"שיער שחור מקשט את מצחך"

על מקראה לחינוך העל-יסודי, בהוצאת מכללת בית ברל

ש"מתרגמת" את מיטב השירה העברית לעברית "קלה"


פורסם: מעריב , 23/12/2005

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

באחד ממערכוני הסדרה הטלוויזיונית "קצרים", מופיעה השחקנית קרן מור בדמות מורה לספרות מן הנוסח הישן, המסבירה לתלמידיה בקול דידקטי מעצבן כיצד היטיב ביאליק לתאר את "חיבוטי הנפש וסערת החושים של עלם צעיר שהוכה בסנוורי האהבה". לצִדה ניצבת השחקנית ריקי בלוך, בדמות סגניתה, המתרגמת לחבר'ה בסגנון "כזה-כאילו" את כוונת המשורר (והמורה).

(קישור למערכון ב YOUTUBE)


מתברר שמערכון הזוי זה אינו אלא רפליקה חיוורת של "מערכון" אמִתי, המוצג על במת חיינו, כאן ועכשיו: בחסות מכללת בית-ברל, המרכז הארצי להוראה בכיתה הטרוגנית, יצאה לאור מקראה לחינוך העל-יסודי בשם "שירה מודרנית – קווים לדמות אהבתי", המגישה מבחר מהשירה העברית לדורותיה בשיבושי ניקוד קשים ומרובים, ולעִתים אף בגירסה מקוצצת. לאחדים מהשירים מצורפת פרפרזה עילגת הקרויה "תעקיף" (למרבה האירוניה, מוגש "התעקיף" בשורות שיר, ומעליהן מתנוסס שם המשורר, כאילו הייתה זו יצירת ספרות אותנטית!).


דוגמאות? ב"ניגון עתיק" של אלתרמן תורגמה השורה "אם תרדנה בליל דמעותיך" ל"אם בלילה ירדו [!] דמעותיך", והשורה "אם תרחפנה מקור עצמותיך" ל"אם ירעדו [!] עצמותיך מקור". הבית האחרון, שבו מאיים הגבר "ואשרוף את ביתך עליך", נמחק מהשיר כליל. להווי ידוע, שיר זה, כעין עיבוד מודרני לבלדה ביניימית של פרנסואַ ויון, אינו מתאים כלל לילדים ולנוער, ותובע דיון בתחומי הפואטיקה ההיסטורית, אך משנכלל בתכנית-הלימודים, מי שם את עורכות המקראה לשנותוֹ כראות עיניהן, ועוד להציב בתחתיתו את הסימן ©, סמל זכויות-היוצרים? מי הִרשה להן לרשום מעל "התעתיק", שאינו לוכד אפילו שמץ מגדוּלת המקור, את שם המחבר, וכמו לספחו לחֶברתן?


והנה, בדף אחר, במנותק מהשיר, מופיע לפתע-פתאום הבית שנמחק, כדי להפתיע את התלמידים והמורה, וללמדם אגב-אורחא מונח ספרותי: "השיר המתהפך". כידוע, מונח זה הוא פרי-המצאתו של פרופ' מנחם פרי, ואין הוא כלול בשום לקסיקון, אך כאן הוא מובא (בהגדרה משובשת) כאילו היה מונח שגור ואוניברסלי, שכל תלמיד חייב להכירו. מניין שאבוהו עורכות המקראה? מניין נשאבו כל הגדרותיהן המשובשות? תיק"ו. אגב, "ניגון עתיק" הוא שיר שפואנטה בסופו, ולא "שיר מתהפך".


ככלל, עורכות המקראה אוהבות הגדרות, אך אינן אוהבות לפתוח לקסיקון למונחי ספרות. המונחים "סונטה", "שבירת קונבנציה" (מדוע לא "שבירת מוסכמה"?), "אימאז'" וכדומה, מה ערכם לתלמידים הזקוקים שיסבירו להם ש"שמחתי" זו "השמחה שלי"? ואם אין מדובר בתלמידים נחשלים, כי אם בכאלה הזקוקים למונחי ספרות ומסוגלים להבינם, מה טעם להטעותם? הלקסיקונים גדושים בהגדרות ראויות לשמָן.


בשירו הידוע של חלפי "עטור מצחך זהב שחור" תורגם ל"שיער שחור מקשט את מצחך". הנתקפו העורכות בחשש שמא יחשבו התלמידים, שראש האהובה טבול בזהב השחור, המופק מבארות סעודיה וטקסס? "חלוקך הוורוד צמרירי ורך" תורגם ל"החלוק שלך עשוי מצמר ורוד ורך", ו"פרוש חלומי כמרבד לרגליך" ל"אני פורש את החלום שלי כמו מרבד לרגליך" (לשיטת המקראה, ראוי היה שייכתב "כמו שטיח לרגליים שלך").


