היכולים אדם ועַם לכַוון את מַהֲלך גורלם?

עיון ב"ביאטריצ'ה" של נחום גוטמן

את ספרו לילדים (וגם למבוגרים) ביאטריצ'ה, או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס (להלן, לשם קיצור, ביאטריצ'ה) פרסם נחום גוטמן ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ולאחר שהגיעו כבר הידיעות על השמדת יהדות אירופה. הספר מספר להלכה רק על גורלם של אנשים ושל בעלי-חיים, על תפיסות עולמם של שכנים שונים בבית מוזר בפריז, שרוב דייריו חירשים-אילמים, אך למעשה הוא מסַפּר גם על גורל העם והעולם בעִתות מלחמה ושלום.



א. גוטמן והחמוֹר

"איזה חמוֹר הייתי!" – כך אומר לא פעם אדם שנכשל בעקבות מִשגה חמוּר וגורלי שבּוֹ שגה באשמתו, מתוך חיפזון ופחז. כך צריך היה לכאורה לומר לעצמו האמן הצעיר נחום גוטמן, גיבור ספרו של נחום גוטמן ביאטריצ'ה,רגע לאחר שמסר לנהג המונית הפריזאי כתובת לא מומלצת שנחקקה מִשום-מה בנִבכי זיכרונו. הכתובת הזאת קיננה בראשו שמונה שנים תמימות, גם אם נדמה היה לו, לגיבורנו, שהיא כבר נשתקעה ונשתכחה לחלוטין. והנה, הכתובת הזאת נשלפת ממעמקים באופן אוטומטי, ללא סיבה ברורה והגיונית, כבאורַח פלא. בעקבות מסירתה לנהג המונית מגיע הצעיר הארץ-ישראלי, גיבור הספר ביאטריצ'ה, לבית דירות גיהנומי מול גן חיות, ובהמשך ייקלע לסִדרה של מִפנים קריטיים וקובעי גורלות.


ומעשה שהיה כך היה: נחום גוטמן הצעיר, גיבור ביאטריצ'ה ה"מכַכּב" בספר בשמו המלא, אך מוצג במשתמע כאיש המושבה הארץ-ישראלית של ימי העלייה השלישית וכבעליו של חמוֹר נרגן,1מגיע יום אחד למסקנה שחמורו העצבני סובל ככל הנראה מִשֵּׁן כואבת. כדי להקל על מצוקת החמוֹר הוא לוקח אותו אל רופא הבהמות, ויושב ממושכות בחדר ההמתנה עד שהרופא יתפנה. כאשר סוף סוף פונה אליו הרופא, גיבורנו מגלה שהחמוֹר חסר-המנוח שהושאר בחצר נעלם, וכשנמצא סוף סוף החמוֹר שהלך לטייל, נאלץ הרופא להשהות את הבדיקה ולצאת מן הבית כדי לטפל בפרה גוֹועת אצל אחד מאיכרי המושבה.


כך עובר על גיבורנו יום שלם בחוסר מעשׂ, אך אין זה יום שניתן למחוק אותו בנקל מִלוח השנה. אדרבה, מתרחשת בו שרשרת ארוכה של אירועים ושל מחדלים – והכול בגלל שֵׁן אחת כואבת של חמוֹר נרגן (בחינת "הכול בגלל מסמר קטן" או בשל "קוצו של יוד"2). למרבה האירוניה, הבדיקה מגלה ששִּׁניו של החמוֹר בריאות לחלוטין, וכי היום המבוזבז נועד ככל הנראה למלא תפקיד כלשהו באיזו תכנית שקיומה עדיין סמוי מן העין. בינתיים, גיבורנו הצעיר והתמים (שסמך על "שיקול דעתה" של בהמתו, ולא העלה כלל בדעתו שמן הראוי לקשור אותה לגדר הבית) יושב במסדרון ומחכה בסבלנות "לביאת המשיח". בזמן ההמתנה הממושכת מגיעה לאוזניו באקראי שיחת-רֵעים שבָּהּ איש אחד אומר לרעהו: "וזכור נא, כשתבוא פעם לפריז, אַל תשכור לך חדר ברחוב ז'ורז' קיביֶיה ליד גן החיות, בית מספר שלושים ושניים, קומה שנייה" (עמ' 6). וכל זאת למה? כי על גג הבית הזה עוברות רכבות כל שתי דקות תשע-עשרה שעות ביממה, מחרישות את אוזניהם של אותם דיירים ספורים שאינם חירשים ומטרידות את מנוחתם ללא-הרף.


