מדוע עכשיו מותר לשיר?
לציון יום הולדתו של המשורר ב-6 במארס
עיון בשיר "זֶמר" מאת אברהם שלונסקי
השיר "זֶמר" (1945) מטובי השירים בליריקה ה"קנונית" של שלונסקי, נעשה ב-1950 גם שיר-זֶמר מוּכּר ואהוב בזכות לחניהם היפים של מרק לברי ושל נחום נרדי. שלונסקי שיקף בו, כשנות דור לאחר התקופה שעשה ב"גדוד העבודה" – ארגון שיתופי שפעל בעמק יזרעאל בשנות העשרים – את עבודתם הקשה של החלוצים בהחייאת העמק ובהפרחת שִׁממותיו.
למקרא השיר עולות שאלות אחדות המבקשות את פתרונן: שלונסקי הצטרף בגיל 22 ל"גדוד העבודה" בקיבוץ עין-חרוד שלמרגלות הגלבוע. בעת חיבור שירו "זֶמר" הוא כבר היה אדם בוגר בן 45 שהתגורר בתל-אביב של שלהי תקופת המנדט, הנהיג חבורת סופרים ועמד בראש הוצאת "ספריית פועלים". מדוע הֶחשה שלונסקי פרק זמן כה ארוך לפני שפנה לחיבורו של שיר-העמק "זֶמר"? מדוע הדגיש בשירו את עבודות הקציר והמִרעה (במישור הפיגורטיבי אמנם), בעוד שאנשי "גדוד העבודה" עסקו בעיקר בייבוש ביצות ובסלילת כבישים? לשם-מה העלה בשירו את הטענה "כִּי שָׁרוּי, מֻתָּר הוּא לִי הַזֶּמֶר"? מה מהותו של האיסור שהוטל על המשורר? מי הטיל אותו ומי החליט שסוף-סוף מותר להסיר את האיסור ומעתה רשאי המשורר לחוש את תחושת השחרור ולשיר את שירו?
פרופ' חגית הלפרין, חוקרת יצירת שלונסקי, הביוגרפית של שלו ומקִימת "אתר שלונסקי", העלתה שתי השערות במבוא לשיר "זֶמר" הכלול באתר שבניהולה: האחת פנים-ספרותית, ולפיה רק מיתרון הפרספקטיבה יכול היה שלונסקי "לבחון את המעשה החלוצי" ולתאר בשיריו את מפעלו של "עם שחזר לשבת על אדמתו"; השנייה חוץ-ספרותית, ולפיה יש להבין את השיר על רקע מועד פרסומו ביום 7.9.1945 כשבועיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, וכדבריה: "נראה שעם תום המלחמה שלונסקי ביקש לחזור לתקופה שסימלה בעיניו יותר מכל את תקומת העם היהודי החוזר לארצו ובונה אותה. בהקשר ההיסטורי של זמן כתיבתו אפשר לראות ב'זמר' גם שיר ניצחון של העם היהודי שממשיך ובונה את ארצו למרות הכול".
גם לענִיוּת דעתי חיבר שלונסקי את שירו "זֶמר" בעקבות ההכרזה על סוף מלחמת העולם, אך דומני שאת עיקר הדחף לחיבורו לא קיבל המשורר מנקודת המוצָא הלאומית-הציונית, הקושרת כתרים להיאחזות העם במולדת, אלא מנקודת המוצָא האוניברסלית הקשורה במדיניות התרבות בעת מלחמה ובעִתות שלום של המתוקנות שבאומות העולם. השאלה שהעסיקה את שלונסקי ואת בני חוגו בשנות מלחמת העולם והשואה הייתה: האם מותר וראוי לכתוב שירה בעת שהתותחים רועמים ובעת שבָּהּ בבתים רבים ישנם אנשים הסופדים למתיהם. להערכתי, שאלה עקרונית זו (שהשפיעה על חיי התרבות ברחבי העולם ובברית-המועצות במיוחד) הקרינה על המציאוּת הלוקלית של "קריית ספר" העברית של ימי ה"יישוב". המענה לשאלה זו עומד לדעתי בבסיס שלפנינו, שהוא שיר-טבע "תמים" ומניפסט פואטי-פוליטי בעת ובעונה אחת.
