top of page

פרידה מעוזי שביט (1936-2023)

עודכן: 9 במרץ 2023

ראיון עם גואל פינטו (כאן תרבות) עם בתו הרבה טללית שביט ופרופ' זיוה שמיר


הרבה טללית שביט נפטרה באופן מפתיע וטראגי שישה ימים לאחר הקלטת הראיון, ביום האחרון לשבעה של אביה.

יהי זיכרה ברוך.


לחצו על התמונה לשמיעת הראיון ---->


על עוזי שביט - דברי פרֵדה:


פרופ' עוזי שביט היה חוקר חשוב אבל גם בן-אדם, הצד המואר של החיים האקדמיים שלי. מנחם דורמן שעמד בראש הוצאת הקיבוץ המאוחד לפניו אמר לי על עוזי שגם כשהוא היה אומר למישהו "לא", האיש שקיבל ממנו תשובה שלילית היה אומר לו תודה.

הכרתי אותו ברגע שצירפו אותי למכון כץ לחקר הספרות, לפרוייקט של המהדורה האקדמית של שירי ביאליק, שעוזי היה אחד מעורכיה. האוניברסיטה כידוע לכם היא מקום הייררכי, אבל עוזי שביט הפך אותה למקום דמוקרטי. קראנו לו עוזי, ולא "דוקטור" או "פרופסור". הוא היה מגיע לפני כולם, אף-על-פי שהגיע מקיבוץ שדות ים שליד חדרה, ואנחנו – כל אנשי הצוות – הגענו מגוש דן.


בַּזמן האחרון חשבתי לא פעם על ביאליק ועל עגנון, שגרו בשכנות כשנתיים, ויצאו יום יום לטיול ארוך ברגל, ודיברו עד מאוחר בלילה. אילו תיעד עגנון את השיחות האלה היה בידינו אַחַד המסמכים המעניינים והחשובים ביותר בתולדות הספרות העברית, מעניין יותר משיחות גתה ואָקרמן. גם בַּחדר של עוזי שביט בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים הייתה עוברת יום יום כל הספרות העברית תחת שבט לשונם של סופרים ואנשי ספר ששוחחו עם עוזי, ואם היו מקליטים את השיחות בחדרו היה לנו תיעוד חשוב ומעניין, אבל עגנון לא סיפר דבר כדי שלא יֵדעו מה הוא למד מביאליק, ועוזי שביט לא סיפר מתוך נאמנות ומתוך התחשבות בצִנעת הפרט.


הוא היה מנכ"ל יוצא דופן, בלי גינוני חשיבות, בלי מכונית ובלי איי-פון, ואפילו את הרשימות שלו הוא עדיין כתב בעט, הוא היה "בסדר" עם כולם וכולם אהבו אותו. הייתה לו מחויבות רבה לתרבות העברית שאותה הוא מימש הלכה למעשה בְּכל יום וּבְכל רגע, וזאת איננה הסיבה היחידה שבגללה הכתרנו, מנחם פרי ואנוכי, את הספר לכבודו בַּכותרת "הנאמן" (כותרת שברנר הכתיר בה את מאמרו הגדול על ביאליק).


השבוע הוזמנתי להרצות בבית עגנון, וקראתי שוב את "שירה". עגנון שיקף בה תמונה מהימנה (קריקטורית אבל מהימנה) של החיים האקדמיים, עם שיטות הקידום הפאודליות שלהם ועם כל השְׂנאות והקְנאות הקטנוניות.


והנה, בתוך שלל הפרצופים מזדהרת לה דמות אחת, שונה מכולם, ושמה טאגליכט (כשמו כן הוא: אור יום בגרמנית). הוא מסייע לַחֲבריו, מתנדב להגנה, אינו הולך רכיל ואהוב על כולם. עוזי היה הטאגליכט של הספרות העברית ושל חקר הספרות העברית. הוא השכים קום, והגיע לעבודה לפני כולם, וגם המחקרים שלו נעשו תמיד בעין בהירה של אור יום וּבִלשון בני אדם. בחקר הספרות העברית יש הרבה "אדווֹקטים", יש אפילו "חוקרי ספרות" שהם "עט להשכיר"; אבל לעוזי שביט היה טמפרמנט של שופט-חוקר או של חוקר-שופט, איש שחותר לחקר האמת ושרואה הכול בעין בהירה וללא משוא פנים.


הוא אהב לבלות את חופשות הקיץ שלו באוקספורד, כדי להשלים עבודות שהוא לא הצליח לעשות במשך השנה. הוא ביקר כל יום בחנות הספרים המצוינת בלקוול או בחנות פוילס בלונדון, כדי לראות מה כדאי לתרגם לעברית ולהוציא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ובהזדמנות זו גם לבקר במוזיאונים הטובים של לונדון, כי הייתה לו גם הבנה מצוינת באמנות פלסטית. באוקספורד היה מתגורר בחדר נזירי באחוזת ירנטון, שהיה בה פעם מרכז לחוקרים במדעי היהדות, או במגורים צנועים של סגל אחת האוניברסיטאות. זה היה הזמן היחיד שבו יכול היה להתפנות מכל מלאכה ולחבר את ספריו. מאחר שהוא פעל גם באוניברסיטה, גם בהוצאה, גם במכללת סמינר הקיבוצים, גם בקיבוץ שדות ים, גם במוסד אלתרמן – כל אחד רצה לזכות בנתח גדול יותר של עוזי שביט.


