הלבנה חולצת שד מקיר הבית שמנגד

"ערב עירוני": התיאור האוּרבּני ושברו

פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,

גליון 1757 20/06/2022

חדשות בן עזר 1757
.pdf
Download PDF • 77KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



שיר "קליל" זה משנת 1934, שהיה בזכות לחנו של יוני רכטר וביצועו של יוסי בנאי לפזמון מושר מוּכּר ופופולרי, כלל לא נועד להיות "שיר זֶמר". זהו אחד משיריו המוקדמים של נתן אלתרמן, שאמנם לא נגנזו אך גם לא הוכנסו לספר השירים הראשון כוכבים בחוץ. רוב השירים שחיבר אלתרמן בין השנים 1931 – 1935 נשלחו לפרסום והתפרסמו בעיתונות היומית והעִתית,1 אך לספרו הראשון הוא הכניס רק שלושה שירים מוקדמים: "זווית של פרוור", "חיוך ראשון" ו"האם השלישית" (וגם אלה הוכנסו לקובץ הבכורה לא לפני שהוטלו בהם שינויים רבי משמעות).


יש הרואים בשיר "ערב עירוני" שיר תל-אביבי, ויש הרואים בו שיר פריזאי, אף-על-פי שלכאורה אין בו רמזים מזהים כלשהם. למעשה שיר זה מתאר להלכה עיר ארכיטיפית מוכללת, ללא סימני זמן ומקום "מסומננים" (marked):

​שְׁקִיעָה וְרֻדָּה בֵּין הַגַּגּוֹת אַסְפַלְט כָּחֹל מִלְּמַטָּה עֵינֵי נָשִׁים נוּגוֹת, נוּגוֹת אוֹמְרוֹת לָעֶרֶב "לָמָּה בָּאתָ?" הַפָּנָסִים פִּרְחֵי הָעִיר מְלַבְלְבִים בְּאוֹר נִיחוֹחַ אֲבִיב חַשְׁמַל עָצוּב בָּהִיר מִשִּׁכְרוֹנוֹ אָסוּר לִבְרֹחַ. הוּא רַק יָתוֹם וְרַק תָּמִים נוֹלָד לְרֶגַע וְאֵינֶנּוּ בֵּין הַלֵּילוֹת וְהַיָּמִים הוּא בָּא לִזְרֹחַ בְּעֵינֵינוּ. בֵּין הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת לִנְאוֹת מַרְאֶה כְּחֻלִּים נֵלֵך נָא כָּל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַבָּלוֹת שָׁם דֶּשֶׁא עֵשֶׂב תְּלַחֵכְנָה. נִפְנוּף שָׁלוֹם יַלְדָּה פְּתָיָה אֶת חִיוּכָהּ נָשָׂא הָאוֹטוֹ מַה שֶּׁהָיָה וְלֹא הָיָה נִדְמֶה כְּמוֹ יָשׁוּב לִהְיוֹת עוֹד.

​כָּעֵת אֲנִי רוֹצֶה לִזְכֹּר אֶת מַחְשַׁבְתִּי – וְהִיא נִבְהֶלֶת. פְּנֵי הַנָּשִׁים צָפִים בָּאוֹר וְרַגְלֵיהֶן טוֹבְלוֹת בַּתְּכֵלֶת. אֲנִי יוֹתֵר קַל מִיָּמִין – כָּל גַּעְגּוּעַי לְלֵב הִשְמִאילוּ ... אֲנִי נָכוֹן לְהַאֲמִין לְכָל אָדָם, רַק לְעַצְמִי לֹא. כָּעֵת אֲנִי מְאֹד אֶחָד וּמִסְתַּכֵּל מְאֹד בְּשֶׁקֶט אֵיךְ הַלְּבָנָה חוֹלֶצֶת שָׁד מִקִּיר הַבַּיִת שֶׁמִּנֶּגֶד גּוּפִי נִקְטָן וּמִתְנַמֵּךְ אֲבָל רֹאשִׁי כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ עַד שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵלֵךְ לֹא אֶתְבּוֹנֵן לְאָן אָבוֹאָה שְׁקִיעָה וְרֻדָּה עַל סַף הָרְחוֹב וּרְחוֹב כְּמִנְהָרָה שֶׁל תְּכֵלֶת מִי שֶׁיַּגִּיעַ עַד הַסּוֹף יִרְצֶה לִבְכּוֹת מֵרֹב תּוֹחֶלֶת

