קנאת הסופר במקוריותו של רעהו
פורסם ב"מאזנים" - גיליון "קנאת סופרים", פסח 2021
במערכה השלישית של "אותלו" מזהיר יאגו את בעליו מפני הקנאה, פן תשתלט עליו ותחבל בשיקול-דעתו: "הוֹ, הישמר, אדון מן הקנאה / זו המפלצת ירוקת העין" (תרגם: דורי פרנס). הקנאה היא מוטיב חוזר ביצירת שיקספיר, שלמד על בשׂרו את טיבהּ ההרסני, העלול להביא את המתחרה הקנאי עד לכדי דחף לאו-בר-כיבוש לחיסול הזולת. המחזאי רוברט גרין (Greene), שקינא בהצלחת שיקספיר כתב עליו ביקורת נוקבת, ובהּ תיאר את מתחרהו הצעיר כ"עורב לקחן" המתהדר בנוצות-לא-לו, אף רמז שקשריו עם היהודייה היפה אֶמיליה בָּסאנוֹ המקורבת לחצר-המלכות, הם שהביאו לפרסומו (כמתואר בספרי "ורד לאמיליה", 2018).
"ארון הספרים העברי" מכיר ויודע היטב את טיבה המצמית של הקִנאה, למן סיפור קין והבל ועד לשירו של אלתרמן "איגרת", שבּוֹ מתוודה האני-הדובר על שרָצח את אחיו-תאומו מתוך קִנאה. כאן אתמקד לא בקנאתו של הסופר בגין הצלחתו הכלכלית של זולתו, או בגין זכייתו בפרס יוקרתי, אלא בקִנאתו בסופר מקורי שהֶשֵּׂגיו חסרי התקדים הם לו לצנינים.
חוקר הספרות ברוך קורצווייל נהג להשתמש בבדיחות-הדעת במילותיו של יעקב אבינו ("גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה") משגילה שרעיונותיו וניסוחיו מוטמעים אצל אחרים. לא אחת, אגב עיון בכתביו של "עורב לקחן" זה או אחר, היה קורצווייל מסיר את כובעו וקד קידה קלה לפני משפט מוּכּר כמי שפוגש מַכָּר ותיק בדרך-הילוכו. הוא, שהשתלם בעלומיו בפסיכולוגיה, אמר פעם לאחת מידידותיי, תלמידתו וחברתו למחלקה, שאין זעם משתולל כזעמו של אָמן-יוצר מתוסכל או איש אקדמיה, ידען ואינטליגנטי אך חסר-מקוריוּת, בעת שהוא מזהה חידוש ראוי לשמו אצל זולתו. קנאתו עלולה להיתרגם אצלו לשאיפת חיסול באמצעות רצח-של-ממש, או באמצעות רצח-אופי, לכל הפחות. סופרים עושים את רוב ימיהם בבדידות כלל-לא-מזהרת, ועל כן כל הצלחה או כישלון מקבלים אצלם ממדים שמעל ומעֵבר למשקלם הסגולי.
מקוריוּת מַהי? המילה "מקורי" בעברית, כמו המילה original ברוב השפות ההודו-ארופיות, היא מילת קוֹנטרָנִים contranym)), המבטאת בהעלם אחד דבר והיפוכו. כאשר אנו אומרים על מכונית שהיא "בצבעה המקורי", כוונתנו שהיא בצִבעהּ הראשוני, הרגיל והמקובל, שאינו מיוחד ויוצא-דופן. לעומת זאת, כאשר אנו מעניקים את התואר "מקורי" לאָמן או ליצירתו, הכוונה היא הפוכה בתכלית. כאן הכוונה למשהו מיוחד, ייחודי ויוצא-דופן, שאין כמוהו. המשותף לשתי ההוראות ההפוכות של ה"מקוריוּת" הוא החידוש, אך לא מהותו. מכונית בצבעהּ המקורי – רבות כמוה בצי-הרכב, ואילו אמן שיצר יצירה מקורית הביא לעולם חידוש שעדיין לא נברא. גם אם תהפוך מקוריותו מושא לחיקוי ולהעתקה, וגם אם יאַחֵז המעתיק את עיני המבינים וייחשב בטעות כבעליו של ההֶשֵּׂג, תינטל ממנו ההערכה לכשתיחשף יום אחד המִרמה. לרוב מתגלה המהות האֶפִּיגונית של המוצר שיצר החקיין חֵלֶף היצירה המקורית של האָמן.
