top of page

סופרים שולפי-עט ולקוחות שולפי-חרב

שיר הקדשה לא ידוע של אלתרמן משנת 1946


אלתרמן היה אדם נדיב מִטבעוֹ, שחילק לזולתו נכסי חומר ורוח בלי התלבטות יתֵרה. אמנם הוא מעולם לא זלזל בכסף, אך גם לא ראה בו מטרה בפני עצמהּ, ובוודאי שלא ראה בהשגתו מטרה המקדשת את האמצעים. מתוך תרגומו הווירטואוזי למחזהו של מולייר "הקמצן" (הוצג מ-1955), שמוטיבים מתוכו נתגלגלו ליצירתו ה"קנונית", ניכּר הבוז העמוק שרחש לאותו טיפוס בורגני השוכב כעכבר על דינריו, וממונו חביב עליו מילדיו.


בפזמונים שהוסיף למחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", הוא שם בפי נעמה את ה"אני מאמין" שלו בענייני ממון בזו הלשון: "כֵּן, אִם יֶשְׁנוֹ הַזּוּז, נָקֵל לוֹמַר – בָּזִים לוֹ. / אַךְ אִם חָסֵר הַזּוּז, אֵיךְ בִּלְעָדָיו תָּזוּז? / יָכוֹל לָבוּז לַכֶּסֶף זֶה אֲשֶׁר זוּזִים לוֹ, / אֲבָל חֲסַר הַזּוּז לַכֶּסֶף לֹא יָבוּז". מתברר שבפזמונים שהוסיף אלתרמן למחזה המקורי, פרי-עטו של גרונימן, חִלחֲלוּ לא אחת סודות אישיים כמוסים, שאותם מיעט אלתרמן לחשוף במקומות אחרים.


ואף-על-פי שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו בשפע, נהג אלתרמן בנדיבות כלפי חבריו, ואם מישהו מהם לא הצליח לפרוע את החשבון שהוגש לו, היה זה אלתרמן ששילם את החוב בבית-הקפה או במסבאה. גם את חובותיהם חִדלי-הפירעון של חיים גמזו ושל נתן זך שילם אלתרמן, אך אלה גמלו לו כידוע ב"רעה-תחת-טובה" (מהאדם העשיר ביותר שהכרתי מעודי שמעתי פעם ששונאיו המרים הם אותם אנשים שקיבלו ממנו תמיכה נדיבה!). אולי בשל נדיבותו הטבעית, שָׂם המשורר במחזהו הנ"ל בפי שלמה המלך את המילים: "תָּמִיד נָתַתִּי נְדָבוֹת, אַךְ לֹא קִבַּלְתִּי מֵעוֹדִי. / יָדִי הָיְתָה פְּשׁוּטָה לָתֵת וְלֹא לָקַחַת".


וכך גם ביצירתו: אלתרמן חיבר עשרות שירי הקדשה (אם לא למעלה מזה) לכל דיכפין, לאו דווקא לאותם אישים שיכולים היו לסלול את דרכו אל התהילה. שירי הההקדשה וה"טורים" שחיבר לפוליטיקאים ולעורכים נכתבו כהכרת-תודה לאחר שאלה ירדו מ"כס המלכות" וכבר לא החזיקו בשבט מושלים. על יחסו לזולת ועל זלזולו בתהילה המדומה המקיפה מדינאים וסופרים אפשר ללמוד מיצירתו המבריקה לילדים "מעשה בחיריק קטן", שבָּהּ החיריק שנעשה אח"ם קָץ בהערצת הציבור, בעיתונאי ובצַלמים, וחוזר ברצון מן הפסגה אל המישור – אל אורַח החיים הפשוט, הרחוק מאור הזרקורים.


ניתן להבחין בקוֹרֶלציה בין נדיבותו של עגנון בענייני ממון ונדיבותו בהענקת מתנות בדמות "טורים" ושירי-הקדשה. עגנון, שנודע בידו הקפוצה בענייני ממונות, מיעט לכתוב שירי-הקדשה, ואם טרח לחבר חרוזים אחדים על ספר שהעניק במתנה היו אלה חרוזים שניתנו לאישים חשובים מאוד – לביאליק, לאחד-העם, או לאחר החוקרים שהפיצו את שמו ברבים. אלתרמן, לעומת זאת, לא חסך במתן חרוזים לעת-מצוא, אך לא על-מנת לקבל פרס. אלה שזכו בחרוזיו היו על-פי-רוב אנשי עמל שהמשורר ביקש לגמול להם על טרחתם. הוא לא העניק את חרוזיו למדינאים ולמבקרים, אף לא למי שסיפרו לימים שהם היו חבריו, באי-ביתו.