•
הוויכוח האידֵאולוגי המכוּנה כיום "פולמוס חיי המלחמה" התנהל כידוע בחבורתו של שלונסקי למן ימיה הראשונים של המלחמה ועד לסופהּ. הוא הביא בשנת 1940 לפילוגהּ של החבורה, להצטרפותו של נתן אלתרמן לחוג "מחבּרות לספרות" שבהנהגת ישראל זמורה. להחלטתו זו של אלתרמן לפרוש מן החבורה התלוותה גם החלטה – שנולדה מתוך עֶמדה אופוזיציונית לכללים שקבע שלונסקי – לחבּר מחזורי שירה גדולים המשַׁקפים את ימי המלחמה, את צבעיהם, את צליליהם ואת מראותיהם. תפקידו של האמן בעת כזאת, טען אלתרמן ב"שירי מכות מצרים", הוא לברוא מחומרי המציאות פרח אלמוות, הניבט כעד אילם ואלמותי לגמר המלאכה.
שלונסקי ולאה גולדברג, אנשי האגף ה"שמאלי" של חבורת "יחדיו", הלכו וחידדו באותה עת את זהותם הפוליטית, והחלו פועלים במוצהר כאנשי מפ"ם – מפלגה שטיפחה בשלב זה ברוּבּהּ אוריינטציה פרו-סובייטית קוסמופוליטית, שהעלתה על נס את אֶתוס השלום העולמי וראתה בכל נושא לאומי עניין אֶתנוצנטרי צר-אופקים המביא לידי עוינות ופילוג. המשורר יבגני יבטושנקו הסביר באוטוביוגרפיה שלו שהסובייטים ראו תמיד במשוררים אנשי קרב ומרי, ועל כן הפעילו עליהם צנזורה מחמירה במיוחד, מה גם שהימים היו ימי מלחמה. שלונסקי לא התנגד כמדומה למדיניוּת הצנזורה המחמירה שהפעילה ברית-המועצות על שירת המשוררים. אלתרמן התנגד לה נחרצות, אף ראה בה פגיעה בכבוד האדם וחירותו .
לעומת משוררי "יחדיו", הביעו אנשי "מחברות לספרות", שאלתרמן חָבר אליהם, תמיכה במדיניותו של בן-גוריון, והתמקדו בנושאים הלאומיים דווקא, לרבות נושא יהודי אירופה שנקלעו בימי המלחמה למצב נואש שאין ממנו מוצָא, וכל זאת מבלי להתעלם לרגע מן המציאוּת האוניברסלית הכוללת (ויעידו יצירות כדוגמת "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצרים" שחיבר אלתרמן בשנות המלחמה). בה-בעת טיפח אלתרמן ללא לאוּת את השקפתו האנטי-סובייטית, שביתרה את משפחתו והשאירה רבים ממנה מאחורי "מסך הברזל". הוא עודד ביצירתו לסוגֶיהָ את חופש המחשבה והביטוי, וגילה משטמה כלפי כל שלטון טוטליטרי העורך לנתיניו אינדוקטרינציה וסותם את פיותיהם של אנשי הרוח בעזרת מערכת כללים ואיסורים.
על הוויכוח בדבר כתיבת שירה בעת מלחמה ועל תפקיד הסופר בעת מלחמה שהתלקח כשבוע לאחר פרוץ המלחמה והתנהל בין שני האגפים של חבורת "יחדיו" נכתב לא מעט,1 ועל כן אזכיר את עיקרי הדברים בקיצור נמרץ. כזכור, הייתה זו לאה גולדברג שהציתה את הפולמוס במאמרה "על אותו הנושא עצמו", שפורסם בביטאון "השומר הצעיר" ("דפים לספרות", גיל' 34 – 35, מרחביה 8.9.1939). כאן הכריזה המשוררת שהיא לא תכתוב שירי מלחמה, כי לגבי-דידהּ תפקידו של המשורר בימי מלחמה הוא לקדש את ערכי החיים ולהזכיר לאדם את יפי הטבע והאהבה, ולא להפגישו עם אימי המלחמה ועם כיעור מראותיה. את מאמרה התמים לכאורה והחתרני למעשה, שפתח את הפולמוס, סיימה לאה גולדברג במילים: "אני, בספטמבר 1939, רואה אני חובה לעצמי לצאת אל הספרות בפסוק הפותח, נניח במילים אלו: בבוקר אלול, הים בארצנו שקוף וצונן...".
