שבעים פנים לפשטות

עיון נוסף ב'סיפור פשוט'


פורסם: מבעד לפשטות : על "סיפור פשוט" של ש"י עגנון בראי הביקורת / ע. זיוה שמיר, דן לאור, עוזי שביט.

הוצ.הקיבוץ המאוחד, אוניב. ת"א, הפקולטה למדעי-הרוח, ביה"ס למדעי היהדות ע"ש ח' רוזנברג, המכון לחקר הספרות ע"ש בן-ציון כץ, 1996

סיפור פשוט -04
.pdf
Download PDF • 4.21MB

לחצו להורדת קובץ PDF מוכן להדפסה



(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


"זה פשוטו של דבר, אבל יש בזה עוד סוד גדול"

("בלבב ימים", 'אלו ואלו', עמ' תקא).


א. הפרטי והפרטיקולרי לעומת הכללי והטיפוסי בצירוף 'סיפור פשוט'

ידוע אמנם לכול, כי הרומאן הקצר 'סיפור פשוט' (1935 אינו פשוט כל עיקר, וכי עגנון יר במתכוון בכותרת מתגרה ומתחכמת, שהנסתר בה רב על הנגלה;>1 הערה< ואף על פי שהדברים לכאורה ידועים זה מכבר, דומה שיש עדיין מקום להרחיב ולדרוש בפניה המרובים של כותרת פרובוקטיבית זו, שהיא מחוכמת, מעניינת ומורכבת הרבה מעבר למצופה ולגלוי לעין. לא זו בלבד שהיא לוכדת בהעלם אחד עניינים רבים ומגוונים, שרק חלק מהם נדון עד כה בביקורת ובמחקר, אלא שמכל עניין ועניין המסתעף ממנה, עולים ומתגלים לעיני הקורא והפרשן, בעת ובעונה אחת, דבר והיפוכו.


כך, למשל, עשויה הכותרת לטעת בלב קוראיה ופרשניה את ההשקפה, כי את הסיפור הזה ראוי לקרוא כפשוטו - בלא רמז, דרש וסוד. לשון אחר, שראוי לקרוא את תולדות בית הורביץ ואת סיפור אהבתו של הירשל הורביץ לבלומה נאכט כסיפור אינדיווידואלי וליטרלי כ"פשט", ולא כאלגוריה, שטיבה שהיא פונה באמצעות המקרה הפרטי אל הכללי והמוכלל, אל הקולקטיבי והאידיאי. אולם, גם משמעות הפוכה לחלוטין, שגורה וידועה פחות מקודמתה, יש לצירוף "סיפור פשוט", והיא: "סיפור נפוץ", סיפור שפשט ונתפשט בכל התפוצות ובכל התקופות, ואשר לא נתייחד לגורלו של הפרט.>2 הערה< לפיכך, אותה כותרת עצמה אף עשויה לרמוז, שתולדות בית הורביץ הן כתולדותיהם של בתים רבים בישראל ובעמים, וכי גם סיפור האהבה חסר-הסיכוי של הירשל לבלומה אין לראותוניין אינדיווידואלי גרידא, כי אםניין טיפוסי וכללי, שהיה הווה ויהיה בכל דור ובכל אתר.


אי לכך, הכותרת עשויה להביך את קוראיה-פרשניה, ולכוון את דעתם לכיונים שונים, אף סותרים זה את זה. לא בנקל יוכלו להחליט אם לפניהם סיפור אהבה יחיד ומיוחד, או שמא סיפור רגיל וטיפוסי תשקיף של המציאות כהווייתה, או שמא סיפור שגילוייו המימטיים אינם אלא מפתן ו"קרש קפיצה" למשמעויות אידיאיות רחבות, שמעבר לנגלה. ייתכן אפילו, שבכלל אין צורך להכריע ולבחור בין האפשרויות המנוגדות, להלכה ולמעשה, לפי שכולן תקפות ורלוונטיות, בעת ובעונה אחת. ההנחה האחרונה קרובה, כמדומה, אל האמת אף יותר מקודמותיה, והיא מחייבת לגלות ערנות לכל האפשרויות הסימולטניות - הכנות והאירוניות, הנגלות והנסתרות, הפרטיות והכלליות, האקטואליות והעל-זמניות. ננסה, אם כן, להראות בהמשך כי מכל צד שניתן לבחון את היצירה המושלמת הזו, שהיא אבן-חן מלוטשת המתה לגוונים רבים, אם מצדדים פסיכולוגיים או סוציולוגיים, פואטיים או פוליטיים, לאומיים או כלל-אנושיים, וכיוצא באלה אספקטים, שמהם ניתן לבחון ולנתח יצירת ספרות גדולה, נמצא שהכול כבר כלול במקופל בכותרת ה"פשוטה" 'סיפור פשוט', וכי הפשטות בסיפורו של עגנון שבעים פנים לה.


מן העיון המדוקדק עולה, בין היתר, שהסיפור - למרות היותו, כדברי מלכה שקד על כמה מסיפורי המשפחה הנודעים בספרות ישראל ובספרות העולם,>3 הערה< סיפור לוקוצנטרי מובהק (המרוכז במקום אחד), הריהו למעשה גם סיפור קוסמופוליטי ואוניברסלי, החובק זרועות עולם. אמנם, זירת ההתרחשות שלו ממוקדת לכאורה בעיר שבוש, הבינונית בגודלה (כידוע, שיבוש של בוצ'ץ', שם עיר-הולדתו של עגנון), ובכפר הקטן מאליקרוביק, הסמוך לה והמשמש להין פרוור מגורים נאה. אולם, עיר גאליצאית זו - נקודה ממצעת ומתו בין העיירה המזרח-אירופית, שממנה יצאה בלומה היתומה אל קרוביה העשירים, לבין וינה וברלין המעטירות, בירות התרבות המערבית, שאליהן נשואות פניהם של מתעשרים חדשים כברוך מאיר הורביץ וגדליה צימליך - מתוארת כמרכז העולם. אפילו נידחי בניה, היוצאים לכרכי-הים שבמערב-אירופה ובאמריקה, מתגעגעים אליה ואף חוזרים אליה. עיר זו, על זיווגיה ואורחות-חייה, המתוקנים בגלוי והמשובשים בסמוי, הריהי כמיקרוקוסמוס המכיל בתוכו את הקוסמוס כולו, על אורותיו וצלליו, על כלליו וחוקיו ועל סילופיהם.


יתר על כן: הסיפור המתרחש בעיר שבוש איננו אך ורק סיפור המלכד, מבחינת ממד המרחב, את הפרטי והכללי, את הלוקאלי ואת האוניברסלי הוא אף מקיף, מבחינת ממד הזמן, ולו גם בחטף וברמז, דורות רבים, ומביא בכפיפה אחת את ה"ישן נושן" ואת המודרני. טקס חתונתם של הירשל ומינה, למשל, מלכד ומאחד בתוכו הן את הדורות הראשונים, דורותיהם של חסידים "מחזיקי נושנות", חבושי השטריימל, המאמינים באנשי-שם ובנפלאותיהם, והן את הדור האחרון, דורו המודרני של הירשל, חבוש הצילינדר, המאמין בציונות האחד-העמית וההרצלאית מזה ובתורותיהם האוניברסליות של פרויד ומרקס מזה - כולן תורות, שחוללו מהפכות גדולות ב"מפנה המאה". עגנון כביכול רומז לקוראיו בחיוך וולטריאני מוצנע, כי אין חדש תחת השמש, וכי אותם התסביכים ואותם הפתרונות, אישיים כלאומיים, לובשים צורה ופושטים צורה, אך "סדנא דארעא חד הוא". משמע, אין הבדל מהותי ויסודי בין שיטות הריפוי של ר' נחמן מברצלב לבין שיטות הפסיכותיראפיה של פרויד בין גישתם ההומניטרית של החסידים כלפי האדם הפשוט מישראל, גישה הדוגלת בצורך בתיקון עוולות חברתיות ברוח תורת ישראל, לבין גישתו המדעית של קרל מרקס כלפי הפרולטריון הבינלאומי, שתכליתה היא אותה תכלית עצמה. גם מתקני חיינו "מבית" וגם מתקני-עולם שביטלו כביכול מחיצות בין גזעים, לאומים ודתות - יהודים הם, ואף המתבוללים שבהם, ברוח תורת ישראל תיקנו מה שתיקנו.


'סיפור פשוט' איננו, אם כן, סיפור פשוט ( SIMPLE ) מבחינת תכניו ורעיונותיו או מבחינת דרכי עיצובו, אך הוא פשוט ומתפשט (EXPANSIVE ) לכל הכיוונים, מן המעגל האישי הצר ועד למעגל הלאומי והאוניברסלי. חרף ממדיו המוגבלים (לפנינו רומאן קצר, קומפקטי למדי, ולא סאגה משפחתית המשתרעת על פני מאות ואלפי עמודים),>4 הערה< הוא מכיל, כבקליפת אגוז, את כל העניינים המהותיים בתולדות עם ישראל ובתולדות האנושות בדורות האחרונים, ועניינים אלה מתפשטים והולכים לאין קץ, ואין גבול להיקפם.


ב. בין פשטות לפשטות במישור הפואטי

נפתח דווקא בניסיון לפרוש את קשת המשמעים הפואטית של הכותרת "סיפור פשוט", שאף היא רחבה וססגונית לאין שיעור, ולמעשה היא מקיפה בשלל גוניה כמעט כל עניין בתחום עיצוב המציאות. ניגע כאן אפוא בקצרה רק במקצת התחומים, ונראה כי גם במישור הפואטי עשויה הפשטות בכל הקשר והקשר להכיל, בעת ובעונה אחת, דבר והיפוכו.


1. אם הכוונה לפשטות סטרוקטורלית (בין שזו נבחנת במבנה המופשט של היצירה, בלא כל זיקה לצדדים תימטיים, ובין שזו נבחנת במבנה הסימנטי שלה, שבו מצטלבת סכימת המבנה המופשטת עם התימטיקה והטיפולוגיה), הרי שלפנינו סיפור שהוא פשוט ושאינו פשוט, בעת ובעונה אחת, בטכניקת "הפשטות המדומה" (FAUX NAIF). הסיפור הוא פשוט, מפני שדרכי-הסיפר הן לינאריות וקונבנציונליות, ללא כל תחבולות מבנה ורטוריקה, האופייניות לסיפורת המודרנית בכלל, ולזו המסופרת ב"זרם התודעה" בפרט (כגון קפיצות לפנים ולאחור, דיגרסיות לצדדים, וכיוצא באלה תחבולות המעכבות את הקליטה הישירה). היצירה אף עוסקת למראית-עין בתימטיקה ובמוטיביקה השגורות, המוכרות לכל קורא מן הרומאן החברתי רחב-היריעה, ז'אנר סיפורי שהגיע לשיא הישגיו במאה ה- 19 ובראשית המאה ה-20 (מלחמת הדורות, התאהבות במשרתת, נישואים כפויים כפי שמחייב המעמד, "משולש" רומנטי ועוד). בעת ובעונה אחת, לפנינו סיפור שאינו פשוט-מבנה כלל וכלל, שכן מבנהו - כפי שכבר הראנו ג' שקד - הוא מורכב ומתוזמר היטב,>5 הערה< ואין מוסכמה קומפוזיציונית, תימטית, מוטיבית או טיפולוגית אחת, שאינה זוכה בו לעיצוב חריג ומקורי, הסוטה מן השגור והבנאלי.