במחקר הייתה לו דרך ייחודית – או העיסוק במיקרוטקסט או השאלות הגדולות ביותר שניתן לשאול. או היסודות הקדם-טקסטואליים הזעירים ביותר של המשקל והחרוז (כבספריו "המהפכה הריתמית" מ-1983 ו"חבלי ניגון" מ-1988) או השאלות החוץ-טקסטואליות הגדולות והרחבות ביותר, כגון שאלת ראשיתה של השירה העברית החדשה (כבספריו "בפתח השירה העברית החדשה" מ-1986 ו"שירה ואידאולוגיה" מ-1987).


בתפקידו כמו"ל הוא נתן מקום רב לשירה, שאיננה ז'נר רווחי במיוחד, אך עוזי נתן לה זכות קדימה, והוא באמת היה החשוב בין חוקריה של השירה העברית החדשה. התרומה שהרימו מחקריו בחקר שירת ההשכלה, שירת דור ביאליק והשירה המודרניסטית מאסכולת שלונסקי-אלתרמן, במלוכד עם פעילותו המו"לית כעורך הסדרה "ריתמוס" ועם פעילותו האדמיניסטרטיבית (בהתנדבות) כראש מרכז קיפ לחקר הספרות העברית וכראש מוסד אלתרמן, היא בעיניי ובעיני רבים התרומה המשמעותית ביותר שהרימה אישיות כלשהי בקריית ספר שלנו לחקר השירה הקלאסי-מודרנית ולביסוסה של השירה ההולכת ונכתבת במקומותינו.

הוא השאיר אחריו שני חללים גדולים: אין היום חוקר שמבין כמוהו בפרוזודיה, כלומר בצדדים המוזיקליים של השירה הכתובה – בריתמוס, חריזה וכו' – ואין היום חוקר שמבין כמוהו בתולדות השירה העברית – מרמח"ל ועד ימינו, עד אחרוני האחרונים.


לציון מיוחד ראויים ספריו "שירה מול טוטליטריות" מ-2003 ו"לא הכול הבלים והבל" מ-2007 שפרצו דרכים חדשות בחקר אלתרמן. על פועלו בחקר הספרות זכה בפרסים ובעיטורים, לרבות "פרס ביאליק לחכמת ישראל" (2014).


אני חושבת שהמחקר החשוב ביותר שלו מוגש בספרו "לא הכול הבלים והבל" על "שמחת עניים". כשאלתרמן חיבר את היצירה הזאת היה נתון במערבולת של רגשות, הן מסיבות אישיות והן מסיבות לאומיות, וכתב יצירה סבוכה וקשה עד מאוד לפענוח. מצד אחד, לפנינו יצירה היפנוטית שמשכה בחבלי קסם דורות של קוראים – למן לוחמי תש"ח וסופרי הדור, שידעו את שירי המחזור בעל-פה. מצד שני, לפנינו יצירה קשה, שחוקרים רבים ניסו להתמודד עם קשייה, ולא יכלו להם. כל החוקרים העמידו פירוש חלקי, התעלמו מן הקשיים ועקפו את המהמורות.


והנה בא ספרו של עוזי שביט, ופתר את חידת היצירה המעורפלת הזאת. למרבה הפלא, היצירה הסבוכה הזאת נעשתה לפתע סדורה ובעלת היגיון פנימי משכנע. עוזי שביט עשה זאת, בראש ובראשונה, בסיוע השוואת שירי המחזור "שמחת עניים" עם אירועים היסטוריים שקרו בעת היכתב השירים, וכך נתבררו לפתע חלקים קשים, שפרשנים טעו בהבנתם מתוך קריאה אנכרוניסטית (לא פעם קישרו הפרשנים את השירים עם אירועים שקרו לאחר פרסום היצירה). אגב השוואה עם ספרות המערב, הוא הגיע למסקנה שאלתרמן היה היחיד בספרות העולם שהתמודד עם אירועי המלחמה בזמן אמת ולאורך שנים.


עוזי שביט היה חוקר אמיתי, ודברים שנכתבים כיום על אלתרמן עולים ובוקעים מתוכם הדים ממחקריו של עוזי, אעפ"י שלא כולם טורחים לתת את ה"קרדיט" הראוי. עוזי שביט היה איש המעלה. חבל שאין אנשים כמותו ב"קריית ספר" העברית. חבל על דאבדין. יהי זכרו ברוך.

Comentários


bottom of page