Tears, idle tears / Lord Alfred Tennyson

Tears, idle tears

Lord Alfred Tennyson


Tears, idle tears, I know not what they mean,

Tears from the depth of some divine despair

Rise in the heart, and gather to the eyes,

In looking on the happy Autumn-fields,

And thinking of the days that are no more.


Fresh as the first beam glittering on a sail,

That brings our friends up from the underworld,

Sad as the last which reddens over one

That sinks with all we love below the verge;

So sad, so fresh, the days that are no more.


Ah, sad and strange as in dark summer dawns

The earliest pipe of half-awakened birds

To dying ears, when unto dying eyes

The casement slowly grows a glimmering square;

So sad, so strange, the days that are no more.


Dear as remembered kisses after death,

And sweet as those by hopeless fancy feigned

On lips that are for others; deep as love,

Deep as first love, and wild with all regret;

O Death in Life, the days that are no more.

דמעות, דמעות ההבל / לורד אלפרד טניסון


דְּמָעוֹת, דִּמְעוֹת הַהֶבֶל, לֹא אֵדַע פִּשְׁרָן,

דְּמָעוֹת מִמַּעֲמַקֵּי יֵאוּשׁ טָמִיר

חוֹמְרוֹת בַּלֵּב, נִקְווֹת בְּזָוִית עַיִן,

עוֹדְךָ מַבִּיט בְּזִיו שָׂדוֹת בַּסְּתָו,

לִבְּךָ זוֹכֵר יָמִים חָלְפוּ בְּלִי שׁוּב.


כְּאוֹר רִאשׁוֹן נוֹצֵץ עֲלֵי מִפְרָשׂ,

הַמַּעֲלֶה רֵעִים מֵעֹמֶק שְאוֹל,

כְּאוֹר אַחֲרוֹן נוּגֶה, הַמַּאֲדִים

סְפִינַת רֵעִים בָּאֹפֶק תִּתְרַחֵק;

נוּגִים בְּטָהֳרָם יָמִים חָלְפוּ בְּלִי שׁוּב.


נוּגִים, נִפְלִים כְּצַפְרִירֵי הַקַּיִץ

אַפְלוּלִיִים לְקוֹל צִפּוֹר נֵעוֹר,

לְאֹזֶן אָח גֹּוֵעַ, לְעֵינֵי גּוֹסֵס,

בַּהֲפֹךְ הַצֹּהַר לְהִבְהוּב רָבוּעַ;

נוּגִים, נִפְלִים יָמִים חָלְפוּ בְּלִי שׁוּב.


כְּזֵכֶר נְשִׁיקוֹת יָקְרוּ אַחַר הַמָּוֶת,

כְּמֶתֶק אֵלֶּה שֶׁנוֹעָדוּ לְאַחֵר.

בְּדָאָן דִּמְיוֹן נוֹאָשׁ. כְּאַהֲבָה עָמָקוּ,

כְּאַהֲבַת נְעוּרִים, בַּחֲרָטָה פִּרְאִית;

הוֹ, מָוֶת בַּחַיִּים, יָמִים חָלְפוּ בְּלִי שׁוּב.


תרגום: זיוה שמיר

פוסטים קשורים

הצג הכול

Les Aveugles Charles Baudelaire Contemple-les, mon âme; ils sont vraiment affreux! Pareils aux mannequins; vaguement ridicules; Terribles, singuliers comme les somnambules; Dardant on ne sait où leurs

Châtiment de l'Orgueil Charles Baudelaire En ces temps merveilleux où la Théologie Fleurit avec le plus de sève et d'énergie, On raconte qu'un jour un docteur des plus grands, — Après avoir forcé les