top of page

מַה מִכָּל אֵלֶּה לָרוּחוֹת זָרִיתִי וּמַה שָׁמוּר יִהְיֶה וְיַעֲמֹד קַיָּם?

60 שנה למחזֶמֶר "שלמה המלך ושַׁלמי הסנדלר"

פורסם: ידיעות אחרונות, 24/1/2024


שנות השישים היו שנות השיא של ה"מיוזיקל", אותו ז'נר הִיבּרידי שנולד בראשית המאה העשרים – ספק דרמה ספק אופרטה. יש הטוענים שאברהם גולדפאדן, "שייקספיר היהודי", שניסה בשנות מִפנה המאה להתאקלם בניו-יורק פעמיים, הפיח מבלי-דעת רוח במפרשׂי ההפלגות הראשונות של הסוּגה החדשה שיצאו לדרכן בשנות מלחמת העולם הראשונה.


כיובל שנים מאוחר יותר, ב-1964 הוצג לראשונה הסרט "גבירתי הנאווה" ("My Fair Lady") לאחר שמחזהו של ג'ורג'-ברנרד שו' "פיגמליון" עבר גלגולים אחדים: ממחזה למחזמר תאטרוני, וממחזמר תיאטרוני – למחזמר קולנועי. הסרט בכיכובם של אודרי הפבורן ורקס הריסון "שבר קופות", והצדיק את הרעיון לערוך עיבוד מוזיקלי מחודש ליצירות פופולריות ישָׁנות מן הקלסיקה המודרנית.


עוד באותה שנה החליט האמרגן גיורא גודיק לשכור את אולם תאטרון "הבימה" והעלה את המחזמר "גבירתי הנאווה" בנוסח עברי עדכני (פרי-עטו של דן אלמגור בסיוע השחקן שרגא פרידמן). המחזמר הוצג מאות פעמים לפני אולמות מלאים, ואל הצגת הבכורה שלו הגיעו ראש-הממשלה לוי אשכול ושר החוץ אבא אבן כדי לכבד בנוכחותם את המחזמר האמריקני הראשון מברודוויי שהוצג בישראל.


אחרי "גבירתי הנאווה" הגיע תורו של "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בעיבוד אלתרמן (במקור היה זה מחזהו של גרונימן "החכם והכסיל" מ-1942, שעלה בתרגום אלתרמן על במת "האוהל" ב-1943). אחריו בא תורו של "עוץ לי גוץ לי", אגדה של האחים גרים בעיבוד לילדים של אברהם שלונסקי. שני המשוררים-המתרגמים נטלו אפוא את סיפור-המעשה מטקסטים זרים, נילידי-גרמניה, ערכו לו גיור כהלכה והפכוהו לחלק בלתי-נפרד מן התרבות העברית המתחדשת.


היה זה הבמאי הכשרוני שמואל בּוּנים שזיהה את הפוטנציאל של הז'אנר הפופולרי הזה ללא דיחוי, ופנה אל אלתרמן בבקשה שיהפוך את מחזהו של סמי גרונימן "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" למיוזיקל תוסס ועדכני (כשנות דור לאחר שאלתרמן תרגמוֹ מגרמנית למען תאטרון "האוהל"). ואכן, בשנת 1964 המחזה נערך מחדש למען "הקאמרי" במתכונת של מחזמר, ובו תריסר פזמונים חדשים פרי-עטו של אלתרמן בהלחנת סשה ארגוב. את התפקידים הראשיים חילק בונים לאילי גורליצקי (שמילא את שני התפקידים: של המלך ושל כפילו הסנדלר) וליונה עטרי (שקיבלה את תפקיד נעמה, אשת שלמי הסנדלר). ההפקה המחודשת הצליחה מעל למשוער ועלתה מן הבּחינה הכלכלית על כל הפקות הבמה העברית, מאז ועד היום. אלתרמן – לראשונה בחייו – ראה צורת מטבע.