"ערב עירוני" – כמו שירו הראשון של אלתרמן שזכה לראות אור בדפוס ("בשטף עיר"2) – נכתב תחת רישומם של הרעיונות ההיסטוריוסופיים של הוגה הדעות הגרמני אוסוולד שפנגלר בספרו החשוב "שקיעת המערב" (Der Untergang des Abendlandes). שני כרכיו של ספר זה ראו אור בין השנים 1918 – 1922, ומייד עם פרסומם זכו להשפעה רבה על עולם הרוח שבֵּין שתי מלחמות העולם. ספרו של שפנגלר נכתב בהשראת מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית. כלולה בו נבואה על דעיכתה הצפויה של תרבות המערב לאחר שתעבור עליה תקופה של חומרנות חסרת רסן ושל חולשה אידֵאולוגית. שקיעת היום מקבלת כאן ממדים ארכיטיפיים ועל-זמניים. לכל תופעה יש עת זריחה ועת שקיעה, ושקיעת השמש המתרחשת מדי ערב היא אך דוגמה בזעיר אנפין לתהליכים עצומי ממדים.


כמו ברבים משיריו המוקדמים של אלתרמן, לפנינו תיאור אורבּני של עיר בלתי מאופיינת, לעת ערב. כאן מתוארת העיר כששקיעת השמש מציפה את הגגות באור ורוד סכריני, רגלי הנשים טובלות בתכלת, והאספלט כבר כחול כהה כצבע הלילה הקרֵב. תיאור של ערב עירוני בצבעי אדום-כחול, או בצבעי ורוד-תכלת, אופייני לשירים מוקדמים אלה, והצבעים המנוגדים משַׁקפים גם את המציאוּת החוץ-ספרותית וגם נושאים בתוכם מִטען רעיוני ספרותי. כך, למשל, מתאר אלתרמן בספרו כוכבים בחוץ את הדרכים "אֲשֶׁר חָתְרוּ בְּמִנְהֲרוֹת הָאֹפֶק, הַכְּחֻלּוֹת וְגַם הָאֲדֻמּוֹת", וכך תיאר את השוק הלוהט בשמש האדומה ומרצפות סמטאותיו עדיין כחולות כצבע הלילה ("בְּשַׁעֲרֵי יָמָיו כִּבְשַׁן הַכְּחוֹל יִלְהַט, [...] עֲלֵה, אֲדֹם-שֵׂעָר וּלְבֶן-עֵינַיִם". בתיאורים עזים אלה, הצבעים הניגודיים אדום-כחול [או הווריאנטים הרכים שלהם: ורוד ותכלת] מתארים את הצבע החם של אור השמש ואת צבעו הקר של הלילה. כלול בהם רמז לריתמוס של היממה כמשל לתהליכי זריחתן ושקיעתן של תופעות גדולות מן היממה – חיי אֱנוֹש וחיי עם ועולם.


שירת אלתרמן מציגה לנגד עיני הקורא תמונות שיש להן כפל פנים: אותה תמונה עצמה יכולה להיתפס גם כתמונה מסתורית ומופלאה וגם כתמונה המשַׁקפת מציאוּת פשוטה, יום-יומית וטריוויאלית. אותה תמונה עצמה יכולה לשקף עולם תמים וילדותי, שלֵו ופסטורלי, ובמקביל היא עלולה לייצג עולם מסויט, מלא רוע וזדון, שחיתות ואלימות. אותה תמונה עצמה יכולה לשקף עולם קליל, תוסס וחושני, ובמקביל – עולם רציני ואינטלקטואלי, ספוג בהרהורים וברעיונות. כך גם ב"ערב עירוני": לכאורה לפנינו תמונה רכה בצבעי פסטל ובצבעי קיטש,3 ולאמִתו של דבר לפנינו שיר פילוסופי על סוף תרבות המערב – על הכְּרך השוקע אל קִצו.


