבּוֹ כל הפת שייכת למי שהזמין אותה ראשון, אך הסיפור מוליך את גיבורו למחוזות קשים והזויים שמהם אין הוא יכול להיחלץ בלי עזרה.
בסיפור שלפנינו התוודה עגנון לפני ביאליק על שביקש לעצמו פת שלֵמה שֶׁכּוּלה שלו, אך בשל רצונו המקסימליסטי לאחוז ב"טלית" כולה, ולא במחציתה, הוא יוצא קירח מכאן ומכאן. הוא ביקש להיות גם יהודי שומר-מצוות וגם יהודי מודרני, גם חברו של יקותיאל נאמן וגם חברו של מר גרסלר, גם שליח-ציבור התורם מזמנו ומאונו למען עמו וגם אינדיווידואליסטן הדואג לעצמו ולסיפוק יצריו. סיפורו מראה כי הוא יצא במפח נפש ובאוזניים מקוטפות. אפילו את הארוחה שהובטחה לו לא קיבל. "פת שלֵמה" היא לפי כל הסימנים כתב התנצלות ובקשת מחילה על ניסיונו של עגנון לאחוז בכל האופציות. כלולה בסיפור זה גם בקשת רחמים לביאליק שימחל לרֵעהו משכבר הימים וירחם על מי שנשאר קירח מכאן ומכאן. בסופו של דבר, מסכם כאן עגנון את סיפורו במילים שאותם השמיע גיבורו גם בפתח המונולוג הארוך שלו: "אדם בודד הייתי באותו פרק, אשתי וילדיי ישבו בחוצה לארץ וכל טרחת מזונותיי הייתה מושלכת עליי". עתה – ביקש עגנון לומר לביאליק בלשון שירו "הכניסיני תחת כנפך" – "אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם – / אֵין לִי דָבָר".
הערות:
בפתח ספרו "גבעת החול" שהעניק למשורר רשם עגנון בקיצור "ש"י למורה", תוך השתעשעות בכפל-הוראה של "שי" (מתנה) ו"ש"י" (שמו של עגנון). כשצוין יובל החמישים של ביאליק שיגר אליו עגנון ספר, ובהקדשה רשם: "ש"י למורה כדת וכחוקה", כשנתפרסם הסיפור "פת שלֵמה" בגיליון מאזנים מינואר 1933 שהוקדש ליובל השישים של ביאליק, בירכוֹ כאמור עגנון במילים "ש"י למורה". בנאום מספד על ביאליק, שכּתב ולא סיימו, פתח ואמר: "במקום זה שאני עומד לפניכם היה עומד מורנו הגדול רבי חיים נחמן ביאליק. האם התקשה עגנון למצוא אֶפּיתטים נוספים כדי להעתירם על ביאליק זולת הכינוי "המורה"? אין זאת כי הבין אילו קנייני רוח קיבל מביאליק בעקבות כל אותן שיחות ארוכות ששׂוחחו השניים, מעשה יום ביומו, בחמישים הימים שבהם עשו ברחבי הארץ ב-1909 ובשנה וחצי שהתגוררו בשכנות בעיר הקיט הגרמנית באד-הומבורג ויצאו לטיולים ארוכים ברחבי העיר ובגניהָ.
לפנינו משחק מילים המבוסס על ההומונים אור-עור. רצועת העור המאיימת שהחזיק המלמד ב"חדר" הופכת כאן ל"שֵׁבֶט אוֹר" של מורה דגול. שבט העונש שעל ההורה להחזיק כדי לחנך את בנו ("חוֹשֵׂ֣ךְ שִׁ֭בְטוֹ שׂוֹנֵ֣א בְנ֑וֹ"; משלי יג, כד) הופך לשבט מבורך שכולו אור.
בשיר התהילה "לאחד-העם" נזכרים חיבוריו של המנהיג והמסאי, ובהם "על פרשת דרכים" ו"לא זה הדרך!". במשתמע השיר מציג את אחד-העם כמורה-דרך כדוגמת מֹשה רבנו שמָשה את עמו ומסר לידיו את התורה חדשה, וכדוגמת רמב"ם שהעניק לעמו את "מורה נבוכים", ספר המכוּנה גם "המורה".
להלן הגרסאות שהתפרסמו לאחר הדפסתו הראשונה של הסיפור ב"מאזנים" (ראו הערה 1): עגנון, ש"י. "פת שלימה". גזית י (ג), תל-אביב 1940, עמ' .3 – 6; עגנון, ש"י. אלו ואלו, ירושלים 1941, עמ' רט-רכח; עגנון, ש"י. סמוך ונראה (ובתוכו "ספר המעשים"), תל-אביב וירושלים 1953, עמ' 121 – 131.
