Amoretti, Sonnet # 75 / Edmund Spenser

Amoretti, Sonnet # 75

Edmund Spenser (1552-1599)


One day I wrote her name upon the strand,

But came the waves and washed it away:

Again I wrote it with a second hand,

But came the tide, and made my pains his prey.

Vain man, said she, that dost in vain assay

A mortal thing so to immortalize!

For I myself shall like to this decay,

And eek my name be wiped out likewise.

Not so (quoth I), let baser things devise

To die in dust, but you shall live by fame:

My verse your virtues rare shall eternize,

And in the heavens write your glorious name;

Where, whenas death shall all the world subdue,

Our love shall live, and later life renew.

אמורטי, סונט # 75 / אדמונד ספנסר

אֶת שְׁמָהּ כָּתַבְתִּי פַּעַם עַל הַחוֹל,

אַךְ הוּא נִמְחָה, שָׁטַף אוֹתוֹ הַגַּל:

חָזַרְתִּי וּכְתַבְתִּיו שֵׁנִית, כִּתְמוֹל,

הַיָּם גָּאָה, וְשׁוּב גְּמוּלִי גָּזַל.

אֱנוֹשׁ רִמָּה, אָמְרָה, לָרִיק עָמָל !

לַשָּׁוְא תִּיגַע הַנֶּצַח לְנַצֵּחַ!

גּוּפִי אַף הוּא חִיש-קַל הֵן יְאֻכַּל,

וּשְׁמִי כְּהֶרֶף-עַיִן יִשְׁתַּכֵּחַ.

לֹא (עֲנִיתִיהָ), רַק רֵיקָא פּוֹרֵחַ

אֱלֵי עָפָר שָׁפוּת, וְאִלּוּ אַתְּ,

בִּזְכוּת שִׁירַי יְהֵא נֵרֵךְ זוֹרֵחַ,

בִּשְׁמֵי מָרוֹם תִּכּוֹן דְּמוּתֵךְ לָעַד;

וְגַם עֵת מָוֶת מְצוּדָתוֹ יִפְרֹשֹ,

נֹאהַב בְּלִי סוֹף וְנִיר חָדָשׁ נחֲרֹשׁ.


תרגום: זיוה שמיר


זהו סונט אליזבתני משנת 1595, הקובל על קוצר החיים ועל קוצר ידו של המשורר ליהנות מהם. כאן, בניגוד לשירים רבים אחרים של carpe diem ("תפוש את היום", או: "אכול ושתֹה כי מחר נמות"), דווקא האישה, ולא הגבר, מגלה אסרטיביוּת ודוחקת באהובה (אמנם במרומז ובעקיפין) ליהנות מהחיים, לממש את האהבה. לגבי דידה, מוטב לִזכות באהבת בשר ודם בעולם הזה, מאשר לחכות לשכר ולגמול ערטילאיים בעולם הבא.

הגבר-המשורר מתואר כאן כמי שמתמהמה, כותב וחוזר וכותב את שמה של האישה האהובה על חול הים, אך הגלים מוחקים שוב ושוב את פרי עמלו. היא מאיצה בו, וגוערת בו על ההתמהמהות, על בזבוז הזמן בעסקי רוח תפלים. כתיבת השירים, לטעמה, כמוה ככתיבת מכתב אהבה על חול. הזמן מוחק את השירים ושוחקם, ובינתיים החיים עוברים ומתבזבזים. מנקודת מוצאה של האישה, צריך ללמוד להפיק הנאה מהחיים, ולא לכַלות את מיטב השנים בניסיון חסר תוחלת לנַצח את הנֶצח. הניסיון הנואל לנַצח את הנֶצח, או חיפוש האלמוות במעשיהם בני-החלוף של בני-תמותה (to immortalize the mortal), הוא ניסיון עקר, שנועד מראש לכישלון.


המשורר-הגבר מתווכח עם האישה ועם טיעוניה. הוא אומר לה ששיריו, שאותם אין היא מעריכה ושבהם אין היא נותנת אמון, עתידים להקנות לה כל מה שאהבה בשר ודם לעולם לא תַקנֶה לה: חיי נצח ואהבה נצחית. גם לאחר מות האהבה ומותם של האוהבים, יישארו שרידיה של אהבה זו בין שיטי השיר, ושרידים אלה ישפיעו על משוררי העתיד ויולידו ילדי רוח חדשים. בקצרה, מה שנראה לאהובה כמלאכה בטלה, שכמוה ככתיבת שם האהוב/ה על חול הים, יישאר לעד, ועל כן לא להבל יטרח המשורר בהפיקו את טורי שיריו.


סכמת החריזה (אבאב, בגבג, גדגד, הה) של השיר אינה קונבנציונלית: הסונט מורכב משלושה בתים מרובעים, שבהם הבית השני פותח בחרוז החותם את הבית הראשון, והבית השלישי פותח בחרוז החותם את הבית השני. לאחר שלושה בתים מרובעים, בא צמד טורים (couplet), ובו מתנוסס חרוז שטרם הופיע בשיר – "לתפארת החתימה".


בשנת 1595 נדפס השיר בכתיב עתיק, כדלקמן:

SONNET. LXXV.


ONE day I wrote her name vpon the strand,

but came the waues and washed it away:

agayne I wrote it with a second hand,

but came the tyde, and made my paynes his pray.

Vayne man, sayd she, that doest in vaine assay,

a mortall thing so to immortalize.

for I my selue shall lyke to this decay,

and eek my name bee wyped out lykewize.

Not so, (quod I) let baser things deuize,

to dy in dust, but you shall liue by fame:

my verse your vertues rare shall eternize,

and in the heuens wryte your glorious name.

Where whenas death shall all the world subdew,

our loue shall liue, and later life renew.


צילום של עטיפת הספר מ-1595 ניתן למצוא באתר:

http://darkwing.uoregon.edu/~rbear/amoretti.html