תגובתו של נתן אלתרמן לא איחרה לבוא. ברשימתו "מכתב על אותו נושא" ("דפים לספרות" של "השומר הצעיר", גיליון 36, מרחביה 22.9.1939) חשף המשורר בעדינות את חולשת טיעוניה של ידידתו (לאה גולדברג התחילה אז לתרגם את שירי "כוכבים בחוץ" לרוסית) ואת הסתירות שבדבריה. אלתרמן כתב על המשוררת ש"יותר משהיא משיבה לשאלה גופא, היא משיבה לשואלים. אבל השאלה בעינה עומדת. הרי היא עצמה מודה, שיש שירי-מלחמה ויש שירי-מלחמה".2 בניגוד לדעה שאין לכתוב שירת מלחמה, הביע אלתרמן את דעתו שגם בזמן מלחמה על המשורר לומר את דברו, כי כל שירה היא בת זמנה ועשויה מחומרי החיים הקונטמפורניים, לרבות זַוועות המלחמה. גם שיר מלחמה עשוי להיות "אנדרטה ספרותית לדורות", כגון שירת דבורה או קינת דוד. לדברי אלתרמן, "חובתו של הסופר, כל ימות השנה, היא לכתוב ספרות טובה. וזו חובתו גם עכשיו [...] כחובת בית היוצק לברזל הטוב. כחובת הזורע לדגן הטוב. והספרות הטובה אינה אם חורגת לשום שיר משיריה. אף לא לשירי המלחמה".3
עד מהרה הצטרף גם שלונסקי לוויכוח, ודבריו חיזקו את עמדת שותפתו לחבורה, למפלגה ולהוצאת הספרים "ספרית פועלים", אף הרחיקו לכת ממנה. במאמרו "פיקוח נפש" ("דפים לספרות" של "השומר הצעיר", גיל' 41 – 42, מרחביה 1.10.27.39) הציג שלונסקי עמדה מוקצנת משל לאה גולדברג וטען כי הזמן הוא זמן של "פיקוח נפש דוחה שבת", של חול מוחלט, של אי התרוממות הנפש, של חולי-חולין המכסים על הכול, וכדבריו: "אין לומר שירה בפירוש: אסור לומר שירה לעת כזאת! כשם שאסור לנגן בביתו של אבל. כשם שאסור להדליק אור בעיר נצורה. כי צו ההתגוננות הוא: ההאפלה". כמובן, יש מקום ל"שיר של יום", שאינו מעמיק ואינו מרחיק, ל"פיוטי הזדמנות", החולפים יחד עם מה שגרם להם, אך אין מקום לשירה "קנונית" המשַׁקפת את ימי המלחמה. דבריו רמזו לאלתרמן שמותר לו להמשיך לכתוב שירים ז'ורנליסטיים בני-חלוף או פזמונים שתפקידם להעצים את רוח-הקרב של הלוחמים ולעודד בקִרבם ערכי סולידריוּת ורֵעוּת, אך אסור לו להגיב בשירתו ה"קנונית" על ימי המלחמה ולהביע בהם את עמדתו.
אכן, מכאן נפרדו הדרכים: נתן אלתרמן בחר שלא להטות אוזן למצווֹת "לא תעשה" שיצאו מבית-מדרשו של שלונסקי, ופנה לחיבור יצירתו "שמחת עניים" (1941), שהיא מן הפסגות הנישאות ביותר של השירה העברית-הישראלית. לדעת פרופ' עוזי שביט, שהקדיש לחקר "שמחת עניים" את ספרו "לא הכול הבלים והבל" (2007), זוהי היצירה הגדולה ביותר מכל היצירות שנכתבו על המלחמה במהלך שנות המלחמה, ולא בספרות העברית בלבד אלא בשירתו של העולם המערבי כולו.
לימים תיאר אלתרמן את התקופה הזאת, שבָּהּ התנתק מחבורת "יחדיו", בשירו הקצרצר והמאופק "נתפרדה החבילה" (בתוך ספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ" משנת 1965) שבּוֹ הִרהר, בחיוך ובדמע, על הפילוג שחל בחבורת שלונסקי מסיבות אישיות ואידֵאולוגיות ואת הפילוג שחל בתנועה הקיבוצית בין תומכי מפא"י לתומכי מפ"ם: "אִישׁ עִם עֶרֶב הִבִּיט / וְהִרְהֵר: אָנָה בָּאוּ רֵעִים / לֹא הַמָּוֶת, אָמַרְנוּ, יַפְרִיד, / אֲבָל הִפְרִידוּ הַחַיִּים".