נבחן, למשל, את הדרך שבה קיבל כאן מוטיב התאהבותו של בן-האדונים במשרתת את עיצובו, מוטיב השגור כידוע ברומאנים אירופיים רבים, "קאנוניים" וטריוויאליים. הירשל הורביץ, בנם של בעלי-הבית ובעלי ה"פירמה", אכן מתאהב במשרתת, אך משרתת זו - כך נודע לקורא מחילה - היא שארת-בשר של משפחת הורביץ. מבחינות רבות, מעמדה החברתי אינו נחות משל הירשל: היא קוראת בספרים לעומקם, בעוד הוא מרפרף בהם בלבד היא בת-חורין להשתחרר מכבלי צירל מעבידתה, בעוד הוא אסור בכבלי אמו השתלטנית,>6 הערה< היא בתו של למדן, שירד מטה-מטה והיה למלמד אביון, בעוד הוא בנו של משרת שעלה לגדולה. משמע, כבר מפרק הפתיחה, מוסכמותיו של רומאן בן-האדונים והמשרתת מתנפצות לרסיסים, או לפחות עוברות תמורות יסודיות ורבות-משמעות.


גם סופו של התסב הרומאנטית שלפנינו אינו דומה אף לא לסיום אחד, המוכר לנו משגרת הז'אנר החברתי ומסיפור האהבה הבין-מעמדי. הירשל אינו מתפכח לגמרי מאהבתו לבלומה, אף אינו בורח אתה למרחקים מתוך בוז למוסכמות החברה הוא אינו פורש פרישה נואשת ממינה אשתו או מן החיים, אף אינו מגלה לבלומה או למינה את המתרחש בלבו. כל הקונפליקטים של ה"משולש הרומאנטי" נותרים לכאורה בתוך הנפש פנימה וללא פתרון ברור אלא שעוקצו של כל עניין קיצוני וקוצני מתקהה, לאכזבת אותם קוראים, המצפים למפנים דראמטיים: הירשל מתבגר ומתגבר במקצת על שיגעונו, ואפילו מתחיל לגלות מש-מה כלפי אשתו הבלתי-מו שניהם חובקים בן שני, מוצלח ואהוב מקודמו, התינוק החולני ופגום-הרגליים משולם, שנותר לפי שעה עם הוריה הזקנים של מינה בכפר, לבל יפריע בנוכחותו את האידיליה המדומה בנושא גורלה הבלתי-פתור של בלומה מבטיח המספר להרחיב במקום אחר. בקצרה, כל קצות העלילה החיצונית נותרים פרומים, כברומאן מודרני ושלא כברומאן החברתי המסורתי. הקורא, המעוניין באינטריגה הרומאנטית - להבדיל מעלילת הנפש (שאף היא למעשה אינה מתפרשת ואינה נפתרת אלא לכאורה), נותר בפה פעור, בסקרנות שאינה באה כלל על סיפוקה. דומה שאין בסיפורו של עגנון, בנקודת המפגש שבין מבנה לתימטיקה ולמשמעות, ולו קונבנציה אחת, שנותרה על תלה, בלא שיחולו בה לפחות שינויים מרחיקי-.


ג. הסיפור החברתי: עשירים ועניים, פשוטים ומיוחסים, עבדים ובני חורין

המרכיב החברתי, הגלום בין מרכיבי 'סיפור פשוט', מהווה - בין השאר - מפתח רב-חשיבות לניתוח היצירה ולהבנת פשטותה המדומה (מושג ה"פשטות" מכיל, כידוע, גם השתמעויות חברתיות מעמדיות, ולא פואטיות בלבד). לפנינו סיפור אהבה בין-מעמדי שלא התממש, וזאת בשל מכשולים ששמו ההורים החומרניים והמעשיים בדרכם של האוהבים הצעירים, שראשם אינו טרוד בשיקולי כדאיות. ברי, בני הזוג הורביץ, הורי הירשל, מייצגים את ה"ממסד" החברתי הבוגר והשקול, המעוניין בשימורן של ההייררכיות המקובלות לנצח נצחים (אף שהנישואים הבין-מעמדיים שלהם עצמם, תולדתם שדבק במשפחת קלינגר, עלו יפה, ואף הביאו לשגשוגה של ה"פירמה" המשפחתית). הפער המעמדי בין הורי הירשל ניטשטש אפוא במרוצת שנות נישואיהם, ובהגיע בנם לפרקו, ניצבים מולו השניים כנציגיה של החברה המעמדית, שטעמים רציונליים ו"ממשיים" כמו כסף ורכוש, להבדיל מטעמים אמוציונליים "ערטילאיים" כמו אהבה וקרבת-נפש, מנחים את הכרעותיה.


מוסכמותיה של החברה המעמדית הן החוצצות אפוא בין הירשל "בן-האדונים" לבין בלומה ה"משרתת" בין יורש בית-העסק המשפחתי לבין אושרו.>16 הערה< לפי משלח-ידה, בלומה הן משתי לדיוטה התחתונה, לפשוטי-העם, וזאת חרף יופיה, נעימות הליכותיה, חריצותה, שכלה הישר והשכלתה הרחבה. לפי מוצאה, לעומת זאת, ניכרים סימני קרבתה להירשל, שאביו ברוך מאיר הורביץ אינו אלא קרוב-משפחתה ובן-עיירתה, שעלה מדרגת משרת בעסק סיטונאי, בעיבורה של עיר בינונית בגודלה, לדרגת בעל-בית בורגני, שנשתכחו ממנו מוצאו וזיווגו הראשון. מאליה עולה השאלה: מיהו "אדם פשוט", ומה ראוי שיהא יחסם של בני המעמדות ה"עליונים" כלפיו? בכל הדורות נתחבטו מחוקקים ואנשי-רוח בסוגיה חברתית-מעמדית זו, ולא הגיעו לכלל הסכמה. בדורות האחרונים נסתמנו כלפי "האדם הפשוט" שתי גישות הפוכות, פרי תפיסות-עולם מנוגדות, שאינן אלא גלגול מודרני של רעיונות שמקדמת דנא (כבר במקורות הקדומים ניכר יחס דו-ערכי כלפי העניים ופשוטי-העם. מצד אחד, "עני חשוב כמת", ומצד אחר, "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה"). שתי הגישות הללו מוצאות את ביטוין בסיפורו של עגנון, בווריאציות מורכבות ומעניינות, וזאת בלא שהסיפור ינקוט עמדה ויכריע בין השתיים.


* הגישה האחת, היא זו הקלסיציסטית הסטאטית, פרי העולם המלוכני-דתי שלפני המהפכה הצרפתית (בספרות העברית ניכר רישומה אפילו במחצית השנייה של המאה ה-19, ביצירה המשכילית הקלאסיציסטית, וזאת בזמן שגישות מתקדמות יותר כבשו זה מכבר את הבכורה בספרות העולם, כבחיים החוץ-ספרותיים). האוחזים בה לא האמינו, או לא רצו להאמין, בניעות (מוביליות חברתית, ונהגו לחלק את העולם, חלוקה סכימטית, לאדונים ולמשרתים, לבני-חורין ולעבדים, לאריסטוקרטים ול"פשוטי-עם". המהפכה המעמדית האמיתית לא אירעה - במציאות כבאמנות - אלא כמאה שנה ויותר לאחר המהפכה הצרפתית, עם עליית הסוציאליזם לפלגיו, שהביא לביטולם הסופי של סדרי העולם הישנים (עולם האדונים והמשרתים), ולא לטריפתם בלבד. מכאן, שסיפורנו מתרחש על "קו התפר" שבין ישן לחדש, בימים שבהם טרם קיבלו הרעיונות החברתיים המהפכניים, שריחפו אז בחלל העולם, את ביטוים המלא, אך כבר הביאו לערעור-מה של הסדרים החברתיים הנושנים. גיצל שטיין הפרולטאר האותנטי וד"ר קנאבינהוט, הסאלון-סוציאליסט (הנושא אשה עשירה כדי שיוכל לשאת בעול מלחמתם של חסרי הכול מגלמים באישיותם פלגים שונים במאבק החברתי להטבת תנאי העובד, שהחל לתת אז את אותותיו בערי אירופה, ובכלל זה גם ב"רחוב היהודים".


* הגישה השנייה כלפי הרעיון המעמדי בכללו, וכלפי פשוטי העם באופן מיוחד, היא גישתם הדינאמית של הרומנטיקונים, בעלי התפיסה האינדיווידואליסטית, זו שפרצה את ההייררכיה הכבולה, ואפשרה גם לאמנים עניים, למשל, לחדור אל "החברה הגבוהה" ולהשתלב בה (תיאור עלייתם המעמדית של הזמרים והזמרות בפרק 5 משקף מגמה חדשה זו). הגישה הרומנטית העלתה על נס את האדם הפשוט ואת אורחות חייו, ואף העמידה על כן גבוה את ערכיו ה"בריאים" וה"אמיתיים" של מעמד העמלים (שאותם הציבה מול ערכיה ה"מסולפים" וה"צבועים" של החברה הטרקלינית ה"מושחתת", שאיבדה כל קשר אל ה"טבע" ואל עמל-הכפיים). שיאה של הגישה האנטי-שכלתנית הזו, המדגישה את תכונותיו של הפרט שנקבעו בו מבטן ומלידה, ולא את אלה שקבעום הסביבה והשיוך המעמדי, גם הוא לא הגיע לידי ביטוי מלא אלא במאוחר, כמאה שנה ויותר לאחר המהפכה הצרפתית. בגילוייה הבולטים, גישה זו ניכרת בדרוויניזם (עקרון "הברירה הטבעית", כמכאניזם של האוולוציה, לימד את האנושות להבין, כי מכשולים חברתיים רציונליים, המוצבים בדרך המשיכה הטבעית בין המינים, מחלישים את הפריון, מביאים להתנוונות תורשתית ואף להכחדה). כמו-כן ניכרים אותותיה באינדיווידואליזם הפרטני של פרויד, שייחס חשיבות רבה ביותר לכל ניד וזיע "טפל" ו"מקרי" בנפש היחיד, ושהסיט את תשומת-לבם של בני-דורו מן החברתי - החיצוני והגלוי - אל המתרחש בתוך הנפש פנימה.>17<

