הנריאטה - איילת הבית
עודכן: 29 באפר׳
דמות הרעיה ברומן שירה מאת ש"י עגנון
פורסם: מסכת - כתב עת למחקר והגות חוברת י"ב , 2016
(English Synopsis following)
...עגנון לא יכול היה לפגוש דמות כדוגמתה בספרות העברית, אך יכול היה למצוא גיבורה בדוגמתה בספרות הסקנדינבית בת זמנו. בשנת 1947, כשנה לפני פרסומם של הפרקים הראשונים של הרומן שירה, יצא לאור תרגומו של מנשה לוין לרומן הנודע בת אדם, טרילוגיה מאת הסופר הדני מרטין אנדרסן נקסה (Nexø), ובאותה שנה עצמה הופקה גם גרסתו הקולנועית של רומן /הוד זה, שעוררה מחלוקת בשל סצנות עירום נועזות ששולבו בה. בארץ היה הספר עד מהרה לרב-מכר, ובהדפסותיו החוזרות נקרא שמו דיטה בת אדם. זהו סיפור הנוגע ללב והמעדד כאחד, של בת בלי אב שהחיים התאכזרו אליה... לחצו להורדה כקובץ PDF
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים או אף גירסה שונה )
הנריאטה – איילת הבית
דמות הרעיה ברומן שירה מאת ש"י עגנון
א. הנריאטה "האם הגדולה"
הנריאטה, אשת מנפרד הרבּסט גיבור הרומן שירה מאת ש"י עגנון, היא דמות יחידאית שלמיטב ידיעתי אין לה אחות בדמותהּ בספרות העברית החדשה, בהיותה כעין גלגול מודרני של אֵלות פריון קדמוניות, מוקפות בעוללים ובצמחייה רעננה ומלבלבת (אפשר שהיא גלגולה של עשתורת, אהובת לִבּוֹ של גיבור הפואמה הפאוסטיאנית "מנפרד" מאת הלורד ביירון שדוִד פרישמן תרגמהּ לעברית בשנת 1922). הנריאטה רעיה נאמנה לבעלה, המגדלת באהבה אין-קץ את פרי בטנה ואת פרי גנה. היא מכנה אמנם את עצמה "עץ יבֵש" (84), פורשׁת מחיי אישות וישֵׁנה בחדר משלה, ולא במיטת הכלולות הזוגית, אך בכל פעם שבעלה קרֵב אליה (פעם אחת ביום הולדתו ופעם שנייה בעת ביקורם אצל בתם הבכורה בקבוצת אחינועם, ביקור שבּוֹ הועמדה לרשות בני הזוג הרבּסט מיטה אחת בלבד), היא מגלה שהיא מעוּבּרת, להפתעתה הגמורה ולהפתעת כל סובביה. דבריה האוטו-אירוניים בדבר זִקנתה המוקדמת, אך גם עדויותיהם של בעלה ושל המסַפּר הכול-יודע המתבונן בדמויות מן הצד, מלמדים שלפנינו אישה לֵאה ובָלָה למדיי, שאיבדה זה מכבר את נשיותה ואת רצונה להתייפות ולשאת חן בעיני בעלה. תדמית זו שלה כשל עץ סתווי העומד בשלכת, עומדת כאמור בניגוד גמור לפוריותה המדהימה המתבטאת בשני היריונות תכופים הפוקדים אותה בגיל העמידה ובניגוד גמור לגן הפורח המקיף אותה מכל עֵבר.
דמות כזו של אם גדולה ופורייה, מוקפת עוללים כעשתורת, אינה מצויה כאמור בספרות העברית החדשה.1 ואולם, דומה שעגנון יכול היה לפגוש דמות כדוגמתה בספרות הסקנדינבית בת-זמנו. בשנת 1947, כשנה לפני פרסומם של הפרקים הראשונים של הרומן שירה, יצא לאור בתרגומו של מנשה לוין הרומן הנודע בת אדם, טרילוגיה מאת הסופר הדֶני מרטין אנדרסן נקסה, ובאותה שנה עצמה הופקה גם גירסתו הקולנועית של רומן זה שעוררה מחלוקת ופולמוס. הספר הפך עד מהרה בתרגומו העברי לרב-מכר, ובהדפסותיו החוזרות נתפרסם בשם דיטה בת אדם. זהו סיפורה של בת-בלי-אב, שהחיים התאכזרו אליה אך קשייהם חישלוּהָ והפכוּהָ לסִמלה של האישה המיניקה והמעניקה, לסִמלה של אימא אדמה. דיטה טיפלה כל ימיה בילדים ואף היניקה ילדים נטושים, גם כאשר תינוקהּ שנולד לה מבן אדוניה, בעל אחוזה שבה הועסקה, נלקח ממנה. הנריאטה הקוראת לבתה התינוקת "שרה" על שם סבתא סֶרפינה מזכירה את דיטה בתה של סֶרינה: שתיהן מתעבּרות פעמיים במהלך הרומן, בכל פעם לאחר ליל אהבה אחד; שתיהן מעניקות חום ואהבה לילדיהן, אך גם לילדי הזולת, הזָר והאחֵר (הנריאטה מלמדת את שכנותיה הערביות כיצד לטפל בילדיהן וגם האימהות הצעירות בקבוצת אחינועם נעזרות בה ובידע שלה ושותות את כל דבריה בצמא). שתיהן בנות אדם – Everywoman – אישה ו"אֵם כָּל חָי" שנתקיים בה הפסוק "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים". מותר כמדומה ניתַן לשער שעגנון הכיר את הרומן הסקנדינבי הזה, שהיה רומן פופולרי בעת שחיבר ופרסם את פרקיו הראשונים של הרומן שירה, והושפע ממנו בעת שעיצב את דמותה של הנריאטה, דמות "האם הגדולה", שכּל חייה מוקדשים לבעלה ולילדיה וכל חייה היא מרימה תרומה ללא תמורה לכל הזקוקים לעזרתה ולעצותיה הטובות.
ברי, בדמותה של הנריאטה הרבּסט יש גם פן יהודי, הגם שחינוכה וערכיה נרכשו בגרמניה הוויימרית, ואין היא מכירה כלל את התרבות העברית (שירי גתה ושילר, רילקֶה וגאורגי, נהירים ומוּכּרים לה היטב, אך לא שירי ביאליק וטשרניחובסקי שאותם לומדות בנותיה במערכת החינוך הארץ-ישראלית). הנריאטה היא כעין Erdmutter ("אימא אדמה") מן המיתולוגיה הגרמנית, ואף-על-פי-כן יש בה קווי הֶכֵּר לא מעטים מדמותה של האם היהודייה ומדמותה היהודית של הרעיה-השכינה השרויה בפרישוּת מבעלה. "איילה" – תרגום שמה של "הנריאטה" – היא שם נרדף לכנסת-ישראל, או לשכִינה, שעל מנגנוני הפְּרִייה שלה ועל עופר האיילים הבוקע מרחמהּ מסוּפּר בספר הזוהַר (לא במקרה נקראת הבת הבכורה לבית הרבּסט בשם "זוהרה"). כדי לסייע לאיילה ללדת את פרי בִּטנהּ צריך הנחש להכּישהּ באברי הרבייה שלה, ואז נפתח רחמה, וּולדה יוצא לאוויר העולם. ברמת הפשטה גבוהה יותר ניתן להכליל ולומר שסיפור האיילה-השכִינה מלמֵד את קוראיו שכל מהלך היסטורי חשוב וכל יצירה בחסד עליון זקוקים גם ליצר-הרע כדי שיֵצאו אל אוויר העולם ויִראו את אורו, בחינת "מִצווה הבּאה בעבֵרה".2
בפתח הרומן שירה מסופר כי הנריאטה, אשת מנפרד הרבּסט, שכבר בָּלתה ונתרפטה (אף-על-פי שהיא כבת ארבעים בסך הכול), נכנסת לבית החולים ליולדות, ובעלה פורש ממנה (9, 19). המשפט הראשון שהיא משמיעה באוזני בעלה, עם היכנסה לחדר הלידה, הוא: "אני פורשת ממך" (9). הנריאטה זקוקה למיילדת שתסייע לה – בלידה המאוחרת שנפלה בגורלה שכמוה כלידה של אישה מבכּירה, או אף קשה ממנה. לידתו של בן הזקונים – בתום היריון נוסף, אף הוא בלתי צפוי, שעתיד לפקוד במהלך הרומן את בני הזוג הרבּסט לאחר שהיו בטוחים שהנריאטה כבר נעצרה מִלֶדֶת – באה ליולדת בקלות ובמהירות, ללא נוכחותה של המיילדת שירה, אף ללא ידיעתה. לאחר לידת הבן גבריאל שירה נעלמת מן האופק, וכל ניסיונותיו הרבים של מנפרד הרבּסט לאתרהּ עולים בתוהו. לפי נוסח גנוז של הרומן גם הרבּסט עצמו נעלם לאחר טקס ברית-המילה של בנוֹ ומצטרף לשירה הכלואה בבית המצורעים.
נרמז שהאחות המיילדת שירה, חרף מקצועה הרפואי-הסיעודי, מייצגת כאן את כוחות הטומאה – את כוחות הסִטרא אחרא הדֶמוניים, שמקורם ב"צד שמאל" וב"מידת הדין". מתיאוּרֶיהָ עולים שוב ושוב מאפיינים רֶפּטיליים-נחשיים, המעידים על אופיה המפתה והמדיח (הנחש הכרוך על מטה אֶסְקָלַפִּיוּס הוא כידוע גם הסמל והלוֹגוֹ של מקצוע הרפואה). ואכן, האחות המיילדת שירה מתגלה כאישה פתיינית כנחש פתן שאינה יודעת גבולות של מוּסר מה הם: בעוד הנריאטה הרבּסט מתהפכת בצירֶיהָ בבית היולדות וזקוקה לעזרת מיילדת, שירה מזמינה את בעלה של היולדת, ההיסטוריון ד"ר מנפרד הרבּסט, אל חדרהּ ומפתה אותו למעשי עגבים כאילו אין הוא בעלה של המטופלת שלה וכאילו אין הוא אבי הוולד שעתיד באותו לילה להגיח אל אוויר העולם.
