To his Coy Mistress / Andrew Marvell

To his Coy Mistress

Andrew Marvell (1621-1678)


Had we but world enough, and time,

This coyness, lady, were no crime.

We would sit down and think which way

To walk, and pass our long love's day;

Thou by the Indian Ganges' side

Shouldst rubies find; I by the tide

Of Humber would complain. I would

Love you ten years before the Flood;

And you should, if you please, refuse

Till the conversion of the Jews.

My vegetable love should grow

Vaster than empires, and more slow.

An hundred years should go to praise

Thine eyes, and on thy forehead gaze;

Two hundred to adore each breast,

But thirty thousand to the rest;

An age at least to every part,

And the last age should show your heart.

For, lady, you deserve this state,

Nor would I love at lower rate.

But at my back I always hear

Time's winged chariot hurrying near;

And yonder all before us lie

Deserts of vast eternity.

Thy beauty shall no more be found,

Nor, in thy marble vault, shall sound

My echoing song; then worms shall try

That long preserv'd virginity,

And your quaint honour turn to dust,

And into ashes all my lust.

The grave's a fine and private place,

But none I think do there embrace.

Now therefore, while the youthful hue

Sits on thy skin like morning dew,

And while thy willing soul transpires

At every pore with instant fires,

Now let us sport us while we may;

And now, like am'rous birds of prey,

Rather at once our time devour,

Than languish in his slow-chapp'd power.

Let us roll all our strength, and all

Our sweetness, up into one ball;

And tear our pleasures with rough strife

Thorough the iron gates of life.

Thus, though we cannot make our sun

Stand still, yet we will make him run.


לאהובתו החומקנית / אנדרו מארוול


לוּ אַךְ הָיוּ לָנוּ מֶרְחָב אֵין קֵץ וּפְנָאי

יָכֹלְתְּ, גְּבִרְתִּי, לַחֲמֹק מִמֶּנִּי עַד בְּלִי דַּי.

יוֹשְׁבִים הָיִינוּ וּמְחַשְּׁבִים כֵּיצַד

נַנְעִים יוֹם אֲהָבִים אָרֹךְ. הָיִית לְצַד

הַגַּנְגֶּס מְלַקֶּטֶת פִּטְדוֹת

וּשְׁלַל אַבְנֵי סַפִּיר, וַאֲנֹכִי לִגְדוֹת

הַהַמְבֶּר קִינָתִי שׁוֹפֵךְ. הָיִיתִי אוֹהֲבֵךְ

עוֹד מִקַּדְמַת דְּנָא, וְאַתְּ לְאֵל יָדֵךְ

הָיָה, לוּ אַךְ רָצִית, לָנוּס מִמֶּנִּי עַד

אֲשֶׁר יֵצְאוּ כָּל יְהוּדֵי תֵּבֵל לִשְׁמָד.

אַהֲבָתִי נְטוּלַת הַיְצָרִים הָיְתָה תּוֹפַחַת

כְּמַמְלָכָה רַבַּת הֵקֶף, אַט וּבְנַחַת,

יוֹבֵל הָיָה נִדְרָשׁ לִדְרֹש בְּשֶׁבַח

יוֹנֵי עֵינַיִךְ וְחַגְוֵי הַמֵּצַח

כֶּפֶל כִּפְלַיִם - לְכָל עֹפֶר אַיָּלִים,

וּלְכָל הַשְׁאָר - שְׁנוֹת עַד, לְאֵין גְּבוּלִין.

עִדָּן עַד כָּל אֵבָר יָסִיר סוּתוֹ

וְעִדָּנִים עֲדֵי לִבֵּךְ אֶת כָּל כְּסוּתוֹ.

כִּי לָךְ יָאָה, גְּבִרְתִּי, הַתִּפְאָרָה

וּבְדִידֵךְ לֹא אֶהְיֶה מוּכָן לְשׁוּם פְּשָׁרָה.

אַךְ בְּעָרְפִּי תָּמִיד נוֹשְׁפִים

רִכְבֵּי הַזְּמַן הַמְכֻנָּפִים

וּמוּל עֵינֵינוּ הַנְּשׂוּאוֹת

עַרְבוֹת הַנֶּצַח, מַשּׁוּאוֹת

עוֹלָם, יָפְיֵךְ לָעַד לֹא יִשָּׂרֵד

וּבְגַל קִבְרֵךְ לֹא יְהַדְהֵד

שִׁירִי. רִמָּה תְּהֵא קוֹסֶסֶת

אֶת תֻּמָּתֵךְ הַמְיֻחֶסֶת

כְּבוֹדֵךְ שֶׁכֹּה נָצַרְתְּ יְהֵא לְאֵפֶר

וּתְשׁוּקָתִי לְרֶמֶץ, כִּי בַּקֶּבֶר

יֵשׁ פְּרָטִיּוּת, אוּלַי, וְגַם תְּנָאִים טוֹבִים,

אַךְ אִישׁ עוֹד לֹא רָוָה בּוֹ אֲהָבִים.

עַל כֵּן, בְּעוֹד בְּרַק צִבְעֵי הַנֹּעַר

לָן עַל פָּנַיִךְ כִּטְלָלִים לְטֹהַר,

וּבְעוֹד נַפְשֵׁךְ גּוֹאָה וּמִשְׁתּוֹקֶקֶת,

וְאֵשׁ פּוֹרֶצֶת בָּהּ מִכָּל נָקִיק וָנֶקֶב,

נִשְׁתַּעְשֵׁעַ כָּל עוֹד בָּנוּ נֶפֶשׁ חֲפֵצָה,

כְּזוּג נִצִּים טְרוּפֵי אַהֲבָה, סְמוּרֵי נוֹצָה,

מוּטָב נִטְרֹף אֶת כָּל זְמַנֵּנוּ בַּחֲטָף

מִשֶׁנִּכְלֶה אַט אַט, שָׁעָה שָׁעָה, בֵּין לִסְתוֹתָיו.

הָבָה נִצְנֹף אֶת כָּל כֹּחֵנוּ וְאֶת כָּל

מִתְקֵנוּ לְכַדּוּר אֶחָד עָגֹל

וּנְבַקֵּעַ בּוֹ בְּעֹנֶג אוֹן אַלִּים

את שַׁעַר הַחַיִּים, בְּרִיחָיו הַמְחֻשָּׁלִים.

כִּי גַּם אִם "דֹּמִּי!" לֹא נִקְרָא לַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה

נָחִישָׁה פַּעֲמֵי רִכְבָּהּ לִדְהָרָה גְּדוֹלָה.


תרגום: זיוה שמיר




פוסטים קשורים

הצג הכול

Bialik's Stories from Texture to Context (Lecture circa 1998) (possible errors in text due to conversion from old files) My topic - Bialik's stories from texture to context - is a condensation of a 30