ובל יאמרו שהוא גלגל בחרוזים "קלים" אלה כבעדשים. בכל אחד מהם ניתן למצוא מחשבה והברקה שאינן באות כלאחר-יד ובבנקל. על כל אחד מ"טוריו", שבחלקם צייר דיוקנאות של אנשי דורו, עמל שבוע שלם, אף נהג בו לפי קודקס החוקים המחמיר שקבע בשיר הראשון של המחזור "שיר עשרה אחים" ("עיר היונה") שבּוֹ פרשׂ את משנתו האַרְס-פואטית: "וְזֶה דֶּרֶךְ הַשִּׁיר: בְּעוֹדוֹ בְּאִבּוֹ / יְתֻרְגַּל בְּמוֹ חֹרֶב וָקֶרַח. / לֹא שַׁלַּח יְשַׁלַּח לַחָפְשִׁי אֶת לִבּוֹ / עַד יִמְלָא כַּלְּבָנָה בְּמַחְצִית הַיֶּרַח. [...] כָּל שׁוּרָה תִּבָּחֵר כְּעַלְמָה בְּשִׁבְיָה / וְחַפְּשׂוּ הָיָּפָה בִּבְנוֹת הַפֶּלֶךְ./ וְחָרוּז תִּמְצְאוּ לָהּ שָׁלֵם כִּשְׁבוּעָה, / אוֹ חָצוּי וּמַגִּיר עֲסִיסוֹ כַּפֶּלַח".


משמע, אין לכתוב שיר "מהשרווּל" ו"על אֲתר", אלא להשהות אותו במגירה עד שיהיה כלבָנָה במילואה; וכן: יש לטרוח ולחפש את החרוז היפה והקולע ביותר, ולא להתיזו בחיפזון ובפחז. אפילו העתקת שיר ההקדשה מן הטיוטה גזלה ממנו זמן רב ועלתה לו במאמצים מרובים. רק מי שמכיר את כתבי-היד של אלתרמן, שמחמת רעד ביד שממנו סבל נכתבו בכתב-חרטומים, יוכל להעריך את הזמן והמאמץ שהקדיש המשורר בעת העלאת שיר-הקדשה על ספר בכתב ברור וקריא.


שירי ההקדשה שלו, שאותם העניק ברוחב-לב וללא חשבון, התפזרו על פני שבעת הימים, ומפעם לפעם מתגלה שיר נוסף שלא נודע קיומו, אף לא למנחם דורמן, ידידו של המשורר ונוצֵר מורשתו, שאסף את שירי ההקדשה של אלתרמן והביאם במקובץ ב"מחברות אלתרמן". אחד מהשירים הלא-ידועים התגלגל לידיי באקראי כשחיפשתי כתבה בעיתון "דבר", ובו – בחוברת "דבר השבוע" מיום י"ט באב תש"ם (1.8.1980) – נתגלה לי שיר בתוך כתבה קצרה מאת הביבליוגרף גצל קרסל, שכותרתה "זקן פועלי הדפוס בישראל", וזה לשונה:


משה ויזלברג, שנפטר זה עתה בתל-אביב, היה היה לא רק זקן פועלי הדפוס בארץ, אלא גם האיש שסימל את דרכם הארגונית של פועלי הדפוס בארץ מאז ימי העלייה השנייה ועד ימינו אלה. הועלה לארץ על-ידי הוריו בשנת 1902 – והעיר בה נולד, קולומיי בגליציה [...] בימי מלחמת העולם הראשונה נתגלגל לגליל, והוא הדפיס בצפת את הקובץ "בצוק העיתים" שנערך על ידי אברונין ואז"ר. בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נכנס לדפוס "אחדות" בתל-אביב, בו עבד עד צאתו לגימלאות. מאות ספרים יצאו מתחת ידיו, וחיוכו המלבב קרן תמיד בהמולת העבודות הדחופות. סופרים מרובים הביעו לו לא אחת הוקרה ותודה על עיסוקו המסור והשקוד. נתן אלתרמן אף הקדיש לו שיר בשער ל"נשי וינדזור העליזות" לשייקספיר:


למשה ויזלברג –

הַמֻּקָּף מִנִּי בֹּקֶר עַד עֶרֶב

סוֹפְרִים שׁוֹלְפֵי-עֵט וּלְקוּחוֹת שׁוֹלְפֵי-חֶרֶב,

וְהוּא בְּכֻלָּם, בִּנְמֵרִים וְשְׁפָנִים,

נוֹהֵג אֹרֶךְ-רוּחַ וְסֵבֶר-פָּנִים

וּמוֹשֵׁל-בְּכִפָּה בְּמַלְכוּת הָעוֹפֶרֶת,

וּמוֹצִיא מִיָּדֶיהָ מְלָאכָה לְתִפְאֶרֶת,

וְלָכֵן זֶה הַסֵּפֶר גַּם הוּא לֹא יַחֲשֶׁה,

וְיַבִּיעַ תּוֹדָה לְוִיזְלְבֶּרְג מֹשֶׁה.