*

* 'סיפור פשוט' מציג, במישרין ובעקיפין, את גישות-היסוד הללו, ואף מפליג מעבר להן אל סינתזות אישיות משלו. את הגישה הקלסיציסטית מייצגת כאן צירל, למשל, שלימדה את בנה כי העולם נחלק חלוקה סימטרית לעשירים ולעניים, וחינכה אותו כבן חנוונים מהוגן מדורי דורות, וכמי שאינו יכול להקל ראש במעמדו.>18 הערה< המלה הגרמנית HCILREIZ, שפירושה: "מעודן", "אלגנטי", "דקורטיבי", "אורנמנטלי", מעידה על מהותה הטרקלינית של בת משפחת קלינגר, המעניקה חשיבות יתרה ל"קנקן" וחשיבות פחותה למה שבתוכו. למרות שאביה השיאה בכורח הנסיבות למשרת פשוט, שנתגלה כסוחר טוב וכבעל טוב, היא מגנה בלבה את האדם הפשוט ודנה אותו לעבדות ניצחת. אמנם נאמר עליה: "צירל אינה מזלזלת בשום אדם, אפילו בעני הלוקח משהו. אומרת צירל היום הוא לוקח בפרוטה ומחר יכול לזכות בלוטריה ויקנה בדינר" (פרק 1). אולם, מכלל "הן" אתה שומע גם "לאו" רפה: צירל אינה מסוגלת להאמין במוביליות חברתית, בהתעשרות שמתוך חריצות, ובמונחים סוציו-אקונומיים: אין היא מסוגלת להאמין בתקפותו של המושג החברתי המודרני של ה-NAM EDAM FLES, וזאת חרף התקדים המצוי לכאורה במשפחתה. למעשה, אפשר שמנקודת-מבטה של צירל אין גורלו של בעלה מהווה תקדים כל עיקר, שהרי ברוך מאיר לא בנה את עצמו ממש, כי אם קיבל עסק משפחתי בירושה, ורק הרים תרומה משלו לשגשוגו של עסק זה. בעיניה, העני אינו מסוגל לשנות את מעמדו בכוחותיו שלו, אלא אם עזרו לו משמים וזכה בפיס. את מוצאו הדל של בעלה דאגה להשכיח, כדי שלא יהוו נישואיה המאולצים-המוצלחים למשרת פשוט דוגמה ומופת לבנה היחיד.


אולם, גם אל קרבה של דמות קלאסיציסטית וקפואה זו מתחילים לחלחל רעיונות מודרניים, ברוח הזמן החדש, לפחות בכל הנוגע לחינוכו של בנה ולריפוי חוליי הנפש שלו. למרות שהיא קופאת בדרך-כלל על שמריה ודבקה בערכים הבדוקים של העבר הקיסרי המפואר, היא מתחילה אט-אט להפשיר מקיפאונה ולגלות ערנות לשינויי האקלים והאווירה שמסביב (וכטענתה, דור חדש בא לעולם, ויאים לו חוקים וכללים חדשים). אי לכך, הוא שואלת בעצתם של מביני-דבר, וכרגיל אצל עשירים היודעים היטב את ערך ממונם, היא מקבלת חינם אין כסף אותן עצות עצמן, שבעלה ובנה נאלצים לקנות בכסף מלא. למרות שהטיפול בהירשל מצליח, פחות או יותר, והד"ר לנגזם מוכיח עצמו כמטפל מעולה וצנוע, עגנון אף אינו חוסך כאן, במקביל, את שבט ביקורתו ואת חצי-לעגו מן המטפלים למיניהם בתחומי בריאות הנפש, היודעים לעוץ אותן עצות עצמן, שכל בר-דעת יודע ממילא, וש"בעלי השם" והצדיקים יעצו לחסידיהם מאות שנים לפני פרויד.


* לעומת זאת, את הגישה הרומנטית, האוהדת כל אדם ואדם לפי ערכו, ללא התחשבות במעמדו החברתי ובאינטרסים חומרניים צרים, מייצג הירשל, בנה היחיד של צירל. הוא מתאהב בבלומה, חרף היותה משרתת "פשוטה", ומעריך אותה על-פי תכונותיה האינהרנטיות, שאינן ניכרות במלבושיה הדלים - שמלה אפורה וצרה. כצעיר מאוהב ואופטימי, הוא מוכן לכאורה ל אחר צו לבבו ולציית לעקרון "הברירה הטבעית": למרוד בהוריו ובתפיסת-עולמם הקלאסיציסטית, לבוז לכל סמלי המעמד ולקשור את גורלו בגורלה של "תאומתו" בת-העניים, שכלפיה הוא חש משיכה וקרבת נפש. דא עקא, כשמגיעה שעת ההכרעה, אין הוא עושה, ולו צעד אחד, למימוש המרד הרומנטי הזה, ומקבל עליו את עול ערכיה הקלאסיציסטיים המכובדים של משפחתו. אילו נטלה בלומה את היזמה בידיה, ואילמלא מיהרה אמו לשדכו לאחרת, ייתכן שפני הדברים היו משתנים לטובה, והמסגרות המעמדיות הנוקשות היו נפרצות. אולם, משנתגלגלו העניינים כפי שנתגלגלו, הירשל אינו מנסה לעשות דבר לתיקון השיבוש בהליכי הזיווג, ומחניק להלכה את אהבתו ואת יצריו הטבעיים. הפאסיביות שלו מעידה על חולשתו הדגנרטיבית, חולשתו של בן יחיד עירוני ומפונק, הרחוק מן "הטבע", והמקבל את שיקולי הוריו ואת הכרעותיהם כ"תורה מסיני".>19 הערה< אולם, מה שהודחק במודע ובגלוי, צף ועולה ממעמקי הלא-מודע: למורת-רוחה של משפחתו ואף בלא שירצה בכך הוא עצמו, נפשו מורדת בהכרעה המשובשת להשיאו למינה, והוא מהלך כסהרורי מול חלונה של בלומה אהובת-לבו, בתקווה שתופיע לרגע-קט בחלון.

*

הנורמות של המחבר המובלע נוטות אמנם יותר אל עבר החדש והרומנטי, וגורסות נישואים שמתוך אהבה, ולא אל עבר הישן והקלסיציסטי, המנציח את שיקולי החברה המעמדית. אולם, עגנון אינו מגנה גינוי מוחלט את תפיסת-עולמה של צירל, אף אינו מקבל כנתינתה את תפיסתו הפשטנית והאדולסצנטית של הירשל. תחת גישות-יסוד אלה, הלוקות בפישוט יתר של המציאות המורכבת, הוא מציג גישה מפוכחת ועמדה מקורית וא-סימטרית כלפי רעיון הפשטות, וכלפי התפיסה המעמדית בכללה. ראינו כבר כי נציגיה המובהקים של כל גישה מכילים בתוכם גם יסודות מן הגישה ההפוכה: הירשל ה"רומנטי" מקבל את עול הסדרים הכמו-קלאסיים, וצירל הטרקלינית מושפעת מהלכי-הרוח הרומנטיים החדשים. בנוסף, מתרמז כאן כי לפשטות ולייחוס פנים רבות, וכי אין דומה אריסטוקרטיה של ממון לאריסטוקרטיה של למדנות, וגם אין דומים גינוני נימוס חיצוניים למידות אציליות שמבטן ומלידה. במלים אחרות: אין קורלציה אוטומטית ומחויבת-המציאות בין מראה טרקליני לאופי אציל, בין בגדים פשוטים לאופי פשוט. בלומה, שידעה חיי מחסור וירדה לדרגת משרתת, לא איבדה את הערכים ואת המידות הטובות, שהיקנו לה הוריה: היא המשיכה לדבוק בספרים, מילאה את תפקידה בנאמנות ופרשה מבית הורביץ ומזירת-חייו של הירשל ללא מלים, ברגע שנודע לה דבר שידוכו למינה. אף שנפגעה קשות, היא לא הקימה רעש, לא באה בטענות קיפוח, ולא העלתה דרישות על שנות ניצולה ללא כל שכר.>20 הערה< היא מתגלה כאן כאצילת-הנפש האמיתית, היא ולא קרוביה הסוחרים האמידים ומחותניהם בעלי-האחוזה העשירים.


ביהדות, שלא הקימה מקרבה מאז החורבן מלכים ושועים, ייחוס נקבע לפי דינסטיה של למדנות, ולא של ממון. מנקודת מוצא כזו, בלומה היא אריסטוקרטית מהירשל וממינה, מהוריהם ומכל מכריהם גם יחד. על הירשל נאמר תכופות כי הוא הורביץ רגיל ופשוט, שאינו מגזע השל"ה. משמע, בהייררכיה הלמדנית-התורנית, הירשל פשוט יותר ומיוחס פחות מבלומה, לפי שאביה של בלומה היה איש ספר, שתורתו היא מסחרו, ולא סוחר הרחוק מדבר תורה. איש תם וישר זה, מלמד לפי מקצועו ולמדן "שלא לשמה" לפי נטיית-לבו, הוא שהנחיל לבתו היחידה את אהבת הספרים ואת תאוות הדעת (עגנון מציגו לא כ"טלית שכולה תכלת", אלא גם כמי חטא חטא בל יכופר בכך שהשתקע השתקעות פאסיבית בספרים בזמן מחלת אשתו, ובכך שהותיר את כל העול והדאגה לבלומה). ואם בנושאי ייחוס עסקינן, אזי נוסיף כאן במאמר מוסגר, על דרך ההפלגה הבלתי-מחייבת, כי ממשפחת הורביץ המסועפת, שממנה יצא השל"ה הקדוש, ממעצבי המוסר היהודי בתחילת העת החדשה, יצא גם קארל מרקס, שחותם אישיותו ופועלו ניכרים היטב ב'סיפור פשוט' (המאבק הסוציאליסטי מרקסיסטי לשיפור תנאי העובדים הוא לייטמוטיב, העובר כחוט השני לכל אורך היצירה). עוד נעיר, בהקשר זה, כי המרקסיזם, שנתפס כאן כמדומה כגלגולם המודרני של רעיונות סוציאליים רפורמטיביים ישנים ממקורות היהדות, מוצא כאן הן ביטוי אוהד (בתיאור הצטרפותה של בלומה אל המאבק לשיפור תנאי העובד והן ביטוי מלגלג (בתיאורו הקריקטורי-כלשהו של ד"ר קנאבינהוט הסאלון-סוציאליסט).>21<

*

'סיפור פשוט' אינו אוחז אפוא בפשטות אף לא באחת מגישות-היסוד כלפי האדם הפשוט, כי אם מערבל את כולן ביחד, מתוך פרספקטיבה כפולה: זו של הצעירים האוהבים והאידיאליסטים, המוכנים לכאורה, בתכוף עליהם יצרם, לחולל למען אהבתם מהפכות מרחיקות-, וזו של נציגי החברה הבוגרת והממוסדת, שאינה אוהבת שינויים ומהפכות (את יתר הסינתזות נסקור להלן, עם פירוט מעמדו האישי של כל גיבור מגיבורי הסיפור). 'סיפור פשוט' מתרחש בסוף תקופת "האדונים והמשרתים", בתקופה של מהפכות סוציאליות, שבה מתגלים בקיעים בהייררכיה המעמדית ונבלעים הגבולות הבין-מעמדיים, ובה נערכים מאבקים מיליטנטיים להטבת תנאיהם של עובדים מדוכאים. כביכול לפנינו סיפור על אדונים ועל משרתים, אך כאמור הגבולות הבין-מעמדיים מסופקים, והסיפור מוצא דרכים רבות לבטא את תחושת הקריסה ואבדן-הכיוונים, שנשתררה בעולם.>22<


ג.1 צירל - דמות פשוטה או מורכבת?