אברהם שלונסקי ולאה גולדברג אכן השתדלו שלא לחבּר שירי מלחמה והסתפקו בליריקה אישית שאין בה מאותות הזמן. כך היה מקובל באותה עת גם בברית-המועצות: הסובייטים התירו שירי תעמולה ופזמונים המעלים את המוראל, כגון "את חכי לי ואחזור" של קונסטנטין סימונוב, ולא מפתיעה היא העובדה ששלונסקי הוא שתרגם את השיר הזה לעברית. במאמרו התיר שלונסקי לכתוב שירה ז'ורנליסטית קלה ופזמונים. המילים "אסור" ו"מותר", המשקפים את הדעה שרווחה אז בברית-המועצות, חזרו שוב ושוב באותו פולמוס-של-קולמוס שהעסיק את המודרנה התל-אביבית בימי המלחמה.
לאה גולדברג, למשל, כתבה במאמרה הנ"ל שבעת מלחמה המשורר "אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק הֶתֵּר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה". ובתשובתו ענה לה אלתרמן, כי לשירה הטובה יש גילויים רבים: "'וכך מותר'. עליהם נכתבים 'שירי אהבה', נכתבים גם 'שירי מלחמה'".
בשירה "האוּמנם", שיר שנכתב ב-1944 בימיה הקשים ביותר של המלחמה, דומה כי רוח התקופה חִלחֲלה מִפּעם לפעם לתוך הליריקה האישית המנוסחת בלשון "אני", בתיאור השלפים הדוקרים את רגלי האני-המשוררת בלכתה בשדה (שדה הלחם? שדה המלחמה?). גם בו עשתה המשוררת שימוש במילים של איסור והיתר: "וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ, / וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב". ובדבריה יש "התכתבות" סמויה עם דבריו של אלתרמן, ידידהּ הפואטי ויריבהּ הפוליטי.
לאותו שדה סמנטי של קודקס החוקים הזה המכתיב כעין תקנות לעת חירום, שיש בהן ציווּיי "מותר" ו"אסור", שייכות גם מילות שירו של שלונסקי "זֶמר":
לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים יָרְדָה לִכְרֹעַ,
לֹא דַּבֶּשֶׁת הִיא אֶל מוּל כּוֹכָב.
זֶה הָרִים, הָרִים שֶׁבַּגִּלְבּוֹעַ,
הֲרָרִים צוֹפִים אֱלֵי מֶרְחָב.
הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ,
שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים.
הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ,
שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים.
שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ
שׁוּב כְּאָז מוּל סַהַר זֶה וּתְכוֹל.
שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבּוֹעַ
וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.
כִּי שָׁרוּי, מֻתָּר הוּא לִי הַזֶּמֶר,
כִּי צִיּוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה.
כִּלְרוֹעִים בְּחַג שֶׁל גֵּז הַצֶּמֶר
לָנוּ הַתַּגְמוּל
וְהַתְּרוּמָה.
שׁוּב כְּאָז לָבָן הוֹלֵךְ הַסַּהַר
וּמוֹשֵׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל.
שׁוּב כְּאָז הַלֵּב פּוֹתֵחַ שַׁעַר,
וְנִדְמֶה לָעַד לֹא יִנָּעֵל.
אֵיךְ הַיּוֹם קְסוּמִים וְלֹא מִיַּיִן
שַׁבְנוּ הֵנָּה בַּמִּשְׁעוֹל הַלָּז
לְחַדֵּשׁ לֶכְתֵּנוּ אֶל הָעַיִן,
לְפַעֵם שִׁירֵנוּ מִנִּי אָז.
ובמאמר מוסגר: בפרסום הראשון ב"על המשמר" חתם את השיר הבית השלישי מן הנוסח שלעיל, ואילו הבית השלישי היה בנוסח שונה: "הֵם זוֹכְרִים, זוֹכְרִים עוֹד... וַאֲנַחְנוּ, / הַאִם שׁוּב נִמְלָא רֹאשֵׁנוּ טַל / וְלִבֵּנוּ זֶמֶר? אוֹ שָׁכַחְנוּ / אֶת אֲשֶׁר לִשְׁכֹּחַ לֹא נוּכַל?".
