נגלגל יחדיו בעדשים

עיון בסיפורו המוזר של עגנון "אל הרופא"


א. סיפור מוזר על מחלה ששמה לא נודע

כותרת סיפורו של עגנון "אל הרופא" בנויה במתכונת הכותרת האופיינית לאותם משירי הלל והודיה המכוּנים בשם "אוֹדה" (ode), וראו כותרתו של ביאליק "אל הציפור", כותרתו של טשרניחובסקי "לשמש", או כותרתו של אלתרמן "אל הפילים". מאחר שהסיפור פותח בתיאורם של שני בני משפחה חולים – אב קשיש ואחות צעירה – מאליה מתעוררת הציפייה לתפילת הודיה לאֵל שבשמים, בחינת "כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ" (שמות טו כו). אולם מתברר שאותו רופא שאֶל ביתו מוּעדות פניהם של המסַפּר ואשתו, אף לא טרח כלל עדיין (או שמא ניסה ולא הצליח) לאבחן את טיב מחלתם של שני החולים המוטלים בבית על מיטת חוליים. יתר על כן, רופא זה מוּכּר וידוע לכול כשיכור מוּעד היוצא מדי ערב לגמוע שֵכר ב"קלוּבּ" שלו בחברת רֵעיו. את זהותו של הרופא – זהות "גויית" מובהקת – יש לחפש אפוא לא ברובד הטרנסצֶנדנטי-האלוהי, כי אם במקום אחר לגמרי.


ערב הכניסה לארץ, הובטח לעם שנדד ארבעים שנה במִדבר שאם יעשה את הטוב בעיני ה' ויסור מרע, תוסר ממנו כליל דאגת המחלה ("וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת-לַחְמְךָ, וְאֶת-מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" שמות כג כה). ואולם לא תמיד בטחו מנהיגי העם ומלכיו באלוהים, ולא תמיד התפללו לפניו שישמש להם רופא בשעת מחלתם. על המלך אסא מסופר כי בחוליוֹ לא התפלל לאל שבשמים, כי אם נועץ ברופאים ("וַיֶּחֱלֶא אָסָא [...] וְגַם-בְּחָלְיוֹ לֹא-דָרַשׁ אֶת-יְהוָה, כִּי בָּרֹפְאִים"; דבה"י ב טז, יב). גם גיבורנו אינו מבקש מאלוהיו שיעלה ארוכה לבני משפחתו החולים, שטיב מחלתם אינו ידוע, כי אם הולך אל בית הרופא כדי להיוועץ בו, או כדי להחישו אל מיטת יקיריו שהקשיש שבהם הוא שכיב מרע.1


הסיפור המוזר שלפנינו, הכלול בקבוצה בת חמישה סיפורי אבּסורד שפרסם עגנון בפעם הראשונה בעיתון דבר תחת הכותרת "ספר המעשים",2 מעלה במישור דמוי-המציאוּת תמיהות רבות: מדוע חש המסַפּר לבקש סעד מרופא שיכור שלא הצליח עדיין אפילו לאבחן את חוליי אביו ואחותו? מדוע דחה את ההליכה לבית הרופא לשעה שמונה וחצי בלילה, ביָדעו היטב שרופא זה נוהג לצאת דרך-קבע בשעה תשע לבילוייו הליליים? מדוע עמדה אשת המסַפּר להכין את תבשילהּ בשעה כה מאוחרת, שעה שמשימות אחרות, חשובות יותר, מוטלות עליה ועל בעלה? מדוע הצטרפה האישה לבעלה בלכתו אל הרופא, ולא נשארה בבית להשגיח על שני החולים, שאחד מהם נוטה למוּת?3האם סביר להניח שהרופא יסכים להגיע לביקור-בית בשעת לילה מאוחרת, בזמן שהוא כבר להוט לצאת ולבלות בחברת רֵעיו, ואם מדובר בהיוועצות בלבד, מה הטעם להיוועץ ברופא שיכור, שעדיין לא הוכיח את עצמו כדיאגנוסטיקן? מדוע מסַפּר מר אנדרמן לגיבורנו סיפורי גוזמאות על שובו "מהעיר בורדוי שבאנגליה", והרי העיר Bordeaux היא בצרפת? מדוע אין מר אנדרמן מרפה מידו של גיבורנו, ואינו מניח לו ללכת אל הרופא? כיצד ומדוע העלה מר אנדרמן בדעתו שהמסַפּר יֵלך בשעות הלילה לבית הדואר, שאינו פתוח כלל בשעה כזו? מה פשר הודעתו של מר אנדרמן שהוא ואביו יבואו לביקור בביתו של המסַפּר "היום או מחר" כדי לראות את הבית, כאילו גם שעות הלילה עומדות לרשותם כדי לערוך בהן ביקור שאליו לא הוזמנו כלל? שאלות רבות נשארות כאן בלי מענה: מה פשר הזדעזעותו של הגשר, ומדוע הוא מזדעזע תחת רגליו של המסַפּר בדרך הילוכו לקראת אשתו העומדת בפתח בית הרופא?


אין ספק, לפנינו סיפור סוראליסטי, התובע את פירושו, אך מפאת קיצורו הרב אין המפתחות לפתרונו מרובים, והם מוצנעים בין השורות. יתר על כן, הסיפור מרוּבּד מסיפורים אחדים, המונחים זה על גבי זה, וכל אחד מהמוטיבים המשולבים בו (מוטיב האפונים, העדשים, העכברים וכו') מתַפקד אחרת בכל אחד מהסיפורים הסמויים. נסתפּק כאן בחישוף הסיפור האקטואלי-הפוליטי המסתתר מאחורי "הסיפור הפשוט", שגם הוא, כשלעצמו, פורשׂ לפני קוראיו קשת רחבה וססגונית של עניינים. אך לפני שנפנה לאיתורו ולתיאורו של סיפור סמוי זה, מן הראוי שנגלגל מעט בנושא ארוחת היָרָק שמכינה אשת המסַפּר מאפונים המתחלפים בראשו של בעלה לעדשים.


ב. ארוחת יָרָק

אשת המסַפּר מוציאה אפונים מתרמיליהם כדי להניחם בקדרה ולהתקין ארוחה. ברי, עגנון, צמחוני מושבע משחר ימי עלומיו, בחר ב"ארוחת יָרָק", ולא ב"שור אָבוס", ועל כן האישה עומדת כאן ב"בית הבישול", ולא במִטבח (ששמו ניתן לו משום שבחדר זה נהגו לטבוח את החי המשמש למאכל). האפונים שמחלצת האישה מן התרמילים מתפזרים מידהּ, ומתגלגלים במדרגות הבית. המסַפּר מבקש לגָרפם כדי שלא יבואו העכברים לרחרח בהם, אך אין בידו שהות לעשות כן, שכּן הוא ממהר בדרכו אל הרופא. האם הוא מבקש להיוועץ ברופא, או להביאו אל החולים, בטרם ילך רופא זה אל ה"קלוּבּ" שלו כדי לשתות בו שֵכר בחברת רֵעיו? את זאת אין הסיפור מפרש. בצאתו לעבר בית הרופא, נודדת מחשבתו של גיבורנו מן האפונים אל העדשים, וחששות מתחילים לקנן בו – לכאורה רק משום שהעדשים הן מאכל אבלוּת, והוא חושש פן יעלה הכורת על אחד מבני משפחתו, או על שניהם (הזקן כבר מוטל במיטתו בפסיביות גמורה "כאדם שיודע שמיתתו קרובה", ואילו הבת הצעירה, שלקתה אף היא במחלה לא מזוהה, דווקא מפזזת ושרה. היא עלולה ליפול ממיטתה ולגרום רעה לעצמה ולהעיר את הזקן משנתו). ואולם דומה שחששו נובע גם מכך שהעדשים הן סלע-המחלוקת בין יעקב לעשיו, ויש חשש פן יתנכלו בני-עשיו לבני-ישראל ויכּוּם מנער ועד זקֵן.