כתבה אחרת באותו עיתון – "הקואופרטיב הראשון בארץ" (דבר, מיום 15.7.1960) – מספרת את סיפורו של בית-הדפוס "אחדות" שהוקם בירושלים בשנת 1910 ע"י יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית, דוד בן-גוריון, ביחד עם יעקב זרובבל, ממנהיגי מפלגת פועלי ציון שמאל. המנהיגים הללו הקימו דפוס לשם הפקתו של עיתון "האחדות", עיתונה של מפלגת "פועלי ציון". פעם העיר זרובבל לבן-גוריון על איחוריו התכופים. ענה לו ב"ג שמשכורתו מסתכמת ב-30 פרנק בחודש, ועל כן הוא בוחר לקום מאוחר כדי לחסוך את דמי ארוחת-הבוקר...


הספר הראשון שנדפס בדפוס "אחדות" היה "תולדות ספרות ישראל" של אז"ר (שביאליק כתב חלקים ממנו כדי לאפשר את השלמתו והוצאתו לאור). כשעבר הדפוס לתל-אביב הצטרף אליו זאב יוסקוביץ (יוסיפון), חברו הטוב של אלתרמן. כשעמד הדפוס לפשוט את הרגל, יצא יוסקוביץ לעבוד בבניין ואת שכרו הכניס לקופת הקואופרטיב. יוסיפון נודע כמי שערך את "מבפנים" (ביטאון הקיבוץ המאוחד) וכמי שיסד את "אמנות לעם". אלתרמן הקדיש לו את "בלדות ישנות ושירי עם סקוטיים", שכּן יוסיפון אסף את התרגומים האלה מן הגורן ומן היקב והצילם מן האָבדן.


"כיום עובדים בדפוס 60 פועלים", נכתב בכתבה מלפני 64 שנים, "העובד הוותיק ביותר הוא משה ויזלברג, מנהל מחלקת הטקסט. שנכנס לעבודה ב-1919". המקצועיות העניינינית של ויזלברג, המתוארת בשירו של אלתרמן, תרמה מן-הסתם לרוח הקולגיאלית הרגועה ששררה במפעל התל-אביבי של הקואופרטיב "אחדות", שהיה המפעל הראשון בארץ שהנהיג יום עבודה בן שמונה שעות, כמומלץ ב"הקפיטל" של מרקס. ראוי לזכור בהקשר זה שגם על הדגל שהציע הרצל בחיבורו "מדינת היהודים" צוירו שבעה כוכבים לציוּן שעות העבודה הרצויות במדינה היעודה.


בדיעבד התברר לי שביום 28.3.2024 פרסם אמן הטיפוגרפיה עוזי אגסי, בעליהָ של הוצאת "אבן חושן" ועורך כתב-העת "שְׁבוֹ", את שיר-ההקדשה שלפנינו בפיסבוק שלו, וסיפר שמשה ויזלברג היה סבו. ייתכן שאלתרמן הכירוֹ בתיווּכו של יוסיפון, וייתכן שהכירו מעבודה משותפת (לימים נדפס בדפוס "אחדות" שירו של אלתרמן "על זאת" על-גבי גלויה שחולקה בפקודת בן-גוריון לחיילי צה"ל, וכן מהדורה מצוירת של "שיר עשרה אחים").


כך או אחרת, אלתרמן מציין כאן את אורך-הרוח של ויזלברג, את שליטתו ב"מלכות העופרת" ביד חזקה, אך גם בסבלנות ובמתינות. בשירו ציין אלתרמן בפליאה את היכולת של מנהל הדפוס להתרכז בתוך המטלות הרבות והמגוּונות המוטלות עליו. ואכן, בתי-הדפוס של אותה עת שקקו חיים והתעוררו בהם ויכוחים קשים בין העומדים בתור. התקופה הגוטנברגית (ששלטה בבתי-הדפוס מהמאה החמש-עשרה ועד סוף שנות השמונים של המאה העשרים) הונצחה ביצירתו של אלתרמן "מעשה בפ"א סופית", שבָּה אותיות הבֶּלֶט העשויות עופרת לועגות לאות הארוכה "ף" ומכנות אותה "בזבוז עופרת", עד שהיא קמה ויוצאת בהתרסה מן המערכת: "אָמְרוּ: 'רְאוּ נָא אֵיזֶה אֹרֶךְ / וְאֵיזֶה עֹקֶם לְתִפְאֶרֶת!' / אָמְרוּ: 'בִּכְלָל לְאֵיזֶה צֹרֶךְ / יָצְקוּ אוֹתָהּ? בִּזְבּוּז עוֹפֶרֶת'. [...] 'אַךְ מַה נַּלִינָה! בִּזְמַנֵּנוּ / הַכֹּל-בַּכֹּל רָאוּי לִדְפוּס!'".