על התחמקותו מהזמנותיו של ביאליק, ראו בספר "אסתרליין יקירתי" (ירושלים ותל-אביב 2000), עמ' 27, 32, 80, 110, 112. באחד ממכתבים אלה סיפר לאשתו שמניה ביאליק הפצירה בו לבוא גם ביום ראשון, אך כבר בשבת הודיע לה שהוא מוזמן ורעב כל היום "כי לא חפצתי ללכת לשום איש לבל אטיל תגרא" (שם, עמ' 80).
על הרמזים האקטואליים ש"שתל" עגנון בסיפורו "בלבב ימים" (1934), ראו בפרק התשיעי של ספרי על סיפורי "ספר המעשים": "בדרך לבית אבא: מציאות והמצאה בסיפוריו המוזרים של ש"י עגנון", תל-אביב 2013.
עוד בנושא המחלוקת ההלכתית לגבי "פת שלֵמה": "שנחלקו אמוראים בענין בעיות הברכה על פת שלמה או פרוסה: אם הביאו לפניהם, לפני המסובין פתיתין ושלמין, פרוסות לחם וככרות לחם שלמים, אמר רב הונא: מברך על הפתיתין ופוטר בברכה זו אף את השלמין. ור' יוחנן אמר: לברך על השלֵמה הרי זה מצוה מן המובחר (ברכות לט, ב).
ראו הלל ויס וראובן מירקין, "מהדורה מדעית של 'פת שלימה' לעגנון: חילופי גרסאות ומשמעותם", חקרי עגנון: עיונים ומחקרים ביצירת ש"י עגנון", רמת-גן 1994, עמ' 81 – 130.
ראו בספרי על "ספר המעשים" (הערה 6 לעיל).
מימרה ידועה זו מצויה בספר "אור החיים" (פרק ט) מאת רבי יוסף יעבץ (שחי בתקופת גירוש ספרד). כן הביא אותו החיד"א בספרו "שם הגדולים" (מערכת מ אות קי).
וראו הערתם של הלל וייס וראובן מירקין לגבי שורה 368, עמ' 91 (וכן הערה 18 בעמ' 98). יש להניח שעגנון רמז גם לדברי חז"ל: "ולא עוד אלא שיש לפניי שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי" (ברכות כח ע"ב).
לא במקרה נזכרת כאן המילה "אחריות" גם כשמדובר על משלוח האיגרות וגם כשמדובר על ביטוח הבית, ללמדנו על ההבדל התהומי שבין אחריות לזולת לבין אחריותו של אדם לעצמו ולביתו.
ראו בספרי "צפרירים: ביאליק נגד הרצל ו'הצעירים'", תל-אביב 2013.
התבוננות בסיפור הענקים בפואמה "מֵתי מִדבּר" כבאלגוריה פוליטית המכוונת כלפי הרצל והציונים ה"מדיניים" מצויה בספרו של שמואל טרטנר "מכל העמים: עיונים בשירה הלאומית של ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן" (תל-אביב 2010), עמ' 51 – 70.
"ש"י עגנון – ש"ז שוקן – חילופי אגרות" [תרע"ו – תשי"ט], ירושלים ותל-אביב 1991, עמ' 246.
"הנאמן" (לדמות דיוקנו של ביאליק), "בשעה זו", קובץ ב' (לח"נ ביאליק למלאת כ"ה שנים לעבודתו הספרותית"), יפו, סיון תרע"ו, עמ' 8 – 25.
איגרות ביאליק, כרך ד, עמ' קלב.
עגנון כתב לביאליק: "ואם רצונך להתגלגל עִמנו בעדשים, כי אין אנו מבשלים דבר מן החי, / בוא ברוך ה', / כל ביתי לפניך, במבחר חדרינו שב! גם ספרים תמצא אצלי לרוב / גם אוויר טוב / אז תנוח / ותלך לשוח / כאשר יהיה אתך הרוח". דברים אלה מבוססים על דברי ביאליק בשירו "ילדוּת", סַטירה נגד הציונים "המדיניים" בכלל והסופרים "הצעירים" בפרט, כתב: "וְעַד-יָקוּמוּ יִנָּעֵרוּ, / וְיֵצְאוּ מְלֵאֵי כֹחוֹת חֲדָשִׁים / לְתַקֵּן לָנוּ סְעֻדַּת שְׁלֹמֹה / נְגַלְגֵּל יַחְדָּו בַּעֲדָשִׁים". ואף זאת: הצירוף "בְּרוּךְ אֲדֹנָי", שאותו נוקט עגנון באיגרת ההזמנה רומז לשירו של ביאליק "ביום קיץ יום חום", שגם בו רע מזמין את רעהו לחסות בצל קורתו.
דברים שבעל-פה, כרך א, עמ' נב.
דברים שבעל-פה, כרך ב, עמ' רכב-רכח.