באותה עת שבּה פרסם עגנון את חמשת הסיפורים הראשונים מבין סיפוריו המוזרים של "ספר המעשים", בעיתון דבר מיום 13.5.1932 פרסם ח"נ ביאליק את שירו "בגינת הירק",4תחילה בגרסה קצרה בת ארבעה בתים שנדפסה בכתב-העת הפדגוגי נתיבנו.5בגרסה הקצרה מסתיים השיר בקינה על "הַפּוֹל הַמִּסְכֵּן" העומד לו בדד בצד ואינו משתתף בחגיגה. שנה לאחר מכן פרסם ביאליק את השיר במלואו בעיתון דבר מיום 11.11.1932, וכאן, בסוף הרשימה הססגונית של זוגות המחוללים, עומד לו מן הצד ה"אָפוּן הַמִּסְכֵּן", המקונן על מר גורלו: "רַק אָפוּן הַמִּסְכֵּן / עָמַד מִן הַצַּד, / עַל מַטֵּהוּ נִשְׁעָן / וְלֹא נָע וְלֹא נָד.// 'אֵיכָה אוּכַל לָשׂוּשׂ, / אֵיכָה אוּכַל לִרְקֹד – / וְצִיצַי נָשְׁרוּ כְּבָר, / וְתַרְמִילַי רֵיקִים עוֹד'". המילה 'ארבּעס' בלשון יידיש מציינת מגוון של קטניות – מ'אפונה' ועד 'חִמצה' (חומוס) – ועל כן נהג כאן ביאליק מנהג חירות, והתיר לעצמו להחליף את שני סוגי הקטניות זה בזה.


כשהמסַפּר בסיפור "אל הרופא" אומר שהאפונים נתחלפו לו בעדשים ("האפונים הללו התחילו להטרידני מפני שנתחלפו לי בעדשים, ועדשים מאכל צרה ואבל"), יש לזכור ולהזכיר שבמציאוּת הפְּנים-לשונית עדשה אכן עשויה להתגלגל באפון, ואפון בעדשה. ביצירת ביאליק, מכל מקום "ארבּעס" ('אפונים' ביידיש) נתגלגלו לא אחת ב'עדשים'. כך, למשל, בפסקת הפתיחה של המסה "גילוי וכיסוי בלשון" כתב ביאליק: "יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכיסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים". ובפרק 11 של סיפורו "ספיח", כתב: "וכחוֹם היוֹם באים בני ישראל מתושבי הפרבר וחונים שם למשפחותיהם, ערומים וּפשוטים כיום היוולדם, משתטחים על החול בסתר קָנה ושׂיחים ומגלגלים יחד בעדשים או מפצחים לוזים בחבורה". ובשירו "ילדוּת", סַטירה נגד הציונים "המדיניים" בכלל והסופרים "הצעירים" בפרט, כתב: "וְעַד-יָקוּמוּ יִנָּעֵרוּ, / וְיֵצְאוּ מְלֵאֵי כֹחוֹת חֲדָשִׁים / לְתַקֵּן לָנוּ סְעֻדַּת שְׁלֹמֹה / נְגַלְגֵּל יַחְדָּו בַּעֲדָשִׁים". לא מקרה הוא, שכאשר הזמין עגנון את ביאליק להתארח בביתו שבבאד הומבורג, טרח להזכיר במכתב שבביתם אוכלים אוכל צמחוני: "ואם רצונך להתגלגל עמנו בעדשים, כי אין אנו מבשלים דבר מן החי, בוא ברוך ה', כל ביתי לפניך, במבחר חדרינו שב! גם ספרים תמצא אצלי לרוב / גם אוויר טוב / אז תנוח / ותלך לשוח / כאשר יהיה אתך הרוח".6


משחקם של ילדים במזרח אירופה בקטניות ("ארבּעס") והשלכתן כגולות משחק (וראו בערך "קינדערשפיל" [ = משחקי ילדים] באוצר לשון יידיש של נחום סטוצ'קוב),7 וכן פתגם השגור בפי העם ("קלעפּן ווי ארבעס צוּ דער וואַנט") נתלכדו אפוא עם הצירוף מלשון חז"ל "לגלגל בעדשים" והפכו למסכת אחת. תבשילי עדשים נחשבים מאכלם של עניים, וראו: "אם אדם רגיל כל ימיו במעדנים ובשאר התענוגים, והשם אינה לידו שנכסיו מתמעטין, והוכרח לגלגל בעדשים ובשאר אכילות גסים" (פעמי יעקב, דף יז), ואין לראותם רק כמשחקם של ילדים.


כשבע-שמונה שנים לפני כתיבת "ספר המעשים" התגורר עגנון בברלין, והתרועע בה עם חשובי הסופרים ששהו אז בעיר שנים אחדות במעמד של "אורח נטה ללוּן". בשנים אלה קירב ביאליק את עגנון, העניק לו ולאשתו ספרים עם הקדשות מחורזות ושוחח אִתו ארוכות. לפי עדות עגנון, הוא אף סיפר לו סודות גנוזים מיצירתו.8 יש להניח שעגנון ידע היטב כי האגדה הביאליקאית "שור אָבוס וארוחת ירק" דנה בעקיפין בשאלה מדוע צריך לברוח ללא דיחוי מבית "הטַבָּח", ומדוע עדיפים ארוחת ירק וחיים צנועים בארצך שלך על חיי מותרות בארצות נֵכר. לשון אחר, מוטב לגלגל בעדשים בביתך ועל שולחנך מאשר לאכול "שור אָבוס" ו"תרנגולת פטומה" על שולחן זרים. הקטניות בכלל, והאפונים והעדשים בפרט, הפכו שֵׁם נרדף למאכל עניים ולדבר חסר ערך. בסיפור "אל הרופא" האישה מתקינה לבעלה ארוחת ירק, אך גם אותה אין הם יכולים לאכול בנחת, כי האפונים נשמטים מידה, ועלולים למשוך מזיקים אל הבית. משמע, אפילו אינך הולך בגדולות וכל רצונך לאכול ארוחת ירק פשוטה בביתך שלך, מתרחשים בבית שיבושים בלתי צפויים שאינם מניחים לך לאכול בנחת את לחם העוני שלך.


ועוד דרך ייחודית לשימוש במוטיב, או בארכיטיפּ, יכול היה עגנון להכיר מיצירת ביאליק: ביאליק נהג להפוך ביצירתו את הנזיד האדום שבקדרה מן הסיפור המקראי על יעקב ועשיו ליין אדום שבחבית ובכוס מסיפורם המודרני של "יעקב ועשיו" – סיפורם של היהודי והגוי האוקראיני השיכור העוטה אדרת שֵׂער ומבקש לרשת את בית יעקב. יש להניח שעגנון הכיר את שירו של ביאליק "אבי". גרסתו הראשונה של שיר זה, שנתפרסמה תחת הכותרת "מוזר היה אורַח חיי", ראתה אור עוד ב-1927.סיפור חייו של האב בשיר כמו-אוטוביוגרפי זה אינו אלא סף ומִפתן לאמירות רחבות יותר על סיפור חייו של העם כולו – של יעקב-ישראל שנאלץ עקב קשיי הפרנסה למכור "מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (בראשית כה, ל) לערלים, בני עשיו, בעלי האגרוף והבלורית.


בשיר "אבי" נכתב: "בְּאֶחָד מִימֵי אֱלוּל מָצְאוּ עַצְמוֹתָיו מְנוּחָה, / וּכְתֹבֶת קְצָרָה מְרַאֲשׁוֹתָיו, חֲרוּתָה בְּיַד לֹא אָמָּן, / תָּעִיד עָלָיו נֶאֱמָנָה: "פ. נ. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר". המילים "מְרַאֲשׁוֹתָיו" ו"אִישׁ תָּם", הרומזות לסיפור יעקב, מעידות שאין מדובר רק באביו הביולוגי של המשורר, אלא גם באחד משלושת אבות האומה, שאת שמו נושא עם ישראל כולו: גיבורו של שיר זה הוא יעקב-ישראל, שאת שמו נושא כל יהודי ויהודי, הנקבר בטליתו המצהיבה כגווילי ספרו שבּו הגה כל ימיו. במעגל הלאומי השיר "אבי" מתאר אפוא את סיפור חייו של עַם שנתן עיניו לא בכוס כי אם בספר צהוב גווילים – ששמר על התורה ועל התפילה מכל מִשמר, גם בעת שנאלץ, מתוך צורך בל-יגוּנה למצוא את לחמו, להתגאל ברפש ולסחור עם הערלים, בני עשיו.