אלתרמן מתאר כאן תופעה טבעית ויום-יומית שיש לה הנמקה רֵאליסטית ברורה ומובחנת: כשהחשכה כבר נופלת על העיר, גגותיה עדיין מוארים באורה הקלוש של השקיעה. ראינו שתופעה מקבילה תיאר אלתרמן בפזמונו הידוע "שיר בוקר" ("בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת, / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל"). ביודענו שהשקיעה שבשיר "ערב עירוני" איננה רק תופעת טבע פשוטה, אלא גם תופעה היסטורית-תרבותית ("שקיעת המערב"), הרי שהתמונה מתעשרת במשמעות נוספת, וההבדל שבין האספלט הנמוך והכהה לגגות הגבוהים, שעדיין זוהרים, נטען במשמעויות חברתיות ומדיניות, פואטיות ופוליטיות.


צירופי הלשון בשיר מוקדם זה מבשרים את אלה המשובצים בשיריו הבשלים והידועים. ניכרת כאן הבלעת הגבולות שבֵּין הטבע למלאכת האמנות (nature & art), ועל-כן עמודי הפנסים הכפופים כגבעול שבראשם קבוע פנס צהוב מכוּנים כאן "פִּרְחֵי הָעִיר", והם מלבלבים "בְּאוֹר נִיחוֹחַ" (הפיגורה הקרויה "סינסתזה", המבליעה את הגבולות בין החושים, אופיינית לשירתו ה"קנונית" של אלתרמן, וכאן משתלבים אלה באלה חוש הראייה וחוש הריח). החשמל אינו מאיר כאן באור צהוב בהיר, אלא באור "עָצוּב בָּהִיר".


בשיר מוקדם זה ניכרת עדיין השפעת בני אסכולת שלונסקי, שראו בגורמי השמים "אביזרים" מיושנים ומשומשים המאפיינים את השירה הקלסית והרומנטית, והתחרו זה בזה על כתר המקוריוּת. כל אחד מהם כמו גמר אומר בלִבּוֹ – בעקבות פגישתו עם השירה הרוסית המהפכנית – להפגין את כוחו בבריאת דימויים מפתיעים ואֶקסטרווגנטיים, שיעלו במוזרותם ובחוצפתם על אלה שבראו רֵעיו המשוררים. כל משורר השתדל להעמיד דימוי בוטה ובלתי-אסתטי ככל שניתן, שיוריד את הכוכבים והירח ממעמדם הפיוטי הנשגב ויהפכם לעניין המוני ופשוט. כך דימה שלונסקי בשירתו המוקדמת את הירח ל"שַׁד זולף את לובן חֲלבו", ל"פנס עכור תלוי על וו" או למוקיון חיוור שהכוכבים הם פעמוני מצנפתו. גם בקובץ בָּשל כדוגמת אבני בוהו (1934) דימה את הכוכבים לביצי נחש ואת הירח ליצור מבחיל, פוזל ושְׁתוּם-עין. אלתרמן הצעיר, בעקבות שלונסקי, תיאר את הלבָנָה כמינקת הגוחנת על השָׂדות או על בתי העיר ומגירה עליהם את חֲלבהּ, ובפזמונו "בשמים שקט" תיאר את הירח כעורך לילה הגוחן על השמים המנוקדים כעל כתב-יד שגוי שעליו להגיהו עד שחר. מאחר ששארל בודלר הציע בחיוך להוציא מן השירה את הירח והכוכבים, שנעשה בהם שימוש "אינפלציוני", השתדלו המודרניסטים להעניק לגרמי השמים תיאורים מקוריים במיוחד, שיצדיקו את השימוש ב"אבזרים" כה חבוטים ומשומשים.