מקץ שמונה שנים לערך, לאחר שמזמן כבר נשתכחה אותה שיחת-אגב מלִבּוֹ של גיבורנו הצעיר, אמן בתחילת דרכו, הוא מגיע לפריז כדי להשלים את ידיעותיו ולהתוודע אל המתרחש בבירת האמנות המודרנית. כשהוא יורד מן הרכבת בתחנת "גאר-דה-נורד", שואל אותו נהג המונית המֵרים את מזוודותיו: "לאן, אדוני?", והצעיר הנבוך מצטחק במבוכה, כי אין בפיו תשובה מן המוכן. פתאום נפתח פיו מאליו, והדברים היוצאים ממנו נאמרים ללא כוונת מכַוון, אך בקול ברור ובוטח: "בבקשה לרחוב ז'ורז' קִיביֶיה, בית מספר שלושים ושניים קומה שנייה!" (עמ' 9).


מדוע פועל גיבורנו בניגוד להמלצה המפורשת ששמע בבית רופא הבהמות של המושבה? את זאת אין הספר ביאטריצ'ה מגלה, אך את ההתנהגות המוזרה הזאת ניתן לפָרֵשׁ בשתי דרכים מנוגדות, שאינן מתיישבות זו עם זו. משיבחר הקורא באחת מֵהן, ייפתח לנגד עיניו ספר שונה לחלוטין מזה שייפתח לנגד עיני קורא שבחר בדרך השנייה. נחום גוטמן לא הֵקל אפוא על קוראיו: כבר בתחילת העלילה הוא מציבם על פרשת דרכים, ומטיל עליהם להחליט לאן פניהם מוּעדות ולאן עליהם להפנות את מבטם – למטה, אל המציאוּת האֶמפִּירית "הפשוטה" והיום-יומית, הטבולה בזוהמת החיים; או למעלה – אל מרומי הפנטזיה והאוּטוֹפּיה, המוּארים באוֹר שִׁבעת הימים.


במילים אחרות: ההחלטה לבחור באפשרות פרשנית אחת, ולא בשנייה, מכתיבה את טיב העלילה שהספר מגולל לפניו, אף קובעת את קהל היעד של הספר: האם לפנינו ספר ילדים תמים או ספר פילוסופי למבוגרים?3ספר רֵאליסטי או מֶטָרֵאליסטי? שני ספרים שונים בתכלית – כעין תאומים ניגודיים – שזורים וארוגים בתוך ספר אחד, וכל אחד מהם תלוי בטיב "המשקפיים" שירכיב הקורא על חוטמו. לכל אחת משתי האפשרויות המנוגדות יש תימוכין וסימוכין בטקסט, ולכאורה אין האחת עולה על חברתה או מנומקת יותר ממנה. מומלץ אפוא לקרוא את ספר המופת שלפנינו פעמיים לכל הפחות: פעם אחת – בעדשות מקָרבות שצִּבען אפור ובעיניים המשפילות את מבטן כלפי מטה, אל שלוליות הרפש שעל הארץ ׁ(קרי, אל כל אותן תופעות פרגמטיות היוצרות את המציאוּת היום-יומית וה"הפשוטה"); ופעם שנייה – בעדשות ורוּדות מרחיקות ראוּת ובעיניים המגביהות את מבטן אל גובהי השמים (קרי, אל כל אותן תופעות מֶטָפיזיות מופלאות שרק ילדים קטנים ואמנים גדולים יודעים לזהותן ולהזדהות אִתן).

