לקלוט את בכורת הרגע הטריוויאלי

עודכן: 12 ביוני

יאירה גנוסר : הצגה שנייה (שירים)

הוצאת הקיבוץ המאוחד ; תל-אביב, תשמ"ח ; 96 עמ'.


פורסם: עתון 77 , גליון 101, יוני 1988


(טקסט מלא בהמשך הדף)

...'הצגה שנייה' הוא אחד מספרי השירה ההומניסטיים וההומניטריים ביותר שראו אור בעברית . אין בו פדות בין סבלם של גיבורי המחתרות נשנות המאבק לעצמאות, בין מסכת חייה של פקיסטנית, בתו של קרבן פוליטי . בין הקונפליקט של אנטיגטונה בת יוון העתיקה. בין חרדותיה של בדואית בגלביה תכלת בבית-חולים סורוקה. בין חייה של ציירת גרמניה. קטה קולביץ ש"הגיעה לכאן" באמצעות השיר . לא במקרה מסתיים הספר בתמונה מן הסרט האילם "פוטיומקין" , שבו מתגלגלת עגלת ילדים במדרון מדרגות עיר החוף אודסה...


לחצו לקריאה בקובץ PDF

 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

לקלוט את בכורת הרגע הטריוויאלי

יאירה גנוסר, הצגה שנייה‚ (שירים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, תשמ"ח, 16 עמ'.


שיריה של יאירה גנוסר הם שירים של קלט ושל לקט: העין תרה אחר פירורים של "מידע", קולטת ומלקטת אותם, ובבוא היום הם מתלכדים יחדיו בצירופים מעניינים, צבעוניים ואסתטיים, שהם מיוחדים ואופייניים למשוררת, ולא לאיש זולתה. זוהי שירה אימז'יסטית, הלוכדת את הרגע היחיד במינו והחולף, על כל ריטוטיו ופרפוריו, תוך שילוב של כמה חושים, בהיעלם אחד, אך גם חותרים לאמיתות היסטוריוסופיות רחבות, האופייניות לכל התרבות האנושית. ובנוסף לכך, יש בשירים הללו גם חיוך ואוטואירוניה, שאינם אופייניים לשירה האימז'יסטית, שהיא לעתים קרובות מעודנת מכדי להותיר מקום להומור ולבדיחות-הדעת. על פעולת הליקוט, ליקוט קורותיה שלה, מספרת יאירה גנוסר בדרך הסמל והטרנספוזיציה, תוך סיפור קורותיה של בנאזיר בוטו, אישה מן העולם השלישי:


לקטתי קורותיה, פה ושם, בשדות

העתונות: לקט, שכחה.

לקט, שכחה.

כדרך המלקטות העניות, בנות דלת העם

שיש להן קרובים אלימים, מיחסים

לעתון, ולעתיק.


כך עולה, מתוך ליקוט קטעי עיתונות ישנים, קולאז' מעניין וחידתי, שהשקפות עולם מנוגדות שוררות בו: אליטיזם אריסטוקרטי מזה ופנייה אל ההנאות ה"פלבאיות" מזה, היקרעות בין מסורת לבין חידוש, בין דמוקרטיה נאורה לבין פנייה מדעת אל "הנאמנויות הפאודליות". עולה בסמוי, ועל דרך הטרנספורמציה וההסמלה, גם קרע בלתי ניתן לאיחוי בין נאמנויות פוליטיות מנוגדות. בסופו של דבר, הניגודים מתפשרים, ועולה מן הספר אהבה לאדם באשר הוא אדם, ללא הבדל דת, מין וגזע. 'הצגה שנייה' הוא אחד מספרי השירה ההומניסטיים וההומניטריים ביותר, שראו אור בעברית. אין בו פדות בין סבלם של גיבורי המחתרות בשנות המאבק לעצמאות, בין מ חייה של פקיסטנית, בתו של קרבן פוליטי, בין הקונפליקט של אנטיגונה בת יוון העתיקה, בין חרדותיה של בדואית בגלבי'ה תכלת בבית-חולים סורוקה, בין חייה של ציירת יוצאת גרמניה, שהגיעה לכאן עם חיתוכי העץ שלה. לא במקרה, מסתיים הספר בתמונה מן הסרט האילם "פוטיומקין", שבו מתגלגלת עגלת ילדים במדרון מדרגות עיר החוף אודסה (תמונה זו, אגב, עלתה תמיד בתודעתי, משום מה, למקרא השורות החותמות את שירו של אלתרמן 'השרפה': "עוד רצה, עוד רצה אנדרטה של שיש / האם וילדה השבור"). הדוברת בשיר, בעמדתו של איל עקוד, נושאת תפילה של אדם חילוני ומאמין, תפילה שהיא תמצית ההתבטלות והכניעה, אך גם תמצית הכמיהה האנושית להמשך החיים: "אני, המדבר, ויתרתי על דיבור. ויתרתי על תבונת קולי - - אתה - ראשית וסוף סיכוי עד תום / אתה, הנע מקדם אל קדמה / אתה, אנא, אל תשלים מעשיך".