לפיכך, משחולפת בראשו של המסַפּר אותה מחשבה מסויטת הממירה את האפונים בעדשים, למעשה מתעורר בו חשש כפול ומכופל:


  • המסַפּר חושש שהעדשים יביאו לידי כך שיארע במשפחתו מקרה מוות בלתי צפוי, לאחד משני החולים, או אפילו לבני משפחה בריאים, שהרי רבי נחמיה מת לאחר שהגיע לביתו אדם פלוני אלמוני וגִלגל עִמו בעדשים "ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה אמר ליה במה אתה סועד א"ל בבשר שמן ויין ישן רצונך שתגלגל עִמי בעדשים גִלגל עִמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שהרָגוֹ נחמיה" (כתובות סז ע"ב);

  • המסַפּר אף חושש שאִזכור העדשים מרמז לכך שיהא עליו לשבת בקרוב "שִבעה" על אביו שמותו הקרוב צפוי, שהרי העדשים נחשבות ביהדות למאכל אבלים ונוהגים לאכלן בסעודת הבראה ובסעודה מפסקת בערב תשעה באב: "מה עדשה זו אין לה פֶּה, אף אָבל אין לו פֶּה [...] מה עדשה זו מגולגלת, אף אבֵלות מגלגלת ומחזרת על באי העולם" (בבא בתרא טז ע"ב); הווי אומר: העדשים שצורתן צורת עיגול, ואין להן פה ( = פתח) הן סימן למוות שהוא כגלגל החוזר בעולם, ואין לאָבל פה כי הוא שותק מכאב לב;

  • המסַפּר חושש פן יתהפך עליו גורלו ויֵרד מנכסיו, שהרי כבר ראינו במקורותינו סיפורים על אודות אנשים עשירים שאכלו ברבורים אָבוסים או תרנגולת פטומה, ואחר-כך התרוששו והוכרחו "לגלגל בעדשים";

  • המסַפּר אף חושש שבני עשיו ינסו להשתלט על ביתו ועל רכושו, כבאגדות על עשיו שהתחרט על מכירת הבכורה ליעקב, וזמם להָרגו ולקבור את אביו ואת אחִיו ביום אחד כדי לרשת את שניהם (והרי ביתו של עגנון בבאד הומבורג נשרף וביתו הירושלמי נהרס ונבזז במאורעות תרפ"ט).

אין תמהּ אפוא שהמחשבה על התחלפות האפונים בעדשים ממלאת את לִבּו של המסַפּר דאגה ופחד. במישור הלאומי, העדשים הן רמז מקדם מבשר רעה (premonition) לכל אותן רעות ופורענויות הקשות שעוד עתידות להתרגש על ישראל בשנים הבאות. סיפורם של האפונים והעדשים נזכר בסיפור בחטף, אך אין הוא מוטיב צדדי כלל וכלל. לפנינו דוגמה המלמדת כיצד מוטיב מִשני כביכול עשוי לפתוח מניפה ססגונית ורבת משמעים.

ג. מוטיבים מספרות הילדים

בימי שִבתו בברלין הקדיש ביאליק חלק גדול ממרצו לכתיבה לילדים ולנוער, וגם ידידו הצעיר עגנון ניסה באותה עת את כוחו בכתיבה לילדים (ספר האותיות). דעתו של ביאליק לא הייתה נוחה מיצירתו זו של עגנון, והוא לא פרסמהּ בהוצאת הספרים שבבעלותו. החלטה זו של ביאליק גרמה לעגנון שיגנוז את ספרו לילדים במגֵירה, ורק לאחר מותו הביאה אותו בתו אמונה ירון לדפוס. באותה עת שבּה התקרבו ביאליק ועגנון זה לזה הוציא ביאליק לאור את ספרו עשר שיחות לילדים(על-פי הנס כריסטיאן אנדרסן, האחים גרים ואחרים), עם ציוריה של תום זיידמן-פרויד, הוצאת אופיר ע"י מוריה, ירושלים-ברלין תרפ"ג. הספר נפתח באגדה "בת המלך והעדשה", שבמקורו הדֶּני נקרא "הנסיכה על האפון" (גם ביאליק החליף אפוא את האפונה בעדשה).


הסיפור על אשת המסַפּר המוציאה אפונים מתרמיליהם, ואלה נופלים מידיה ומתפזרים במדרגות הבית, מעלה על הדעת מעשייה אחרת של הנס כריסטיאן אנדרסן – "פריחת האפונה" – על חמישה אפונים שבקעו מתוך תרמיל אחד, וכל אחד מהם נתגלגל למקום אחר. חלקם נאכלו או הגיעו לאשפתות, ורק אחד מהם נפל מתחת למרזב הבית, הִכּה שורש והצליח לפרוח. פריחתו נסכה שמחה ורוח חיים בילדה חולה, שאחיה החולה מת לא מכבר. אִמה של ילדה זו כבר נואשה מהחלמתה של בִּתה הקטנה, והייתה משוכנעת שהיא עומדת לאבּדה כשם שאיבדה את בנהּ, אחיה של הילדה החולה. למראה הצמח המטפס לחלונה הילדה שבה לאיתנה, שכּן הצמח הרענן – כמוהו כסופר היודע למשוך את קוראו בחבלי קסם ולהצהיל את חייו – מצליח להשיב לילדה את בריאותה ואת שמחת החיים שלה (גם בסיפורו של עגנון "אל הרופא" יש אפונים שהוצאו מתרמיליהם ונתגלגלו מן הבית החוצה, וגם בו יש ילדה חולה הזקוקה לכך שהרופא, או האל שבשמים, יעלו ארוכה לחולָייה).


עולה כאן על הדעת גם אגדה נוספת של אנדרסן, זו הידועה בעברית בשם "פרח לב הזהב", ובמרכזה בן אוהב היוצא למצוא פרח שיסייע לאִמו החולה להבריא ממחלתה האנושה. בדרכו נתקל הילד במכשולים שמעכבים אותו מלהגיע אל צמח המרפא, ואף-על-פי-כן הוא מצליח לשוב בסופו של דבר הביתה, אמנם כולו קרוע ופצוע מתלאות הדרך, אך הפרח הפלאי בידו. האם מריחה את הפרח, מחלימה וקמה ממיטת חוליָהּ. בסיפור "אל הרופא" לפנינו בן היוצא למצוא מרפא לאביו החולה ולאחותו החולה, ומר אנדרמן (האם אך מקרה הוא שרק הבדל אורתוגרפי זעיר מבדיל בין השם "אנדרמן" לבין השם "אנדרסן", גדול מחברי-אגדות-הילדים בארצות המערב?) אינו מרפה ממנו, אוחז בידו ומעכבו מלהגיע בזמן לרופא. גם המסַפּר – כמו הילד המחפש לאִמו מרפא באגדה של אנדרסן – פצוע וקרוע, כי כלב נשכוֹ וקרע את כסותו.


לפנינו אפוא שימוש במוטיבים מאגדות הילדים של תרבויות המערב, ומאגדות אנדרסן בפרט, אך אלה עברו כאן תהליכי טרנספורמציה והפכו לחלק ממציאוּת יום-יומית פשוטה, מזה, ושל מציאוּת סוראליסטית מסויטת, מזה. לא אחת נזקק עגנון למוטיבים מאגדות שמִיָּם ומִקדם, ולא אחת חיקה את סגנונן האופייני של אגדות אלה, וכתב את סיפוריו בנימה נאיבית ומרוחקת של "הָיֹה הָיָה...". פתיחתו של סיפור פשוט, למשל, שגם בו מתואר כמו בסיפור שלפנינו הורה השוכב על ערש דוויי ודואג ליתומים שישאיר אחריו, כתובה בנוסח המעשייה העממית המתארת את מר גורלם של בני דלת העם: "מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה. רופאים ורפואות אכלו את יגיעה ואת החולה לא ריפאו. אלוקים שבשמים ידע את מכאובה ונטלהּ מן העולם. בשעת פטירתה אמרה מירל לבתה, יודעת אני בלומה שאיני קמה מחוליי".