אלתרמן, שכמו חבריו לאסכולה הִסכים (ובה בעת בחר גם שלא להסכים) עם דעתו של בודלר שהגיעה העת להפסיק להשתמש ב"אביזרים" משומשים כמו הירח והכוכבים ושיש להורידם מגדולתם, כתב עליהם לא פעם באירוניה קלה. כך, למשל, בפזמונו "טיול" כתב: "זָלַף הָיָּרֵחַ כְּשֶׁמֶן זַיִת [...] אָדָם אֲשֶׁר מַסְכִּים לִהְיוֹת בָּנָלִי קְצָת / קוֹרְאִים לוֹ בְּיָמֵינוּ פֹּה – אוֹרִיגִינָלִי". כך הלעיג באופן אירוני ואוטו-אירוני כאחד על ניסיונותיהם של בני דורו ושלו למצוא דימויים חדשים לבקרים, עד כי החדשנות המדהימה הופכת ברבות הימים לשִׁגרה וכבר אין בה כדי לעורר ולהפתיע. וכאן, בשיר המוקדם "ערב עירוני" הראה אלתרמן – בדומה לשלונסקי – "אֵיךְ הַלְּבָנָה חוֹלֶצֶת שָׁד / מִקִּיר הַבַּיִת שֶׁמִּנֶּגֶד".


התיאור האוּרבּני שלפנינו הוא מראה נעים ומסויט, תמים ומַקַבּרי, בעת ובעונה אחת: הצבע הכחול הוא גם צבעו של האספלט השרוי כבר בצבעו הכהה של הלילה הקרֵב, אך הוא גם צבעם של "נְאוֹת מַרְאֶה כְּחֻלִּים", כנזכר בבית הרביעי. המושג "שדות האֶליזיוּם", או כפי שהוא נקרא בצרפתית Champs-Élysées – הוא שם נרדף לגן-עדן, שבּוֹ רועות הנשמות בנאות מִרעה כחולים (ההופכים כאן, מעשה לשון-נופל-על-לשון ל"נְאוֹת מַרְאֶה כְּחֻלִּים"), ועל כן זהו מושג המכיל בתוכו קונוטציות סותרות – של נועם ועדנה, מחד גיסא, ושל מוות וחידלון, מאידך גיסא. גן העדן של סיפורי בראשית, שאליו נולד האדם וממנו גורש, וגן העדן של "אחרי ככלות הכול" מתמזגים כאן למהות אחת.


אלתרמן מתאר בשיר זה את גזר דינו של החלוף ואת קוצר ימיו של האדם. הדובר בשיר מתבונן כאמור "אֵיךְ הַלְּבָנָה חוֹלֶצֶת שַׁד",4 כדי לרמוז לתקופת הינקוּת של האדם. האדם הוא יצור קצר-מועד ש"נוֹלַד לְרֶגַע וְאֵינֶנּוּ": לאחר לידתו, הוא הולך ומתבלה, ועד מהרה מגיעה שעתו ללחך דשא בשדות האֶליזיוּם הכחולים שמעֵבר לאופק החיים (רמז למזמור כ"ג בתהלים המושמע אצל אומות העולם בכל הלוויה, בשלל תרגומיו ללשונות המערב: "מִזְמוֹר לְדָוִד: יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי  עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי").


לקראת סוף השיר – בסדרת מחוות "קלילות" המתאימות לבמה הקלה – הדובר, המיטלטל מצד לצד וידו מונחת על לוח לִבּוֹ. הוא מצהיר שהוא קל מימין, וכי געגועיו פנו שמאלה. הוא אף מצהיר שהוא מוכן להאמין לכל אדם, ורק לעצמו אין הוא מאמין, וכי גופו הולך ומתנמך, בעוד שראשו מתגבהה, כבתמונת אבּסוּרד הלקוחה כאילו היישֵׁר מספר הילדים "עליסה בארץ הפלאות": "גּוּפִי נִקְטַן וּמִתְנַמֵּךְ / אֲבָל רֹאשִׁי כָּל-כָּךְ גָּבֹהַּ, / עַד שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵלֵךְ / לֹא אֶתְבּוֹנֵן לְאָן אָבוֹאָה".