לפנינו לכאורה שיר טבע צוהל ואופטימי, שדוברו מעלה בזיכרונו את ימי העמל הקשים, אך מלאי הסיפוק, שעשה עם חבריו החלוצים בעמק, ובעקיפין מהרהר איך הפכה הקללה לברכה: הרי הגלבוע שקוללו בקינת דוד עומדים עתה מול עמק-ברכה, פורֶה ומניב. לאמִתו של דבר, השיר "זֶמר" הוא, במקביל, גם שיר פוליטי שאינו נענה לשגרת המוסכמות, ושובר אותן אחת לאחת.
השיר פותח בתיאור הנוף על דרך-השלילה ("לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים [...] לֹא דַּבֶּשֶׁת הִיא") תוך הפעלת תחבולת ה"לִיטוֹטֶס" (litotes),4 שאותה הפעיל ביאליק בפתח שירו הידוע "מֵתי מִדבּר" ("לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה, / לֹא כְבוֹד הַבָּשָׁן וּמִבְחַר אַלּוֹנָיו שָׁם נָפְלוּ בְאַדִּיר"). תחבולה זו, האופיינית לאֶפּוֹס ההומֶרי, נועדה להבהיר באמצעות מילות השלילה את מהותו וצביונו של האובייקט המתואר. למעשה, שלונסקי אומר לקוראיו: אם חשבתם שהמראה הקמור המשתקף אליכם באופק הוא דבשת של גמל, דעו לכם שזהו מראהו של הר הגלבוע (שלונסקי כינה את הגלבוע בלשון רבים ככתוב בקינת דוד "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ"). ואולם, אִזכּוּרוֹ של הגמל, שהוא חיה מִדבּרית שאינה אופיינית לנופיו של עמק יזרעאל, נתבקש כאן לשלונסקי מסיבות אחרות, שעליהן נעמוד בהמשך.
לפי שירו של שלונסקי, שהוא שיר של "עולם הפוך", לא המשורר-החלוץ זוכר את הנוף, אלא הנוף זוכר אותו ואת חבריו החלוצים שנטו את אוהליהם בעמק ("הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ"). ואולם, ההרים אינם זוכרים את את הבערת השדות ואת הקרבנות הרבים, שגבו המאורעות בכבישי העמק (על הצתת השדות בידי הערבים שר אלתרמן בשיריו המוקדמים, שלא כונסו בספריו, ועליהם כתב עמנואל הרוסי בפזמונו "שיר ערש": "בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן..."). שלונסקי השתמש במושגי הקרבנות והבערת האש ובתמונותיהם במגמה הפוכה וחיובית: כבמטפורה לדבֵקוּתם של החלוצים במטרתם ולהתלהבות שגילו בשירי-הזמר ובמחולות ההורָה שלהם אחרי יום עבודה מפרך ("הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ, / שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים").
ואין אלה הפרדוקסים והמהפכים היחידים ששיבץ שלונסקי בשירו: בשנת יובל כידוע אין מעבּדים את האדמה, ואילו כאן – בשירו "זֶמר" – התנער שלונסקי מכל האיסורים, וכמו הכריז ש"הכול מותר". מדובר בשיר על תגמול שמקבל החלוץ בעקבות זריעת האדמה, אף מדובר בו על איסוף הצמר בחג הגז.
וגם הלשון מהפכת את השימושים הטבעיים שלה. הנה, על אוהליהם הלבנים של החלוצים נאמר: "שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים". תיאור פָּציפיסטי זה עומד בניגוד לתיאור המיליטריסטי של המילים האלה בתנ"ך ("וַיֹּסִיפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים וַיִּפְשְׁטוּ בָּעֵמֶק"; דבהי"א יד,יד). גם תיאורם המואנש של ההרים הנחלצים מן הסטטיוּת חסרת-השינוי שלהם ויוצאים במחול עם החלוצים ("עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבּוֹעַ / וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל") בנוי על הפסוק "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט", המציג את יציאתם של ההרים מן הסטטיוּת שלהם כקללה, ולא כברכה.