החלפת זהויות בין הֵלך למֶלך היא תחבולה דרמטית עתיקת-יומין, אך אלתרמן לא הסתפק ברמיזות למקורות האירופיים ששימשו את גרונימן: "פטר שלומיאל" מאת א' פון שאמיסו (1813), "אגדת ליל סילבסטר" מאת את"א הופמן (1815), "נתן שלמיאל" מאת ז' רוזנצווייג (1873), "שני קוני למל" מאת א' גולדפאדן (1878), "בן המלך והעני" מאת מ' טויין (1881), ועוד. ניתן להבחין כאן בבירור גם ברמיזות לאגדות על שלמה המלך ואשמדאי, במקורן המדרשי ובעיבודן בידי ביאליק. ב-1965, בספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ", עשה אלתרמן שימוש נוסף במוטיבים אלה בשיריו "הצֵּל" ו"החנווני והשֵּׁד".


מקץ שנות דור, ב-1964, כשעיבד מחדש את המחזה הגרמני והוסיף לו את הפזמונים שעשוהו למחזמר, היה למחזהו של סמי גרונימן טעם אחר בפי אלתרמן. הוא יכול היה לגלות בו "צילום-רנטגן", המשקף את דמותו ואת חייו האישיים והציבוריים באותה עת. קודם כול, אלתרמן הלך אז ואיבד את מעמדו כמלך המשוררים, וצעירים בני-יומָם כיתרוהו בעלבונות וניסו לגזול ממנו את כתרו. במחזה שלפנינו שלמה הגזול והמושפל מעיד על מר-גורלו: "אַךְ תְּמוֹל אַךְ תְּמוֹל יָשַׁבְתִּי, מֶלֶךְ רָם, עַל כֵּס / רָב בְּחָכְמָה, בְּשִׁיר גַּם בְּמָשָׁל, / נִשָׂא עַל כֹּל כְּמוֹ בְּהַרְרֵי־אֶלֶף… / הַיּוֹם כִּבְזוּי אָדָם בַּשּׁוּק אֲנִי בּוֹסֵס, / לִצְחוֹק לְפוֹחֲזִים, לְקֶלֶס וּלְמָשָׁל… / אֵיךְ הָאַרְיֵה הַחַי הָיָה לְכֶלֶב!". בדבריו נגד הפוחזים רמז גם לאותו משורר הצעיר שנטל לעצמו את השם "נתן" (שמו המקורי היה "האַרי") שהחליט לנשל אותו מכיסאו ומִכִּתרו ולרשת אותו בחייו, בעוד "מגילת הזכויות" של הצעיר היומרני ריקה הייתה עדיין באותה עת מהֶשֵּׂגים ראויים לשמם ("הַלֵּץ הַמִּתְיַמֵּר אֵלַי לְהִדַּמּוֹת! / רֵיקָא בֶּן פוֹחֲזִים, בֶּן קוֹץ, אָבָק פּוֹרֵחַ!").


ואולם, הציבור הולך שולל בנקל, וממהר לשכוח מיהו המלך ומיהו ההֵלֶךְ. למן הופעת "עיר היונה" (1957) ובמרוצת העשור שקדם להצלחתו המטאורית של המחזמר, ספג אלתרמן מכות, השפלות ועלבונות מידי המשוררים הצעירים, שעסקו גם בביקורת ובהוראה אקדמית, ובחרו להציגוֹ כמי שעבר זמנו ובטֵל קרבנו. במחזה שלפנינו שלמה, המחופש בבגדי-הקרעים של הסנדלר, מנסה לשווא להסביר לסובביו שהוא המלך האמִתי ונאלץ להיתקל בתגובת-הזלזול: "יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ… כֵּן, אַתָּה שְׁלֹמֹה. / כָּל אִישׁ, אָחִי, הוּא קְצָת שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹמוֹ"...