בשנת תרנ"ז, שנת ההתארגנות לקראת הקונגרס הציוני הראשון, נשמעה ברמה קריאתו של דוד פרישמן ("בִּראו נא ילדוּת לילדי ישראל!") והצעתו לחבּר אגדות למען הקורא הצעיר. המניפסט הנלהב והמלהיב של פרישמן, שנדפס בפתח תרגומו לאגדות הנס כריסטיאן אנדרסן, שיקף את רוח הזמן ולא נפל על אוזניים ערלות. סופרים, מחנכים ומתרגמים רבים התחילו להוציא ספרוני אגדות לילדים, חדשים לבקרים, ואף ביאליק נפנה לתרגום אגדות אנדרסן ומעשיות האחים גרים.9על האגדה המערבית של אנדרסן כתב ביאליק לעורכו וידידו י"ח רבניצקי כי "בסיפורי אנדרסן צפונים רעיונות נפלאים לגדולים, אלא שמעטה הדמיון אשר יעטם מכשירם גם לילדים". משמע, בסיפורים המיועדים לכאורה לילדים יש לעִתים רעיונות שמעֵבר ליכולת הבנתם של ילדים ומעֵבר לעולם המושגים שלהם, אך אין הדבר מונע מהילדים ליהנות מהם כפי יכולתם. וכך, כשעיבד ביאליק אגדות למען הקורא הצעיר הוא הכניס לתוכָן מסרים הֶטֶרוגניים: אקטואליים, היסטוריים ועל-זמניים, אישיים ובין-אישיים, לוקַליים ואוניברסליים. הוא העטה עליהן דוק רך ונעים, כדי שגם קורא ילד יוכל להבינן די צורכו ולפי דרכו. עגנון למד מביאליק לשלב ביצירתו למבוגרים מוטיבים מאגדות המערב, כשהם משולבים במוטיבים מאגדות חז"ל, ולהפכם לחלק מן המציאוּת הגועשת שמולה ניצב. הוא לא מימש את חלומו להוציא ספר ילדים, אך שילב ביצירתו מוטיבים רבים מספרות הילדים העולמית, לאחר ש"ייהד" את תכנֶיה ו"גייר" אותם כהלכה.

ד. היהודי המנסה להכות שורש בארץ

ב"ילקוט שמעוני", לקט אגדות מימי-הביניים, מסמלות העדשים את האֵבל ואת השמחה גם יחד: "ויעקב נתן לעֵשָׂו לחם ונזיד עדשים, מה עדשה זו יש בה שמחה ויש בה אבלוּת, כך אֵבל שמת אברהם, ושמחה שנטל יעקב הבכורה" (בראשית, כ"ה רמז קיא). משמע, יש לשמוח על שסוכלה מזימת עשיו להרוג את אחיו ולרשת את אביו ואת אחיו בבת אחת. עצת רשעים הופרה, יעקב נשאר בחיים ועל כן ירש את אביו – הוא ולא עשיו הרשע. העדשים הן אפוא סמל לאומי שפני יאנוס לו, ויש בהן כדי ללמד – כמאמר אלתרמן בספרו שמחת עניים – כמה דק התג בין חגא לבין חג, בין אימת הכיליון לבין התחלה חדשה המסוגלת להניע מחדש את גלגלי החיים על צירם. הקטניות (גרגרי החִמצה) הן משמשות לסעודת ברית המילה של הרך היילוֹד. הקטניות (העדשים) משמשות גם לסעודת ההבראה הנערכת לאוֹת אבלות לאחר הסתלקות האדם מן העולם. יוצא אפוא שהקטניות מלַווֹת את האדם בכל תחנות חייו ומקיפות את מעגל החיים במלואו, מראשיתו ועד סופו.


כאמור, הקטניות למיניהן – האפונים, העדשים, הפולים, השעועית, גרגרי החִמצה וכדומה – בשל ערכן התזונתי הגבוה, שימשו בדורות עברו מאכלם של עניים, שאין ידם משגת להעלות בשר ודגים על שולחנם. לפיכך, שמם הפך בשפות רבות שם-נרדף למאכל דל, לעניין של מה בכך, וכן לאדם פחוּת וחסר חשיבות שמתחתית הסולם החברתי (pea באנגלית, petit pois בצרפתית, Erbse בגרמנית, 'ארבּעס' בלשון יידיש ועוד). במציאוּת הירושלמית של שנות המלחמה אף ראוי להזכיר את הדמיון בין גרגרי האפונה לגרגרי החֶלְמית (החלמית ידועה בערבית בשם 'חובֵּיזה' – خبّيزه – והיא קרויה גם 'לחם ערבי'). בימי הרעב והמצור שימשה החוביזה את תושבי ירושלים להכנת מאכלים מזינים, עשירים בחלבונים, תחליף לבשר ולקטניות. עגנון נטל כאן פרט טריוויאלי כביכול מן המציאוּת היום-יומית הפשוטה של חייו בירושלים של ימי המאורעות והמחסור, אך נסך בפרט זעיר זה סמליוּת כה עשירה, עד שחִקרהּ לא יוכל לעולם להגיע לכלל מיצוי. אחד מהיבטיו של סמל האפונים ותרמיליהם קשור ביהודי הנודד במקלו ובתרמילו, כבשירו של ביאליק "בגינת הירק", שבּו עומד האפוּן המסכן תלוי על מקלו ומקונן על ציציו שנשרו ועל תרמיליו הריקים.


מדוע פוֹרשׁ האפוּן מן הבריות בשירו של ביאליק "בגינת הירק"? אפילו הבצל והשום – ירקות המפיצים ריח חריף ומרתיע – אינם נרתעים מלהצטרף לחגיגה; ודווקא הוא משוכנע שהכול רואים בעליבותו ובקלונו. אם לפנינו בן-דמותו של אדם זקן ומהורהר, שציצת ראשו כבר נשרה, וחרף קרחתו וזִקנתו תרמיליו עדיין ריקים מפרי – הרי שתמונה זו היא כעין אוטופורטרט של המשורר הנשען על מקלו, בעמידה האופיינית לו בערוב יומו. אולם בכל שיריו שילב כידוע ביאליק את האני האישי והלאומי, ועשאם מִקשה אחת. לפיכך יש לראות בדמות האפון המסכן לא בבוּאה של ביאליק בלבד, כי אם גם בבואה של היהודי הנודד בה"א הידיעה. יהודי זה, בעל המטה ("עַל מַטֵּהוּ נִשְׁעָן") והתרמיל הריק ("וְתַרְמִילַי רֵיקִים עוֹד"), הריהו ההֵלך שנתיב נדודיו תם, אך השמחה והצהלה זרים לו, והוא עומד מן הצד ומתבונן בחוגגים.

זרותו של האפון – "העולה החדש" שהגיע במקלו ובתרמילו ועתה הוא עומד מן הצד ומתבונן בחוגגים – ניכּרת גם מתוך חבלי הלשון והנגינה שלו, המתבטאים היטב בבית המובא מפיו. כל בתי השיר הן כתובים בהטעמה הארץ-ישראלית, בדימטר אנפּסטי ("לֹא שַׁבָּת וְלֹא חָג, / כִּי אִם יוֹם קַיִץ סְתָם, / וּבְגִנַּת הַיָּרָק / קוֹל שָׂשׂוֹן וּמְחוֹל-עָם"), ורק הבית האחרון, שהוא ציטטה מפי הזָר הפורש מן הבריות, מחייב את הקורא לעבור להגייה האשכנזית הגלותית אם ברצונו לשמר את הסכֵמה המֶטרית המקורית: "'אֵיכָה אוּכַל לָשׂוּשׂ, /אֵיכָה אוּכַל לִרְקֹד – / וְצִיצַי נָשְׁרוּ כְּבָר, / וְתַרְמִילַי רֵיקִים עוֹד'". משמע, לפנינו "עולה חדש", הֵלך יהודי שהגיע ארצה במקלו ובתרמילו, ועדיין אינו יודע איך יכלכל את צעדיו בארץ החדשה, שקטעה באחת את נתיב נדודיו. ביאליק ראה את קשייו של היהודי הנודד, הזָר בארצו שלו, והתבונן בו באהדה, שאינה נטולה ביקורת עצמית ואירוניה עצמית.