האָמוֹרליוּת המוחלטת של שירה והאֶגוֹאיזם הנאור של הרבּסט חוגגים אפוא "ליל ולפּוּרגיס" סוער בחדרה של שירה בצל תמונת המָקַבּרית "סימפוניית המוות" של בקלין (Böcklin), התלויה על הקיר (12). תמונה זו, שבָּהּ מתואר האמן הצעיר, שהמוות נושף בעָרפּוֹ בדמות שלד אדם בעל גולגולת, מרמזת על קוצר חייו של האדם ומעודדת את הרבּסט, בעל השם הסתווי, "לתפוס את היום" (carpe diem) – כמאמר הפתגם הלטיני שגירסתו העברית היא "אֱכול ושתֹה כי מחר נמות". שירה אכן מאכילה את הרבּסט ומשקה אותו יין שֵׁכר, ואחר-כך גוררת אותו למעשי אהבים, תוך שהיא בוגדת ללא כל נקיפות מצפון באמון שנתנה בה המטופלת שלה ומפתה את מנפרד להתעלס אִתה באהבים בעוד אשתו מתייסרת בצירי לידה.3
אמנם אין ההתעלסות שהתרחשה בחדרה של שירה מתוארת בתמונות גלויות ומפורשות, אך אין ספק שהיא אירעה במציאוּת, ולא בדמיון או בחלום. בדרכו הביתה מגלגל הרבּסט המבוהל בראשו תרחיש עתידי שלפיו שירה הרתה לו והיא עתידה לדרוש ממנו שיִיטול אחריות על מעשיו ויישאנה לאישה. הוא מרגיע את עצמו ומשכנע את עצמו שאישה מודרנית ואסֶרטיבית כדוגמת שירה יודעת לדאוג לעצמה ולשאת בתוצאות מעשיה. למרבה האירוניה, הנריאטה התמימה והסובלנית אינה חוסכת מחמאות מהאחות שירה, ומשוכנעת כי המיילדת, שנִקרתה בדרכה בבית החולים, אינה אלא מלאך מושיע שנשלח אליה ממרומים לסייע לה בשעותיה הקשות. היא אינה חושדת לרגע בכך שבו-בזמן שהיא עצמה מתייסרת כל הלילה בחבלי לידה, האחות שירה "מטפלת" היטב בבעלה, ולא בה.
ובמי יש לתלות את הקולר? האִם האַשמה מוטלת על האחות שירה ועל הליבֶּרליוּת הגמורה שלה בעניינים ש"בינו לבֵינהּ"? האם האַשמה נעוצה בפָּסיביוּת של הרבּסט הנגרר אחרי האחות המתירנית וחסרת הגבולות ונסחף לרגעי התעלסות לוהטים, תוך שהוא שוכח לשעה קלה את חובותיו כלפי משפחתו, ובמיוחד כלפי אשתו המתייסרת? למען הדיוק והאיזון ראוי לציין שלאורך הרומן נרמז שוב ושוב שגם להנריאטה יד במצב האָנוֹמלי שמתהווה בפתח הרומן: הנריאטה המזדקנת הן מאסה כבר בחיי אישוּת, ולא אחת ניכּר שהיא דוחפת את בעלה – ספק ברצינות ספק בצחוק – לזרועותיהן של נשים זרות, אף דוחקת בו להזמין את האחות שירה לארוחה חגיגית במסעדה טובה.
בבוקרו של יום, לאחר לילה שכּוּלוֹ צירים וחבלים ובעוד הנריאטה היולדת שוכבת במיטתה וחובקת בחיקהּ את בִּתה הרכּה שָׂרה, היא מגלה שמישהו טרח והביא לה בחשאי זֵר פרחים. האם חשה האחות שירה רגשות אשמה, וביקשה לכפֵּר על עווֹנה? האם ביקשה לטשטש את חֶטאהּ השׂטני, ולהעמיד פני מלאך מיטיב ומושיע? האם חָמדה לצון, וביקשה לקנטר את הרבּסט על מעשיו האָמוֹרליים בליל אמש, והביאה פרחים במקומו? האם נהגה כראוי, לפי אמות המידה האָמורליות שלה, והביאה פרחים מבלי להתחבט בחיבוטי נפש ומבלי להתייסר בייסורי מצפון? כך או אחרת, בקניית זר הפרחים ליולדת מילאה האחות הגברית תפקיד גברי שלפי מיטב הסטֶרֶאוטיפִּים המִגדריים מוטלים על הגבר, אבי הרך הנולד, ולא על האחות המיילדת. הרבּסט, ולא שירה, הרי אמור היה להביא את זר הפרחים אל מיטתה של היולדת, וחילוף התפקידים המגדריים הוא לייטמוטיב שעתיד ללַווֹת את הרומן כולו, שהרי בעיני הרבּסט "שירה נדמית הייתה כחצי גבר" (316).
כאן, כבמקומות רבים לאורך הרומן, נוצרים מַעֲמדים אבּסוּרדיים של "עולם הפוך", מַעֲמדים טעוני אירוניה דרָמָטית, שבהם הקורא יודע יותר ממה שיודעות "הנפשות הפועלות". הנריאטה משוכנעת בכל לב ששירה היא סמל החסד והרחמים עלי אדמות, בעוד שהקורא יודע אל נכון ששירה היא לִילִית, או she-devil: אישה גברית, חסרת כל גבולות ומגבלות, שפיתתה את מנפרד הרבּסט להתעלס עִמה באהבים בעוד אשתו הנשית, הטובה והמסוּרה, כורעת ללדת. אך מאחר, שכאמור, עגנון אינו מאפשר לקוראיו ולפרשניו לקבוע כללים והכללות שאין בצִדם חריגים היוצאים-מן-הכלל, נזכיר כאן כי שירה אינה דמות שׂטנית ותוּ לא, כפי שהוצגה בספרה של דינה שטרן בואי שירה, בואי(1991). דינה שטרן היטיבה לחשוף את צִדה הדֶמוני של שירה, אך התעלמה מהֶבֵּטיה האלטרוּאיסטיים והמוארים של דמות זו: נכונותה לחלוק את חדרה עם עמיתה הזקוקה לקורת גג, יחסה הידידותי וחסר המחיצות אל המטופלות ואל הקבצן הסובב באכסדרת בית החולים, התרחקותה ממנפרד הרבּסט ומן האנושות כולה כדי למנוע הידבקות במחלתה, יחסה ההומניסטי וחסר האפליה כלפי כל אדם הזקוק לסעד רפואי, ללא הבדל דת, מין וגזע.
אמרנו שפירוש השם "הנריאטה" הוא 'איילה' (ולחלופין: 'צבייה' או 'עופרה'), והדברים טעונים הסבר: שמות יהודיים כמו "יהודה לֵיבּ", למשל, נולדו מתוך זיקה מובהקת לברכת יעקב לבניו שבסוף ספר בראשית. כך, למשל, הפסוק "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (בראשית מט, ט) הוליד את צמד השמות "יהודה לֵיבּ", שהאגף השני שלו פירושו "אריה" (לאו', 'לאון', 'לאוניד', 'ליבּ'); כך, למשל, הפסוק "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (שם, שם, כז) הוליד את צמד השמות "בנימין זאב"; וכך, למשל, הפסוק "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (שם, שם, כא) הוליד את צמד השמות "נפתלי הרץ" ('הירש', 'הֶרץ', 'הירשל', 'היינריך' או 'הנרי' הם מקביליו של השם העברי 'צבי'). כך, למשל, שמו של הירשל, גיבור הרומן סיפור פשוט (שאשתו וחברותיה המתבוללות-למחצה קוראות לו "היינריך") רומז ל"הצבי ישראל"; וכך שמהּ של הנריאטה ( = איילה), גיבורת הרומן שירה, רומז לכינוייה של כנסת ישראל, המתוארת כאן בתקופה שבּהּ סר חִנהּ בעיני בעלה-בעלֶיהָ-הקב"ה, והוא פורשׁ ממנה ונותן עיניו באחרות ("גירוש שכינה" או "סילוק שכינה"). שוב, למען הדיוק ומלאוּת התמונה שוב נזכור ונזכיר שגם להנריאטה חלק באַשמה: היא פורשׁת מבעלה, מזניחה את עצמה, אינה מתייפה למענו, אינה חולקת אִתו את מיטתה ואינה מתנגדת לכך שייקלע מפעם לפעם לפרשיות אהבים קלות ובלתי מחייבות עם נשים זרות (הנריאטה אומרת זאת אמנם בלשון רפה ומבודחת, אך בכל בדיחה יש כידוע גם גרעין של אמת). כאמור, היא אפילו דוחקת בבעלה שיזמין את האחות המיילדת שירה לארוחה טובה במסעדה, מבלי שתשער שבעלה כבר בגד באימון שנתנה בו וכי הוא והאחות שירה כבר ידעו איש את רעותו ושרויים בעיצומה של פרשת אהבים לוהטת.
כאשר הרבּסט חוזר הביתה בפעם הראשונה מחדרהּ של שירה הוא מגלה שהרועים הערביים פרצו פִּרצה בגדר בֵּיתו (31), ודומה שלא קשה להבחין שלפנינו פִּרצה כפולה ומכופלת: באותו ערב נִבעָה גם סדק שלא במהרה יתאחה בחיי נישואיו המשמימים של "גיבורנו" להנריאטה המזדקנת, שנפשה קָצָה בחיי אישות. עד אז גִלגל הרבּסט את כל הרומנים שלו בדמיונו, רצה לממשם ולא הֵעז, והנה באה אישה נועזת, אחות מבית החולים ליולדות, שנטלה את המושכות בידיה, והזמינה אותו למיטתה, בעוד אשת-נעוריו המזדקנת מתייסרת בחבלי לידה. בשובו הביתה לאחר הביקור הראשון אצל היולדת, הרבּסט מתַקן את עניבתו ש"סטה ממקומה" (36), רמז לסטייה שסטה בליל אמש מדרך היָשר שעה שבִּילה בחדרה של האחות שירה (או שמא תיאורה של העניבה שסטתה ממקומה אינו אלא רמז מטרים לסצנת הולכתו לבית התלייה, בחלום הבלהות שהוא חולם בסוף הספר השני [347]). לעומת זאת, כאשר הוא צועד בדרך מן האוניברסיטה העברית הביתה, הרבּסט מַבּיט במראָה שבחלון הראווה, ומגלה ש"העניבה ישבה במקומה, לא זזה לא לכאן ולא לכאן" (109), רמז להליכתו בדרך הישר.
על הנריאטה נאמר: "איכה תעמוד בצער לידה ואיכה תסבול כל השאר?" (7). הנוסח מזכיר את נוסחו של ביאליק בשירו המאוחר "אלמנוּת",4 המתאר את אִמו הביולוגית, דינה-פריבה, שנתאלמנה מבעלה, יצחק-יוסף ביאליק; ובמקביל – את האלמנה בת-ציון, שהיא כאמור כנסת ישראל, או השכינה, בדמות איילה מבוּיֶתת, טובה ונאמנה, שהפכה בכורח נסיבות החיים הקשות לחיית טרף מִדבּרית ומשולחת הנחלצת להגן על עולליה בחמת זעם והנאלצת לשחֵת את מידת הרחמים הטבועה בה ולשַׁלח אותם לגורלם:
הָיְתָה אַיֶּלֶת הַבַּיִת לְתַנַּת מִדְבָּר זוֹלֵלָה! [...]