  • לפי הדרך הפרשנית הראשונה, האפורה והרֵאליסטית, גיבורנו יתגלה כטיפּוּס תמים – מבולבל ומפוזר; צעיר בעל נפש של אמן שאינו יודע בדיוק לאן פניו מוּעדות ומה יענה לנהג המונית. נחום גוטמן, שהיה כבן 45 בעת שחיבר את ביאטריצ'ה, מחזיר את הגלגל כעשרים שנה לאחור ומתאר את עצמו בשנות העשרים של המאה העשרים, והוא עדיין צעיר ארץ-ישראלי כבן 25 – 26, המבקר פעם ראשונה בעיר הגדולה. מאחר שהוא מתבייש להודות בחולשותיו, המתבטאות בחוסר תכנון ובחוסר החלטיוּת, הוא דולה ממעמקי ראשו איזו פיסת מידע נשכחת ש"נתקעה" שָׁם לפני שנים, וכך הוא משמיע באוזני הנהג את כתובתו של היעד הפריזאי היחיד שהוא מסוגל להעלות על דל שפתיו מבלי להסס ולגמגם. כך או כך, לאפשרות פרשנית זאת הרואה בצעיר הארץ-ישראלי אנטי-גיבור תמים, שאינו בקי בהוויות החיים ואינו יודע לכלכל את מעשיו, יש תימוכין בטקסט: כבר בביתו של רופא הבהמות במושבה לא העלה גיבורנו בדעתו שהחמוֹר הסורר עלול לצאת מן החצר, ולא קשר אותו לגדר, וכך בִּזבז יום עבודה שלם בחוסר מעש. גם הרעיון ה"גאוני" שהגה גיבורנו בהמשך העלילה – להכניס כלבה מיניקה לכלובו של גור אריות שהתייתם מאִמו – מעיד על מזגו האוֹפּטימי, הילדותי במקצת, נטול החשדות והחששות. הוא מאמין באמונה תמימה באוּטוֹפּיות אופטימיוֹת, ואינו מביא בחשבון את האפשרות הרֵאליסטית – הפֶּסימית והאפורה – הקובעת שנמֵר לא ישַׁנה לעולם את חברבורותיו, ואריה לא יאבּד את מלתעותיו ואת אופיו המתנשא הבָּז לכל הברואים ואינו רואה בהם אלא "עבדים" שנועדו לשרתו. בשֶׁל אופיו התמים והאידֵאליסטי, גיבורנו מסרב להאמין שגוּר אריות מיותם שכּלבה שַׁכּוּלה דאגה לקיומו וגידלה אותו, יָקוּם יום אחד על אִמו ויגרום למותה (אמנם מותה נגרם שלא בכוונה תחילה, אך "הבן" לא הזדעזע ממנו). הוא מדחיק כל חשש ומתכחש לכלל הבדוק הקובע שלכשיגדל הגור יהפוך לחיית טרף דורסת,4גם אם ייזון גור זה בחלב עטיניה של כלבת בית נאמנה הרוצה להיניק ולהעניק. גם הפרק "כיצד אני בוחר את ידידיי" (עמ' 37 – 39) מעיד שלפנינו בחור נאיבי, פתי-מאמין-לכל-דבר, המחייך תמיד מתוך הכרת-תודה. גם כאשר "ידידיו" מרמים אותו וגורמים לו נזקים, אף מגיש להם את לחיו השנייה. לפי אפשרות פרשנית כזאת, כל מה שעתיד לקרות לו, לגיבורנו התמים, יקרה לאמִתו של דבר באשמתו, כי הוא בעצם כאותו חמוֹר ארץ-ישראלי שבעטיו נקלע למין שרשרת אירועים מסחררת שסוֹפהּ מי ישורנהּ. אין ספק שגוטמן הבוגר, מחבר ביאטריצ'ה, התבונן בדמותו של גוטמן הצעיר והתמים מתוך אֶמפתיה אך גם מתוך אירוניה עצמית לא מבוטלת.