דיון ב'סיפור פשוט' מנקודת מוצא חברתית-מעמדית מחייבנו, כאמור, להתמקד בצירל כבגיבור ראשי. בחלקו הראשון של הסיפור, העומד תחת רישומם של הסדרים הישנים, ה"יציבים" וה"בלתי מעורערים", צירל היא אכן הדמות הדומיננטית (דומיננטית תרתי-משמע: היא גם שולטת במהלכי-העלילה וגם רודה בבני משפחתה, אף שהיא מעניקה להם בדרך-כלל את התחושה הכוזבת כאילו הם-הם המחליטים, ואילו היא המבקשת את עצתם>23<). ג' שקד כינה את צירל בשם ה"אם הגדולה",>24 הערה< ואכן פרשנות יונגיאנית תדגיש באישיותה את הצד הטריאלי, המושך בחזקה ובהחלטיות את סובביה כלפי מטה - אל ההישגים החומריים והגשמיים, והלאה מן ההישגים הערטילאיים - הרוחניים והאינטלקטואליים. באופן סימפטומטי, כמעט סמלי, היא המוציאה את בנה מן הלימודים והמכניסה אותו אל עולם העסקים (אמנם להלכה מתוך החשש פן תשתבש עליו דעתו, כשם שאירע לאחיה הלמדן). בעלה - גירסה חביבה, אך חיוורת, של דמות "האב הגדול" - מאמין, לעומת זאת, שהירשל נועד ללימודים, ולא למסחר, אך לא יעלה על דעתו להשליט את רצונו על בני-ביתו.


סוחרת ממולחת היא צירל לבית קלינגר (שם-נעוריה מעיד על חיבתה היתרה ל"מצלצלים"), היודעת לנהוג בתבונה ובלבביות בבני משפחתה, במשרתיה ובלקוחותיה ולקנות את לב כולם. כחנוונית בת חנווני, היא אף יודעת לגלגל כל דבר לטובתה, אפילו הוא נראה בתחילה כמכשול. כל מעשיה מתבצעים בדרכי-נועם ובשום-שכל, וגם אם בתחבולת-ערמה יסודם, איש לא יחוש בכך בגלוי, שכן התדמית החיצונית ודעת הציבור חשובות לה ביותר, ולעולם לא תעשה דבר שניתן לגנותו ברבים. היא מאירה פנים לכל לקוח ולקוח, אפילו לילדים שבהם, וזאת כדי שיתרגלו לפקוד את חנותה ולהוציא בה את מעותיהם (מה שעשוי להיראות כגילוי של מזג-טוב ושל אהבת-הבריות, מתבררכסיס מסחרי קר ומחושב - ערמת חנוונים, ששכרה בצדה). לא במקרה נמנעה מתשלום שכר לבלומה, ודחתה את מתן הפיצוי על שנות שירותה עד לכשתגיע בת-חסותה לכלולות. לכאורה, נהגה כך בבלומה, משום שחשבה שעוד עתידה היא לגמול לה ביום מן הימים. בסופו של דבר, ההבטחה-לעתיד-לבוא הן אינה מתממשת לעולם: בלומה עוזבת מרצונה, אינה נישאת לאיש, וצירל היא זו היוצאת נשכרת מן ההסדר הנצלני הזה - היא, ולא בלומה היתומה הענייה.>25 הערה< כחנוונית חריפת-שכל, צירל אף נוהגת מנהג "מלה בסלע", ואכן שתיקותיה האקספרסיביות מתגלות תמיד כמוצלחות. השיחה הקומית בינה לבין מחותניה (פרק 28 היא מפגן וירטואוזי של אמנות הכיסוי והגילוי. היא מתמהמהת במתן תשובה, עונה בשאלה על כל שאלה, עד שהיא מצליחה להפיק תועלת ורווח מטעותם של המחותנים, ויכולה לנשום לרווחה.>26<


חרף בינתה וערמתה, צירל מתגלה כמקרה קלאסי של "חיפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי". מרוב להיטותה לראות צורת מטבע, היא מאבדת את היקר לה מכול: את שפיותו של בנה היחיד ואת סיכוייו לראות אושר בחייו. למראית-עין, היא נוהגת בו כפי שראוי לה לאם מתקדמת לנהוג בבנה: היא מלטפת אותו בחיבה ומשוחחת אתו בנועם, עד שלבו נעשה "רך כשעווה", היא שואלת אותו על נשפי הציונים, שבהם אין היא מצדדת, וזאת כדי להפגין עניין במה שקרוב ללבו (פרק 8). לאמתו של דבר, היא מזיקה לבנה היחיד בהתנהגותה המגוננת, מסרסת את אישיותו ויוצרת עבורו תנאי רחם וחממה, שמהם לא ייחלץ בנקל.>27 הערה< במקום תרנגול-גבר, זקור נוצה וזקוף כרבולת, הוא נסוג לאחור והופך אפרוח רך, מכורבל בין כרים וכסתות (ואגב, גם חמותו מציעה לו את מיטתו בכרים רכים, ממולאים בנוצות אווז - סמל לתנאי החממה שהאימהות, הבית והתנאים הכלכליים הטובים עשויים לספק ל"בן יקיר" הרך והמפונק).>28<


על פני השטח, כל כוונותיה רצויות, וכל ענייניה מכולכלים בתבונה רבה. אולם, לא אחת מתברר כי בינתה נה לה לרועץ, וכגודל השגותיה ובקיאותה בהוויות העולם, כן גודל שגיאותיה ומידת חומרתן. היא מכניסה את בנה ל"פירמה", כדי לבצר לו מעמד של "דור המשך", אך בכך היא מגמדת את שיעור-קומתו, והו אותו לצל חיוור של בעלה ושל עצמה, בחינת "הולך ופוחת הדור". את אהבתו של הירשל לבלומה היא מפרשת, שלא כראוי ומתוך אנוכיות שאין למעלה ממנה, כאהבהבים קלים עם משרתת, שראוי להעלים מהם עין, כי עשויים הם להציל את בנה מהרפתקאות זולות, קודם נישואיו לאשהרכו. בנכונותה להעלים עין מסימני ההתאהבות האמיתית, ובנותנה פירוש שגוי לסימנים אלה, היא מעמיקה את הקונפליקט של בנה, ובמו ידיה מחישה את המפנה הקריטי בחייו. מותר אף לשער, כי בנכונותה לוותר בקלות רבה כל-כך על בלומה הנאה והנבונה, צירל שומטת למעשה, מידה ומיד בנה, מטבע זהב אמיתי, וממירה אותו בתחליף עלוב: במינה החיוורת וחסרת החיוניות, שההשתדכות אתה ועם כספה מחלישה, באופן פראדוקסלי, את המשפחה, ולא מחזקת אותה כמצופה. עם התגלות סימני השיגעון, היא שולחת את בנה לטייל בחוצות העיר, כדי שיירגע ויחלץ את עצמותיו, ואינה יודעת שבדרך הילוכו נופלת בידו מדי יום ההזדמנות ל יחידי עד ביתה של בלומה, ולזרות בכל פעם מחדש מלח על פצעי-אהבתו, שטרם הגלידו.


בקצרה, צירל היא סמל התבונה, אך בעת ובעונה אחת, היא גם סמל הכישלון והשיבוש.>29 הערה< על בלומה הבכירה במשרתות-הבית ועל גיצל שטיין הבכיר במשרתי החנות נאמר כי הם יוצאים נפסדים משני העולמות: מעמדם הבכיר מטיל עליהם אחריות-יתר, ואין הם יכולים אפילו ליהנות מן ההנאות הקלות המזומנות לפחותים שבין המשרתים.>30 הערה< אולם, בהחלטתה הגורלית להרחיק את הירשל מבלומה, גם בעלת-הבית - ולא רק משרתת-הבית המקופחת - יוצאת "קרחת מכאן ומכאן": היא מפסידה עובדת מעולה, שהשכילה להסיר ממנה את כל עול הבית, וכן מפסידה היא כלה טובה, שעשויה היתה להנחיל לבנה היחיד אושר רב, לחזק את ה"פירמה" בחריצותה ובתבונתה ולהיות אם טובה לנכדיה. נכדה הבכור הפגום של צירל, הנושא באופן אירוני את השם משולם,>31 הערה< הוא מזכרת עוון לזיווג שהופר - בבואתו של אותו זיווג שהופר בדור ההורים, משנשא ברוך מאיר את צירל ולא את מירל.


האם דמותה של צירל היא דמות מורכבת ומעוגלת? מצד אחד, היא מאופיינת בפרטי-פרטים, עד שניתן לו לקורא להכירה היטב, על תגובותיה הטיפוסיות. מצד שני, היא מתגלה כדמות מונוליתית, שאינה מתפתחת, ודעה בחלקה השני של העלילה אינה בחזקת התפתחות. מעלליה המרובים אינם אלא וריאציות של תכונת אופי אובססיבית אחת - התאווה לממון - הניכרת בשם-נעוריה (כאמור, השם קלינגר רומז ל"מצלצלים"). היא ששמה כל יהבה בכסף, מגלה כי הכסף לא יענה על הכול, וכי בנה היחיד עשוי להישמט מידיה אם לא תמתן את תאבונה, שאינו יודע שבעה, לכסף ולשווה כסף. האם משום כך היא מאבדת את תאבונה ליד שולחן המחותנים בסוף הרומאן, או שמא אותות זקנה הם, ותו לא? כדרכו, אין עגנון פורש את הדברים במישרין ובגלוי, כי אם מותיר את הנגלה בחידתיותו, כדי שכל קורא יפרש אותו בדרכו שלו.