אֵיכָה תִלְמַד לְשׁוֹנָן וְאֵיכָה תֶאֱלַף אָרְחוֹתָן? [...]
אֵיכָה תֵרֵד אֶל הַסַּמְבַּטְיוֹן וְלֹא יִגְרְפוּהָ רְתָחָיו הַדְּלוּחִים?
אֵיכָה תָכִין צַעֲדָהּ וְלֹא תִמְעַד בְּחֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקּוֹת?
גם בדמות האֵם "אַיֶּלֶת הַבַּיִת" במחזור השירים האחרון של ביאליק "יתמוּת", שבתוכו משולב השיר "אלמנוּת", וגם בדמותה של הנריאטה (איילה, צביה, עופרה) יש קווי הֶכֵּר מדמותה של כנסת ישראל, שבעלה לעִתים פורש ממנה ואפילו מגרש אותה מעל פניו ("גירוש שכינה"), או נוטה חסדו לאחרות – לנשים זרות האורבות לו בלילות ומפתות אותו להתעלס עִמן באהבים. ברומן שירה לפנינו תיאור של חיי נישואים שהתרפטו, אך נגד חוקי הטבע ונגד כל הסיכויים, הנריאטה לעת זִקנה הייתה לה עדנה. כשָׂרָה אימנו בשעתה, היא יולדת לִזקונים לאחר שכבר איבדה את כל יצריה הליבּידינליים, נתרחקה מבעלה וחדלה לקיים אִתּוֹ חיי אישות. על סף גיל הבְּלוּת היא יולדת את בִּתה שרה, אחות לשתי בנות בוגרות שעלו עם המשפחה מגרמניה, והן כבר עומדות ברשות עצמן (אחת מהן כבר נשואה ואם לבן). אחרי שרה היא יולדת גם בן נוסף, בנם בכורם של בני הזוג הרבּסט, גבריאל שמו.5
תיאור אַיֶּלֶת הַבַּיִת" בשירו של ביאליק (אֶפִּיתט אוקסימורוני המצרף למהות אחת את האיילה המשולחת ואת בת-הצאן המבוייתת), ההופכת בכורח הנסיבות ל"תַנַּת מִדְבָּר" הוא תיאור אוקסימורוני המצָרף למהות אחת את האיילה המשולחת ואת בת-הצאן המבוייתת. כשאלתרמן כתב בשיר הפתיחה של כוכבים בחוץ (1938) את השורה "וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תְּהְיֶנָה עֵדוֹת" הוא כרך יחדיו חיה מבוייתת וחיה משולחת (ובמשתמע שני סוגים של נשים: אשת חוק ואשת חיק). הנריאטה היא עקרת בית ואשת חוק מסוּרה, היוצאת לא אחת את ביתה כדי להתרוצץ בחוצות העיר בין המשרדים והבנקים לסדר לקרוביה הֶתֵּרי עלייה. תפקידה הדואלי המורכב מצדיק כמדומה את האֶפִּיתט "אַיֶּלֶת הַבַּיִת" שהעניק ביאליק לדמותה המרוּבּדת של האישה כאם, כדמות מטריארכלית גדולה וכדמות השכינה המשׂוככת על גוזָליה.
תיאור דואלי ואוקסימורוני זה של "אַיֶּלֶת הַבַּיִת" מעלה על הדעת את תיאורן של שתי האחיות היפות, בנות המלכים עָרפָּה ורות, באגדה המעוּבּדת "מגילת עָרפָּה" ("תוספת" פרי עטו של ביאליק למגילת רות המקראית), שהאחת דומה לחיית מִדבּר– לבִכרה קלה ומשולחת; והשנייה – לאיילה צנועה וחרֵדה ("וַתְּהִי עָרְפָּה הוֹלֵלָה וְסוֹרֶרֶת וְעִזִּת-נֶפֶשׁ מֵעוֹדָהּ כְּבִכְרָה קַלָּה, וְרוּת הָיְתָה תַּמָּה וּצְנוּעָה וַחֲרֵדָה כְּאַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה"). הנריאטה של עגנון מגלמת באישיותה את הרעיה והאם הנאמנה, אשת החיל ועקרת הבית החרוצה וישרת-הדרך, איילת האהבים הצנועה שהזדקנה בטרם עת ונתרחקה מבּעלהּ, אך בכל פעם שנתקרבה אליו היא מצאה את עצמה להפתעתה מעוּבּרת (בפעם השנייה היא מגַלה את היריונה לאחר שבִּתה הבכורה כבר נישאה, הרתה וזיכתה אותה בנכד!).
יוצא אפוא שתפקידיה המסורתיים של הנריאטה כ"אֵם הגדולה", השופעת אהבה ופריון, דוחים את תפקידיה כאשת-איש. היא מזדקנת בלא עת ומזניחה את עצמה: "העלו פניה קמטים ולא השתדלה לחפות עליהם כשאר בנות גילה ולא נתנה דעתה לשפֵּר עצמה לבעלה" (13). היא אף ישֵׁנה בלילות בחדר נפרד מזה של בעלה, ודוחה את ניסיונותיו להתקרב אליה. עם זאת היא כאמור פורייה להפליא. אהבה בת לילה אחד, פעם אחת לאחר חגיגת יום הולדתו של הרבּסט (41) ופעם לאחר לינה בת לילה אחד באותה מיטה בעת שביקרו את בתם הנשואה בקבוצת אחינועם (348), והיא כבר נושאת ברחמה עוּבּר חדש (ילדו הרך של חוקר עָקָר שנעצר מִלֶדֶת בעבודתו הרוחנית וספר המחקר הבלתי גמור שלו מקוּפּל בתיבה שבחדרו כעוּבּר מת [120]). מול הנריאטה הפורייה, היודעת לטפח את ילדיה ואת הצמחים המלבלבים שבגנהּ, ניצבת הרופאה ד"ר יוזפינה קרויטמאיר שעיקר עיסוקה בהפלת ולדות. בין שתי הנשים המנוגדות האלה ש"הר גבה ביניהן" (319) ניצבת האחות המיילדת שירה, המסייעת להביא תינוקות לאוויר העולם, אך מעולם לא הרתה ולא העמידה ולדות מִשל עצמה.6
לזיהויה של הנריאטה עם דמותה של השכינה, היא כנסת-ישראל, תורם גם צבע עיניה. אמנם עיניה הכחולות ושׂעָרָהּ הבהיר מעידים בראש וראשונה על ארץ מוצָאה, ובאִזכּוּרם התכוף יש משום שילוח חץ אירוני בחוקי הגזע ובאידֵאל "הגזע העליון" שנתגבשו אז בגרמניה, ארץ הולדתה של הנריאטה. הנריאטה הן נראית אָרית פי כמה מאחדים מקברניטיה של התנועה הנאצית, שצידדו בתורת הגזע, ואבותיה – בניו של "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" – בכל זאת קלטו כנראה קווי הֶכֵּר אָריים במרוצת הדורות שבהם ישבו בגרמניה ויצרו מין "אי גֶנֶטי" משל עצמם.
ואולם, עיניה הכחולות של הנריאטה הופכות בצוֹק העִתים לעיניים שחורות, וכאן מקבל התיאור הרֵאלי ממד סִמלי-מיתי: "תלתה בו הנריאטה עיניה הכחולות שהפך אותן הייאוש לשחורות" (353). תיאור זה מותח קווי אנלוגיה בין הנריאטה לבין דינה, גיבורת סיפורו של עגנון "הרופא וגרושתו", שאף לה שֵׂער זהוב ועיניים כחולות ההופכות לעִתים, בהתגבר מידת הדין, לעיניים שחורות. בספר הזוהַר, ספִירת מלכות, המכוּנה גם בשם "ברֵכה", היא כעין התכלת – כצבע מימֵי הבּרֵכה שאליה ניגר כל השפע מן העולמות העליונים. ואולם, לעִתים נמסכת בה קדרוּת, ואז צִבעהּ הופך תכול-שחור, כָּאור התכול-השחור שבקצה פתילת הנר (ואכן תיאור עיניה הכחולות-שחורות של דינה הוא תיאור החוזר ונִשנה פעמים אחדות במהלך הסיפור).7
לפי ספר הזוהַר, בשעה שהשכינה שרויה ביחסי קִרבה והרמוניה עם הצד הזִכרי של האלוהות, אזיי צִבעהּ תכלת, או לבן, והיא כלולה מכל הגוונים. כזה הוא צבע עיניה של חברתה ובת-דמותה של דינה, המבקרת בביתה וניכּר שהיא שרויה ביחסים טובים והרמוניים עם בעלה: שׂערהּ זהוב כשֹערהּ של דינה, ועיניה כעין התכלת, בלא שעננה שחורה כלשהי תעיב על צִבעם הבהיר. כשמידת הדין גוברת בעולם, מתלהטת השכינה, ובהינתקה מן הספִירות, היא נעשית שחורה וקודרת, ללא שביב של אור על פָּנֶיהָ. ואכן, בפרק ד' של הסיפור "הרופא וגרושתו", לאחר שדינה פרקה מלִבּהּ את הסוד וגילתה לרופא שדברים היו לה עִם אחֵר, והוא לא הוכיח אותה על ּכך, "חזר השחוק לשעשע את שפתיה, אבל עיניה היו בלומות, כמי שיוצא מאפילה לאפילה". וכן, במריבתם האחרונה, לאחר שדינה פקדה על בעלה "שתוק, בבקשה ממך שתוק", היא ננעלת באחד מחדרי הבית, והרופא עומד לפני הדלת הנעולה "עד שירד היום וחשכו הכתלים. עם חשיכה יצתה מחדרה חיוורת כמת". היפוך הפסוק "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים" (שיר השירים ב, יז) מרמז שלא עת דודים לפנינו, כי אם תקופה של פירוד ושל סילוק שכינה.
