ואין אות אם הוא חי או ירוּי

לציוּן יום פטירתו של המשורר החל ב-10 בנובמבר

על שירו של ארתור רמבו "הנרדם בגיא"

( פורסם בעבר בגירסה קצרה יותר באתר www.literatura.co.il שכבר אינו זמין )

כותרת רשימה זו "מתכתבת" עם שירו של אלתרמן "מגש הכסף" מימי מלחמת העצמאות. שירו הפציפיסטי של רמבו נכתב, באוקטובר 1870, לפי הרישום שעל כתב-היד ששרד. ארתור רמבו נודע בהומניזם שלו ובחתירתו המתמדת לשלום. שיר זה – "הנרדם בגיא" – שהמשורר היה בן שש-עשרה בלבד כשחיבּרוֹ, מבטא בכאב את הבזבוז המשווע שבמותם של עלמים עוּלי ימים למען השגת מטרותיהם של מנהיגים חסרי מצפון.

שיריו של רמבו הושפעו משיריהם של ידידיו הבוהמיאנים, והשפיעו עליהם. במיוחד ניכרת זיקה הדדית עם המשורר הסימבוליסט פול ורלן, שפרש על רמבו את חסותו (ולימים ניסה להתנקש בחייו כשניסה בן החסות הצעיר לעזוב את מעונם המשותף).

בשנה שבָּה חיבר רמבו את "Le dormeur du val" הוא איבד את מורו האהוב, שיצא ללחום במלחמת צרפת ופרוסיה. מותו בקרב של מורהו גרם לנער טראומה קשה, שבעקבותיה ברח ארתור מביתו, התנתק ממשפחתו וחי חודשים ארוכים במערה בחיק הטבע. השיר כתוב במתכונת סדורה של סונטה, אך הוא מבטא מצב נפשי כאוטי ולכן הסדר המופלג שבּוֹ מטעה ומתעתע.

השיר פותח בתיאור טבע "הרמוני", ומטעה את הקורא להאמין כי לפניו מנוחת הלוחם בחיק הטבע. עד מהרה מתברר כי השדה ושדה הקרב, עריסת העולל החולה וערשו של המת מוקף הדמעות, הפרחים שבטבע והפרחים של זרי הזיכרון על קברי החללים, פרחי הסיפן וכלי הקטל והמלחמה, מנוחת הלוחמים והמוות שאין ממנו תקומה – כל אלה הופכים בשיר למקשה אחת. "הנִקבה" (trou) שבבית הראשון הופכת ל"נקבים" (trous) – לנקבי הכדורים שפילחו את חזהו של הלוחם, או לנקבי הפצעים שפצע בו הסיף (הדומה לפרחי הסיפן). הנועם של הרושם הראשון רק מעצים את הזוועה - זוועת הגילוי שלפנינו גווייה.

חרף המתכונת הסדורה של הסונטה (החורזת אבאב; גדגד; ההו; זזו) והנימה ההרמונית שלו, לפנינו שיר סבוך ודיסהרמוני, המשקף את הכאב ואת הכאוס של המלחמה. אף שיסודו של שיר זה בחוויות אוטוביוגרפיות (מותו של המורה הצעיר, ההתבודדות בנִקבה שבחיק הטבע), הוא ממריא אל מחוזות מיתיים אין-סופיים, מתוך הומניזם המגַנה את המלחמות שיוזמים המדינאים:

Le dormeur du val / Arthur Rimbaud

C'est un trou de verdure où chante une rivière

Accrochant follement aux herbes des haillons

D'argent; où le soleil, de la montagne fière,

Luit: c’est un petit val qui mousse de rayons.

Un soldat jeune, bouche ouverte, tête nue,

Et la nuque baignant dans le frais cresson bleu,

Dort; il est étendu dans l'herbe, sous la nue,

Pâle dans son lit vert où la lumière pleut.

Les pieds dans les glaïeuls, il dort. Souriant comme

Sourirait un enfant malade, il fait un somme:

Nature, berce-le chaudement: il a froid.

Les parfums ne font pas frissonner sa narine;

Il dart dans le soleil, la main sur sa poitrine,

Tranquille. Il a deux trous rouges au côté droit.

הישֵן בגיא / ארתור רמבו

בְּנִקְבָּה שֶׁבַּגַּיְא לוֹחֲשִׁים מֵי פְּלָגִים,

עַל עָלָיו מְפִיצִים רַצֵּי כֶּסֶף,

וּמֵעַל לַפִּסְגָה הַגֵּאָה מְדַלְּגִים

צַפְרִירֵי הָאוֹרָה עַל הָעֵשֶׂב.

וַעֲלֵי עֲרִישָׂה רַעֲנַנָּה, יְרֻקָּה,

בְּמַדָּיו, פִּיו פָּעוּר, שׁוֹכֵב עֶלֶם,

מְסֹכָך בְּעַלְוָה עַד צַוָּאר וְרַקָּה,

גּוּף מָתוּחַ וְעוֹר צַח כַּחֵלֶב.

נָח, רַגְלָיו בֵּין פְּרָחִים, וּשְׂחוֹק יֶלֶד תָּמִים

מְחַיֵּךְ בְּחָלְיוֹ: אָנָא טֶבַע חָמִים

אֶל לִבְּךָ נָא אַמְּצֵהוּ, הוּא קַר.

נְחִירָיו לֹא יַרְעִיד רֵיחַ בֹּשֶׂם עָרֵב

הוּא יָשֵׁן בַּחַמָּה, וְיָדוֹ עַל הַלֵּב,

שְׁנֵי נְקָבִים בִּימִינוֹ, דָּם נִגָּר.

( מצרפתית: זיוה שמיר)

תמונה משנת 1854 של הצייר הצרפתי גוסטב קורבה (Courbet)

שכותרתה "האיש הפצוע" (L'homme blessé)