ג.2 החברה כמכשול ליצר הטבעי ולאהבה הפשוטה

למרות ש'סיפור פשוט' מגולל את כל תולדותיו של הירשל הורביץ - מעריסה ועד להולדת בנו השני - ואף מוסיף פרטי-רקע על קורות אבותיו בדורות עברו, אין הוא מתאר אלא שני טקסים בלבד בחיי הירשל: את חגיגת האירוסין שלו ואת חגיגת כלולותיו. הסיפור פוסח על אירועים מרכזיים אחרים בחייו, כדוגמת טקס בר-המצווה שלו או טקס ברית-המילה של שני ילדיו, וזוהי פסיחה האומרת דרשני. פרשן "חברתי" יטען, שלגבי החברה המעמדית, שחוקיה הם השולטים כאן, הנישואים הם גולת-הכותרת בחיי האדם והעדה, והזיווג הנכון או השגוי הוא החורץ עתידות וגורלות - הוא, ולא כל עניין אחר זולתו. פרשן "פסיכולוגי" יטען, שההעדר, ה"אין", טעון במשמעות סמלית לא פחות מן ה"יש": מתוארים כאן טקסי האירוסין והנישואין בלבד, שכן הירשל הפאסיבי והמסורס, שנותר כל ימיו ילד הצמוד לסינר אמא, הובל לחופה בעל-כורחו, אך מעולם לא התבגר ולא הגיע לחניכה ( INITIATION ) גם בסיומה של היצירה, אין הוא אלא "ילד" שנולדו לו ילדים משלו (ועל כן, אין הוא מסוגל להסתגל בנקל לתפקיד ההורה, לגלות אהבה כלפי בנו - שנולד בעוד הוא, אביו-מולידו, מאושפז בסנטוריום - או ליטול חלק פעיל בטקסי ברית-המילה ופדיון-הבן של ילדיו).


כאמור, חלקה הראשון של היצירה הוא בעיקרו סיפור חברתי, ולפיכך טבעי שיתמקד בעיקר בענייני זיווגים ונישואים. נושאים אלה משמשים כאן גםין אבן-בוחן לבידול בין ישן לחדש: לפי התפיסה הישנה, נציגי החברה הם הקובעים את גורל הזיווגים, וזאת על-פי שיקולי יוקרה, ייחוס וממון - הם, ולא בני הזוג הצעירים. לפי התפיסה המודרנית, לעומת זאת, צו לבבם של בני-הזוג הוא האומר לדבק טוב, והחברה אינה אלא מכשול בדרך היצרים הפשוטים והטבעיים של האוהבים הצעירים. כאן, על גבול הישן והחדש, החברה הטרקלינית טורחת להעניק להירשל את התחושה הכוזבת כאילו הוא שנטה אחר מינה מתוך בחירה טבעית ולאמיתו של דבר, היא שיזמה, כמובן, את השידוך בין בני-העשירים, מתוך סירובה לענות "אמן" לצו היצר הטבעי ולהתיר נישואים בין-מעמדיים.


את תכניתה לשדך כסף לכסף ארגה החברה בעזרת נציגיה המובהקים, הצבועים וחלקלקי הלשון:-החנפים ואנשי-המרמה של גילדנהורן, על קשת טיפוסיה הססגונית, שערכיה הם ערכי "עגל הזהב".>32 הערה< הקנוניה בין צירל לשדכן (שגייסה לשם ער ההיכרות בין המשפחות את טרקלינו של גילדנהורן על חבר-מרעיו), חושפת את הצביעות החברתית בשיא שיאה: גילדנהורן חש לברך את הירשל על "בחירתו", ומחמיא לו על התנהגותו ה"גברית", מבלי שיותיר לעלם התמים והנבוך פתח נסיגה. באותו מעמד מביך, נפלטת מפי ברוך מאיר האמירה הרב-משמעית, המסגירה את האמת שמאחורי המסכה: "חברה חברה, כאדם שאומר אני איני חייב באותו מעשה, אחריות הדבר נופלת על החברה" (סוף פרק 9). משמע, מה שהיה הוא שיהיה: הנישואים היו והינם עניינה של החברה, ולא עניינו של הפרט, וכל הגינונים החיצוניים - כאילו האהבה היא שמזווגת כאן את זיווגיה, ולא שיקולי הכסף והמעמד - הם מרמה ואחיזת עיניים.


החברה נוהגת כאן אפוא בערמה, פורשת רשת וטומנת פח לרגלי ה"צבי" שבגר והגיע לפרקו, כדי שייפול וייצוד, ויחד עם זאת יחוש עצמו חופשי ומאושר. אולם, המזימה המחוכמת שהצליחה כמתוכנן, עתידה להתברר כשיבוש גמור - כהתערבות בלתי-רצויה בתהליכי הטבע. אל להם לנציגי החברה הבוגרת והמחושבת להתערב בענייני הזיוגים, טוען כאן המחבר בסמוי, וראוי להם לצעירים שילכו אחר צו לבבם, אחרי הייעוד הטבעי שלהם (ובמושגים דתיים, שמקדמת דנא: אחר בת-הקול שיצאה ארבעים יום טרם בואם לעולם). אם אין הם בוטחים ביצריהם הטבעיים, מוטב להם שילכו אחר ציוויי חז"ל, שנבראו לא מתוך שיקולי נוחות וכדאיות, אלא מתוך התבוננות בקיאה ומנוסה, בת דורות רבים, בטבע האדם ובנפתולי גורלו. האם הליכה בעצת חז"ל היא צעד רגרסיבי, ואילו הטיית-אוזן לטיפוסים מפוקפקים כדוגמת גילדנהורן ובני-חבורתו היא צעד המעיד על נאורות ועל קדמה? דומה שעגנון אינו הולך שולל אחר סימני "קולטורה" טרקליניים, מסולפים ומאחזי-עיניים, וחותר לחישופה בכל מחיר של הכללים השורשיים, אלה הטבועים בחותם האמת ואינם תלויים בחילופי טעמים ואופנות.


בענייני זיווגים, אילו היטו גיבורינו אוזן לדברי חז"ל, אזי היו נוהגים אחרת ממה שנהגו, והיו מונעים עצמם מצרה. ידועה מימרת חז"ל: "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא בת תלמיד חכם שאם מת או גולה מובטח לו שבניו תלמידי חכמים" (פסח' מ"ט ע"א). עוד נאמר באותו מקום: "לא מצא בת תלמיד חכם יישא בת גדולי הדור ... בת ראשי כנסיות ... בת גבאי צדקה ... בת מלמדי תינוקות" (שם, ע"ב). אילו נהג הירשל לפי עצת חכמים, היה עליו להמרות את פי אמו ולשאת את בלומה הנאה, בת המלמד, שאפילו העניות לא הצליחה לנוולה, ולא את מינה הלאה והפושרת, בתו של בעל-האחוזה העשיר גדליה צימליך (השם HCILMEIZ פירושו: "נסבל", "ראוי למדי", "ככה ככה" וכדומה מכל מקום, השידוך עם צימליך ועם ממונו איננו מוביל ל"זיווג משמים" אלא לכאורה, וצירל המצדדת בו טועה ומטעה). אולם, טעותם של הורי הירשל אינה מקרית, שהרי לפנינו למצער שיבוש מדור שני. ידועה מימרת חז"ל: "הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. רוב בנים דומין לאחי האם" (ב"ב ק"י, ע"א). אילו נהג ברוך-מאיר בזמנו לפי עצה זו, ראוי היה שיישא את מירל המיועדת לו, ולא את צירל המשו לו, שאחיה נשתגע והיה מטרה להתקלסותם של ילדי העיר. משמע, עצותיהם המיושנות של חז"ל אינן מיותרות אפילו בעולמנו המודרני, ומי ששם כמו צירל את יהבו בתורות האנוכיות של המטריאליזם הנאור, ורואה בהן חזות הכול, תבונתו הו לו לרועץ.>33<


השיבוש בענייני זיווגין הוא אפוא שיבוש מדור שני, ואף למעלה מזה, והזדמנות שנקרתה לתקנו, הוחמצה אף היא. אילו נישאה בלומה נאכט להירשל הורביץ, היא הייתה חדלה להיות פרח לילה בקרן חשכה, ניצן שרוי בעלטה. היא הייתה, מן הסתם, עולה כפורחת, והייתה נו בוודאי רוח חיים בחנותה של משפחת הורביץ ובביתם. הירשל גם הוא היה עולה כפורח, כנרמז מהתנהגותו המאוששת בימי אהבתו לבלומה, ומכל מקום, הוא לא היה נסוג לאחור, ולא היה מאבד את שפיותו. נישואיו למינה, שנועדו לחזק אותו ואת משפחתו, החלישו אותם ונסכו בהם לאות דקדנטית, המידרדרת עד לדרגת טירוף. האושר והעושר אינם כרוכים זה בזה, וצירל שלא הבינה זאת, טעתה והטעתה.


הירשל ומינה, ילדיהם היחידים והמפונקים של המתעשרים החדשים הורביץ וצימליך - דור שני לעושר ולרווחה - הן רואים עצמם עשירים לכל דבר (הם אינם דואגים ליום המחר, אינם נוגעים במאכלים הטובים העולים על שולחנם, אינם מוצאים סיפוק במלבושים וברהיטים הנאים המקיפים אותם מכל עבר). בכול ניכרים סימני החולשה של דור דקדנטי ורפה-רצון, שאיבד את ה-ELAN VITAL שלו. מתוך רצון להיטיב אתם ולרפד את דרכם, סירסו אותם הוריהם העשירים, ומנעו את התבגרותם המלאה. מתברר, כי הגנת-יתר על הבנים (הוצאתם ממוסדות הלימוד כדי להסיר מכשולים מעל דרכם, סלילת הדרך עבורם בתורת ממשיכי-דרך, קבלת ההחלטות הגורליות עבורם וכדומה איננה ערובה לאושרו של הדור הצעיר, ובוודאי שאינה תורמת לחוסנו הנפשי. גם הירשל בן-האדונים, האפרוח שלא הבקיע את ביצת קן-אמו, וגם מינה בת-העשירים, שהוריה עמדו על עריסת בתם היחידה ומנו את נשימות אפה, מתגלים כצעירים משעממים ומשועממים, חסרי רוח-חיים ורפי סקרנות אינטלקטואלית. דווקא בלומה - בעטיים של קשיי החיים, תולדת מזלו הרע של אביה ומחלתה של אמה - פיתחה תכונות ברוכות של חריצות ושל תושייה (יחד עם זאת, נתפתח בקרבה גם עולם פנימי עשיר ויפה, שאפשר לה לברוח לעתים מעקת החיים אל עולמות טובים וחפשיים יותר>34<


נרמזת גם איזו קללה, גנטית או מאגית, העוברת מדור לדור: שמעון הירש קלינגר השתקן, אביה של צירל, נהג אמנם לפי עצת חז"ל ("בתך בגרה - שחרר עבדך ותן לה", פסח' קיג, ע"א),>35 הערה< אך הוא נודע בשבוש כאדם מוזר, שתקן ועקשן, שגידל יונים על גג ביתו. האם נרמז כאן שמץ של עבודה זרה, בחינת "מפריחי יונים", או ניצוץ מוקדם של שיגעון לטנטי העובר בתורשה, בחינת "ציפרים בראש"? לפני דורות רבים קוללה המשפחה, בעקבות מריבה שנפלה בין אחד מאבותיה לבין הצדיק. האם בשל חטא שחטא קלינגר או אחד מאבותיו נשתגע בנו היחיד, אחיה של צירל, ונטרד מן העולם? תיק"ו.>36<


כשמותירים בני הזוג הורביץ את בנם בסנטוריום של הד"ר לנגזם, וחוזרים לבדם ברכבת, עולה בלבם המחשבה הטורדנית: "כמה שנים המתינו לבן, וכשהגדיל והשיאוהו באה עליו צרה שכזו. עדיין אותו צדיק שנתגרה בו זקנו של אבי אביה של צירל לא קירר רוחו במשפחה. אפשר שהירשל היה צריך לישב בבית המדרש וללמוד תורה" (פרק 28). אך בין שפגם גנטי הוא האחראי לשיגעונו של הירשל ובין שקללה מאגית ועל-טבעית, היא העוברת במשפחה מדור לדור ונותנת גם בהירשל את אותותיה, דבר אחד ברור: ם האפל, שכמו ניטשטש עקב ההצלחה הכלכלית של בית-העסק המשפחתי, צף ועלה גם בדור הבנים, והוא מאיים למוטט את כל ההישגים.