פרופ' דב סדן אמר פעם כי לא ירחק היום, ויבינו בטעות את מילות השיר לפי הוראתן העדכנית שבלשון הדיבור (הצירוף "המקצוע האפל" ב"המתמיד" מאת ביאליק יתפרש כמכוּון לאחד ממשלחי-היד הבלתי-מכובדים, ו"השמָּש לא כיוון השעה" יתפרש כאילו כיוון השמָּש את מנגנוני השעון). לא עברו אלא שניים-שלושה עשורים, ונבואתו נתקיימה. בשירה של רחל "אביב" תורגמה כאן השורה "הוא כיוון השעה והגיח" ל"הוא כיוון את השעה ונכנס"! לעומת זאת, הצירוף "מבושם ונלהב" שבהמשך לא זכה לתרגום כלל. כיצד אמורים התלמידים ב"כיתה ההטרוגנית" (ככל הנראה, "לשון נקייה" לציוּן כיתה שתלמידיה באים מאוכלוסיות חלשות) לדעת אם "מבושם" פירושו "ריחני" או "שיכור"? שמא נעלם כפל-המשמעות הזה מעיני העורכות?


יש, כמובן, גם סוגים מסוימים של "פרוזה" שיש לנהוג בהם כבשירה. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים". המצלול [BR] במילות הפתיחה עשוי לבטא את הרעם והרעד של ראשית הבריאה. המצלול ב"תהו ובהו [...] על פני תהום" – את תימהונו של האדם מול שגב הבריאה ונפלאותיה. עוד מעט-קט, וילמדו פסוק זה מפי "תעקיף": "בהתחלה עשה אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה מהפכה אחת גדולה, ואלוהים כאילו גלש על המים".


וכיצד מסבירות העורכות "מִצלול מהו"? לדבריהן, "מצלול הוא מונח שבו משתמשים כציון כולל לצלילים מסוגים שונים הנמצאים בשיר. במילה פעמון יש צליל כמו זה שפעמון משמיע (בטאו את המילה "פעמון" והאריכו את הצליל האחרון שלה). אנו אומרים, שהמצלול של המילה הוא בעל משמעות" (עמ' 68). ובכן, עורכות נכבדות, "פעמון" אינו מצלול או אונומטופיאה (חיקוי צלילי הטבע). ואף זאת: כמה מעניין לגלות שבסוגיה תיאורטית נכבדה ("האם יש לצליל משמעות?"), שבּה מתחבטים עדיין חוקרי פרוזודיה ברחבי העולם, מלומדי בית-ברל כבר פסקו והכריעו.


בכל העולם יש עיבודים קלים ומקוצרים ליצירות מופת משל שקספיר, סרוונטס, דיקנס וטולסטוי, ואין בכך רע, בתנאי שהמעבד הוא סופר-אמן בזכות עצמו (ראו תרגומו-עיבודו של ביאליק ל"דון קישוט"). ואולם, אי-אפשר לקחת שיר לירי קצר, שבו מבחר המילים חשוב לא פחות מ"התוכן", ולתרגמו לעברית קלוקלת (מוטב לתת פירושי-מילים בשולי הטקסט). ואיך אפשר לקבץ את שירי אלתרמן ורחל המשוררת בכפיפה אחת עם שירים "בני אלמוות" כמו "רואָה לךָ בעיניים" ו"לֵךְ תתרגל אתה" ("אז אמרתי לו / והוא אמר לי"), שאמנם אינם זקוקים ל"תעקיף"?


מדוע מתגנב ללב החשד שקהל היעד הפוטנציאלי של המקראה מסוגל להרבה יותר ממה שהעורכות הפטרוניות מניחות? מעניין להיווכח, שחרף ביקורת נוקבת שנשמעה לאחרונה עליה ועל הקונצפציה שלה בעיתונות ובאתרי האינטרנט, איש במשרד החינוך לא התנער ממנה עדיין, ולא ננקטו צעדים לגניזתה.


א"ק צ'וקובסקי, המשורר והתאורטיקן הרוסי, שממנו הושפעו גדולי הספרות העברית, גרס שמילים קשות אינן מקשות על הילד להבין טקסט ספרותי. ביאליק ואלתרמן חשבו כמותו, ונתנו לכך ביטוי בשיריהם ובמאמריהם. בבית-ברל יושבים כנראה אנשי-רוח ותאורטיקנים מעמיקים הרבה יותר, היודעים את נפש הילד, ומיטיבים להבין מכולם באיזה "ג'נק פוד" ראוי להאכילה.


הכותבת עמדה בראש ועדת מקצוע הספרות במשרד החינוך