ובכלל, כל קללה הופכת בשיר "זֶמר" לברכה, כבדברי המשורר ביומנו שבהם דימה את הטופוגרפיה של הרי הגלבוע "לדבשת של גמל או לחמורו של בלעם שהפך את הקללה לברכה". גם אלתרמן הראה בשיר-ההִמנון "המִגדל הראשון" שחיבר בשנת 1939 לתל-עמל, קיבוצה של אחותו לאה להב איך הפכה הקללה התנ"כית לברכה. מילותיו של אלתרמן, המאנישות את תל-עמל בדמות דבורה הנביאה: "בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי [...] לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ 'אַל מָטָר' / וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – 'אַל נֶפֶשׁ'", רומזות – כמו מילותיו של שלונסקי בשירו "זֶמר" – לקללה הנודעת של אצ"ג, שהסעירה את ה"יישוב" ואת קריית-ספר העברית. כזכור שילח אורי-צבי גרינברג קללה באנשי קיבוץ משמר העמק בגין מדיניות ההבלגה שאותה נקטו נגד הפורעים הערביים בימי המאורעות: "אַל טַל בְּהָרַיִךְ, אַל עֵץ וְאַל טַף".5 דומה שבדבריו על "הָרִים שֶׁאָמְרוּ 'אַל מָטָר' [...] שֶׁהִגִּידוּ – 'אַל נֶפֶשׁ'" רמז אלתרמן בסרקזם לאצ"ג גרינברג ["הר ירוק"], שהשתמש בקללה המקראית ששולחה בגלבוע הצחיח.
שירו של שלונסקי אוניברסלי יותר מאשר יהודי-ציוני, וזאת חרף מבחר המילים מן המקורות העבריים הקדומים. הוא נכתב עם הפנים לקברניטי מפלגתו בעלי האוריינטציה הסובייטית. המילה "מותר" בכפל משמעיה (ניתנה הרשות לעשותו; משוחרר מן הכבלים) שאותה שילבה לאה גולדברג בשירה-פזמונהּ "האוּמנם?" בשנת 1943 שולבה גם בשירו-פזמונו של אברהם שלונסקי "זֶמר" שהתפרסם בשנת 1945: "כִּי שָׁרוּי, מֻתָּר הוּא לִי הַזֶּמֶר, / כִּי צִיּוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה".
שלונסקי השתמש במושגים "שרוי" ו"מותר" ששניהם מלמדים על היתר המצויים בתפילות יום הכיפורים ואצל חז"ל. הרמב"ם אסר לשיר ולשמוח לאחר חורבן הבית, ואילו שלונסקי מתיר את האיסור, ומרשה לכל אדם היוצא מגיא-ההרֵגה של ימי המלחמה לשוב ולשמוח את שמחת התקומה ואת שִׁיבתם של ימי השלום והיצירה.
ודוק, שלא כבמזמור תהלים קכ"ו המנבא: "בְּשׁוּב ה' אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן [...] הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ", כאן מדובר על הפרחת השממה: "צִיּוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה". שלונסקי בעל ההשקפה הקוסמופוליטית, שדרש לא רק בגנותם של שירי המלחמה אלא גם בגנותם של שירי המולדת שכָּתבו משוררי העלייה השנייה המיר כאן – מעשה לשון-נופל-על-לשון – את "צִיֹֹּון" ב"צִיּוֹת" (על בסיס פירוש רש"י לישעיהו לה, א: ""מִדְבָּר וְצִיָּה" – ירושלים הקרויה צייה וציוֹן הקרויה מִדבּר"). ברי, שלונסקי לא היה מוסיף את המילה "ציוֹן" לשירו. מילה "מסומננת" (marked) כזו לא התאימה לפואטיקה בעלת העמימות הסימבוליסטית של שלונסקי שאינה נוקבת בנושאים גלויים ומפורשים. היא גם לא התאימה מן הבחינה האידִאולוגית לשלונסקי האוניברסליסט, המתרחק על-פי-רוב מנושאים הדורשים הזדהות עם ענייני הלאום. את התלכדותם של הנושא הלאומי והנושא האוניברסלי מבטא אצל לאה גולדברג האקורד המסיים של השיר "האוּמנם?" ("כְּאַחַד הָאָדָם"), כינוי שאין בו בידול לאומי, דתי או מִגדרי. אצל שלונסקי מתבטאת האוריינטציה הפרו-סובייטית בדרכים שונות: בהחלפת המילה "צִיֹֹּון" ב"צִיּוֹת", באזכור סִמלי הגמל והסהר ובאי-אִזכּוּרם של מעשי האיבה של ערביי ארץ-ישראל בימי המאורעות.6
הידרשותו המרומזת של שלונסקי מנוכחותם של ערביי הארץ מתבטאת לא רק באִזכּוּרם של הגמל והסהר, אלא גם בחלוקתה המרומזת של החקלאות בארץ לענף גידולי החיטה ולענף הצאן והמִרעה (העבודות המתוארות בשיר נחלקות בין המתיישבים החקלאים אנשי-הקבע לבין הבדווים הנוודים). אלתרמן יכול היה לבחור בבעל-חיים אחר פרט לגמל, שאינו מתאים במיוחד לנופי העמק והגלבוע, אך בחר במילה שמקורהּ בערבית; מילה היוצרת משחק מילים עם "הַתַּגְמוּל וְהַתְּרוּמָה". כמי שנודע בכשרונותיו של לוליין מילולי, יכול היה שלונסקי להשתמש, מעשה-לשון-נופל-לשון בצירוף המילים "הַתְּמוּרָה וְהַתְּרוּמָה", אך הוא העדיף את המילה "תַּגְמוּל" הגזורה מאותו שורש של ה"גמל".