הנריאטה, הנוטלת על כתפיה את כל דאגות הבית, דואגת למנפרד בעלה כאילו הייתה אִמו, וחוקרת אותו אִם אכל ואם יָשַׁן, ואכן בעלהּ קורא לה "אימא" (348). שירה, לעומתה, היא האישה המודרנית – העצמאית והמשוחררת, שאין עליה רִתמה ומוֹסֵרות וגם עקרונות המוּסר שלה מפוקפקים למדיי: היא חיה בגפה, מזמינה גבר נשוי לחדרה בעוד אשתו שרויה בחדר הלידה, היא אף מזמינה לחדרה גברים אחרים, שעליהם היא מסַפּרת להרבּסט, אולי כדי לעורר את קנאתו. היא מעשנת במופגן, וכלל לא ברור מהו טיב יחסיה עם חברתה תמימה שאִתה היא חולקת את מיטתה. היא מדברת בסגנון גברי, חסר כל עידון נשי, וגוררת את הרבּסט הפָּסיבי בעקבותיה (היא לוקחת את השפופרת לְיָדָהּ ומוסרת אותה להרבּסט, שמתקשה להפעיל את הטלפון הציבורי, סצנה טעונה בהשתמעויות סקסואליות שהרי הצירוף "כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת" [בבא מציעא צא א] הוא לשון נקייה לתיאור יחסי מין, ובהמשך נראה שעגנון השתמש לא פעם במילה זו בכפל משמעיה). לעומת הנריאטה הרכה והתלותית, המנהלת את חיי נישואיה לפי הנוהג המסורתי והמקובל, שירה היא אישה עצמאית ואָסֶרטיבית שאינה זקוקה לגבר כדי לקיים את עצמה. הנריאטה כמוה כ"עץ החיים" ושירה הדֶמונית כמוה כנחש הכרוך על "עץ הדעת".
ב. הנריאטה כּאֵם הייסורים – Mater Dolorosa
הנריאטה ( = איילה) מתוארת לאורך הרומן כמי שמתרוצצת ללא הרף בין פקידי הסוכנות, עורכי הדין ומנהלי הבנקים כדי להשיג את הֶתֵּרֵי העלייה הדרושים לקרוביה הלכודים בגרמניה כדי לחלצם מציפורני הנאצים ולהעלותם ארצה. התרוצצותה המתמדת, דאגתה וסבלותיה גורמים לכך שתזדקן בטרם עת: "קפצה עליה זִקנה והעלו פניה קמטים [...] נחקקו דאגותיה על פניה והעלו פניה קמטים [...] ומה שהחליטה דעתה בלילות עשתה ביום, רצה למשרדי הסוכנות ומהם לעורכי דין ומהם למשרד העלייה וממשרד העלייה למתווכים וליועצים ולסרסורים [...] הטילה על עצמה הנריאטה כל הטורח" (13). תיאור זה מזכיר אף הוא את תיאור האם-השכינה (המכוּנה "אַיֶּלֶת הַבַּיִת", בשירו של ביאליק משנות השלושים), המתרוצצת כל הימים מִבּלי דעת כיצד תכלכל את מעשֶׂיהָ ואיך תשרוד לאחר שאיבדה את בעלה:
נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתְּלָה יוֹם יוֹם אֶת-מְרִי גוֹרָלָהּ.
שָׂבְעוּ יָמֶיהָ רָגְזָה, וְלֵילוֹתֶיהָ בֶּהָלָה וּנְדוּדִים.
דְּאָגָה בִלְתִּי סָרָהּ הוֹבִישָׁה מֹחָהּ וּלְשַׁדָּהּ
וַתַּךְ לִבָּהּ בְּתִמְהוֹן-תָּמִיד. כְּיוֹנָה הֲמוּמָה
הִתְרוֹצְצָה כָל-הַיָּמִים שׁוֹלָל, לְלֹא עִנְיָן וָחֵפֶץ,
הִתְחַבְּטָה בְדֵי רִיק וְלֹא מָצְאָה יָדֶיהָ וְרַגְלֶיהָ.
הַשַּׁחַר הֶחֱרִידָהּ מִיצוּעָהּ וַיַּבְהִילֶנָּה לַעֲמַל יוֹמָהּ,
וּכְשִׁבְטֵי אֵשׁ הִרְדִּיפוּהָ עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים [...]
כִּרְכְּמוּ פָנֶיהָ כְלִמּוֹת וּכְעָסִים הִקְדִּיחוּ דָמָהּ.
רִצְּצוּהָ, דִּכְּאוּהָ יְגִיעוֹת שָׁוְא [...]
וּבְשַׁחֲתָהּ כָּעוֹרֵב רַחֲמֵי אֵם, שִׁלְּחָה אֶפְרוֹחָהּ מִקִּנָּהּ [...]
הפנים המכורכמות והגוף הרצוץ של האֵם בשירו של ביאליק מזכיר אפוא את תיאורה של הנריאטה המתרוצצת בימים ונאנחת בלילות. גם דימויהּ של האם בשירו של ביאליק ל"יוֹנָה הֲמוּמָה" (וריאציה ביאליקאית של הניב הידוע "יונה הומייה"), המתחבטת לריק ואינה מוצאת מנוח לכף רגלה, שָׁייך אף הוא למערכת הדימויים ששימשו בספר הזוהר לתיאור השכינה. כך, למשל, בשירו של ביאליק "בעיר ההרֵגה", מתוארת השכינה כציפור-כלאיים – יונה-עורב – המתחבטת ומתחבטת באין מנוח: "וּשְׁכִינָה שְׁחֹרָה אַחַת, עֲיֵפַת צַעַר וִיגֵעַת כֹּחַ, / מִתְלַבֶּטֶת פֹּה בְּכָל-זָוִית וְלֹא-תִמְצָא לָהּ מָנוֹחַ, / רוֹצָה לִבְכּוֹת – וְאֵינָהּ יְכוֹלָה, חֲפֵצָה לִנְהֹם – וְשׁוֹתֶקֶת". השכינה המכונפת דומה ליונה מפָּרשת המבול שלא מצאה מנוח לכף רגלה, אך היא מתוארת כאן כציפור שחורת כנף, המתחבטת באפלת הגיהינום ומתלבטת שָׁם בכל זווית. האִם לפנינו תיאור של יונה או תיאור של עורב שחור-כנף, כפילהּ הניגודי של היונה מפּרשת המבול, המרחף מעל לפגרים? השכינה (בכפל פניה כעורב-יונה) מצטרפת בפואמה "בעיר ההרֵגה" אל בעלי הכנף הקודרים והאפלים, המעופפים בחשכת האוֵורה-האורווה; ובשיר "אלמנות" האֵם האלמנה (אלמנת בת ציון) מתגלה אף היא כיונה וכעורב גם יחד (הדיאלקטיקה הזאת מצויה בתיאורי השכינה שבספר הזוהַר). האם הביולוגית, האם המטריארכלית מִסֵפר בראשית שנתעלתה למדרגה של סמל לאומי, ואִתן גם כנסת-ישראל, הלא היא האומה, מתלכדות כאן יחדיו למהות מכונפת אחת בעלת ממדי ענק מיתולוגיים.
הנריאטה, שכבר מאסה בחיי אישות וחדלה למלא את חובותיה כלפי בעלה, מתוארת אף היא בדמותה של שכִינה עייפה וזקֵנה, הנושאת את סִבלותיה כל הימים ונאנחת בלילה מכובד דאגותיה. היא ממליטה וממלטת – מתייסרת בלידותיה המאוחרות ובמאמציה הסיזיפיים להשיג "צרטיפיקטים" שימלטו את קרוביה מגרמניה. בעלה אינו שותף לשליחות שהעמיסה על כתפיה – להשיג לקרוביה ולקרוביו הֶתֵּרי עלייה. הוא שקוע כל היום בניסיון להשלים את יצירותיו הבלתי גמורות (ובשעות הפנאי ובלילות הוא מנסה לפַצות את עצמו על תסכוליו בחיפוש אחר פרשיות אהבים). חיי הנישואים של מנפרד והנריאטה אינם מעידים על שיוויון. להפך, הנריאטה דואגת לכל מחסורו של בעלה, והוא פטור כל ימיו מאחריות לסדרי הבית, כחתן ביום חופתו. היא מתרוצצת בעיר מתוך דאגה נואשת לקרוביה שנשארו בגרמניה, והוא משוטט בעיר כדי לחלץ את עצמותיו לאחר יום תמים של עבודת סרק וכדי לנהל שיחות בטֵלות עם מַכָּר זה או אחר, או עם צעירה נאה כלשהי שנזדמנה לו בדרך הילוכו או בבית-הקפה.
מערכת היחסים בין בני הזוג הרבּסט מזכירה את הזוגיוּת המתוארת בשיר הסתיו של ביאליק "בנֵכר", המתאר בגלוי שניים מארבעת המינים שבסוכה, ובסמוי – את חיי הנישואים הבוגרים, המאכזבים ונטולי האשליות של אישה מלאת-גוף ולֵאה, דמויית אתרוג, ושל גבר גבוה ועגמומי, דמוי לולב, שטעמם נמַר והודם נפגם: "הַחוֹלְמִים הֵמָּה עַל גַּנֵּי הוֹד, / עַל שְׁמֵי מוֹלֶדֶת נְצוּרֵי לִבָּם? / אִם עָיְפָה נַפְשָׁם לְנוֹד וּנְדוֹד, / זוּ הִכְהוּ עֵינָם, הוֹבִישׁוּ אִבָּם? // אוֹ חֲלוֹם יְחִתֵּם כִּי אָפֵס חָג, / כִּי רַק לְמִצְעָר מַזָּלָם זִוְּגָם: / הַקֶּשֶׁר הֻתַּר וְרֵיחָם פָּג, / מַרְאֵיהֶם נָמַר וְהוֹדָם נִפְגָּם". בשירו של ביאליק, שחרף תכניו הבוגרים והמפוכחים (המגלים כמדומה טפח מעולמו האישי של מחברו) שובץ בין שיריו לילדים, מתואר זוג פליטים סתוויים המתגוררים בסוכה (או במלון אורחים שבו הם משתכנים עד יעבור זעם). הם שרויים עדיין בסתיו חייהם, אך החורף הקר והשקיעה כבר אורבים להם מאחורי הכותל, וכדברי המשורר במכתב לרעהו מרדכי בן-עמי, שבּוֹ עשה שימוש באִפיוני העֲרָבָה מִבֵּין ארבעת המינים שבסוכה: "ובחיי הפרטיים אין ריח ואין טעם [...] ןקצתי בחיי".8 גם מנפרד והנריאטה הרבּסט הם זוג פליטים סתווי, עייף מנדודים, שעזב את אירופה השוקעת ועתה הוא מבקש להכות שורש ולמצוא בית קבע במולדת החדשה (במקום הסוכה המסמלת את הנדודים במִדבּר העמים). כמו האתרוג והלולב בשיר הסתיו הביאליקאי השניים שונים זה מזה בתכלית: הנריאטה הזדקנה בטרם עת, איבדה את חיוניותה ואת יופיה, אך לא את תקוותיה; ואילו מנפרד שימר את מראהו החיצוני הצעיר ולא איבד את שְׂערו השופע, אך נתמלא חרדות מחרמשו של מלאך המוות. את שירו הסתווי "בנֵכר" פרסם ביאליק בשנת תרפ"ו, כשנתיים לאחר שעלה ארצה ולאחר שנתקררה ידידותו עם עגנון מן התקופה שבָּהּ נענה המשורר הלאומי להפצרותיו של הסופר הצעיר, והגיע מברלין לבאד הומבורג להתגורר בשכנות לעגנון ולרעייתו אסתר. ייתכן שתיאור חיי הנישואים המרופטים הכלול בשירו של ביאליק השפיע על תיאור נישואיהם הסתוויים של בני הזוג הרבּסט.
