O Captain! My Captain! / Walt Whitman

O Captain! My Captain!

Walt Whitman


O Captain! my Captain! our fearful trip is done,

The ship has weather’d every rack, the prize we sought is won,

The port is near, the bells I hear, the people all exulting,

While follow eyes the steady keel, the vessel grim and daring;

                         But O heart! heart! heart!

                            O the bleeding drops of red,

                               Where on the deck my Captain lies,

                                  Fallen cold and dead.


O Captain! my Captain! rise up and hear the bells;

Rise up—for you the flag is flung—for you the bugle trills,

For you bouquets and ribbon’d wreaths—for you the shores a-crowding,

For you they call, the swaying mass, their eager faces turning;

                         Here Captain! dear father!

                            This arm beneath your head!

                               It is some dream that on the deck,

                                 You’ve fallen cold and dead.


My Captain does not answer, his lips are pale and still,

My father does not feel my arm, he has no pulse nor will,

The ship is anchor’d safe and sound, its voyage closed and done,

From fearful trip the victor ship comes in with object won;

                         Exult O shores, and ring O bells!

                            But I with mournful tread,

                               Walk the deck my Captain lies,

                                  Fallen cold and dead.


קְבַרְנִיט, קְבַרְנִיטִי / וולט ויטמן


הָהָּ קְבַרְנִיט, קְבַרְנִיט שֶׁלִּי, מַסָּע הַפֶּרֶךְ תַּם;

לְכָל מִשְׁבָּר יָכוֹלְנוּ כְּבָר, הַיַּעַד כְּבָר הֻשְׁלַם;

אֶשְׁמַע פַּעֲמוֹנֵי נָמָל, מֵרִיעַ הֶהָמוֹן,

מוּל הַסְּפִינָה הַמַּבְקִיעָה בְּעֹז וּבְגָאוֹן;

אֲבָל אוֹיָה! לִבִּי! לִבִּי!

לִבִּי, אַל תִּתְנַתֵּק

מִן הַסִּפּוּן, שָׁם קְבַרְנִיטִי

מוּטָל דּוֹמֵם וָמֵת.

הָהָּ, קְבַרְנִיט, קְבַרְנִיט שֶׁלִּי, לְךָ הַנֵּס מוּנָף;

מְצַלְצְלִים פַּעֲמוֹנִים, קוֹרֵא שׁוֹפָר הַקְּרָב;

לְךָ צְרוֹרוֹת פְּרָחִים, זֵרִים, לְךָ הֶמְיַת חוֹפִים;

לְךָ מֵרִיעַ הַקָּהָל, פָּנָיו כַּלְּהָבִים;

הוֹ קְבַרְנִיטִי! אָבִי הַטּוֹב!

זְרוֹעִי לִמְרָאשׁוֹתֶיךָ;

חֲלוֹם חָלַמְתִּי וָאֶרְאֶה -

מוּטָל אַתָּה וָמֵת.


אַךְ קְבַרְנִיטִי אֵינוֹ עוֹנֶה, שְׂפָתָיו חָוְרוּ נָדַמּוּ;

זְרוֹעִי לֹא חָשׁ, דָּפְקוֹ נֶחְלַשׁ וּמִמְּקוֹמוֹ לֹא קָם הוּא;

אַךְ סְפִינָתוֹ לְחוֹף מִבְטָח הִגִּיעָה לְלֹא פֶּגַע;

מַסָּע הַפֶּרֶךְ תַּם, הֻשְׁלַם, אַחַר תְּלָאָה וָיֶגַע.

צוֹהֵל נָמָל, מְצַלְצְלִים בְּגִיל פַּעֲמוֹנִים!

אַךְ אָנֹכִי דּוּמָם עוֹמֵד,

עֲלֵי עֶמְדָּה שֶׁבָּהּ שׁוֹכֵב

קְבַרְנִיט דּוֹמֵם וָמֵת.


תרגום: זיוה שמיר


תיוגים:

פוסטים קשורים

הצג הכול

Les Aveugles Charles Baudelaire Contemple-les, mon âme; ils sont vraiment affreux! Pareils aux mannequins; vaguement ridicules; Terribles, singuliers comme les somnambules; Dardant on ne sait où leurs

Châtiment de l'Orgueil Charles Baudelaire En ces temps merveilleux où la Théologie Fleurit avec le plus de sève et d'énergie, On raconte qu'un jour un docteur des plus grands, — Après avoir forcé les