Edge / Sylvia Plath

Edge

Sylvia Plath


The woman is perfected.   

Her dead


Body wears the smile of accomplishment,   

The illusion of a Greek necessity


Flows in the scrolls of her toga,   

Her bare


Feet seem to be saying:

We have come so far, it is over.


Each dead child coiled, a white serpent,   

One at each little


Pitcher of milk, now empty.   

She has folded


Them back into her body as petals   

Of a rose close when the garden


Stiffens and odors bleed

From the sweet, deep throats of the night flower.


The moon has nothing to be sad about,   

Staring from her hood of bone.


She is used to this sort of thing.

Her blacks crackle and drag.

קַו הַקֵּץ / סילביה פלאת


הוֹלֶכֶת וְנִשְׁלֶמֶת הָאִשָּׁה.

עַל גּוּפָתָהּ


הוֹלֵךְ וּמִתְפַּשֵּׁט חִיּוּךְ שֶׁל גְּמַר מְלָאכָה

תַּעְתּוּעֵי גְּזַר הַגּוֹרָל הַיְּּוָנִי


זוֹרְמִים בִּמְגִלּוֹת

גְּלִימַת הַטּוֹגָה שֶׁעֲלֶיהָ.


רַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת כְּמוֹ אוֹמְרוֹת:

עַד כָּאן הִגַּעְנוּ, זֶה נִגְמַר.


כָּל יֶלֶד מֵת, צֶפַע צָחֹר

צָנוּף כִּפְקַעַת בְּכָל


קַנְקָן מִבֵּין כַּדֵי חָלָב שֶׁנִּתְרוֹקְנוּ.

וְהִיא קִפְּלָה אוֹתָם


בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ גּוּפָהּ כְּמוֹ עֲלֵי

שׁוֹשָׁן הַנִּסְגָּרִים בְּעוֹד הַגָּן


הוֹלֵךְ וּמִתְקַשֶּׁה וְנִיחוֹחוֹת מְדַמְּמִים

מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹת פִּרְחֵי הַלַּיְלָה הַמְּתוּקִים, הָעֲמֻקִּים.


לַלְּבָנָה אֵין שׁוּם סִבָּה לְהֵעָצֵב, הִיא אֶת עֵינָהּ

פּוֹקַחַת מִכִּפַּת הַעֶצֶם וּמַבָּט נוֹתֶנֶת.


הִיא רְגִילָה כְּבָר לְכָאֵלֶּה מִין דְּבָרִים,

שְׁחוֹרֶיהָ מִתְפַּקְעִים קַלּוֹת וְנִגְרָרִים.


תרגום: זיוה שמיר


פוסטים קשורים

הצג הכול

Bialik's Stories from Texture to Context (Lecture circa 1998) (possible errors in text due to conversion from old files) My topic - Bialik's stories from texture to context - is a condensation of a 30