מערכת היחסים בין בני הזוג הרבּסט יפה מבחוץ, אך הריקבון כבר מכרסם בה מתחת לפני השטח. בזמן ביקורו של טגליכט בביתם, מנפרד מכריז ואומר: "מניח אני את כל הנשים שבעולם ואיני אוהב אלא את הנריאטה" (143), והנריאטה עונה בצחוק: "פרד, כל השומע יחשוב שיש לך עסק עם נשים" (שם), ובפנותה לטגליכט היא אומרת: "שב, טגליכט, שב. אי אתה צריך לחוש מפני סצינות סטרינברגיות" (שם). כוונתה של הנריאטה למחזהו של יוהן אוגוסט סטרינדברג "מחול המוות" משנת 1900 (בשוודית: Dödsdansen – כותרת הדומה לזו של סיפורו של עגנון "טויטענטאַנץ" משנת 1907, גירסתו המוקדמת בלשון יִידיש של הסיפור העגנוני "מחולת המוות" משנת 1912). במחזהו של סטרינדברג מגיע אורֵח לביתו של זוג הנשוי לכאורה באושר מִזה שנות דור. בהדרגה מתגלה שהחזוּת האידילית שבני הזוג מפגינים כלפי האורח אינה אלא אחיזת עיניים. למעשה הם חותרים זה נגד זה, ורוצים לחסל איש את רעהו. לנגד עיני הצופה מתגלה משפחה "יציבה" ו"מוצקה" ברגעי התפרקותה האחרונים. גם נישואיו של מנפרד הרבּסט שלֵווים לכאורה וסעורים בפנימיותם. הפגנת האהבה המדומה שהוא עורך מול טגליכט נועדה לחפות על כך שרק יום קודם לכן נפגש הרבּסט עם טגליכט בשובו מחדרה של שירה, ושמַח על פגישה זו שעשויה הייתה לספֵּק לו תירוץ מושלם למעשיו הנלוזים: אם תשאל אותו הנריאטה היכן בילה את שעות הלילה, חשב לעצמו, יאמר לה שנפגש עם טגליכט (וכשהיא שואלת אותו סוף-סוף אותו מדוע איחר לשוב הביתה הוא מוצא תירוץ יצירתי ומסַפר לה שטגליכט גרר אותו לאימוני ה"הגנה" ומשביע אותה שלא תספר על כך לאיש, אף לא לטגליכט עצמו [144]).
הנריאטה דואגת כאמור לכל המלאכות הארציוֹת: מגַדלת את הילדים, מפקחת על עבודת העוזרת, מבשלת, מטַפחת את הגינה, ומתרוצצת בין המשרדים להשיג אישורים לקרוביה שלא ברחו בזמן מגרמניה. בלילות היא מענה את נפשה במחשבות על קרוביה הלכודים מבלי יכולת להיחלץ ולמַלט את נפשם. במיוחד היא דואגת לבעלה, שאותו היא מטַפחת כאילו היה אחד מילדיה (ואכן הוא קורא לה "אימא"). בשובו מבֵּיתה של שירה, לאחר שהנריאטה שלחה אותו החוצה לטייל ולחלץ את עצמותיו, הרבּסט עולה על משכבו בחדרו. מחדרהּ של הנריאטה בוקעת כעין אנחה – אנחה שנובעת מן הצער התוקף אותה כל אימת שהיא נכשלת בהשגת הֶתֵּרי העלייה לקרוביה הלכודים בגרמניה, אך הרבּסט אינו שומע אותה מחמת אותה נהרה היוצאת מן הצל שבקיר (164).9 תיאור האנחה העולה מחדרה של האישה מזכיר תיאור דומה של האישה-האם-השכינה בשירו של ביאליק "שירתי":
וּבְשָׁכְבָהּ – זְמַן רַב תַּחַת גּוּפָהּ הָרָפֶה
נֶאֶנְחָה, נֶאֶנְקָה מִטָּתָהּ הַפְּרוּקָה,
כְּמוֹ חִשְּׁבָה הִתְמוֹטֵט מִנֵּטֶל הַמְּצוּקָה –
וּלְחִישָׁה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע בַּאֲנָחוֹת טְרוּפָה
זְמַן רַב עוֹד הִגִּיעָה אֵלַי עַל-מִשְׁכָּבִי [...]
וּלְחִישָׁה חֲרִישִׁית וַאֲנָחָה חֲרֵבָה - - -
מן הראוי לזכור ולהזכיר כי גם האחות הרחמנייה עדה עדן, גיבורת סיפורו של עגנון "עד עולם" (1954), סיפור שלפי עדותה של אמונה ירון היה בתחילה חלק מן הרומן שירה, "נתלש" ממנו וקיבל חיים משל עצמו, מתוארת בראש פרק ד' כמי ש"פולטת מילה שדומה לאנחה", אנחה המבטאת את ייסוריה של אישה האחראית להקל על ייסוריהם של בעלי הייסורים (האש והעצים, עמ' 328). במרוצת עלילת הרומן, הרבּסט מודה לא אחת שכל העול והצער והסבל מוטלים על אשתו. לא פעם הנריאטה הסובלת בחשאי משמיעה באוזני בעלה דברים מעודדים ומנחמים הגורמים להיווצרותה של אירוניה דרָמָטית, שכּן הקורא יודע יותר מן הגיבורה, ומחייך לעצמו, או מחליף קריצות עין אירוניות עם המחבר המובלע, על חשבון תמימותה ועיוורונה של הדמות הנשית המסוּרה. הנריאטה מגלה סימאון לנוכח בגידותיו של בעלה, והיא אף אינה רואה נכוחה את מצב קרוביה באירופה. הנריאטה היא "אֵם הייסורים", דמות גדולה מהחיים שכל סבל העולם מונח על כתפיה, אך בו בזמן היא גם מתגלה כאדם השמח בחלקו, וניתן לומר שחרף מגבלותיה וסימאונה החלקי היא האדם המאוזן וה"נורמלי" ביותר ברומן.
כגילום דמותה של Mater Dolorosa ("האֵם הסובלת", או "אֵם הייסורים"), הנריאטה אכן מתייסרת בכל הייסורים וסופגת את כל הסֵבל בהכנעה ובאֵלם שפתיים. במהלך הרומן היא מתייסרת פעמיים בחבלי לידה, פעמיים נהרס גַנהּ בידי רועים ערביים, היא סובלת בשקט את יחסו המחפיר של בעלה כלפיה, את האֶגוֹצנטריוּת הרבה שלו ואת העובדה שאין הוא מסייע לה בשום תחום מתחומיהם של חיי המעשה. אלמלא הפרופסור אלפרד ניי, שהמליץ עליו שיקבלוהו לאוניברסיטה, הרבּסט היה מתקשה למצוא עבודה בארץ ישראל המנדטורית, מוכת הרעב. משהתקבל לאוניברסיטה, די במשכורת הקבועה שהוא מביא למשפחתו כדי לפטור אותו מכל מלאכה, ואת שעות הפנאי הרבות העומדות לרשותו אין הוא מנצל לקידום מעמדו האקדמי. את כל הריצות להשגת "צֶרטיפיקטים" לקרובים שנותרו בידי הנאצים הנריאטה עורכת בעצמה, ללא כל עזרה מבעלה. היא ממלאת את כל החובות המוטלות עליה ללא כל תלונה, ולכל היותר היא משמיעה אנחה חנוקה בלילה בשוכבהּ על יצועהּ.
לשיא חסר תקדים בנכונותה לקבל את הדין ולסלוח לבעלה על כל מעשיו חסרי ההתחשבות כלפיה מגיעה הנריאטה לקראת סוף הרומן (בקטע שהוצא מן הספר ונשאר בעיזבון),10 שבּו הרבּסט פורק מעליו את הסוד הכמוס הנורא, שאותו שמר כל הזמן בתוך הלב פנימה, ומחליט לסַפּר סוף-סוף לאשתו את קורותיו של אותו ליל אהבה סוער שעבר עליו בחדרה של שירה בזמן הולדתה של בִּתם הרכה שרה. אם נרצה לשפוט את דמותה של הנריאטה לכף חובה, אפשר לומר עליה שהיא פלגמטית ובעלת מרה לבנה. אפילו כשבעלה מנסה לעורר את קנאתה ולספֵּר לה על אותו לילה שבּוֹ התעלס באהבים עם האחות שירה בעת שהיא התהפכה בציריה ("דיברנו היום על האחות שירה עליך לדעת שבאותו לילה שאת פִּרפרת בייסורי לידה התעלזתי עִמה באהבים"), היא אינה מתמלאת קִנאה ואינה מתפרצת עליו בחמת זעם, כי אם מבינה לרוחו ומבקשת לנחם אותו ולהרגיעו. יתר על כן, היא מאשימה את עצמה ומייסרת את עצמה במחשבה שמאחר שבעלה לא מצא סיפוק בחיקה, הוא נאלץ למצוא את סיפוקו בחיק אישה זרה שהעניקה לו מחסדיה והשׂביעה אותו אהבת בשרים. התנהגותה מצטיינת בשוויון נפש שמתוך לֵאוּת ובהרגשה אימהית כלפי בעלה, משוללת כל יצרים ליבּידינליים. הנריאטה ("אימא" בפי הרבּסט) אף גורמת להתנהגותו האינפנטילית של בעלה, שמשיל מעל כתפיו את כל תפקידיו המָריטליים-המשפחתיים ודואג לעצמו בלבד. דומה שעגנון התבונן כאן בעיניים בוחנות גם על חיי-נישואיו שלו, מתוך רחמים על אשתו שנאלצה להתמודד עם אופיו הנרקיסי של בעל אָמָן השקוע בעולמות ערטילאיים ואיננו מַטה לה שכם בהתמודדותהּ המתמדת עם מצוקות היום-יום.