לפיכך המסַפּר מתרעם על אשתו על שפיזרה את האפונים, שכבר יצאו מתוך תרמיליהם, שכּן מתעורר בו חשש פן יריחו בהם עכברים וייכנסו לביתם. שומה היה עליה לדאוג שהאפונים יישארו בקדרה אחת, ושלא תתהפך הקערה על פיה. רעיון קיבוץ גלויות עולה ובוקע מתפילת "וּמפּני חטאינו" שבּה נזכר המסַפּר בפגישתו עם החזן, ניגודו הגמור של מר אנדרמן ("ומפּני חטאינו, גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו. יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שתעלנו לארצנו ותיטענו בגבולנו [...] יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו [...] שתשוב ותרחם עליי ועלינו ברחמיך הרבים, ותקבץ פזורינו מבּין הגויים ונפוצותינו כנס מירכְּתי ארץ, והביאֵנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם"). משמע יש לקבץ את התרמילים, את מקלות הנדודים ואת האפונים המסכנים, ויש לנהוג בהם בזהירות פן יתפזרו פן יהיו מאכל לעכברים ולמזיקים, שייכנסו לבית ויסכנו אותו ואת יושביו.

מעניין להיווכח שתמונה מטפורית דומה של מלחמת היהודים והערבים בירושלים של שנות השלושים כמשחקי חתול ועכבר מצויה בשיר שכּתב אלתרמן על צעירים יהודים המהלכים בסמטאות העיר הערבית, ואף בו מופעל חוש הריח שהעכברים מצטיינים בו: "בְּשַׁעַר יָפוֹ דְמָמָה רֵיחָנִית. / חוֹמָה אֲרֻכָּה. עַכְבָּרִים גָּרִים בָּהּ. / מִגְדַּל דָּוִד נִשְׁעָן עַל חֲנִית / כְּמוֹ שֶׁלִּמֵּד אוּרִי צְבִי גְרִינְבֶּרְג.// מִתּוֹךְ בֵּית-קָפֶה מְזַמְזֵם הַשַּׁשְׁלִיק. / מִשַּׁעַר אֶל שַׁעַר חוֹמֶקֶת עַבַּאיָה. / יָרֵחַ בָּהִיר אֶת הַדֶּרֶךְ הִשְׁלִיג / וְאָנוּ הוֹלְכִים אֶל הַר הַבַּיִת.// יְרוּשָׁלַיִם - זָרָה וּגְדוֹלָה, / מָתַי אֶת גּוּרֵי מַבָּטֵינוּ נַרְגִּיל לָהּ?… / יֵשׁ רָצוֹן לְבַקְּעֶנָּה פִּתְאֹם בִּילָלָה / אוֹ… לִשְׁתֹּק עַד עוֹלָם עַל קָפֶה וְנַרְגִּילָה".10


בשירו של אלתרמן, ירושלים מתוארת כעיר "זָרָה וּגְדוֹלָה", ולא כאותה עיר אהובה, פמיליארית וקרובה ללב שאליה התגעגעו יהודים בשנות גלותם הארוכות ונשבעו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". הצעיר היהודי היוצא לסייר בסמטאות העיר, חש בהן כגור רפה אל מול פָּנֶיהָ של ההוויה המוסלמית האדירה, המקיפה אותו והמאיימת עליו בממדיה ובזרותה (בתקופת המנדט הבריטי הפכה ירושלים – מקומם של המועצה המוסלמית העליונה, משרדי הוואקף ו"הוועד הערבי העליון" – למוקד הלאומנות הערבית, ההסתה והתעמולה). הגורים הרפים מבקשים לבלוע באחת את עכברי היושן (דימוי המרמז לצבעם של ערביי העיר הלבושים בעבאיות שחורות, ולמרבה האבּסורד, גורי החתולים מפחדים כאן מן העכברים). הדימוי הסוגסטיבי ורב ההשלכות הזה אף מלמד על היות העיר, הנגלית לנגד עיני הצעירים העִברים המהלכים ברחובותיה, עיר דלה ואפורה, מוזנחת ועלובה, הזקוקה לידיים עובדות שיבואו לקוממה ולנערה מאבק הדורות. אם לא יצליחו לעשות כן וישלימו עם הקיים – נגזר עליהם להשלים עם אופיָהּ הערבי, הפסיבי והשוקט אל שמריו של העיר, ולשתוק עד עולם על קפה ונרגילה.


עגנון, שבּעֵת היכתב סיפוריו הראשונים של "ספר המעשים" עבר לביתו החדש בשכונת תלפיות, לאחר שביתו הקודם נהרס ונבזז בפַרעות תרפ"ט, משתמש באותם סמלים רב-משמעיים ששימשו בראשית שנות השלושים את ביאליק, מזה, ואת אלתרמן, מזה (האפונים, העכברים, הבית הולך ונבנֶה, עשיו המַגיר אל קרביו יין מחבית השֵכר). מר אנדרמן מתכוון לבקר בביתו החדש של המסַפּר שמסַפּרים עליו "פלאי פלאים". ניכרת כאן גאוותו של עגנון על ביתו החדש והנאה (הבית החדש הוא גם "הבית הלאומי" הנזכר בהצהרת בלפור), כמו גם גאווה על הישגיו של המפעל הציוני כולו המעורר את הארץ משִממותיה, והוא הולך ומתרחב ומשגשג למורת רוחם של המוּפתי ואנשיו, מחרחֲרי המלחמה ויוזמיו של מרחץ הדמים.


כזכור, הנרייטה הרבסט, אשת החיל מן הרומן שירה, מטַפּחת גינה בצד ביתה הירושלמי, ורצה להשיג סרטיפיקטים לקרוביה שנותרו באירופה בעת שסיסמאות מאיימות נישאו במרתפי הבירה של מינכן וברלין. בניגוד להנרייטה, אשת המסַפּר בסיפור "אל הרופא" מתרשלת בתפקידה, והופכת את הקערה על פיה. בעלה, שהוא גיבור הסיפור ודוברו, כועס עליה ומבטל אותה בלִבּו, אך ערכּהּ עולה בעיניו שעה שהוא רואה אותה מתעטפת (בסודרהּ? ביגונהּ?) כדי לרוץ אתו אל בית הרופא ולהחיש מרפא לבני משפחתו החולים. אסור להשתמט בשעה זו מן המאמץ הקולקטיבי לתקנת האומה, וכדברי המסַפר ברומן שירה: "אין ספק שאנו צריכים לעמוד על נפשנו, וכל מי שיש בידו להחזיק ברובה אסור לו להשתמט מזה".11

ה. מיהו מר אנדרמן?

כל פרשני היצירה תהו על חידת זהותו של מר אנדרמן, איש העולם הרחב, הפוגש את המסַפּר באקראי בדרך אל בית הרופא, ומעכבוֹ מלהגיע בזמן אל הרופא. היו שראו בו יצור שטני שהגיע מעולם התוהו – מעולם המתים – ומאחר שיש לו אב, הרי שהוא "בכור שטן". אכן, אפשר לדרוש את שמו בהתאם להוראתו באנגלית (under), ולראות בו שטן העולה מן השאוֹל ושב "מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ" (איוב א, ז). הלל ברזל ראה בשם העיר "בורדוי" רמז ל"בּוֹר דְּוַי", דהיינו לגיהִנום.12 ואולם, בצד ההוראה האנגלית של שמו (הוראה תקפה ולגיטימית שהרי אנדרמן מודיע לגיבורנו שזה אך הגיע מאנגליה), ניתן לפרש את שמו גםמלפי הוראתו בשפה הגרמנית (andere) ובלשון יידיש (אַנדער). לפי הוראה זו – "אחר" – נפרשׂת בסיפור בסמוי קשת השתמעויות אחרת, שמצד אחד משייכת את אנדרמן אל עולם השאוֹל, שהרי סמאל וכת דילֵיהּ מקורם בסִטרא אחרא (בצד האחר), אך מצד שני היא אף קושרת את אנדרמן אל דמותו של אלישע בן אבויה (המכוּנה "אחֵר").