שירי 'הצגה שנייה' הם שירים מודרניסטיים, ססגוניים וססקוליים. יש בהם אף הסתמכות ביודעין על הזרמים המרכזיים באמנות המודרנית, אך יש בהם גם בנייה של מיתוס אישי, רומנטי, המתעכב על פכים קטנים מן העבר הקרוב והרחוק, במעין "הצתה מאוחרת". המודרני והמיושן מתמזגים כאן למ אסתטית ומעניינת, המוכיחה כי את החדש והמחודש ניתן לבנות גם מחומרים ישנים. מ כזו עולה, למשל, למקרא השיר הקצר והאבוקטיבי 'מה שנשאר':


השקט מתבדל בתוך קנקן ישן של תה

העומד על המדף בין כלבי

קאנונים.


צפופה בהם תחנה, ובה אדם

משול לחרס, הנשבר.

גם המלה "נפל" קשורה אצלי ברמז,

הנלוה להתבגרות של בני.


בבית הורי רהוט עתיק

היה משל לערך, הנשמר. משם נשאר לי הכלי בעל הזרבובית הלבנה.


למרות קיצורו ופשטותו, יש בו בשיר זה כמה מן הסממנים האופייניים לשירתה של יאירה גנוסר: אהבה כמעט פטישיסטית לספרות ולספרים (זו עולה בספר על כל צעד ושעל: ביאליק, טשרניחובסקי, ברנר, גנסין, שופמן, דבורה בארון, אורי צבי גרינברג ואלכסנדר פן, עזרא זוסמן, אברהם חלפי, אמיר גלבוע הם גיבוריה של יאירה גנוסר. יצירותיהם וספריהם הם חלק מקשת החוויות שלה, לא פחות מזיכרונות ילדות בחיק המשפחה או מחוויות ההווה בתל-אביב ומחוצה לה) חרדה מפני האלימות ומפני תוצאותיה רצון להיאחז בסדרים הישנים והטובים, העומדים להסתלק מן העולם פחד החלוף והפנייה אל התחינה ואל התפילה בעולם חילוני מודרני. בכל אלה, ולמרות התכנים האקזיסטנציאליים הרחבים והעמוקים שבתשתית השיר, שומר השיר על חזות פשוטה, כמעט טריוויאלית, שמקורה ביכולתה של המשוררת לעסוק בנושאיה בשיא הרצינות, ועם זאת להותיר מקום לקריצת עין אירונית, המבטלת ואינה מבטלת את חשיבותם של נושאיה.


תערובת דומה עולה גם מן השיר הקצר 'רדיו, דומם', הסימפטומטי גם הוא לשירתה של יאירה גנוסר:


זוג מספרים מטל, באקראי, על שלחן-יבה

גם אטב קטן השתרבב לכאן, אטב כבסים

מנח, בינתים, על אותו שלחן,

ומשמש כמהדק-ניר.

- האם זו הרמוניה?