ובכלל, המילה "גמל" שייכת לאותן Wanderwörter (מושג המקובל בלינגוויסטיקה הגרמנית, ועניינו: מילים הנודדות משפה לשפה ומתרבות לתרבות), כדוגמת המילה המקראית "אֵיד" (אסון, חג), הקשורה למילה "עִיד" שבמקורות האסלאם ולמילה "Ide" בשפות ההודו-אירופיות. בערבית המילה "גמל" נקשרת ב"jamala" ("לשאת משאות"), בארמית צורתה היא "גמלא", ביוונית עתיקה צורתה היא "kamelos", באנגלית היא "camel", בצרפתית עתיקה "chamel" ובצרפתית מודרנית "chameau"). גם המילים "יובל" ו"קרן" המשולבות בשיר הן מאותן Wanderwörter ("מילים נודדות"). ה"יובל" הוא ה-jubilaeus הלטיני, ה-jubilee האנגלי וה-jubilé הצרפתי. ה"קרן" – אותה בליטה קשה דמויית עצם על ראש הבהמות – נקשרת במילים המשמשות בהוראת "כתר" בלשונות רבות (ה-corona הלטינית, ה-crown האנגלי, ה-corone הצרפתי, ועוד). שלונסקי בעל השקפת העולם האוניברסלית חיפש ומצא מילים בעלות ממדים אוניברסליים המשמשות בלשונות רבות, אפילו הן זרות זו לזו ומרוחקות זו מזו.
שירו "זֶמר" הוא לענ"ד בראש וראשונה שיר החוגג את בוא השלום בסופן של שש שנות מלחמה (1 בספטמבר 1939 – 2 בספטמבר 1945) ואת שובהּ של תקופה חסרת אילוצים, איסורים ומגבלות הנחוצה למשורר כאוויר לנשימה. שיר זה הוא אפוא בעיקרו של דבר שיר אוניברסלי, אך בתוכו מצויה בכל-זאת הנקודה היהודית. המילים "קְסוּמִים וְלֹא מִיַּיִן" שבבית האחרון, המבוססות על הניב "שיכור ולא מיין", שולחות הפסוק "שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן" (דברים לב, כו-כז) ואל אחת מנבואות נחמה הנודעות שגם בה מכוּנה האומה "עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן" (ישעיהו נא, כא). נבואת הנחמה של ישעיהו הנביא קוראת לאומה להתנער מעפר, לפַתח את המוסרות שהונחו על צווארה ומבטיח לה שמעתה ואילך "הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ-כָף" (שם נה, יב). גם שלונסקי מבטיח שמעתה – עם צאת העם והעולם מתקופה של הֶרג והֶרס, איסורים וסוֹהַר – עתיד הגלבוע לצאת במחול, וניתן יהיה לשוב ו"לְחַדֵּשׁ לֶכְתֵּנוּ אֶל הָעַיִן, / לְפַעֵם שִׁירֵנוּ מִנִּי אָז" – גירסה חילונית ומודרנית לפסוק: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא).
בעיניי, בעיקרו אין שירו הקוסמופוליטי של שלונסקי "זֶמר" שיר על תקומת העם בארצו ועל שיבתו אל העמל הפרודוקטיבי בשדות העמק, או על שובם של זיכרונות רומנטיים על "גדוד העבודה" שחיכו שנות-דור לשובם ולהחייאתם, אלא שיר על סופהּ של המלחמה ועל שוּבָהּ של היכולת הפיוטית של המשורר למצוא את פורקנו ולשיר את שירו. יותר משזהו שיר על התנובה החקלאית הצפויה לעם בשדות-העמק ובאֲפָרי-המִרעה, זהו שיר-צהלה על התנובה הפיוטית הצפויה לעם ולעולם עם יציאתה של התרבות מתא-הסוהַר ומבית-האיסורים שבהם הייתה כלואה כל שנות המלחמה.