והיו לאלתרמן כידוע גם בעיות סבוכות בכל הנוגע לשתי הנשים שבחייו ולהתמכרותו ל"טיפה המרה". כשהמלך שואל את נעמה, אשתו הנאמנה של שלמַי, אם בעלה מרבה בשתיית שֵׁכר, היא עונה לו: "הַרְבֵּה? שׁוֹתֶה כַּדָּת. זֶה דֶרֶךְ גֶבֶר. כֵּן הוּא, / וְדֶרֶךְ פַּיְטָנִים וּשְׁאָר אַנְשֵׁי בְּלִיַּעַל. [...] אִישִׁי – כְּמוֹ כֻּלָּם, הָהּ, הַגְּבָרִים בְּנֵי־קַיִן, / כְּדֵי לְהִתְבַּדֵּר, בַּכּוֹס נוֹתְנִים הֵם עַיִן. / בַּכּוֹס וּבַמִּשְׂחָק וּבַנָּשִׁים, וּלְהַכְעִיסֵנוּ / עַל חֶשְׁבּוֹן מִי כָּל אֵלֶּה? עַל חֶשְׁבּוֹן כִּיסֵנו".


ההוצאות הרבות שנגרמו לאלתרמן בגין השתיינות האוֹבּססיבית שלו וחייו הכפולים עם "אשת חוֹק ואשת חֵיק" (כניסוחו השנון של שלונסקי), רוששו אותו, והוא, שמעולם לא ידע לכלכל את ענייניו החומריים ולנהוג בהם במשׂוּרה ובמידה, מצא עצמו תכופות מול שוקת שבורה. במחזמר נעמה העניינית משמיעה בשנינות לקונית את ה"אני מאמין" שלה בענייני ממון: "כֵּן, אִם יֶשְׁנוֹ הַזּוּז, נָקֵל לוֹמַר – בָּזִים לוֹ. / אַךְ אִם חָסֵר הַזּוּז, אֵיךְ בִּלְעָדָיו תָּזוּז? / יָכוֹל לָבוּז לַכֶּסֶף זֶה אֲשֶׁר זוּזִים לוֹ, / אֲבָל חֲסַר הַזּוּז לַכֶּסֶף לֹא יָבוּז".


ואף-על-פי שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו בשפע, נהג אלתרמן בנדיבות כלפי חבריו, ואם מישהו מהם לא פרע את החשבון שהוגש לו, היה זה אלתרמן ששילם את החוב בבית-הקפה או במסבאה (גם את חובותיהם חדלי-הפירעון של חיים גמזו ושל נתן זך שילם, אך אלה גמלו לו כידוע לאחר-מכן ב"רעה-תחת-טובה"). אולי בשל נדיבותו הטבעית, שָׂם המשורר בפי שלמה המלך את המילים: "תָּמִיד נָתַתִּי נְדָבוֹת, אַךְ לֹא קִבַּלְתִּי מֵעוֹדִי. / יָדִי הָיְתָה פְּשׁוּטָה לָתֵת וְלֹא לָקַחַת"


בפזמונים שהוסיף אלתרמן למחזה המקורי, פרי-עטו של גרונימן, חִלחֲלוּ אפוא סודות אישיים רבים, שאותם מיעט אלתרמן לחשוף ביצירתו ה"קאנונית". הנשים שבחייו אמנם לא היו ידידות, אך הן גם לא התכתשו ביניהן, ובוודאי שלא בפומבי. במחזה הציג המשורר את חייו הכפולים באספקלריה מעוקמת. בנימה אוטו-אירונית הוא תיאר תיאור קריקטורי של שתי נשים המורטות האחת את שֵׂער יריבתה ומקללות זו את זו כדבעי. בפי אחת מנערות הארמון הוא שָׂם את המילים השנונות: "טוֹב הַמָּרָק בַּבַּיִת, אַךְ בְּיֵשׁ תֵּרוּץ / הַטּוֹב שֶׁבַּבְּעָלִים אוֹהֵב לִסְעֹד בַּחוּץ..." (ב"חגיגת קיץ" סיכם סוגיה זו במילים: "הָאֵשׁ הַמְבַשֶּׁלֶת / אֲדֻמָּה עֵינָהּ / פָּנֶיהָ עָשָׁן / כִּפְנֵי הַזְּקֵנָה. // יָפָה מִמֶּנָּה / אֲחוֹתָהּ בָּרָק, / אַךְ לֹא הִיא תַּאֲכִיל גֶּבֶר / בָּשָׂר וְיָרָק").