עיקר האשמה נופלת, כמובן, על צירל - ה"סוחרת" ואשת-החברה בעלת הגינונים הטרקליניים: היא נהגה בענייני השידוכין בלא כל סנטימנטים, כבעסק לכל דבר, האמור לפעול על-פי כל כללי-המסחר ועל-פי ההיגיון הקר. מעולם לא העסיקה את ראשה בתכונות אופיה של מינה, אלא רק בגודל הנדוניה של כלתה ובגודל הירושה שתיפול בחלקו של בנה בעתיד הרחוק (כמה טראגיקה ואירוניה יש בהעלאת דעותיה המוצקות של צירל בענייני ממונות וירושות בזמן הב היצירה, שעה שיהודים השאירו את כל רכושם מאחור, והיו לפליטים חסרי-כול!).>37 הערה< עניינים חיצוניים בלבד עמדו תמיד במרכז עניינה של חנוונית ממולחת זו: כסף, רהיטים, מלבושים ושאר דברים שעשויים להרשים את החברה. אילו העסיקה עצמה גם ברוחני ובסמוי-מן-העין, ולא רק בגלוי ובנוצץ, אפשר שניתן היה לה להפסיק את השיבוש המתמשך, העובר במשפחתה מדור לדור וגורם לשקיעתה האטית. ברקע הסיפור החברתי-משפחתי, מהדהד גם הרעיון המיסטי, ההופך כאן לרעיון היסטוריוסופי, לפיו זיווג נכון במישור האישי כמוהו כגאולה במישור הלאומי ולהיפך, שיבוש בענייני הזיווג כמוהו כהתהפכות הגורל לרעה וכצעד נוסף של שקיעה אל תוך מצולות היוון של עמק הבכא. סיפורה ה"פשוט" (הרגיל של משפחת הורביץ הוא מקרה פרטי, אך גם מקרה סימפטומטי, ויש בו כדי ללמד על הכלל ה"פשוט" (המקובל, הנפוץ בכל תפוצות ישראל: בכל דור ודור, נופלת החלטה משובשת ופטאלית, החוזרת על עצמה כבתבנית של קבע, ומונעת את אפשרות ה"תיקון".


2. אם הכוונה לפשטות סגנונית - בתחומי אוצר-המלים והתחביר - הרי לפנינו סיפור פשוט וסיפור שאינו פשוט, בעת ובעונה אחת. מצד אחד, לפנינו סיפור פשוט, מפני שהוא מספר על עניינים יומיומיים בלשון פשוטה ויומיומית, ומכל מקום, לשונו פשוטה באופן יחסי לסיפורים אחרים משל עגנון. להלכה, הסיפור אף מסופר במשפטים קצרים למדי, ובנוסח עממי ופשוט. קטע הפתיחה, למשל, בנוי ממשפטים פשוטי מבנה ומשמעות, כבמעשייה עממית על גורלם של פשוטי-עם: "מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה. רופאים ורפואות אכלו את יגיעה ואת החולה לא ריפאו. אלוקים בשמים ידע את מכאובה ונטלה מן העולם. בשעת פטירתה אמרה מירל לבתה, יודעת אני בלומה שאיני קמה מחוליי" וגו'. מרכיבי הסגנון (אוצר-המלים, המבנה התחבירי, עיצוב האווירה וקטעי השיח מזכירים את אלו האופייניים לספרי האגדות מ"מפנה המאה", מפרי-עטם של ד' פרישמן, י"ב לבנר, ש' ברמן, א' לובושיצקי, י' גרזובסקי-גור ואחרים. הללו הביאו לספרות העברית בשנות תחיית השפה, שהיו גם שנות תחיית החינוך העברי, את אגדותיהם של ה"כ אנדרסן, ר' גוסטפסן, ו' האוף ואחרים, באמצעות תרגומיהם ועיבודיהם למעשייה העממית והאמנותית. הללו אף חיברו בעצמם אגדות ומעשיות מקוריות, ברוח הפולקלור האירופי, אגב יצירת מודוס נראטיבי חדש וסגנון חדש בסיפורת העברית.


אולם, כל האגדות והמעשיות האלה משנות "מפנה המאה", שעגנון מחקה כאן כמדומה את סגנונן האופייני, בו בטון נאיבי ומרוחק ("היה היה..."), במגמה לשחזר באמצעותו תפיסת-עולם אידיאליסטית והרמונית, היאה לקוראים צעירים ולאלה מבין הקוראים הבוגרים הרוצים להפליג למחוזות דמיוניים, שלא מעלמא הדין. מכל מקום, רובן ככולן מסופרות למענו של הקורא הצעיר ושל הקורא הרומאנטי בפאתוס כן ואופטימי, בלא אירוניה וציניזם מפוכח, ובלא שאר תחבולות רטוריות מחוכמות, האופייניות לסיפורת המודרנית ה"דקדנטית", האוהבת לחשוף את תחבולותיה. לעומת זאת, לפנינו סיפור שאינו הרמוני כל עיקר, לא בחומריו ולא בדרכי ארגונם, והשקפתו המובלעת - חרף חזותו הפשוטה, התמימה ורווית הפאתוס, חזות הנובעת מסגנון המעשייה שאימץ לעצמו המחבר - היא השקפה סאטירית-אירונית ודיסהרמונית בעיקרה. משמע, לפנינו - להלכה ולמעשה - אי-התאמה דיסוננטית בין תכנים מודרניים לבין כלי-ביטוי נאיביים, פרי העולם הישן.>7<


לעומת האגדות משנות "מפנה המאה", שסגנונן האופייני מחלחל לאקספוזיציה של 'סיפור פשוט', לפנינו סיפור שאיננו סיפור תמים על קורותיהם של "מחזיקי נושנות", אלא לכאורה. למעשה, הוא מציג לפנינו, בעיקרו של דבר, זירת-התרחשות מודרנית, המשובצת בסממני אקטואליה ובגיבורים מודרניים, המסתגלים למציאות בת-דורם - מציאות שערכיה הם הערכים המפוררים, הספקניים-פסימיים של העולם חדש, עולם שהטמיע כבר בתוכו את תורות דרווין, ניצשה, מרקס, פרויד, יונג, ועוד כיוצא באלה תורות שעיצבו את פני החשיבה המודרנית. לפנינו אפוא פשטות מדומה, העוקבת בדרך החיקוי, באמצעות דרכי ה"דיבור המשולב",>8 הערה< אחר אורח החשיבה הישר והפשטני של מקצת מגיבוריה של היצירה, בני הדור הישן (כגון אחר חשיבתו התמימה של חיים נאכט, אביה האביון של בלומה, אך גם אחר זו השמרנית של קרובו המצליח ברוך מאיר הורביץ, הטוב והמיטיב, שהממון לא השחית את מע הערכים שלו מימי היותו משרת חרוץ ונאמן).


לפשטות מדומה זו התכוון, כמדומה, ד' סדן כשהפנה את תשומת-לבנו לכך שהירשל הוא למעשה בן-דורם של גיבורים בעלי נפש מורכבת, קרועה ומסוכ, כדוגמת פיארמן ואברמזון של ברנר, ושהוא נציגו של דור שבבואת-חייו נשקפת אלינו גם מסיפורים רבים אחרים, שאינם פשוטים כל עיקר. למקרא כותרת המיתממת 'סיפור פשוט', עשוי הקורא לדמות בנפשו, כי הוא מתעתד לקרוא על דור רחוק, דור ישרים ותמימים, ש"דמות חייו נוגעת בכנפה בתחום האגדה, המפשטת כל עקמומית".>9 הערה< שלא כמצופה, מתגלה לו לקורא כי אין לפניו פשטות של מעשייה, הנוטה אל האידילי ואל האידיאלי, המייפה את המציאות ומנקה אותה מסיגיה, ואף לא פשטות ריאליסטית-נטורליסטית, המשקפת את המציאות "כמות שהיא", על כיעורה וסיאובה. אין לפניו סיפור על אנשים תמימי-אמונה, המעוצב בעיצוב פשוט ופשטני, אף לא סיפור על חיים מודרניים מסובכים ומתוסבכים, וזאת חרף העיסוק המפורט בשיגעונו של הירשל ובדרכי ריפויו. לאמתו של דבר, בכל עניין ועניין, חותר הסיפור כביכול אל שביל הביניים ואל נקודת האמצע - אל הבינוני, האפור, הממצע והמתווך - ולא אל הקצוות ואל השוליים. מכאן, קשיי ההגדרה של הקורא ושל הפרשן, שכאמור נאלצים לקבוע לכל הגדרה ולכל אבחנה ריבוי של סייגים והסתייגויות.