הערות:
על פולמוס שירי המלחמה כתב לראשונה טוביה ריבנר, בספרו לאה גולדברג: מונוגרפיה, תל-אביב 1980, עמ' 69 – 75. בהקשר האלתרמני הובאו הדברים לראשונה על-ידי מנחם דורמן שתיעד את פולמוס שירי המלחמה, בפרק (שלא פורסם) מתוך הביוגרפיה שחיבר על אלתרמן ("אל לב הזמר", תל-אביב 1986). פרק זה פורסם במאמרו של מנחם דורמן "פולמוס" (הביאה לדפוס: זיוה שמיר), "מאזנים", כרך סד, גיל' 8 (ניסן תש"ן; אפריל 1990), עמ' 47 – 48. לאחר מכן הפך נושא הפולמוס סביב שירי המלחמה לנושא קבוע בחקר אלתרמן.
ואכן ל"ג הכלילה במאמרה אמיתות רגשניות, אך בנליות ומובנות מאליהן, שאינן מבהירות את הסיבות שבגללן אסור לכתוב שירי מלחמה: "אני מאמינה כי נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר. אני מאמינה שהגוף החי [...] חשוב לחיים אלה מכל הגוויות של ההרוגים (ואפילו הם גיבורים) בשדה הקטל. [...] משום שאדם חי – המסוגל לחשוב, לאהוב, לשנוא, לשנות סדרי עולם – ערכו רב יותר מערכם של כל החפצים הדוממים .ולעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר". על המשפט האחרון של לאה גולדברג, שאין מיותר ובנלי ממנו, העיר אלתרמן בהומור חסר זדון, ש"אולי רק הטנקים עצמם יכולים להתנגד לדבריה אלה".
עוזי שביט איתר חוליה לא-מוּכּרת בשלשלת התגובות של פולמוס שירי המלחמה – תגובתה של לאה אלתרמן-להב. אחותו של המשורר השתייכה אמנם לקיבוץ תל-עמל של "השומר הצעיר", אך פרסמה בעיתון "השומר הצעיר" (גיליון 36, מרחביה 22.9.1939) מאמר שבּוֹ הצדיקה את עמדתו של אחיה והתנגדה לעמדתה של לאה גולדברג ("ייתכן מאוד כי בימינו אלה ייכתבו גם שירי מלחמה, פשוטם כמשמעם, כי אותו היֵצר העמוק המעלה על הכתב את העץ הפורח, יכול להעלות על הכְּתב גם את שירת הטנקים"). ראו: עוזי שביט, "לא הכול הבלים והבל", תל-אביב 2008, עמ' 16.
לִיטוֹטֶס (Litotes) היא תחבולה רטורית של לשון-עקיפין המשתמשת במילות שלילה (negation), כגון: "לא", "לאו דווקא", נטיותיה של המילה "אין" וכד', אך לא במילות ההפכים (antonyms). לדוגמה: במקום לדבר בשבחו של פלוני ולומר שהוא בחור טוב, אומרים עליו על-דרך ה"ליטוֹטֶס" שהוא אינו בחור רע. טועים הם המשתמשים במושג זה לציוּן כל אמירת שלילה, כי הפיגורה הקרויה "ליטוטס" משתמשת בשלילה כדי לחתור אל אמירה חיובית, או כדי להבחין בין שתי תופעות דומות שאינן זהות חרף הדמיון שביניהן (כמו בפתח השיר "זֶמר").
ראו: "ספר הקטרוג והאמונה", תל-אביב תרצ"ז, עמ' קמא
שלונסקי הפָּציפיסט, שדגל במדיניות ההבלגה, מנה בשירו-פזמונו "מה איכפת?" שנכתב בתקופת "גדוד העבודה" את כל קשייהם של החלוצים, אך בחר להעלים ולהבליע את הקושי בה"א הידיעה שעמד בפניהם ובפני כל "בני היישוב" – את "המאורעות" (כך כינו ב"לשון נקייה" את מעשי ההרג שביצעו ערביי הארץ, את שרפת השדות והיערות ואת הפגיעה בעורקי התחבורה ובקווי הטלפון והנפט).