לעומת זאת, אם נרצה לשפוט את הנריאטה לכף זכות, נוכל לקבוע כי היא לימדה את עצמה להבליג, והִפנימה כראוי את סוד הסוּבּלימציה. למעשה היא מתנהגת כמו קדוֹשה מעוּנה ו"אם הייסורים" (Mater Dolorosa): היא מבינה לרוחו של בעלה המלומד, מצדיקה אותו וחומלת עליו, וזאת במקום להוכיח אותו על מעשיו הרעים ולהזדעק על העוול שהוא גורם לה. גם הוא עצמו אומר לה במפורש שמוטב היה לוּ קיללה אותו והטיחה בו דברים קשים, כי לא קל לו לשאת את שיוויון הנפש שהיא מגלה כלפי חטאיו ומעלליו. יכולתה של הנריאטה לספוג את כל מכות הגורל ולומר עליהן "אָמֵן", אכן מעלה אותה למדרגה של קדוֹשה. לעומתה שירה – בדומה למִרים שדמותה משמשת לאחות שירה דגם קמאי – היא דמות הקדושה-הקדֵשה (מִרים המדונה ומִרים המגדלית בכפיפה אחת). מאחר ששירה, שנוּגעה כמו מרים אחות משה בנגע הצרעת, מתנתקת אף היא בסופו של דבר כליל מעולם החומר והיֵצֶר, הופכת לכעין נזירה, גם היא מתעלה במשתמע למעלת קדוֹשה. בסופו של דבר שתי הנשים המנוגדות שבחייו של מנפרד הרבּסט מגיעות אל אותם מחוזות המתוארים בשירו של ביאליק "הציץ ומת" כמקום שבּוֹ "הַהֲפָכִים יִתְאַחֲדוּ בְשָׁרְשָׁם". אכן, בסוף הרומן הרבּסט עוזב הכול מאחורי גווֹ, ומגיע למקום שבּוֹ הטומאה הופכת לטָהֳרָה והחטא הופך לקדוּשה נזירית, המטהרת כל עוֹון.
ג. הנריאטה כאימא אדמה
הן בתיאור האם "אַיֶּלֶת הַבַּיִת" בשירו של ביאליק והן בתיאורהּ של הנריאטה, "אַיֶּלֶת הַבַּיִת" העגנונית, לפנינו דמות שהיא גם אישה בשר ודם וגם דמות לאומית איקוֹנאית, המלַווה את קורותיו של עם ישראל בכל הדורות – בתקופות של חורבן ובתקופות של תחייה, ברגעים של ייסורי שאוֹל וברגעים של לידה מחודשת. דומה שאף יותר ממה שהנריאטה מייצגת את כנסת ישראל, כלומר, את עם ישראל (עם זה, בגלגולו הגלותי כ"יעקב יושב אוהלים", השואף בכל מאודו ליישר את גווֹ ולהפוך לישראל, מיוצג באופן מובהק יותר בדמותו של בעלה, מנפרד הרבּסט) היא מייצגת את הארץ ואת מתיישביה המבקשים לחדש ימיהם כקדם ולעבוד את האדמה. יעקב אבינו רואה בחלומו סולם הניצב בארץ וראשו בשמים. הרבּסט מרחף רוב יומו בשפריר עליון, בעוד שאשתו נטועה בארץ. איילת האהבים שנתנוולה והפכה לאֵם הגדולה, הלֵאה ומרושלת האיברים, מייצגת כמדומה את ארץ-ישראל – את האדמה שאיבדה את יופיה ושאותה נטשו העם ואלוהיו, בעליו של הארץ, לטובת "נשים זרות".
עגנון, שכָּתב את הרומן ופרסמו בשנותיה הראשונות של המדינה, תיאר בו כמדומה את המעבר מן ה"נישואים" המסורתיים של יעקב-יושב-אוהלים לארץ שאליה התגעגע ואליה נשא תפילה בכל הדורות אל ה"רומן" החדש והמסעיר עם המדינה (עם שירה הקרויה על-שם סבתה שרה – עם השררה והריבונות שהיהודי לא הורגל בהן באלפיים שנות גולה). הנריאטה מייצגת את הנשיות הקלסית, הבונה את עתיד העם והעולם, ואילו שירה הגברית, שמבוכה מִגדרית אופפת את דמותה, מגלמת את הרוח המודרנית הסוחפת את העולם ואת האנושות, כמו אופנה חדשה, שקיומה אינו יציב ואינו מובטח לאורך זמן.
הנריאטה היא "אימא אדמה" או "האם הגדולה".11 היא מגלמת ברומן את דמותה של רעיה יושבת בית ואשת חיִל, שמחמת תנאי החיים הקשים התעייפה והזדקנה בטרם עת, עד כי נשכחו ממנה חובותיה כאשת איש שבעלה זקוק לקרבתה. בנקודת ההוֹוה של הרומן היא פורשת מבעלה, אך במהלכו מתקרבים בני הזוג במקרה פעמיים ומגיעים למגע אינטימי, שלאחריו הנריאטה מגלה שהיא נושאת ברחמה עוּבּר, פרי אהבתם.
הפוריוּת המדהימה המאפיינת את הנריאטה הלֵאה והמקומטת ניכּרת גם בגינתה הפורחת. דומה שעגנון רומז שאנשים כדוגמת הנריאטה הרבּסט שהגיעה ארצה בזכות השקפתה הציונית, הגיעו כדי לִבנות את הארץ ולהיבנות בה, אף הביאו אִתם את אהבת האדמה של אבותיה, ילידי גרמניה שמשיכתם אל האדמה ואל גידוליה הייתה לשם דבר. רעיון זה נסתאב לימים ונתגלגל בסיסמה Blut und Boden (דם ואדמה) צריך להסביר בהערה את המושג הזה [לרבקה: אני מסבירה בהמשך שזוהי אידאולוגיה שקידשה טוהר הגזע ואת ההיצמדות לקרקע. נדמה לי שלא כדאי להיכנס לגלגוליו ההיסטוריים של המושג הזה – למן גלגולו התמים בתקופה הרומנטית ועד לגלגולו המסואב בתקופה הנאצית. המעוניינים יוכלו אפילו לפתוח ולקרוא את הערך האנציקלופדי ב"ויקיפדיה"). מבטאת אידֵאולוגיה שקידשה טוהר הגזע ואת ההיצמדות לקרקע. בני הזוג הרבסט אמנם ברחו מפני נושאי דגלה של אידֵאולוגיה זאת, שביקשו לטהר את גרמניה מיסודות זרים. עם זאת, הם התחנכו לאורהּ והפנימו את ערכיה. בני הזוג הרבּסט, והנריאטה במיוחד, רואים ביושבי העיר המנותקים מן הטבע ובתרבות האוּרבּנית כולה "תרבות של אספלט". אידֵאולוגיה זאת של Blut und Boden העלתה על נס את דמות האישה האיכּרה, החסונה והוולדנית, וכזאת היא הנריאטה שעם הגיעה ארצה היא מחפשת ומוצאת "חלקת שדה" כדי לעבוד את האדמה ולהיצמד לקרקע.
הנריאטה עובדת את האדמה, נצמדת לביתה ולגינתה במסירות ובהתמדה. היא נשארת בשכונת בַּקעה המסוכנת למגורים אך ורק כדי שלא תיאלץ לנטוש את גנהּ הפורח ואת גידוליו המלבלבים. במאמציה מחבּלים שוב ושוב הרועים הערביים, הפורצים את גדר גַנהּ ובוזזים את היבול. ניכּר שעגנון האמין כי אנשי המִדבּר זורעים בארץ הרס ושממה, כי לכך נוצרו, ואילו החלוצים מבקשים להפריח את השממה ולהפוך אותה לארץ נושבת. יתר על כן, שכנם של בני הזוג הרבּסט, היהודי המומר שכרסון, מנסה לשכנע את הרבּסט שאין הערבים יוצאים דווקא נגד היהודים שהרי הם הורסים גם את גנו, אף-על-פי שהם יודעים היטב כי הוא נוצרי. הערבים, אם כן, אליבא דעגנון, הם אנשי המִדבּר המַדבִּירים כל חֶלקה פורחת והופכים אותה לצייה צחיחה, ואחת היא אם מדובר ביישוב יהודי, אם לאו. קל להרוס וקשה לִבנות, נאמר כאן בין השיטין, ועל כן לִבּם של מנפרד והנריאטה הרבּסט נתון לבוני הארץ ולאלה המוֹסרים את נפשם על הגנתה. המאבקים על המרחבים הטֶריטוריאליים, להבדיל מן המאבקים האידֵאולוגיים, המתבטאים ברומן שירה בטכניקה של זיעור (דימינוטיב) באמצעות תיאור גנם של בני הזוג הרבּסט הנפרץ פעמים אחדות, קשור בראש וראשונה בדמותה של הנריאטה. הנריאטה, אימא-אדמה, היא זו שנאחזת בקרקע ומטַפחת את הגן, והיא זו שסובלת יותר מאחרים בשל כל אירוע של "עקירת נטוע".
ניכּר שהמסַפֵּר, וכמוהו גם עגנון הניצב מאחורי הקלעים, מגַנה את הרבּסט על שאינו עוזר לאשתו, ידועת הסבל והמכאוב, במאמציה הסיזיפיים לשמר את גנהּ ולהשיג הֶתֵרי עלייה לבני משפחתה חסרי היֶשע (ובמשתמע, עגנון מגַנה כאן גם את עצמו על האֶגוֹצֶנטריוּת שלו כלפי אשתו ומשפחתו וכלפי החברה שבתוכה הוא חי ופעל). המסַפר, היודע יותר ממה שיודעות הדמויות, יודע היטב ש"שָׁם בברלין ובפרנקפורט ובלייפציג ובשאר ערי אשכנז אחים ואחיות וגיסים וגיסות ודודים ודודות נמקים והולכים, ואם אתה שוהה מלהעלותם הרי הם כָּלים מן העולם" (91). בעת היכתב הרומן, אחרי המלחמה והשואה, אמירה כזו כבר נשאה בחוּבּהּ אירוניה דרָמָטית מרה, שהרי אותם בני משפחה שלא הועלו בזמן באמת כבר כָּלו מן העולם בידי הנאצים. אירוניה דרָמָטית מרה שבעתיים עולה בספר בעת שחזור שיחתם של בני הזוג הרבּסט עם טגליכט שבָּהּ הם מהרהֲרים על התמורות שאירעו בחייהם בשנים האחרונות: קודם הביעו קרוביהם את פליאתם על שהם עולים לארץ, ועכשיו אותם קרובים דוחקים בהם שיחַלצו אותם מגרמניה ויעלוּם לארץ:
אין לך כל דואר ודואר שבא מגרמניא שאינו מביא חבילי חבילות של מכתבים משם. אותם שהיו משתוממים על מנפרד ועל הנריאטה שהניחו את גרמניא והלכו לארץ מדבר דוחקים עליהם במכתבים להוציאם מגרמניא ולהעלותם לארץ ישראל, שאם לא אבודים הם. (135)
הנריאטה, העושה כל מאמץ כדי להעלות את משפחתה ואת קרוביה ארצה, היא דמות ארצית ומעשית עד מאוד, אך גם אינה משוללת רוחניוּת (היא אוהבת שירה גרמנית בכלל, ואת שירת רילקה וגאורגי בפרט). לבִתה שנולדה ביום שבּוֹ נפטרה אם בעלה היא מחליטה על דעת עצמה לקרוא בשם "שרה" על-שמה של חמותה המנוחה (34). שמה של אִמו המנוחה של מנפרד הרבּסט – 'סֶרָפינה' רומז לשרפים, ומכאן שלפנינו שם שמימי ומלאכי (כמו השם אֶראלה = אניילה [Angela] מן הרומן העגנוני אורח נטה ללון). לבנהּ קוראת הנריאטה בשם 'גבריאל' (אף הוא שם של מלאך), ולא "שלמה יהודה" [שי"ר] כפי שרצה לקרוא לו אביו-מולידו (כך מתברר לפי נוסח מוקדם של הרומן).12 הנריאטה קשורה אפוא גם לעולמות העליונים וגם לעולמות התחתונים, כשם שבמקורות נזכרת "ירושלים של מטה" בצד "ירושלים של מעלה". ואולם, בעיקרו של דבר היא מתוארת כמי שצמודה אל הקרקע – כ"אימא אדמה" ולדנית ופורייה שהבּרָכָה שׁוֹרה בכל מעשי ידיה. היא מתיישבת בשכונה ערבית בעלת אופי כפרי, מגדלת את גידולי הגן בידע ובאהבה, אף מלמדת את תושבות השכונה הערביות כללים נכונים של הגיינה ותזונה. היא איבדה כבר אמנם את כל היצרים הליבִּידינליים, אך גם אין בה שמץ מיֵצר הרע. את טוּבהּ ואת שִׁפעהּ היא מעניקה לכל סובביה – ללא הבדל דת, מין וגזע.
