Les chercheuses de poux / Arthur Rimbaud

Les chercheuses de poux

Arthur Rimbaud

Quand le front de l'enfant, plein de rouges tourmentes,

Implore l'essaim blanc des rêves indistincts,

Il vient près de son lit deux grandes soeurs charmantes

Avec de frêles doigts aux ongles argentins.

Elles assoient l'enfant auprès d'une croisée

Grande ouverte où l'air bleu baigne un fouillis de fleurs,

Et dans ses lourds cheveux où tombe la rosée

Promènent leurs doigts fins, terribles et charmeurs.

Il écoute chanter leurs haleines craintives

Qui fleurent de longs miels végétaux et rosés

Et qu'interrompt parfois un sifflement, salives

Reprises sur la lèvre ou désirs de baisers.

Il entend leurs cils noirs battant sous les silences

Parfumés ; et leurs doigts électriques et doux

Font crépiter parmi ses grises indolences

Sous leurs ongles royaux la mort des petits poux.

Voilà que monte en lui le vin de la Paresse,

Soupirs d'harmonica qui pourrait délirer ;

L'enfant se sent, selon la lenteur des caresses,

Sourdre et mourir sans cesse un désir de pleurer.

פולות הכִּנים / ארתור רמבו

עוֹד מֵחֶבְלֵי חֲלוֹם פְּנֵי הַתִּינוֹק סוּמוֹת,

כִּתְמֵי שָׁנִי זְרוּעוֹת וַהֲזָיוֹת שֶׁל כֶּשֶׁף,

קְרֵבוֹת אֵלָיו שְׁתֵּי אֲחָיוֹת גְּבוֹהוֹת, קְסוּמוֹת,

בְּאֶצְבָּעוֹת דַּקּוֹת, וּבְצִפָּרְנַיִם – כֶּסֶף.

הֵן מוֹשִׁיבוֹת אוֹתוֹ לְיַד חַלּוֹן קָטָן,

מוּל תְּכֹל רוּחוֹת וּשְׁלַל פִּרְחֵי הַקֶּשֶׁת,

וּמְטַיְּלוֹת אַט בִּשְׂעָרוֹ, עוֹדוֹ כָּבֵד מִטַּל,

עֶדְנַת יָדָן הַנּוֹרָאָה אֶת לְבָבוֹ כּוֹבֶשֶׁת.

יַסְכִּית לְקוֹל שִׁירַת הֶבְלָן הַמְלֵאָה חֲשָׁשׁ,

נוֹטֶפֶת דְּבַשׁ שְׁמָנִים וְתַמְצִיּוֹת שֶׁל אֶתֶר,

זוֹ תִּפָּסֵק רַק לְעִתִּים בָּרֹק וְבַלְּחִישָׁה

שֶׁל פֶּה הַמִּשְׁתּוֹקֵק אֶל נְשִׁיקָה לוֹהֶטֶת.

יַסְכִּית הוּא לִשְׁמוּרוֹת שְׁחוֹרוֹת, שֶׁבַּדְּמָמָה

מַכּוֹת, וְלַמַּגָּע הַמְחַשְׁמֵל וְהַמָּתֹק בְּעֶצֶב.

יַסְכִּין בְּרִפְיוֹנוֹ לָאֲצִילוּת הַמְבֻשָּׂמָה

שֶׁל צִפָּרְנַיִם הַסּוֹגְרוֹת עַל רֹאש כִּנָּה נִמְחֶצֶת.

אָזַי בּוֹ יְפַכּוּ יֵינוֹת עַצְלוּת, אַף נְשִׁיפוֹת

שֶׁל מַפּוּחִית, שֶׁבְּכֹחָן לִגְרֹם לוֹ הֲזָיָה.

בַּגְּבוּל הַדַּק בֵּין בְּכִי גּוֹאֶה מֵרֹךְ הַלְּטִיפוֹת

לִבְכִי לֵאֶה, רַךְ וְכָבוּשׁ הַיֶּלֶד אָז הָיָה.

מצרפתית: זיוה שמיר

ארתור רמבו, כמו שארל בודלר, וכמו אחדים מהמשוררים הבוהמייניים שפעלו בפריז של אמצע המאה ה-19, כתב באסתטיציזם מופלא על נושאים נאלחים ומבחילים. לשיא המהלך הזה הגיע רמבו בשירו הידוע "פולות הכינים", שהשפיע כמדומה על אלתרמן בשירים כדוגמת "השיר הזר" ("כוכבים בחוץ") וכדוגמת "כינים" ו"שחין" (מן המחזור "שירי מכות מצרים"). האסתטיקה של הכיעור מבית-מדרשם של בודלר ורמבו קסמה לאלתרמן, ותאמה היטב את ההוויה האוקסימורונית שבמרכז שירתו, המצמידה את קוטבי היופי והכיעור, התום והשחיתות, העונג והמכאוב.

יש לציין שהמילה "soeurs", שבשורה השלישית, פירושה: 'אחיות ביולוגיות', "אחיות במסדר נזירות" ו'אחיות במוסד רפואי'. אחדים מתרגומיו של שיר זה אינם מתחשבים בריבוי המשמעים של המילה, בעברית ובצרפתית. 'תינוק' שבשורה הראשונה שבתרגומי פירושו 'ילד' בלשון המקורות.