אלישע בן אבויה בן-דורו של רבי עקיבא, היה ידידו ובר-פלוגתא שלו, והעמיד כמוהו תלמידים וממשיכי דרך, אלא שהוא בחר בסוף ימיו להצטרף לרומאים ושיתף פעולה עם האויב. ניכּר שמר אנדרמן הוא מאותם יהודי מזרח (Ostjuden), שהופעתם המערבית עוצבה בכוּר-המצרף של תנועת ההשכלה; יהודים שלמדו להתנהג ב"רומא" כרומאי לכל דבר ("הֱיֵה יהודי באוהלך ואדם בצאתך", כבסיסמת ההשכלה של יל"ג). מר אנדרמן מגיע אל הפרובינציה מִקצה מערב, "מכרכי הים", והוא לכאורה איש העולם הגדול, אך כשהוא מביע את רצונו לבקר ללא דיחוי בביתו החדש של המסַפּר, הוא משמיע קריאת התפעלות גלותית "אַי, אַי, אַי", האופיינית ליהודי מזרח-אירופה.13הוא אינו משמיע קריאת Oh là là! (כבצרפתית), או קריאת Wow! (כבאנגלית). מערביוּתו של מר אנדרמן היא אפוא קליפה דקה ומסכה, שאינן יכולות להסתיר את מוצָאו ואת קרקע בית גידולו האמִתי. לפנינו יהודי מזרח-אירופי המתהדר בהופעה ובגינונים מערב-אירופיים, כמו המתייוונים של ימי קדם, או כמו "הצעירים" הניטשיאניים של שלהי תקופת ההשכלה, שביקשו להביא לידי "שינוי כל הערכים" לאלתַר (וכמו אישים אחדים בתנועה הציונית בתקופת העלייה השלישית והעלייה הרביעית, שהתחככו במדינאים הבריטיים ושיתפו אִתם פעולה).


מערכת היחסים שבּין המסַפּר לבין אנדרמן מזכירה את מערכת היחסים שבין רבי עקיבא לבין אלישע בן אבויה ("אחר"), ויש לה השלכות אקטואליות מובהקות למציאוּת הפוליטית של שנות השלושים המוקדמות. לאחר פַּרעות תרפ"ט הוקמה בשנת 1930 "ברית הבריונים" שאת שמה נתן לה המשורר אורי צבי גרינברג בעקבות הכינוי שבּו כינו חכמי התלמוד את הסיקריקים (גִטין נו ע"א). מחתרת אנטי-בריטית זו הוקמה כמחאה על התרשלותו של השלטון הבריטי ועל אי-נכונותו לדאוג לביטחון היישוב היהודי בארץ-ישראל. בראשה עמדו אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין. האנלוגיה בין תקופת המנדט הבריטי לתקופת שלטון הרומאים בארץ-ישראל הייתה אפוא אנלוגיה מקובלת בראשית שנות השלושים, בימי מאורעות הדמים שפקדו את היישוב בעקבות "הספר הלבן" ו"איגרת מקדונלד". יש לה דוגמאות רבות בכתבי אצ"ג, ודומה שגם עגנון מסַפּר על אירועי זמנו תוך שהוא מותח קו של אנלוגיה ליחסים בין גדולי ישראל בתקופת הרומאים.


לפני כניסתו לבית הקבע שלו שבשכונת תלפיות הירושלמית, ערך עגנון סיור בגרמניה ובגליציה, וריחוקו מאשתו עורר בו אהבה מחוּדשת כלפיה. במכתב מיום 11.1.1930 כתב עגנון לאשתו אסתר כי כל הגיגיו נתונים לה למרות המרחק המפריד ביניהם.14 גם בסיפור שלפנינו, המספר – בן-דמותו של עגנון – כועס תחילה על אשתו על שנהגה ברשלנות ובחוסר אחריות, והניחה לאפונים להתגלגל מן הקדרה למדרגות הבית (כעסוֹ מגיע לידי כך שהוא מתריס "מה תועלתן של נשים"), אך בראותו שהיא מתעטפת כדי לרוץ אתו אל הרופא, ואחר-כך בראותו שהיא מתייפחת ליד ביתו של הרופא, הוא חוזר בו מעמדתו המיזוגֶנית כלפיה ולִבּו מתמלא באהבה ובהערכה מחודשות. אשת המסַפּר בסיפור "אל הרופא" דומה לאשת רבי עקיבא, המוכנה לסייע לו בכל מעשיו, ועוזרת לו לעלות לגדוּלה, ובמישור הרעיוני הסמוי היא מקבילה לאותו צד באומה שתורת הסוד והמסתורין תולה בדמותה של רחל אמנו, הלא היא ספירת מלכוּת המכוּנה גם "כנסת ישראל".


על רבי עקיבא מסופר כי בשנים שבהן חי במנותק מאשתו רחל ׁ(בתו של כלבא שָׂבוע העשיר, שהִדיר את בתו מנכסיו לאחר שנתקדשה לרועה עני), נתנוולה האישה ואיבדה מיופיָהּ ומהידורה. היה רשע אחד שקִנטר אותה וזרה מלח על פצעיה, בהזהירו אותה שבעלה לא ירצה בה עתה, משעלה לגדוּלה ויוכל לבחור לעצמו אישה נאה ממנה. כשהגיעו עקיבא ותלמידיו, "נתעטפה והלכה גם היא לקבל פני המורה"15 (והשווּ לכתוב על האישה בסיפור "אל הרופא": "נתעטפה והלכה עמי אצל הרופא"), ובפגישתם כל חששותיה נתבדו: בלב בעלה, שזכר לה את חסד נעוריה ואהבת כלולותיה, התעוררה אהבה מחודשת כלפיה, והם חידשו את ימיהם כקדם. בסיפורו של עגנון, מר אנדרמן והגשר השחור הם המפרידים בין המסַפּר לבין אשתו, והם המשבּשים את הקשר ביניהם ('גשר' ו'קשר' משורשים אחים נגזרו). רק משחוֹצה המסַפּר את הגשר לעבר אשתו, שחצתה את הגשר לפניו, עשוי הקשר בינו לבין אשתו להתחדש.


הד לסיפור אלישע בן אבויה עולה ובוקע גם מן הקטע המדַווח על תמיהתו של המסַפּר בסיפור "אל הרופא" ("מה זה אומר שיבוא עם אביו, כלום אב יש לו למר אנדרמן?"). מדוע הופתע גיבורנו לשמוע שלמר אנדרמן יש אב? את זאת אין הסיפור מפרט. והרי למסַפּר עצמו – שהוא גבר נשוי במיטב שנותיו – יש אב זקן המוטל על מיטת חוֹליוֹ, ומדוע הוא כה מופתע לשמוע שלמר אנדרמן יש אב?! ניסוחהּ של התמיהה ("כלום אב יש לו למר אנדרמן?") מזכיר – כבתמונת ראי – את המסופר על בתו של אלישע בן אבויה ("אחר") שבאה לרבי לבקש ממנו סיוע: "אמרה ליהּ: רבי, פרנסֵני. אמר לה: בת מי את? – אמרה לו: בתו של אחר אני. אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם?והא כתיב 'לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו!' – אמרה לו: זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו" (חגיגה טו ע"ב). כשם שרבי מופתע ותמֵהַּ בשמעו של"אחר" יש בת, כך גיבורנו מופתע ותמֵהַּ בשמעו שלמר אנדרמן יש אב (במישור השתמעות רחב יותר, מובעת כאן התמיהה אם למר אנדרמן – "אחֵר" – יש אב בשמים, שבּו הוא מאמין ושעליו הוא תולה את יהבו).