מעניין להיווכח כי באחדים משיריו המוקדמים מראשית שנות השלושים, שלא כונסו בספר, תיאר אלתרמן את חילופי מצב הרוח של גבר הססן, שאינו בטוח בעצמו, עד שבעזרת דמיונו הוא נמתח, מתגבהַּ לגובה על-טבעי ומסייע ברוב אבירוּת לילדה קטנה, המבקשת לשווא לקטוף פרי נחשק מן העץ: "אִילָנוֹת גְּדוֹלִים שָׁם... וְיַלְדָּה קְטַנָּה / אֶל אַגָּס בָּשֵׁל נוֹהָה מוֹשֶׁטֶת זְרוֹעַ – – / לַיַּלְדָּה אַגִּיד: מִמֶּנִּי מַתָּנָה, / אָנֹכִי קְטַפְתִּיהוּ כִּי אֲנִי גָּבֹהַּ" ("ערב חג").5 בשיר גנוז אחר, אף הוא מראשית שנות השלושים, מבקש הגבר מהנערה שיוּתר לו להתנמך לממדי ילד קטן ולהשתרך בעקבות זיכרונה כמי שנושא את שובל הכלה, או את שובל המלכה: "תְּנִינִי גַם אֲנִי לְהִתְקַטֵּן בַּגֹּבַהּ, / תְּנִינִי גַּם אֲנִי רִיסַיִם לְהָגִיף / וְלָצֵאת לַדֶּרֶךְ... וְלָשֵׂאת אֶת שׂבֶל / זִכְרוֹנֵךְ הַשָּׁט מִלַּיְלָה אֶל אָבִיב" ("איתך בלעדיך").6


מתברר אפוא שפנטזיות כאלה בדבר שינויי גובה קיצוניים – התגבהות או התנמכות – כמו ב"גוליבר" או ב"עליסה בארץ הפלאות", העסיקו את יצירת אלתרמן, לסוגֶיה ולתקופותיה. כמי שהיה נער גבוה וגמלוני שישב בכיתתו שבגימנסיה הרצליה בשורה האחרונה ולא נענה על ידי הנערות שאחריהן חיזר, חָזָה אלתרמן את התחושה הזאת מבּשרו. מניסיונו האישי אף ידע היטב שרגשי הנחיתות והקיפוח של הנמוכים והגבוהים כאחד מיתַרגמים תכופות לרגשות עליונות: לא אחת דווקא הטיפוס הדחוי מתגלה כמי שמטפח בלִבּוֹ חלום גדוּלה.


אפשר אפוא לראות שבשיר "ערב עירוני" שיקע אלתרמן סודות אישיים לא מעטים, ובמקביל אף נתן ביטוי לעולם הרעיוני הבין-אישי ששלט בתקופה שבַּין מלחמות העולם – היא התקופה שבָּהּ התחיל לכתוב את שיריו. אור החשמל בשיר זורח לרגע כאביב קצר מועד, המלבלב ומציף את עולמנו בניחוח נעים, אך לא רחוק היום, רומז השיר, והקמילה והבלאי יירשו את מקום האביב המלבלב. כאמור, זהו שיר על חיי אנוש שהם כצל עובֵר וכאבק פורח (ובמקביל: זהו שיר הרומז שגם אימפריות ותרבויות יש להן מחזוריוּת חיים של ינקוּת-ילדוּת-נעורים-עלומים-בגרות-זקנה-שקיעה-מוות-תחייה, כמו לאורגניזמים שבטבע).


העיר בשיר זה הוא מטונימיה ומשל של התרבות האנושית כולה. גגותיה עדיין מופזים באור ורוד של שקיעה רכה ופַּנָּסיה עדיין דולקים, אך החשכה כבר אורבת לה מנגד. היא רק נולדה (כמו תל-אביב בת ה-25 בעת פרסום השיר), וכבר יש בה אותות של עיר ותיקה, אפילו עתיקה, שבתיה צפויים להריסה (שמה האביבי – "תל אביב" – הוא כידוע גם שמו של מקום עתיק הנזכר בתנ"ך, בספר יחזקאל).