לפי הרדיו

שנים מאנשי "סולידריות" נעצרו

הבקר, בורשה.


ורשה היא מרחק. - מה לי ולמרחק?


כמו המהגרים, הנודדים ומבקשים את מקומם,

אני מבקשת לי פרופיל מגבש, זעיר

בורגני, סולידי.


כביכול, יש כאן צירוף אקראי וארעי של "טריוויה": זוג מספרים, אטב כביסה, גליונות נייריבה - בליל חפצים, מן הסוג המרכיב קומפוזיציה של ציור או צילום מודרניסטי. הכול משורבב "באקראי", בעמדה של "בינתיים", כמו החיים עצמם שהם מורכבים מצירופי מקרים ומזימונים אקראיים. כך גם מזדמנות כאן, באקראי, שתי מלים הנגזרות מאותו מקור, והן כה שונות זו מזו בהקשרן ובמשמען: "סולידריות" ו"סולידי". שוב, נרמזים הקרע והשניות בין עמדה נוחה וסולידית של מי שמשתייך אל המעמד השלו והנינוח ואל קבוצת הגיל, שבה מקבל את המציאות כמו שהיא, מתוך השלמה ומתוך פיוס, לבין הצורך והכורח למרוד בחוקי המציאות ולשנותה, כמנהג אנשים צעירים ונונקונפורמיסטיים. בין הקטבים הללו נעה שירתה של יאירה גנוסר בתנועת תזזית: רבים בה האזכורים של מורדים פוליטיים, ששילמו על האנרכיזם ועל המחאה שלהם נגד הקיים, לעתים בחייהם ממש, ובצד האזכורים הללו, יש בשירתה גם מין רזיגנציה נהנתנית של אהבת חיים וחוסר מחויבות לדרוש במופלא ובנסתר, תוך השלמה מחו וטובת לב ועין עם ה"יש".


לפיכך, שירי 'הצגה שנייה' אינם נופלים לפח יקוש של השירה הפוליטית ה"מעורבת", שהיא תכופות חד-ערכית ומגויסת מכדי להיות שירת-אמת. מורכבותה של העמדה הנפשית, הבאה לידי ביטוי בשירים אלה היא ערובה לבריחה מדעת מן הפלקאטי ומן הישיר והבוטה: "אבל כאב ראשי, שהתפלג מרעיונות / המחאה, עוד מסתובב עם הידיים בכיסים / גבוה, כהה / הוא מתמקד בראש כמו עוף חמקמק על אנטנה: / עורב פעיל חוזר להטרידני: // בפיו פיסת-עיתונאות מנוקדת / פרטים, חלקי כותרת, / תאריך" ('מודיליאני 14'). המודעות הפוליטית, ועמה הספק הנעדר כל כך מהוויתם של אנשים פוליטיים, החרדה מן הבאות, המסומלת בעורב שעל התורן, התפוררותה של המציאות שמכבר הימים לפירורי מידע אטומיסטיים - אלה ואחרים הם מסממני השירה הזו, שאין בה, כלשון הספר, הפלגות גוזמה, אך במחתרת רוחשים בה חרדות, העוכרות את השלווה.


על כך מתוודה המשוררת באחד מן השירים ה"חזקים" שבקובץ, 'אין בי משמחת הסמבה', שהוא אוטופורטרט כן וחושפני, אך יש בו גם אוטואירוניה דקה ואין בו מן המגלומניה ומן הנרקיסיות, האופייניים למשוררים בימינו ובכל הזמנים:

אין בי מעצבנות הבדיחות של וודי אלן

גם אין בי משמחת ה"סמבה",

מהדפס האבן, מחתוך אדם בעץ

אני עוטה קפלים של טוגה

מעין גלימת-שופט, שכח שפוטו אבד

והוא עוטה גון מטעה,

לבן,


בי אימת ה"אני" המפצלת כצפור

גדולה ומרקיעה בין צפרי שמים

כנפי חוצות אגם גנוסראומי אויב

בדפוס שליט. חותם.