מעניין במיוחד הוא תיאורם של הלקוחות: סופרים, מו"לים, בעלי הוצאות-ספרים וכו', שכל אחד מהם נזקק לשירותי הדפוס ותבע את המגיע לו ללא דיחוי ("סוֹפְרִים שׁוֹלְפֵי-עֵט וּלְקוּחוֹת שׁוֹלְפֵי-חֶרֶב"; ואגב "לָקוֹחוֹת" הם קליאנטים ו"לְקוּחוֹת" – קליאנטורות). האנלוגיה בין שליפת עט לשליפת חרב מבוססת על פסוקים כגון "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא) וכן על צירופים כגון "וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה" (תהלים נז, ה). בשירו "אלמנות" תיאר ביאליק את נשות השוּק שלשונן חדה כמאכלת ("לְשׁוֹנוֹתָן – מַאֲכָלוֹת שְׁחוּזוֹת") ובדברים על רעהו מרדכי בן-עמי אמר: "הכל ידעו, כי לשונו חרב פיפיות וכולו אש" ("לשון חדה" נעשה צירוף-לשון רגיל ונפוץ בלשון היום-יום). גם האוחזים בעט-סופרים וגם המוציאים את המילים מפיהם זקוקים בדחיפות לשירותיו של איש-הדפוס ולעצתו המקצועית.


את בית-הדפוס ההומה (מהמולת המכונות ומהמולת הלקוחות) תיאר כאן אלתרמן כג'ונגל מלא חיות המכתרות את המדפיסים ודורשות לקבל את מבוקשן. נזכיר בהקשר זה שאלתרמן תיאר בשיר "ליל קיץ" ("כוכבים בחוץ") את העיר כחיית ענק שעיני זהב לה, כמין נמר ענק, גלגולם הגַנֶטי של החתולים הנזכרים בפתח השיר; ובשירו המוקדם "קונצרט לג'ינטה" תיאר את העיר כג'ונגל ואת המכוניות כנמרים ("נְמֵרִים בְּג'וּנְגֶל הַבֶּטוֹן"). נזכיר גם שבמופע "צץ וצצה" נפרע לימים אלתרמן מחיים גמזו בפזמון "אנטיפוס", שבּוֹ שׂם בפי מבקר אנטיפתי דברים רגילים ובנליים במעטה של אמירה אינטלקטואלית מורכבת, שאותה הוא משמיע לקהל מעריציו פעור-הפה ולאנשי התאטרון הפוחדים מלשונו המושחזת: "וְהִנֵּה אַנְטִיפַּטֶר נוֹאֵם כִּלְפָנִים [...] וְשׁוֹנֶה מִכָּל אִישׁ הוּא, כִּזְאֵב בֵּין שְׁפַנִּים".


ייתכן שבית-הדפוס מתואר כאן כמין גן-חיות גדול או, לחלופין, כקרקס גדול שבּוֹ המנהל פועל בשקט ובשיקול-דעת מקצועי מול החיות השוקקות שמקיפות אותו. מלחמה בין ספרא וסייפא מתנהלת אפוא בבית-הדפוס, שבו מסתופפים גם סופרים ("שפנים") וגם מו"לים ובעלי הוצאות ספרים ("נמרים"); ובל נשכח שלשפנים ולנמרים יש תקדימים מקראיים: בתנ"ך נזכרת דמותו של שפן הסופר (מל"ב כב, ג-טו), ולפי פרשנות הקוראן לסיפורו של "נמרוד", גיבור-הציד המקראי, הושלך לים בידי אביו-מולידו, אך נפלט בחזרה אל היבשה ונמרה היניקה אותו. כבר אמרנו שגם בשיר-הקדשה כמו השיר שלפנינו שנכתב כביכול כלאחר-יד שיקע אלתרמן את רעיונותיו ואת הידע שרכש – הלינגוויסטי, הטקסטואלי והזואולוגי. הוא מעולם לא כתב אפילו טור אחד בלי מחשבה תחילה.


גדולי המשוררים – יל"ג, ביאליק, אלתרמן – שיקעו בכל טור מטורי שירתם אבנים נדירות המתהפכות לכל הגוונים וחקרם אינו מגיע לעולם למיצוים. לא אחת, גם בשורה של "שיר הזדמנות" אקראי שלא היה בעבורם אלא "פסולת הלוחות" ניתן למצוא עניין רב יותר מאשר באלפי שורות של זולתם. על כן, לפני שארון-הספרים הביתי מפנה את מקומו למסך טלוויזיה ענק, כדאי לבדוק אם לא נשארו בספרים מבית-אבא שורות הקדשה כאלה וכגון אלה שכָּתב אלתרמן למנהל דפוס "אחדות".

Commenti


bottom of page