ויש עוד עניינים מעניינים שונים שהעסיקו את אלתרמן, ומצאו דרכם לפזמונים שהוסיף למחזה שהיה למחזמר. באותה עת המדינה הצעירה עדיין נקרעה בין הלכי רוח סוציאליסטיים נוסח ברית-המועצות לבין קפיטליזם מערבי שאינו יודע שָׂבעה. אלתרמן כתב אז לא מעט על נטישת האֶתוס הקולקטיביסטי ועל האמריקניזציה שסחפה את אורחות החיים בישראל. לסוגיה זו יש כאן הד בתיאור לבטיו של שלמה אם להוציא מארמונו את בת-פרעֹה, או להמשיך ליהנות בחיקהּ ולזכות בתפנוקים ההֶדוניסטיים של תרבות המערב.


וסוגיה נוספת שהעסיקה אותו בעת שבריאותו הידרדרה, ומסביבו עטו עליו העורבים שבישרו בקריאותיהם הרמות את קִצו: סוגיית הישרדותה של יצירתו. האם הוא זרה את כל אנחותיו לרוח, או שדבריו יעמדו על תִּלם גם בדורות הבאים. בעקבות מאמרי הביקורת הנוקבים שניתכו עליו ועל יצירתו מיום שהוציא את "עיר היונה" ועד יום מותו, הוא התמלא חשש שמא יתמוטט מפעל חייו-לנגד עיניו.


הוא אף הביע את חששו פן יוסיף מפעל-חייו לקרוס לאחר מותו, עד לרגע שבּוֹ יימחה שמו כליל ממפת הספרות העברית (וכדברי שלמה במחזה: "מַה מִכָּל אֵלֶּה לָרוּחוֹת זָרִיתִי וּמַה שָׁמוּר יִהְיֶה וְיַעֲמֹד קַיָּם?"). במחזהו האחרון "ימי אוּר האחרונים" משמיע מורהו של מלך אוּר באוזני תלמידו את חששו פן "בֹּץ וְסַחַף יַעֲלוּ מִתְּהוֹם וּמָחוּ זִכְרְךָ וְזֵכֶר מַלְכוּתְךָ הַשַּׂגִּיאָה / וְסִימָן לֹא יַשְׁאִירוּ, שֶׁכֵּן זֶה דַּרְכָּם שֶׁל זֻהֲמָה וָרֶפֶשׁ – / הֵם עוֹשִׂים מְלָאכָה נְקִיָּה". לא אחת ניסה אלתרמן להבין – כמשורר וכאגרונום – מהו שעושה יצירה אחת ל"אילן ירוק עד" בעוד שהיצירה האחרת קמֵלה או נכרתת ללא שיוּר וזֵכר; וכשם ששלמה המלך מתנחם במחשבה ש"שיר השירים" שלו יצלח את גלי הזמן, כך גם אלתרמן מנסה כאן כמדומה להתנחם במחשבה שאחדים משיריו המוּשָׁרים ישרדו ויִחיו גם אחרי שהדרך תוסיף לרוץ בלעדיו...

היצירה החֲכמה והשנונה שלפנינו אינה מסתפקת במישור האישי. יש בה גם רמיזות לא מעטות למצבו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, שאת כתרו ניסו אז הצעירים לגזול ולעולל בעפר. המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מנתח בכושר אבחנה דק את תאוות השלטון של היושבים סביב שולחן הממשלה, את הסיסמאות הכוזבות שהם מפריחים ואת תמימותם של המוני-העם המאמינים במופעי-השווא של המדינאים והולכים אחריהם שולל.


תוך כדי קריאתו המחודשת של המחזה, לכד את עיני בית שכאילו נכתב באלו הימים, והוא כלול בסצנת שלוש-החידות המוגשות במקביל לפני המלך ולפני המתחזה. ובמאמר מוסגר: סצנה כזאת מצויה באגדות על שלמה המלך ומלכת שבא, אך גם במחזהו של שייקספיר "הסוחר מוונציה" (1594) ובמחזהו של קרלו גוֹצ'י (Gozzi) "הנסיכה טוּרנדוט", שאלתרמן תרגמוֹ לעברית בשנת 1967.