אכן, הנריאטה היא אישה ארצית, המחוּבּרת לקרקע ולקרקע המציאוּת, והיא המנהלת את בית המשפחה ("עקרת בית", במובן של עיקרו של הבית). כאשר עלתה ארצה עם בעלה, חלומה היה לטעת גינה ולהעלות על שולחנה את פרי גנה: "שהייתה אומרת אעלה לפלשתינא ואקח לי שדה ואטע גן ככל החלוצים" (204). האם כאן ביקש עגנון לקיים את הבטחתו בסוף הרומן תמול שלשום – לכתוב רומן בשם חלקת השדה, שיתאר את חיי החלוצים בארץ-ישראל? הנריאטה מגלמת את הצד המעשי והארצי של הציונות – את עבודת האדמה ועמל הכפיים (הצירוף "חלקת שדה" מופיע במגילת רות בהקשר החקלאי). ואולם, צירוף מקראי זה – "חלקת שדה" – מעלה גם את זכר הפסוק המקראי מסיפור יעקב שקנה חלקת שדה מאנשי שכם כדי להקים שם מזבח לאלוהי ישראל: "וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ" (בראשית לג, יט). הארצי והרוחני, החילוני והדתי, מתלכדים אפוא גם בצירוף "חלקת שדה", הנראה ממבט ראשון כאילו אין הוא מציין אלא את חלקת האדמה החקלאית הפשוטה שהנריאטה נוטעת בה את גנהּ. במאמר מוסגר נעלה את ההנחה הבלתי מחייבת הקושרת את השם "הנריאטה" לדמותה של הנריאטה סולד, "האימא של עליית הנוער", שיסדה את בית הספר הראשון לאחיות "הדסה".13
מנפרד הרבּסט, שהוא איש רוח ואיש מדעי-הרוח, הוא בן בְּנהּ של סבתו סרפינה, שתכונותיה המלאכיות עברו אליו בירושה, והוא אכן מרחף בעולם הרוח ובשפריר עליון, מנותק מעולם המעשה השָׁפָל. הנריאטה, לעומתו, היא בת בִּתהּ של הבת היחידה שנותרה בחיים מכל צאצאיו של רבי זעקיל. אבי השושלת שאליה מתייחסת הנריאטה ליווה את גדודיו של הדוּכּס, עד שבא אל מיטיבו וביקש ממנו מקום מנוחה ("אם ישר לפני רום מעלת כבודו יצווה לתת לי חלקת שדה להוציא לחם מן הארץ ולהשכין בה עצמותי בבוא יום פקודתי").14 בגיל שישים, לאחר מות אשתו, קידש אבי השושלת נערה בת ארבע-עשרה, בת זקוניו של חזן בית-הכנסת, שילדה לו עד יום מותו בגיל שמונים עשרים בנים ובת אחת שנולדה לאחר מותו. אחד מבניה היה רבי זעקיל שהעמיד שישה צאצאים, "אבל לא כולם נשתיירו חיים",15 ואחת מנכדותיו היא הנריאטה, אשת מנפרד הרבּסט. יוצא אפוא ש"מעשה אבות סימן לבנים". סבתו של מנפרד מתחום המלאכים הגיעה לעולם, ואילו הנריאטה הארצית, שביקשה לעצמה "חלקת שדה", חזרה על בקשתו של אחד מאבותיה שביקש מהדוכס "חלקת שדה" במקום מושבו בגולה. דא עקא, השדה שטיבו שממנו מוציא האדם את לחמו, הפך לגבי סבי סבה של הנריאטה לשדה של קבורות וקטל.16 מעל לסיפור מרחפת משאלתו של עגנון ש"חלקת השדה" בארץ תהיה מקור חיים ולבַל תהפוך בארץ-ישראל מוקפת האויבים ל"חלקת שדה" מורבּידית.
דמותה של הנריאטה מדגימה את מה שכִּיניתי בספריי על עגנון בשם "פואטיקה של מצבי תיק"ו".17 עגנון יצר ביצירותיו מצבי תיק"ו חידתיים, שאינם מאפשרים לקורא לקבוע מסמרות לגבי הנפשות הפועלות ולדרוש בשִׁבחן או בגנותן. כתיבתו היא כתיבה מודרניסטית המשאירה את הקורא במבוכה ובאָבדן כיוונים, וזאת בניגוד לרומן הראליסטי של המאה התשע-עשרה. זה האחרון התגלה לא אחת כרומן של תזה (roman à thèse), המסוּפּר מִפּי מסַפֵּר כל-יודע (omniscient) – מסַפֵּר שכל הדמויות וכל שבילי עולמן נהירים לו. עגנון נהג לקלוע את דמויותיו למצבים עמומים ש"מֵעֵבר לרע ולטוב", עדות לכך שדמויות אלה חיוֹת ופועלות בעולם מודרני, בתר-ניטשיאני, שהאמִתות הישנות קרסו בו. גיבוריו – ובמקביל, גם קוראיו – שרויים לפיכך במצב של דיסאוריינטציה, והמחבר המובלע אינו מושיט להם יד מנחה ואינו משמש להם פה ומורה נבוכים. במקום אמת אחת ובלעדית, לפנינו רסיסים של אמִתות חלקיות, כמקובל ברָשוֹמונים של המאה העשרים.
ואכן, דמותה של הנריאטה מעמידה מול הקורא והפרשן סִדרה של מצבי תיק"ו חמקמקים: האִם הנריאטה דומה לחלוצים, לעובדי האדמה, שאתם היא מזדהה? כן ולא. היא אוהבת את גינתה ומטַפחת אותה, אך ככלות הכול היא מתגוררת בשכונה עירונית, ולא בהתיישבות העובדת – בכפר, במושבה או בקבוצה. האם היא אישה טובה לבעלה? כן ולא. היא אמנם מטַפחת אותו ומקדישה את חייה למענו, מנחמת אותו בצר לו ודואגת לכל מחסורו, אך מאז שנזדקנה היא דוחפת אותו לזרועותיהן של נשים זרות, בין שבהיתול ובין משום שמאסה בחיי אישות (בעוד שדחפיו שלו עדיין לא שככו ולא באו על סיפוקם). האם "חלקת השדה" שהיא מבקשת לעצמה מעידה על הפריון ועל הוויטליוּת האצורים בה? כן ולא. היא פורייה וֶמגַדלת באהבה את ילדיה ואת פֵּרות גנה, אך ביתה ניצב בלב שכונה ערבית עוינת, וניכּר חששו של המחבר המובלע פן תהפוך "חלקת השדה" המלבלבת ח"ו לחלקת קבר. האם היא מיטיבה עם שכנותיה הערביות? כן ולא. היא מלמדת אותן כללי היגיינה ותזונה נכונה, אף משאילה להן מאזניים כדי לשקול את התינוקות שנולדו להן, אך ככלות הכול אין הן מרוצות מפלישתה לתחומן ורואות בכך הסגת גבול. הנריאטה היא אימא-אדמה, והיא ניצבת בשתי רגליה על קרקע המציאוּת, אך היא גם נמשכת אל עולם הרוח ואוהבת את שירת רילקֶה ואת שירת גאורגי (195, 203). היא מתנזרת מחיי אישות וישֵׁנה במיטה נפרדת מזו של בעלה, ובכל זאת היא נענית לו פעמיים במהלך הרומן, ואחרי כל אירוע כזה היא מגלה להפתעתה שגם לעת בְּלוֹתהּ היא לא איבדה את פוריותה, כשם שהאומה הזקנה גילתה מחדש את פוריותה בשנות המאבק על עצמאות ישראל.
הנריאטה היא דמות ארצית, אך גם מגלמת את השכינה שהיא יֵשות רוחנית וטרנסצנדנטית. שירה היא spiritus mundi (רוח העולם) – אחות רחמנייה שמטפלת בכל אדם הזקוק לעזרה רפואית, ללא הבדל דת, מין וגזע; אך היא גם רוח רפאים שעלתה ובאה מעולם השאוֹל כדי לפתות את הרבּסט שימכור את נשמתו לשטן, יבגוד באשת נעוריו הטובה והרכה, בעבור רגעי תשוקה אחדים שיחזירו לו את עלומיו. לפנינו מאבק בין שתי נשים על נפשו של מנפרד הרבסט – האחת נשית ואימהית, והשנייה גברית ואֵילונית; האחת אשת חַיִל צופייה הליכות ביתה, והשנייה אישה עצמאית ומודרנית הנעלמת לא אחת מביתה לתקופות ממושכות מבלי להשאיר אחריה עקֵבות; האחת דואגת לבעלה ומסַפקת לו את התנאים לחיי יצירה חסרי דאגה, והשנייה מסכסכת את דעתו ומרחיקה אותו משולחן עבודתו.
הנריאטה היא קרקע עולם, ושירה היא רוח סוּפה, רוח סועה הבאה ונעלמת כלעומת שבאה. הרבּסט עצמו מבטא את הניגוד בין שתי הנשים שבחייו שעה שהוא מתאר את שירה כמי ש"פושטת ידה הקשה על נשים רכות" (7). בגמרא נאמר על הצדיקים שאינם "פושטין ידיהם בגזל" (חולין צא ע"א). שירה שלכל הדעות אינה צדקת, פושטת את ידה הקשה וגוזלת את בעלה של המטופלת שלה, אישה טובה ואימהית שהגיעה לבית-החולים ליולדות לאחר ששנים רבות נעצרה מִלדת. הרבּסט אומר לא אחת שהנריאטה טובה ויפה מִשירה, ואף-על-פי כן לִבּוֹ יוצא אל שירה:
מסתכל הרבּסט בשירה ואינו אלא תמֵהַּ, מה מצאתי בה, שאני דבֵק אחריה. אם הרגל יש כאן, הרי בהנריאטה רגיל אני יותר והנריאטה נאה הימנה וטובה הימנה [...] אינו מספיק להביט הרבה עד שלִבּוֹ מפרכס לצאת (177).