3. אם הכוונה לסיפור שהוא "פשוט" מלשון "פשט" כלומר, לסיפור ריאליסטי, המנסה לחקות את המציאות "כמות שהיא", בלא עיוות גרוטסקי מנמיך ובלא העצמה אגדית מרוממת וא-מימטית, גם אז לפנינו - בעת ובעונה אחת - אחת סיפור פשוט וסיפור שאינו פשוט. צדו הגלוי של הסיפור הוא להלכה במיטב המסורת הריאליסטית: הוא מרבה בפרטי מציאות, חשובים וטפלים, בורא דמויות אמינות ומצבים אמינים, אינו מפליג לכאורה אל הפנטזיה ואל האבסורד (וכל חריגת-מה מן הסגנון האופייני למסורת של הרומאן החברתי הריאליסטי, בחלקו השני של הסיפור, מנומקת בשיגעונו, האמיתי או המדומה, של הירשל). אולם, מצד שני, כבר הראנו ג' שקד, ששזורים בעלילתו ה"ריאליסטית" של הסיפור גם לא מעט מרכיבים מיתיים ורומאנסיים מרוממים, מעולם הדמיון והחלום. אלה מרחיקים את היצירה מן הפירוש הסוציו-אקונומי הפשוט והצר, שאליו כיוונו רבים מפרשניה של היצירה בשנות השלושים, בתגובותיהם הראשונות על 'סיפור פשוט'.>10<


לפי פירוש זה של ג' שקד, החושף ביצירה תשתיות מיתיות ורומאנסיות, גלויות וסמויות, גם אי אפשר לדרוש בפשטות את המלה "פשוט", כאילו כוונתה לספר על גורלם של אנשים פשוטים, משפל המדרגה. 'סיפור פשוט' אינו סיפורו של האדם פשוט-המחשבה (SIMPLETON, SIMPLE MINDED), או של האדם העממי, פשוט המוצא וההליכות (ה- VOLKSTYP הפרולטאר - מנקודת מוצא אוהדת או ניטראלית הפלבאי, הוולגארי - מנקודת מוצא מגנה ומזלזלת). עגנון שרטט כאן אמנם, אגב אורחא, בקולמוס קל ומהיר, את בני הפרולטאריון היהודי, כגון בתיאורם החטוף של גציל שטיין ואחיותיו, אך אפילו בלומה המשרתת היא במובנים רבים, ממשיים ומטאפוריים, בת-מלך מרוששת, ולא בתם של אנשים פשוטים, מן הדיוטה התחתונה. למעשה, היא נשמה תאומה לזו של הירשל, וכמוה היה אף הוא נראה ומתנהג, מן הסתם, אלמלא נולד להורים עשירים.


אפשר, שפשטותה המדומה של היצירה, המרחיקה אותה מן המודוס הריאליסטי הצרוף, נובעת, בין היתר, מבת-ההד שנותרה בה מאותן מעשיות מעובדות, שהשפיעו כאמור על סגנונה. הירשל ובלומה, כנזכר ביצירה יותר מפעם אחת, הם "נשמות תאומות" (כמו במעשייה הנודעת 'בן המלך והעני', שתורגמה לעברית בשנות "מפנה המאה" וה לפופולריות מרובה בזמנה>11<), אלא שזו איתרע מזלה ונולדה בבית דל, וזה נולד ו"כפית זהב בפיו". גורלן של נשמות תאומות אלה - טורח הסיפור להזכירנו - נגזר עוד בטרם נולדו, שהרי אבי הירשל היה מיועד לאמה של בלומה, אלא שהזיווג נשתבש (השקפתו המובלעת של עגנון על ענייני הזיווגין,ל שאר תחומי החיים, נעה בין הדטרמיניזם הדתי הנושן של "הכול בידי שמים" לבין התפיסה המודרנית, לפיה יכול אדם למרוד בגורלו ולהיטיב את תנאי חייו). מה גובר על מה? קרבה שבנפש, הבזה להבדלי מעמד כלכלי, או חוקי החברה, המזווגים בן אביונים לבת אביונים, בן עשירים לבת עשירים? תיק"ו. חוקי החברה והמעמד מנצחים אמנם במאבק הגלוי, אך ידם על התחתונה במאבק המתחולל בתוך הנפש פנימה. הירשל ובלומה נותרים קרועים בנפשם, ונשמתם אינה מוצאת מנוח וממשיכה לשוטט מהכא להתם, בין שני העולמות.


ובצד מוטיבים מיתיים ורומנסיים, המושכים אל מחוזותיהם הדמיוניים והקסומים של האגדה ומעשיית-העם, יש ב'סיפור פשוט' גם פכים גרוטסקיים, המושכים אל הקריקטורה ה"נמוכה" ואל שלל הבופונים של הסאטירה החברתית, כגון בתיאורם של הטיפוסים המגוחכים עד כדי סלידה, מבאי-ביתה של סופיה גילדנהורן המתבוללת-למחצה, העוסקים רובם ככולם בגלגולן המערב-אירופי ה"מכובד" של "פרנסות האוויר" הנקלות והבזויות, האופייניות לבני העיירה המזרח-אירופית: מכירת כרטיסי הגרלה, מכירת פוליסות ביטוח ("אחריות"), החזקת סוכנויות, תיווכים ושידוכים למיניהם. מתברר כי גם בבחירת מודוס חיקוי המציאות הלך עגנון בדרך-ביניים, המאחדת בתוכה את גובהי המיתוס והרומאנסה שבאפיון הגיבורים הראשיים, ואת תהומות הגרוטסקה שבאפיון רבות מדמויות המשנה (המתגלות לא אחת באור וולגרי ופשוט, חרף העושר והזוהר המקיפים אותן). לעומתן, בלומה היא אכן אבן-חן מלכותית, המתגוללת ברפש, בת ישראל כשרה, בתו אצילת-הנפש של למדן תם ויושב-אהלים. ניתן אפוא להיווכח שגם טכניקת האפיון של ה"נפשות הפועלות", יש שהיא נוטה אל האידיאליזציה של הרומאנסה והאגדה, יש שהיא מבכרת את המלאות המימטית ואת המורכבות הפסיכולוגית של הרומאן הריאליסטי ויש שהיא קלה וחטופה, כבסקיצה קריקטורית ונמצא שמכל בחינה, פואטית ורטורית, חברתית ופסיכולוגית, לפנינו פשטות והיפוכה בכפיפה אחת.


4. אם כוונת הכותרת לסיפור "פשוט" (EXPANSIVE), שאינו מצומצם, כי אם מתרחב ומתפשט לכל העברים, גם אז הכותרת כנה ואירונית, בעת ובעונה אחת. כאמור, אין לפנינו רומאן רחב-יריעה, המשתרע על פני מאות ואלפי עמודים. 'סיפור פשוט' הוא בחזקת רומאן קצר מהודק למדי, המחזיק 37 פרקים קצרים, שאורכם נע בין שני עמודים לערך לעשרה עמודים לערך. אולם, מבחינת העומק והיקף התכולת (המרחבי, הטמפורלי, האידאי וכו'), היצירה מכילה עולם ומלואו: את גאליציה שהיא ארץ מולדת, את ארץ-ישראל שהיא משאת-נפש של ציוני העיר ואת אמריקה הרחוקה שאליה נודדים צעירים אחרים מבני העיר את הדורות הראשונים והאחרונים, את חוגי המתבוללים, הנושאים עיניהם לווינה ולברלין, ואת יהודיה העיירתיים של מזרח-אירופה (OSTJUDEN), העומדים "על פרשת דרכים". וכפי שהראה ד' סדן (תשכ"ח), ב'סיפור פשוט' עולות ומצטיירות - לעתים אמנם בשרטוט חטוף בלבד - כמעט כל שדרות העם היהודי בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.>12<


ראוי שייזכר גם, בהקשר זה, כי המלה "פשוט" משמשת כאן לבידול בין שני סוגי כובעים: האחד, הוא הכובע ה"פשוט" (השרוע), שהוא סינקדוכה של הפלג המתון ביהדות בת-הזמן, הבוחר בדרך הישנה של ערכי "ישראל סבא" (דרך שמצאה אז את ביטויה לא רק אצל שומרי הדת והמסורת, אלא גם בציונות השמרנית והאנטי-מהפכנית של אחד-העם) השני, הוא הכובע הזקוף, שהוא סינקדוכה של הפלג המהפכני והמודרני יותר (שדרכו ניכרה לא רק בחוגי המתבוללים, אלא גם בדמותו הקוסמופוליטית של הרצל, הדיפלומט חבוש הצילינדר, שלא ידע מימיו את ריח הגווילים העבשים של בית-המדרש הישן). ברקע מוצאות את ביטוין המרומז גם דיכוטומיות אחרות משנות "מפנה המאה", שעניינן יהדות ולאומיות מול התבוללות ונכר, והיצירה עוסקת בכולן, אמנם בחטף אך מתוך עמקות מרובה.


5. השורש פש"ט עניינו לא רק התפשטות לכל העברים והכיוונים, אלא גם הפשטה (אבסטרקציה), וכי ההתפשטות וההפשטה הן, מבחינות מסוימות, דבר והיפוכו. לפנינו יצירה השואפת לנקודת המיצוע שבין המלאות הריאליסטית והעיצוב המימטי, הקונקרטי ורב-הפרטים (כפי שמחייבים חוקיו של הרומאן החברתי והפסיכולוגי, הפשוט בדרכי-הסיפר שלו והמתפשט מבחינת ממדיו, פרי העולם הישן), לבין העיצוב המופשט-האבסטרקטי, המקפח את הפרטים ואת פרטי-הפרטים וזונח אותם מדעת למען עזות הביטוי (וזאת כפי שמחייבים חוקיה של היצירה המודרניסטית בת המאה ה-20, המפשיטה את היצירה ממלבושיה המיותרים, מצמצמת את ממדיה ומציגה את שלדה הגרמי והסכימטי, אך אינה הו אותה לפשוטה או לפשטנית, אלא לכאורה).


טכניקת ההפשטה של האמנות המודרנית, המוותרת על העיצוב המימטי המדוקדק, אינה נובעת, כידוע, מאי-יכולתו של האמן ללכוד את המציאות "כמות שהיא", אלא מסירובו לעשות כן, ועל כן אין היא זהה לוויתורו של האמן העממי, מחברן של אגדות ומעשיות, על יתרונותיה של המלאות הריאליסטית. ביצירה שלפנינו יש, מצד אחד, ריבוי של פרטים קונרטיים (תיאורי ארוחות, מלבושים, שיחות חולין וכו'),>13 הערה< ומן הצד השני, מובלעות המעוצבות עיצוב סכימטי ומופשט, כמעט אקספרסיוניסטי (כגון בפרקי השיגעון ובתיאור שיחתו הקומית של ברוך מאיר הורביץ עם החייל ההבסבורגי בבית-הנתיבות בולט, למשל, עיצובה האקספרסיוניסטי, בנוסח הסרט הצ'פליני, של הסצנה בחדר-ההמתנה של הרופא בפרק ה-25). מה גובר על מה? הצד המימטי המסורתי וה"מיושן" או הצד האקספרסיוניסטי הא-מימטי, החדשני והמודרני? דומה שגם בעניין זה אין לקבוע מסמרות, כי היצירה זורעת רשמים לכאן ולכאן.