לפיכך, מקוריותם של גדולי הסופרים הייתה תמיד מושא לשנאה ולקנאה. דוגמה מובהקת היא יצירת ביאליק: מיום שעלה המשורר על במת הספרות, עם פרסום שיריו הראשונים בסוף המאה התשע-עשרה, הכול חשו שנפל דבר בישראל. משוררי "חיבת-ציון" חדלו כמעט מלפרסם, בהבינם שהמשורר הצעיר עולה עליהם עשרת מונים. ברי, ביאליק עורר קנאה בקרב מתחריו, שאחדים מהם הִפנו לו עורף כדי לנדותו ולרַפּוֹת את ידיו. לאחד מהם פנה ביאליק ואמר בהומור האופייני לו: "אינך צריך לברוח מפניי. אתה יכול בלי חשש ללחוץ את ידי. כישרון אינו מחלה מידבקת".
גם כשעלה ארצה בשנת 1924, והוא כבר "משורר לאומי" עטור זרי-תהילה, נידוהו הסופרים הצעירים מתוך חשש פן יגזול מהם את המעמד שקנו לעצמם לפני בואו, ופתחו במערכה מתוקשרת נגדו. גם הפעם הפעיל ביאליק את חוש-ההומור הידוע שלו, ואמר: "היום, כל ז'ונגלר המתייצב בקרקס על קב גבוה וחובש לראשו כובע של מוקיון משוכנע שהוא באמת גבוה מכולם".
מקרה אחר, אפל וסבוך, של קנאת סופרים מצויה בספרו של יעקב אורלנד נתן היה אומר (1985), שנכתב שנים לא מעטות לאחר מות אלתרמן. כאן הודה אורלנד שאלתרמן הִציל את חייו, כשעמד יום אחד לטרוף את נפשו בכפו, אך בשיר גנוז מתוך המחזור ניכּר שאורלנד, שקנאתו בהצלחתו של רעהו העבירה אותו על דעתו, מייחל לירידת אלתרמן מעל במת הספרות. אורלנד חש שאלתרמן לא השאיר לרֵעיו מרחב מִחיה, וכמתוך נקמה חָבר למחנה-האויב, לנתן זך, ואפילו אמר לזך שבספרו כלולים כ"ז שירים לכבודו (כ"ז – היפוך של "זך").
מקרה פתולוגי-כמעט של כפיוּת-טובה מחמת קנאת סופרים מתגלה ביחסו של עגנון לביאליק. תחילה חיפש הסופר הצעיר את קרבתו של המשורר הוותיק וחיבר לכבודו שירי-הקדשה נמלצים שבהם כינהו בשם "המורה". לימים התחיל לשנוא את רעהו הבכיר, ולהדחיק את כל שאירע ביניהם. יצירותיו החשובות של עגנון לוקות בלקוּנות המלמדות על רצונו למחוק את ביאליק מתוכָן: הנה, המשורר פזמוני (דוד שמעוני), הנזכר תריסר פעמים בסיפור המוקדם "גבעת החול" (ובתקדימו "תשרי") המתאר את ביקורו של ביאליק בארץ, נזכר פעמיים ברומן תמול שלשום (1945), אך מהרומן נשמט פרט אחד "זעיר": אותו ביקור של ביאליק מ-1909 שהיה למעשה האירוע החשוב ביותר בתחומי התרבות והפוליטיקה באותה שנה. תיאור הביקור נמחק מן הרומן הפָּנורמי והחשוב שחיבר עגנון על ימי העלייה השנייה, וביחד אִתו נמחקו גם כל הזיכרונות האישיים של עגנון הצעיר שנכרכו בביקור היסטורי זה. עגנון התנדב כידוע ללַוות את ביאליק במרוצת חמישים ימי ביקורו בארץ, אך ברבות הימים בחר להעביר קו של מחיקה על חוויותיו, לשכוח אותן ולהשכיחן.
כך גם ברומן שירה (1948–1971), שהחל להיכתב כשלוש שנים לאחר פרסום תמול שלשום, מתוארת פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים (1925), אך כאן שכח עגנון "מִשום-מה" להזכיר את נאומו של ביאליק, שהיה הנאום החשוב והעקרוני ביותר בטקס. נאום זה פרשׂ את עקרונות הציונוּת האחד-העמית שברוחהּ הוקם המוסד למדעי היהדות על הר הצופים (אחד-העם לא השתתף באירוע מחמת מחלתו). מאחר שבֵּין דפּי הרומן שירה הוטמנו חִצים רבים שהושחזו וכוּונו כלפי ביאליק – האיש ויצירתו – אף "שִׁכחה" זו אומרת "דָּרשני".
למרבה הפליאה מתברר שלפעמים הקנאה אינה נפסקת בלב הסופרים גם לאחר מותם של מושאי קנאתם, כשמסתבר להם שצִלם של קודמיהם ממשיך להאפיל עליהם ולגזול מהם את מרחב המחיה. ניתן אפוא לסכם ולומר שלעִתים קנאת סופרים מרבה חָכמה, כשהיא מביאה לדחף-יצירה: לכתיבתה של יצירה יפה ומשוכללת. ואולם, לא אחת היא מרבה בעולם רק סִכלוּת, ארס והרס.