בשיר מוקדם שכותרתו "מיותר", משירי "רגעים",7 מסופר על בית תל-אביבי העומד לפני הריסה – בית שכותלו האחרון כבר מתנועע ועוד מעט יגווע "בִּקְטֹרֶת אַשְׁפָּה וְאָבָק. לבית זה מוצמד  – כמנהג בתיה של "תל-אביב הקטנה" – תבליט אורנמנטלי, שחקוקות עליו המילים  "מַה טֹּבוּ – תַּרְפַּ"ג". משמע, בית "מיוּשן" ובלתי-אָפנתי זה לא עמד על תִּלו בעיר העברית הראשונה אלא כעשור אחד בלבד (!), וכבר רואים בו "בית ישָׁן" המיועד להריסה.


והעיר, בעוד זקניה מתייפחים על ערש-דווי, נולדים בה תינוקות חדשים המתייפחים בערישותיהם. החיים והמוות, הבנייה והסתירה, הזריחה והשקיעה משיקים בה אלה לאלה, וכבדברי ראש הלהקה במחזהו האחרון של אלתרמן, ימי אור האחרונים: "אָמַרְתִּי לוֹ בְּעֵרֶךְ / שֶׁזֶּה גּוֹרַל כָּל מַמְלָכוֹת רַבּוֹת-עֱזוּז / וּבְעוֹד אַחַת יוֹרֶדֶת, אַחֶרֶת עוֹלָה הֶרָה..." (שם,  עמ' 102). מחזור הזרעים בחקלאות, מחזור עונות השנה ועונות החיים הם אשר עיצבו את המעגליות של יצירת אלתרמן בכלל ואת הקובץ כוכבים בחוץ בפרט. את הקובץ הזה יש לקרוא כיצירה אחת, שבסופהּ מגיעים הגיבורים עד קצוֹת תבל ונופלים ממנה אל התהום – תמונה אַפּוֹקליפטית ללא שמץ של תקווה אלמלא ידענו שאחרי המבול המכחיד כל חי, שוככים המים והעולם חוזר לקדמותו, ואלמלא נפתח שיר הפתיחה של הקובץ במילים "עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן", המלמדות על גלגל חוזר. אחרי האַפּוֹקליפסה של "הם לבדם" (שיר הסיום של הקובץ) ראוי לחזור ולקרוא את שיר הפתיחה שלו, והעולם לקדמותו חוזר ועל צירו סובב – כתֵבת-נגינה על מנגנון הגליל שלה.



הערות:

  1. גזית (בעריכת גבריאל טלפיר), שנה ב, חוברת ג, תרצ"ד, עמ' 9; מנחם דורמן, שערך את עיזבונו של אלתרמן, הדפיס את השיר שוב במחברות אלתרמן ובספר שירים 1931 – 1935, תל-אביב 1984, עמ' 147 – 148.

  2. כתובים, ה, גיל' יט (רט), כ"ג באדר תרצ"א (12.3.1931), עמ' 1.

  3. ראו בפרק "'דרך מלקקת אופק דובשני': דרכי השימוש של אלתרמן במוטיבים בעלי פוטנציאל של קיטש", בתוך ספרי עוד חוזר הניגון, תל-אביב 1989, עמ' 184 – 207. פרק זה כלול באתר נתן אלתרמן

  4. כאמור, תוך רמז לשירי שלונסקי, שתיארו את הירח בדימויים נועזים, ובין השאר כשַד הזולף את לובן חלבו. גם אלתרמן תיאר את הירח כמינקת ("הַיָּרֵחַ גּוֹחֵן עַל שָׂדוֹת כְּמֵינֶקֶת"), בשירו הפָּרודי "וריאציה".

  5. כתובים, ו, גיל' מ-מא, ערב ראש השנה תרצ"ג (30.9.1933), עמ' 3.

  6. גזית, ב, חוב' א, תרצ"ד, עמ' 33. כונס בספרו של אלתרמן שירים: 1931 – 1935 (בעריכת מנחם דורמן), תל-אביב תשמ"ד, עמ' 143-144.

  7. "מיותר", רגעים, כרך א, עמ' 13. השיר התפרסם בראשונה בעיתון דבר מיום 29.7.1934.