נחזור ונקשה: מיהו אותו אנדרמן ("אחר") המחזיק את המסַפּר בידו ומעכב אותו מלהחיש רפואה לשני החולים שבביתו? אם האב השוכב בבית על ערש דוויי כמוהו כיהודי הישָן, ההולך ובטל מן העולם, אנדרמן כמוהו כיהודי המשכיל הקוסמופוליטי, המגיע מ"כרכי הים" אל העיר הקטנה והקרתנית שבּה מתרחשת עלילת הסיפור. מושג המַעֲרָב מתגלם כאן בסינתזה של אנגליה ושל צרפת, שהרי נאמר "החזיק בידי וסיפר לי שהוא בא מעיר בורדוי שבאנגליה", ואילו העיר שבּה מתרחש הסיפור היא סינתזה של בוצ'אץ' וירושלים). העיר "בורדו" שבצרפת ידועה ביינותיה המשובחים, וניכּר שאנדרמן – המזכיר באורחות חייו את בני עשיו, שוחרי היין ותענוגות החיים – מתענג מנסיעותיו ברחבי העולם, ואוהב לספר עליהן לזולתו, וכמוהו כ"אחר" שחבַר אל הרומאים. מבלי שהוזמן, הוא מודיע למסַפּר על כוונתו לסייר גם בביתו החדש כאילו היה תייר העולה לרגל למקום מופלא שטרם ראו עיניו כמותו. הַבטחתו לבקר ביחד עם אביו בביתו של המסַפּר "היום או מחר" היא – מן הצד האחד – איוּם חמוּר, שאינו נופל בחומרתו מן המחשבה על העדשים, סמל מנהגי האבֵלות. לעומת זאת, ביקור זה בבית (ובבית הלאומי) צופן אולי בחוּבּו הבטחה לתמורה מבורכת.


אנדרמן מעיד אפוא עליו שזה עתה חזר מאנגליה שבקצה מערב,16 ומתגאה בסידורי הדואר החדשים שהונהגו בעירו הפרובינציאלית של המסַפּר (שהיא כאמור מעשה-כלאיים של בוצ'אץ' ושל ירושלים – עיר שדוֹק של חלום עִוועים פרושׂ עליה). מתברר שעד לתקופת מלחמת העולם הראשונה נשלח הדואר לארץ-ישראל דרך קונסטנטינופול, ולא היו בארץ טלפונים ציבוריים ושירותי דואר תקינים. אחד היעדים הראשונים של המִנהל הצבאי הבריטי לאחר כיבוש ארץ-ישראל היה כינונם של שירותי דואר לאוכלוסייה האזרחית. בשנת 1917, כשבוע לאחר כיבושה של ירושלים מידי העות'מאנים, החל לפעול בה הדואר הצבאי, שסיפק שירותי דואר אמינים.17 בשנת 1920 החליטה ממשלת בריטניה להעביר את ארץ-ישראל לשלטון מנדטורי אזרחי, וכל שירותי הדואר הועברו לידי המִמשל האזרחי.


אנדרמן גאה אפוא בהישגי המנדט הבריטי בארץ-ישראל, כי הוא איש העולם הגדול והדואר – כאן, כבסיפורו של עגנון "פת שלמה" – מסמל את הקשר עם העולם החיצון. גם הרופא ההולך ל"קלוּבּ" מדי ערב מייצג מן הסתם את השלטון הבריטי האחראי לשלום היישוב, ומתרשל בשמירת שלומם של בני "היישוב" (דומה שהבחירה במילה 'קלוּבּ', בה ולא באחרת, מכל המילים המציינות מקומות למִמכר שֵכר מעידה על כך).18לא כך חשים עגנון וגיבורו, שאינם גאים בשלטון הבריטי "הנאור", ולִבּם יוצא דווקא אחר אותו חזן מ"מחזיקי נושנות" שנהג לחבוט בעת תפילת "ומפני חטאינו" את ראשו ברצפת בית המדרש. אשת המסַפּר הולכת אתו לבקש את עזרת הרופא ולהזעיקו, אך נרמז שהתפילה מתוך כוונה גדולה לאל שבמרומים (זו הנרמזת מהופעת החזן המכה את ראשו ברצפה בזמן התפילה) אֶפקטיבית לא פחות מעזרת הרופא. עגנון והמסַפּר, בן דמות דיוקנו, קלועים וכלואים בכף הקלע בין האמונה באל לבין הצורך להיעזר ב"רופא" מפוקפק – בשלטונות המנדט הבריטי (קונפליקט דומה עולה בסיפור "תהילה").


ברומן שירה, המתרחש אף הוא בירושלים של שנות השלושים, ניתן להבין שתמרה, בתו של מנפרד הרבסט, מייצגת את לוחמי האצ"ל, המורדים בבריטים ומוכנים ליטול עליהם את אתגר הריבונות. על תמרה נאמר כי היא שונאת את ההסתדרות אף יותר מאשר את הבריטים ("ברם מעשיה של ההסתדרות מתנקמים בה, כגון כאן, שבמקום מורה מפאי"ת תבוא תמרה, ששנואה עליה ההסתדרות כשני בריטים").19 תמרה מתעמתת עם דעותיו הפציפיסטיות של אביה, איש "ברית שלום", ומטיחה בפניו את משאלתה להשיג "חירות מן האנגלים ומסוכניהם הציונים ומווייצמן ומסוכניו ראשי הסוכנות וראשי מפא"י. בא לו שגץ אנגלי אם ממרתף אפל שבלונדון או מבית לורדים ומרכיב עצמו אלוף לראשינו ומנהיג את עולמנו לפי פקודתו של שקץ אחר ייתכן שכמותו. בעיטה אחת בהם במקום היפה שבהם לזרוק אותם מן הארץ. אמר אבא מנפרד, הערבים רוצים לזרוק אותנו לים ואת רוצה לזרוק את האנגלים. אמרה תמרה, מן הארץ ולא לים, וזה הוא ההפרש שביננו לבין פראי המדבר".20

אמנם בניגוד לאורי צבי גרינברג שפרשׂ את דעותיו הפוליטיות לעין כול, התחבא עגנון מאחורי דמויותיו כמאחורי מסך ומסֵכה. הוא שׂם את הדברים הללו בפי תמרה, בתו של הרבסט, אך ניכּר שבדברים אלה – שבהם בולט יחס הבוז לאנגלים ולאנשי מפא"י המשתפים כביכול אִתם פעולה, כמו גם השנאה ל"פראי המדבר" הערבים – משתקפים עיקרי ה"אני מאמין" הפוליטי של עגנון, זה שקירבוֹ לימים לתנועה למען "ארץ-ישראל השלמה". עם זאת, אין לשכוח שאהדתו של המסַפּר נתונה דווקא לזהרה, אחותה של תמרה, חברת הקיבוץ, המשתייכת להתיישבות העובדת בעלת הערכים הסוציאליסטיים, ומתוך כך היא נמצאת במחנה שהיה בר-הפלוגתא של המחנה הרֶוויזיוניסטי, שאליו משתייכת תמרה. גם בסיפורו "תהילה" מוכיחה תהילה במבטה את השוטר הבריטי שהתעמר בזקֵנה, ומצליחה לגרום לו שישיב לה את השרפרף כדי שתוכל זקֵנה זו להמשיך בתפילתה. מול ערכיה ההֶבּראיסטיים של היהודייה הירושלמית הישישה (ערכי החמלה, החסד ורדיפת הצדק ללא חַת) עומד השוטר הבריטי עם ערכיו ה"הֶלניסטיים", וכולו אומר תאוות שלטון לשמה (כמין הדגמה להנחת היסוד של חיבורו הנודע של פרידריך ניטשה הרצון לעָצמה).