החידה הראשונה היא:


הוֹי מִי הִיא זוֹ: "רַבּוֹת נִלְחֶצֶת הִיא בְּכֹחַ

אַךְ בְהִלָּחֲצָה תִּשְׂמַח עַל זֶה שָׂמֹחַ.

לְרֵעֲךָ תִּתְנֶנָּהּ, אַךְ תָּמִיד אִתְּךָ הִיא,

וְיֵשׁ אֲשֶׁר תִּקְשֶׁה, וְיֵשׁ אֲשֶׁר רַכָּה הִיא.

שְׁלוּחוֹת פּוֹרֶשֶׁת הִיא, כְּנַחַל בַּמּוֹרָד,

אֲבָל בְּהִתְלַכְּדָה לִהְיוֹת מִקְשֶׁה אֶחָד

יִגְדַּל כּוֹחָהּ מִכֹּל וְלֹא תְּפוֹרְרֶנָּהּ

וְהַשּׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ רָחוֹק יִרְחַק מִמֶּנָּה.


את החידה פותר שלֹמה במילים הבאות: "הָאוּמָה הִיא זוֹ. כִּי תִלָּחֵץ בְּכוֹחַ / עוֹד תְּדַמֶּה כִּי טוֹב לָהּ וְתִשְׂמַח שָׂמֹחַ, – / וְאִם תִּרְחַק מִמֶּנָּה הֵן תָּמִיד אִתְּךָ הִיא / וְיֵשׁ תַּשְׂבִּיעַ רוֹגֶז וְיֵשׁ אֲשֶׁר רַכָּה הִיא. / זוֹ הָאוּמָה. שְׁלוּחוֹת פּוֹרֶשֶׂת אֶל כָּל צַד, / אֲבָל בְּהִתְלַכְּדָה לִהְיוֹת מִקְשֶׁה אֶחָד,/ יִגְדַּל כּוֹחָהּ מִכֹּל וְלֹא תְּפוֹרְרֶנָּהּ / וְהַשּׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ רָחוֹק יִרְחַק מִמֶּנָּה. / כֵּן הָאוּמָה הִיא…". ואולם, הציבור ההפכפך מתרשם מגלימת הארגמן של הסנדלר המחופש למלך, ומכנה את פתרון החידה שמגלה "החכם באדם" בשם "אָבָק פּוֹרֵחַ".


כל ימיו דרש אלתרמן בזכות הסולידריוּת ועבודת-הצוות המולידות סינֶרגיה שאינה מושגת ברשות היחיד. לא קשה להבין שבזכות התלכדותו של עם לגוף אחד הולך כוחו וגדל, אף לא קשה לראות בדברי שלמה המלך את גלגולה המוקדם של הסיסמה בת-ימינו "יחד ננצח!", שכולנו מאמינים בה וכולנו רוצים לראותה מתממשת במהרה בימינו.


ובכל זאת קשה לגרש מהלב את השאלה המטרידה: איך לפתע פתאום מנסים כל אותם שרי ממשלה שיצאו לא מזמן בהצהרות פלגניות בוטות, שנאמרו בלשון ווּלגרית שאין נמוכה ממנה, להשכיח את דברי הבלע שלהם ולדבּר בזכות האחדוּת?! ברי, כרגע הם זקוקים לכל אותם מפגינים שיצאו נגדם – בהם חיילים בכוחות היבשה, הים והאוויר – כדי שיתכנסו תחת דגל אחד ויילחמו את מלחמתה של המדינה; הם, ולא חסידיהם, אוכלי-חינם הנהרגים כל ימות השנה "באוהלה של תורה". יצירתו הירוקה-לעד של "נתן החכם" עונה גם על שאלות מטרידות כאלה וכגון אלה. שישים שנה לאחר עיבודהּ היא עדיין אקטואלית, רלוונטית ורעננה כביום היוולדהּ.


 

המאמר כפי שהופיע בדפוס:


Comments


bottom of page