ניסוח זה מבוסס על הנאמר במשנה בסוף מסכת גיטין, שם נאמר: "בית שמאי אומרים, לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערווה, שנאמר (דברים כד) כי מצא בה ערוות דבר. ובית הלל אומרים, אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר (שם) כי מצא בה ערוות דבר. רבי עקיבא אומר, אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר (שם) והיה אם לא תמצא חן בעיניו" (גיטין ט י). והרי הנריאטה טובה משירה ו"נאה הימנה", ולפי שורת ההיגיון צריך מנפרד להישאר בבית עם אשתו הטובה, הרכה והאימהית, ולשמור על שלמות משפחתו.18אף-על-פי-כן, סוף הרומן מלמד שהאהבה היא עיוורת: מנפרד הרבּסט ככלות הכול הולך שֵׁבי אחר מדוחיה של האחות שירה וזונח את רעייתו הטובה, הנאה והנאמנה. מה הן הסיבות שהביאוהו למעשה כה זר ומוזר, המשולל כל היגיון והגינות? ייתכן שאחת התשובות לשאלה זו נעוצה בדבריו של החכם מכל אדם שקבע שהחידה המופלאה ביותר מכל החידות היא חידת "דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה" (משלי ל, יט).
הערות:
יוצאת מכלל זה היא דמותה האוקסימורונית של הנמענת, גיבורת שירו של אלתרמן "פגישה לאין קץ", שהיא גם אהובה מושכת ומחוזרת, סגורה בארמונה מוקפת גן וחומה, וגם אֵם מוקפת עוללים כמין אלילת פריון כנענית, וכדברי הדובר אליה: "אֱלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ / מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים".
ראו, למשל: ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך א, ירושלים 1957, עמ' רלט. שמותיהם של חַוָּה והנחש נגזרו ממקור אחד ("חוויא = נחש בארמית), ושניהם ידועים בכוח הפיתוי שלהם. וראו על כך יאיר זקוביץ במאמרו "נחשים, מקדשים, לחשים ונשים", בתוך: מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל, בעריכת דרור כרם, רחובות 1998, עמ' 25 – 37.
בקטע גנוז של הרומן משובץ הפועַל הנדיר "להתעלז", אחי הפועַל "להתעלס", המעלה כמדומה את זכר הפסוק ""פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים", וההופך את שירה ה"גברית" וה"גבוהית" [7] במשתמע לאישה זרה מבנות הערלים והנפילים הפְּלִשתים.
מתוך המחזור הכמו-אוטוביוגרפי "יתמוּת" שנכתב בשנות השלושים.
לפי נוסח מוקדם של הרומן מנפרד הרבּסט ביקש לתת לבנו את השם "שלמה יהודה", על-שם שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), מייסד חָכמת ישראל בגליציה ומן הסנוניות הראשונות של התחייה הלאומית. ראשי התיבות של שמותיו הפרטיים של שלמה יהודה, דרך אגב, כראשי התיבות של שמותיו הפרטיים של המחבר (ש"י: שמואל יוסף), ואין צריך לומר שהשם שי"ר מזכיר את שמהּ של שירה. עם זאת, כאמור בפרק המבוא, עגנון בחר להעלות מתהום הנשייה את דמותו הנשכחת של שי"ר מסיבות רבות נוספות, הכרוכות במפעליו הספרותיים והמחקריים של אחד ממייסדיה החשובים של חָכמת ישראל על אדמת נכר. דמותו רלוונטית עד מאוד ברומן העוסק בקהילת החוקרים הירושלמית, יוצאי גרמניה, שנתלקטו בשכונת רחביה, וקבעו את דפוסיה של האוניברסיטה העברית הראשונה, שהוקמה ב-1925 כמכון למדעי היהדות.
ראשי התיבות של שמותיו הפרטיים של שלמה יהודה, דרך אגב, כראשי התיבות של שמותיו הפרטיים של המחבר (ש"י: שמואל יוסף), ואין צריך לומר שהשם שי"ר מזכיר את שמהּ של שירה. עם זאת, כאמור בפרק המבוא, עגנון בחר להעלות מתהום הנשייה את דמותו הנשכחת של שי"ר מסיבות רבות נוספות, הכרוכות במפעליו הספרותיים והמחקריים של אחד ממייסדיה החשובים של חָכמת ישראל על אדמת נכר. דמותו רלוונטית עד מאוד ברומן העוסק בקהילת החוקרים הירושלמית, יוצאי גרמניה, שנתלקטו בשכונת רחביה, וקבעו את דפוסיה של האוניברסיטה העברית הראשונה, שהוקמה ב-1925 כמכון למדעי היהדות.
ראו בספרי ש"י עולמות: ריבוי פנים ביצירת עגנון, תל-אביב 2010, עמ' 251 – 252.
איגרות ח"נ ביאליק, כרך ב, תל-אביב תרצ"ח – תרצ"ט, עמ' מו – מז.
את השימוש שעשה עגנון בפיגורה הקרויה בשם "סינסתזה" (שילוב של חושים) כשהוא מתאר את הרבּסט שאינו שומע את האנחה מחמת הנהרה היוצאת מן הצל שבקיר (164) הוא יכול היה ללמוד מביאליק שהִרבּה להשתמש בפיגורה זו. בסיפורו "בבית אבא" (מתוך "ספר המעשים") מסופר ש"אור מתוק האיר על הבית ועל אבא". על צירוף סינסתטי זה ועל מקורו המקראי ותקדימיו ביצירת ביאליק, ראו בספרי בדרך לבית אבא (תל-אביב 2013), עמ' 88.
ראו: "שירה פרקים מן העיזבון. מבוא מאת אמונה ירון", קובץ עגנון, בעריכת אמונה ירון, רפאל וייזר, דן לאור, ראובן מירקין, כרך א, ירושלים תשנ"ד, עמ' 28.
Magna Mate או "סיבּילה" [Cybele] מן המיתולוגיה הרומית, ובל נשכח כי כבר בסיפור המוקדם "לילות" משנת 1912 העניק עגנון לגיבורה את השם סלסבילה המבוסס על השם המיתולוגי Cybele.
הנריאטה המלאכית קוראת לבתה על-שם סבתא סרפינה אִמו של מנפרד בעלה ששמה מעיד על איכותה המלאכית. לבן זקוניה היא מעניקה את השם "גבריאל", כשמו של אחד ממלאכי השרת. טגליכט כותב מחקר על שמות המלאכים (133), המזכה אותו בתואר ובתקן אקדמי. בולט גם בדמותה של תמימה, חברתה של שירה, החובשת מקבוצת אחינועם שקופסתה העשויה נחושת קלל [160] מקרבת אותה לאותם מלאכים מסצנת ההקדשה של הנביא יחזקאל שרגלם רגל ישרה. רגל ישרה היא מסימני ההֶכֵּר של מלאכים, או של חיות המרכבה ("מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם [...] וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה"; יחזקאל א, ה-ז).
הנריאטה סולד, שהגיעה ארצה לאחר שאהוב נעוריה – חוקר נודע של ספרות חז"ל – עזבהּ למען אישה אחרת, העלתה ארצה מאות ילדים ניצולי שואה ושיבצה אותם במסגרות המתאימות. יום פטירתה נקבע כ"יום האם" בישראל.
קובץ עגנון (ראו הערה 5 לעיל), עמ' 47.
לשורש שי"ר (אחי השורש שא"ר) יש מקום נכבד ומרכזי ברומן שירה. על נטייתו על עגנון לבנות טקסט על בסיס של שורשים אחים ראו בספרה של עדנה אפק מערכות מילים: עיונים בסגנונו של ש"י עגנון, תל-אביב תשל"ט.
הצירוף "חלקת שדה" מייצג גם את עולם העמל החילוני וגם את עולמה הדתי של הכהונה ועבודת הקודש (וראו בראשית לג, יט; שמואל ב' כג, יא; רות ב, ג). נזכיר עוד שחלקת השדה הוא שם הספר הנזכר בסוף תמול שלשום, שבו הבטיח עגנון לספר לקוראיו "את מעשיהם של שאר חברינו וחברותינו" – הבטחה שמעולם לא קוימה.
ראו בספרי ש"י עולמות (תל-אביב 2011), עמ' 124 – 134ש; בדרך לבית אבא(תל-אביב 2013), עמ' 248 – 254.
לפי מכתבו של עגנון לקורצווייל על שירה (ראו בספר קורצווייל, עגנון אצ"ג – חילופי איגרות, בעריכת ליליאן דבי-גורי, רמת-גן 1987, עמ' 26 – 27), הרומן החל להיכתב בשנת 1940, אך דומה שכּיוון לאותם פרקים מוקדמים שבהם התפתה מנפרד הרבּסט למדוחיה של הרופאה הגרמניה הדוקטור יוזפינה קרויטמאיר. כעשור קודם לכן יצאו בעברית רומנים על חיי נישואים מזוכיסטיים, כגון ספרו של דויד פוגל חיי נישואים (1929 – 1931) וספרו של אליעזר שטיינמן זוגות (1930).
Ziva Shamir
Henriette the Domestic Doe
The Figure of the House Wife in Agnon’s Unfinished Novel Shira
Agnon’s posthumous novel Shira (published 1971) was presumably written in the late 1940’s after the Holocaust and the establishment of the State of Israel. The plot of this enigmatic novel is based on a romantic triangle: Doctor Manfred Herbst, a German born scholar, his wife Henriette and Shira, an assertive Russian born mid-wife who invites Manfred to her flat and makes love with him while his wife is still giving birth to her third child.
This article focuses on the character of the deserted who who fled Germany with her husband and two daughters in the early 1920’s, a decade before the Nazi seizure of power and the mass expulsion of German Jewry. She is presented paradoxically both as a dry tree which cannot yield any fruits and as the epitome of fruitfulness. She is both a fertility goddess from the Teutonic or Scandinavian myth and the incarnation of the Shekhinah – the female divine presence of God and his cosmic glory. The most intriguing mystery in this novel relates to the absurd relations between Manfred Herbst and his mistress: why would a serious married man leave his devoted wife for the sake of an unattractive woman who suffers from an incurable desease (leprosy)? This essay attempts at offering an explanation to this unresolved enigma.