בראשית שנות השלושים חזרו הרוויזיוניסטים והביעו בוז ותיעוב כלפי וייצמן, ואף האשימוהו בשיתוף פעולה עם הבריטים, הגם שבזכות וייצמן הושגה ב-1917 הצהרת בלפור, שבּה הכריזו הבריטים על תמיכתם בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל (אולי מכאן הכרזת אנדרמן על כוונתו לבקר בביתו של גיבורנו "היום או מחר"). בעזרת וייצמן אף הושגה ב-1931 "איגרת מקדונלד", שבּה חזר בו ראש ממשלת בריטניה מסעיפיו המחמירים של "הספר הלבן", ואף-על-פי-כן גרמו הרוויזיוניסטים בקיץ אותה שנה להדחתו של וייצמן מנשיאות התנועה הציונית. אורי צבי גרינברג כתב עליו בביטול: "אך לחזון היקר בארץ-ישראל נוצר רק צל ובבואה, לאותו החזון היקר כי לא עמדו רגלי מנהיג לאחר הרצל על מעינות היהדות העולמית [...] ויצמן פרוזאי מאד-מאד ואין לו כל חלק בחזון".21הרֶוויזיוניסטים ראו באוריינטציה הפרו-בריטית שנתגלתה בצעדיו של וייצמן כעין בגידה באֶחיו. למשך שנים אחדות לאחר ההדחה פרש וייצמן מן הפוליטיקה, הסתגר במעבדתו, התעמק במחקריו ועשה לביתו.22


לפיכך, יש כמדומה מקום להניח שאנדרמן המגיע מאנגליה ומעכב את המספר מלשפוך את מר לבבו לפני הרופא הבריטי, איש הקלוּבּים (המייצג את נציבי ממשלת הוד מלכותה בארץ-ישראל, ועל כן המספר ואשתו הולכים אליו בבקשה שיציל את בני-ביתם) מגלם את דמותו של וייצמן בעל מדיניות ההבלגה, המחזיק את גיבורנו בידו, ואינו מאפשר לו את מרחב הפעולה הדרוש לתגובה. וייצמן לא היה אהוד, אם לנקוט לשון המעטה, על החוגים הרוויזיוניסטים, שראו בו משתף פעולה עם הבריטים, והם גרמו כאמור באותה עת להדחתו מנשיאות התנועה הציונית (במהלך הקונגרס הציוני הי"ז, באזל 1931). המסַפּר, שביקש לעלות לארץ אבותיו הדלה, אך האהובה, כדי לאכול בה בשלווה ובנחת "ארוחת יָרָק", שאינה ניתנת לו בחסדי זָרים, מוצא את עצמו כפוף בארצו שלו לחסדי זרים, וחושש פן יהפכו האפונים עד מהרה לעדשים שהם מאכל אבלות. אנדרמן מגלם לא רק את דמותו של וייצמן, אלא גם את יהודי המערב בכללם, המתרפסים לפני השלטון הבריטי, ורואים באנגלי בן גזע עליון, שעה שעגנון רואה בו "שֵיגץ" שיכור.


אנדרמן אוחז בידו של המסַפּר ואינו מרפה ממנה, שכּן עגנון נמשך אף הוא, למען האמת, אל כל היופי, העושר והקִדמה של ארצות המערב. משיכה זו לא נתפוגגה אצלו מעולם, אף-על-פי שניכּרת כאן אהבה גדולה לאב ולחזן, המייצגים את ערכי "ישראל סבא" – את היהודים "מחזיקי הנושנות" ו"שומרי שלוּמי אמוני ישראל" שמלפני האֶמנציפציה ועליית תנועת ההשכלה – ואת ירושלים הדלה של "תהילה". ההתלבטות בין אנדרמן לבין החזן כמוה כהתלבטותו של עגנון בין הימשכותו אל חוגם של "בעלי הבתים" העשירים, אנשי העולם הרחב (כדוגמת וייצמן, ביאליק וחבריהם "הציונים הכלליים") לבין הימשכותו אל חיי האמונה ואל אישיותו של הראי"ה קוק, שדרש מהנְציב העליון לירות בפורעים, ואמר לו: "מלך אנגלי תרגם פעם את התהִלים שלנו לאנגלית, ותחת שלטון אנגלי שרפו פורעים ספרי תהִלים במקום הקדוש לנו ביותר".


השם "וייצמן" מקורו לוּט בערפל. יש טוענים שהוא אחד השמות המעידים על מקצועו של בעליו (כגון: 'שרייבר' = סופר; 'לרר' = מורה; 'שניידר' = חייט), ופירושו איכר, מגדל חיטה, בגרמנית עתיקה וביידיש עתיקה (ואולי סוחר בחיטים). יש סבורים שהקידומת 'ווייץ' כמוה כ'ווייס' (לבן). גם השם 'ביאליק' פירושו 'לבן', ולפנינו טעם פנים-לשוני להיתוּכם של שני האישים הללו, שכל אחד מהם היה הראש והראשון בתחומו. עגנון, שסירב להפצרת ידידיו לקבוע את משכנו בתל-אביב החילונית, והעדיף את קדושתה של ירושלים, ראה בשניהם נציגים של אותה רוח "ציונית כללית", שראתה ב"עיר העברית הראשונה" עיר מערבית לכל דבר, הבנויה במתכּוּנתן של אודסה ושל פריז – ערים של שעשועים ושל הנאות "הֶלניסטיות" קלות, ולא התיימרה להקים עיר של תורה ושל קדוּשה.


כאמור, לִבּו של המסַפּר נוהה אחר דמותו של החזן, אך בו-בזמן הוא אינו יכול להשתחרר מאחיזת ידו של מר אנדרמן המשכיל שהגיע אל הפרובינציה מ"כרכֵּי הים". מצבו דומה למצבו של הירשל גיבור סיפור פשוט, שנמשך אל בלומה, הנערה העברייה, בת המורה לעברית, אך קשור בעל כורחו למינה העשירה, המשכילה-למחצה והבּוּרה בענייני יהדות, שקיבלה את חינוכה ואת השכלתה בשפה הצרפתית ב"פנסיון" של המינים. עגנון, שזה אך חזר ב-1930 מסיור ממושך במרחב התרבות הגרמני, יודע היטב ששׂומה עליו ללכת אחרי דמותו של החזן (ולהסתפּק, כמאמר ביאליק, ב"ארוחת ירק" דלה בארץ-ישראל), אך מר אנדרמן אוחז בו בחזקה, כי המשיכה אל המערביוּת ואל ערכיה ה"הלניסטיים" אינה מרפה ממנו ומגיבורו. עגנון וגיבורו מתגוררים בירושלים המנדטורית, אך מתרפקים על "סיר הבשר" ועל "השומים והבצלים" של "כרכֵּי הים", ובו בזמן יודעים שבּירות מעטירות אלה עתידות להקיא במהרה את תושביהן היהודיים מתוכָן (ולהפיצם כאותם אפונים שנתפזרו וכאותם עכברים שנוהגים לבוא ולרחרח).


בבית מוטלים לפניו שני חולים. אחד מהם, הנוטה למות, הוא אביו הזקן שעיניו כהו (הרמז המובהק ליצחק, אבי האומה ולעיניו שכָּהו מזוֹקֶן, הופך את המסַפּר, בנו של האב החולה, ליעקב-ישראל). חולה גם אחותו הצעירה של המסַפּר, הנוהגת לפזז על מיטתה, ויש חשש פן תיפול ממנה ותינזק. האִם פיזוזה הוא גם רמז לפזיזותה? עגנון, כמו ביאליק, כתב לא מעט על "הצעירים", אותם "יהודים חדשים" הפועלים מתוך חיפזון ופחז כדי להחיש את הגאולה ובפזיזותם הם מרחיקים אותה (וראו סיפורו "מעשה העז").23 המסַפּר מתלונן על אשתו (המקבילה לרחל אִמנו, אשת יעקב אבינו, ולרחל בת כלבא שׂבוע, אשת רבי עקיבא). זו נהגה אמנם באפונים ברשלנות, וגרמה להם שיתפזרו וחשפה את ביתה לסכנת העכברים, אך ברגע שבעלה רואה אותה מטָה שכם למאמץ הלאומי ומתייפחת לפני בית הרופא, מתגברים בו רגשי האהבה וההערכה כלפיה.


חכמינו נחלקו בשאלה מתי רשאי א