6. אם כוונת הכותרת ל"פשט", לסיפור ליטרלי-פשוט, היפוכו של הסיפור האלגורי, עתיר הרמזים וסודות והמורכב "מעשה מרכבה" מכמה וכמה סיפורים סמויים, גם אז זרויים בסיפור רמזים לכאן ולכאן. העובדה שסדן יר את דבריו על 'סיפור פשוט' בכותרת רבת-המשמעות "מבית לפשטות",>14 הערה< מעידה על כך שלפנינו לא "פשט" בלבד, אלא פרד"ס של משמעויות מעובות ומרובדות - למן העניינים ה"פשוטים", שבין אדם לחברו, ועד לעניינים האנאגוגיים הנסתרים, שבין אדם למקום. ראשית, שמות האוהבים הם, כברבים מסיפורי עגנון, פריפראזות של שמות הקב"ה ושכינתו, ספירת תפארת וספירת מלכות (כמו בן-אורי היוצר ודינה האהובה ב'עגונות' כמו הרופא וגרושתו, האחות דינה בעלת העיניים הכחולות-שחורות כמו יעקב רכניץ ושושנה אהובת-לבו ב'שבועת אמונים', וכנהוג ברוב סיפורי האהבה של עגנון). השם "הירשל" ("הצבי ישראל" והשם "בלומה" (שמשמעותו היידית היא כנאמר בראש הפרק החמישי: "בלומה פורחת כשושנת העמקים", ומשמעותו העברית מעלה על הדעת את זכר "עשר ספירות בלימה" מ'ספר יצירה' יש בהם כדי לעודד את הבנת הסיפור ה"פשוט" שלפנינו בתורת אחד סיפוריו האלגוריים של עגנון, המתארים ברובם את מ יחסיהם המשתנה תדיר של הקב"ה וכנסת-ישראל (ובמונחים חילוניים מודרניים: את תיאור מצבה של האומה בזמן נתון ומוגדר על-גבי רצף ההיסטוריה).


גם יסודות אחרים בסיפור מעודדים את האפשרות האלגוריסטית: תיאור אהבתו הסהרורית של הירשל לבלומה נאכט מזכיר את ניסיונות ההתקרבות של תלמידי-חכמים ומיסטיקנים אל התורה או אל החכמה הנצורה כאל עלמה יפה הכלואה במגדל, כאל אהובה נעלמה שיופיה נסתר מעין ושרוי בקרן חשכה. בפרק החמישי נאמר על הירשל ש"אילולא בינתו מעכבתו היה נכנס אצלה אצל בלומה ופושט את שתי ידיו ותופס בהן את הסוד הנפלא הלז הגלום בה, שמחריד את לבו במתקו". שיטוטו בלילות ליד ביתו של עקביא מזל, מתוך כמיהה עזה אל חלונה המצועף של בלומה, מזכיר את הסתר-פניה של התורה או של החכמה מאחורי שבעה צעיפים, ואת התגלותה האקראית והארעית לאוהביה, לאורו הצנוע של נר.>15<


אולם, מצויים ב'סיפור פשוט', בעת ובעונה אחת, גם יסודות הפוכים, המתגרים בפרשנות האלגוריסטית ומזלזלים בה. במילון בן-יהודה כלולה בערך "פשט" מובאה מפירוש הרשב"ם לתורה: "ועונתה, לפי הפשט, לשון מעון, כי המ"ם של מעון כמו מ"ם של מקום ושל מלון שאינו עיקר" (פירוש לשמות כא, י) ובפרק 16 של 'סיפור פשוט', מתפרש שירו רב-הכוונות של הדוד משולם, שנשלח כמתנת-חתונה בצירוף שטר של דולאר: "ולא עוד שדרשו על כל חרוז וחרוז תלי תלים של דרשות, כגון מפני מה פתח במ"ם. יש אמרו, מפני שהיא אות ראשונה של מינה. ויש שאמרו, מפני שהיא אות ראשונה של מזל טוב ... אם כן מ"ם שבסוף משולם היכן, אלא שקבעה בסוף הברכה". והרי לנו פארודיה על הדרושים למיניהם ועל ניסיונות סרק של פרשנים להוציא דבר מידי פשוטו. מתברר אפוא שעגנון מעודד את קוראיו לתפוס את סיפורו כ"פשט", כ"סיפור פשוט" בעת ובעונה אחת, הוא אף זורה רמזים הפוכים, המעודדים את הפרשנות האלגוריסטית עוד תוהה הקורא על סודותיה המוצפנים של האלגוריה ומנסה לפענחם, וכבר מזומנים לו דברים סותרים ומביכים, הדורשים בגנותה של הפרשנות האלגוריסטית ושמים אותה ללעג ולקלס בעת ובעונה אחת, דברי הלגלוג הללו מכילים גם צפונות ונסתרות, שעתידות להתגלות בהמשך כדברים נכוחים ואמיתיים. הקורא מוצא אפוא את עצמו במבוך של אספקלריות עקומות, המאירות זו את זו ומשתקפות זו בזו, בלא יכולת להחליט מהי המציאות ומהי בבואתה המתעתעת, ובלי שידע לאן עליו להסב את ראשו.


ב.1 סיכום ביניים:

'סיפור פשוט' אינו "רומאן של תיזה", ואינו חותר לצידוקו של רעיון מוגדר כלשהו. נהפוך הוא, בכל עניין ועניין, הוא מושך לכיוונים שונים, ומציג דבר והיפוכו, בעת ובעונה אחת. כל אחד ממרכיביו של סיפור זה הוא פרי-הכלאתם של יסודות מנוגדים, ואפילו ברצף-הטקסט ניתן לזהות בתוכו שני חלקים עוקבים, שווים פחות או יותר מבחינת אורכם ומשקלם הסגולי, שבכל אחד מהם שלטת דומיננטה אחרת: החלק הראשון, שבמרכזו תיאורה של תקופת עיצובו של הירשל בבית הוריו (BILDUNG), עומד בסימנו של היסוד החברתי-הכללי, והיסוד הפסיכולוגי ניכר רק בשוליו החלק השני, המתאר את חייו של הירשל לאחר הנישואים ועזיבת בית-ההורים - עומד בסימן היסוד הפסיכולוגי-הפרטי, והיסוד החברתי מתעמעם בו ומאבד ממרכזיותו.


לפנינו סיפור היברידי, בריית-כלאיים ואריג שעטנז, המשנה את פניו ואת מהותו לאורך רצף הטקסט, ואף בהתאם לנקודות המוצא המשתנות של קוראיו ופרשניו. הקורא ב'סיפור פשוט' כבסיפור חברתי, יגלה בו פנים אחרות מאלה שיתגלו לעיני הקורא בו כבסיפור פסיכולוגי. עם השתנות נקודת-המוצא הפרשנית, יחליף הסיפור צבעים כזקית, ואפילו דמותו של הפרוטגוניסט תשתנה בהתאם. כך, קריאה מנקודת-מוצא סוציולוגית תחייב התמקדות בחלקו הראשון של הסיפור ובצירל כב"גיבור ראשי". בחלק זה, העומד בסימן דמות "האם הגדולה", צירל היא המו בכל החוטים והיא המניעה את העלילה, וכל יתר הגיבורים הם מאריונטות חיוורות לעומתה. היא רודה במשרתיה, אמנם בדרכי-נועם, אך גם בבעלה ובבנה היא שולטת, תוך שהיא נוטעת בהם את התחושה שהיא זו המצפה למוצא פיהם והמטה אוזן לרחשי-לבם. היא בטוחה בצדקת-דרכה, ואינה חוששת לקבוע את גורלו ועתידו של בנה היחיד במו ידיה, בהתאם לאמתות החברתיות הקבועות והקפואות שבהן היא מאמינה. היא מתגלה כדמות חזקה ויציבה, שחוקי-עולמה מוצקים אך חוקים מוצקים אלה מתגלים גם מצדם השלילי: חרף תבונת-החנוונים הרבה שלה, צירל מתבררת כאישיות בלתי-גמישה ובלתי-מתפתחת, כמי שלעולם לא תתפשר ולא תתיר לבנה לשאת משרתת לאשה, אפילו במחיר הימור על אושרו האישי ועל איזונו הנפשי. לעומת זאת, קריאה מנקודת-מוצא פסיכולוגית תחייב את הסטת המוקד אל חלקו השני של הסיפור, שבו הירשל הוא ה"גיבור הראשי". בחלק זה, שבו היסוד החברתי-מעמדי מתערער ומתעמעם, מוסט הזרקור אל עבר נפשו של היחיד, ולפנינו אנטומיה של שיגעון - בין שהוא אמיתי ובין שהוא מדומה. בחלק זה, חלקה של צירל נחלש (אפילו תיאבונה נחלש, כמסופר בפרק 27, אות לחיוניותה שדעכה), והירשל כובש את מרכז הבמה והופך לדמות הראשית. הוא שנקרע בין כל הכוחות המנוגדים, הוא שבורח מן ההתמודדות אל השיגעון והוא שמתאושש אט-אט והוא שמגלה סימני התבגרות והתגברות. האמתות המוצקות של החלק החברתי מתפוררות, וכל אמת נעשית יחסית ותלוית-אינטרפרטציה.


בין שני חלקי הטקסט הללו, המייצגים שני עולמות ושתי השקפות-עולם, והעומדים כל אחד בסימנה של דמות אחרת ושל דומיננטה אחרת, מרחפת רוחה הנסתרת של בלומה. היא המניעה את ההתרחשות במישור הרוחני-הנפשי, אך נוכחותה הפיזית דלה ודלילה. קריאה אנאגוגית - מיסטית או טרנסצנדנטית - ב'סיפור פשוט' תחייב לראות בבלומה הנסתרת גיבור ראשי, למרות העלמה מן הזירה, ואולי דווקא בשל ההעלם והסתר הפנים. נסתפק כאן אפוא בהצעת כיוונים אחדים להבנת המישור החברתי-הבין-אישי ולהבנת המישור הפסיכולוגי-האישי. את הפרשנות האנאגוגית - המיסטית-הטרנסצנדנטית, על סודותיה, היפים לזמנם, ועל אלה, היפים לכל דור ודור - נותיר ברמז קל בלבד. מגמה פרשנית זו תעלה בקנה אחד עם רוח סיפורו של עגנון, שהבטיח לעסוק בגורלה של בלומה במקום אחר (דומה שאף הדיון האנאגוגי בגורלה של בלומה מחייב דיון נפרד, במקום אחר ובידי מי שהסודות הקבליים-חסידיים גלויים ופשוטים לפניו). תקוותי היא שהעוסקים בחקר תורת הסוד והמסתורין ובחקר החסידות אכן יתנו דעתם לסיפור פשוט-מורכב זה, וינסו כוחם בחישוף סודותיו המרובים ומכל מקום, שינהגו בו אחרת משנהג בו עגנון, שהבטיח להרחיב בגורלה של בלומה במקום אחר, ומעולם לא קיים את הבטחתו, ולפחות לא קיימה כנתינתה וכפשוטה.


ד. הסיפור הפסיכולוגי - פשט ודרש בתורת הנפש

הסיפור הפסיכולוגי, שעיקרו מרוכז בחלקה השני של היצירה, מתמקד כזכור בהירשל - במחלתו ובהחלמתו, ולפיכך הוא אינטנסיבי ואנרגטי פחות מן הסיפור החברתי שבחלק הראשון, שבמרכזו עומדת צירל, ה"אם הגדולה" והחנוונית רבת-הפעלים. מעצם טיבן, אין עלילות-נפש מרבות בתיאור אירועי