  • לחלופין, לפנינו סיפור תאולוגי מופלא, ובו שרשרת של מקרים על-טבעיים המעידים על כך שכוחות עליונים פועלים כאן את פעולתם ובהם יש תכנון ומחשבה. יצרים סותרים מתגוששים בקִרבּוֹ של גיבורנו, שליח האל, וגורמים לומר דברים שאותם כְּלל לא התכוון לומר – דברים המנוגדים תכלית ניגוד לתחושותיו ולרצונותיו הטבעיים ("פתאום נפתח פי ולשוני דיברה מעצמה"; עמ' 9). מקרה כזה אירע כזכור לאתונו של בלעם שאלוהי ישראל העניק לה יכולת דיבור, ואחר כך שׂם דברים בפי בלעם שגרמו לו לבָרך את העם במקום לקללו. לפי אופציה פרשנית כזאת, נחום גוטמן מתאר את עצמו לא כחמוֹר גָּרֶם, שגָּרם למה שגָּרם בשל התנהגות חסרת תבונה, אלא כמין נביא שנשלח ממרומים לשליחוּת גורלית בעיר רחוקה, ושׂם בפיו דברים שאותם לא התכוון לומר; או כאותה אתון מקראית שגרמה לבלעם לבָרך את ישראל ולהתקנא באורחות חייו השלֵווים ושוחרי השלום ("מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"; במדבר כד, ה), אך גם בכוחו הרב כשל לביא וביכולתו להתגבר בנקל על אויביו המנסים להתגרות בו ("יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ" שם שם, ט). בל נשכח: גם אתונו של בלעם, כמו בעליהָ הקוסם-החוזה מארם נהריים, הריהי חלק מן התכנית האלוהית להאדיר את עם ישראל ולשַׁנות את מעמדו בקרב עמי האיזור, ואין היא אלא שליחה שנשלחה למלא תפקיד בדרמה קוסמית. כאשר האני-המספר, בן דמותו של נחום גוטמן הצעיר, מעיד על עצמו "פתאום נפתח פי ולשוני דיברה מעצמה" (עמ' 9) אכן הוא רומז בפירוש לפרשת בלק, שהרי בהמשך מסופר על הכלבה כי "רק שביל צר היה לה בביתה של בעלת הבית" שבו יכולה הייתה "להתהלך ולחיות בלי נטות ימינה או שמאלה" (עמ' 46), והדברים "מתכתבים" עם המסופר בתנ"ך על מלאך ה' החוסם במתכוון את דרכה של אתונו של בלעם: "וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-יְהוָה, עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול" (במדבר כב, כו). גם האופציה הפרשנית השנייה, ההופכת את האמן הארץ-ישראלי הצעיר לשליח ה' ולנביא, שנשלח אל העיר המערבית המעטירה כדי למלא בה תפקיד היסטורי חשוב, אינה משוללת ראָיות טקסטואליות. לדוגמה: מר מַק מַן הוֹל, איש המצִלתיים בתזמורת הפילהרמונית של פריס ושכֵנוֹ למגורים של גיבורנו בבית שברחוב קִיביֶיה, אומר לו במפורש: "אתה האיש, אדוני מר נחום גוטמן. אתה נשלחת להציל את ביאטריצ'ה" (עמ' 19), ואף שואל אותו ישירות: "מי שלח אותך הנה?" (שם). בדברים אלה, הטעונים בקונוטציות יוּדוֹ-נוצריות, נַגן התזמורת הופך את גיבורנו לבן האלוהים, למין יֵשׁוּ מודרני (EcceHomo – "זה האיש"; יוחנן יט, ה) ולמשיח היהודי (שאמנם השאיר את החמוֹר "בבית", בארץ-ישראל החקלאית והתמימה של ימי העלייה השלישית) גם יחד. ובמאמר מוסגר: המילים "אתה האיש" רומזות כמובן גם למשל "כבשת הרש" ולנבואה הקשה שמשמיע נתן הנביא באוזני דוד, אך עניין זה יידון רק בסעיף החמישי והאחרון של פרק זה. לפי האפשרות הפרשנית השנייה, הרואה בצייר הצעיר שליח, הולך ומתהווה לנגד עינינו ספר שונה בתכלית מן הספר הרֵאליסטי ה"פשוט": כל מה שיקרה בהמשכו של הספר אינו תלוי ברצונו של הגיבור ובבחירתו, שהרי הוא נשלח ממרומים למלא שליחות נבואית-מוסרית-משיחית, וכוחות עליונים שאין לו שליטה עליהם מכַוונים את צעדיו. כדאי להזכיר בהקשר זה כי בפרשנותו לביאטריצ'ה מתח הסופר מאיר שלֵו קו של אנלוגיה בין שליחותו של גיבורנו לבין סיפורו שליחותו של יונה הנביא לנינוה – שליחוּת אלוהית אל עיר גדולה מעֵבר לים שאת תוצאותיה לא הבין הנביא לאֲשורן.5 אכן, גיבורנו מתנהג לא פעם כמו נביא, נישא על כנפי הדמיון והפנטזיה של אמן ואיש-רוח, המאמין שרק הזבול הוא הגבול, ולא כמו בחור פשוט "מן היישוב". פעם אחת הוא עומד מול החלון הפתוח של חדרו, ללא קהל, ונושא אַפּוֹסטרופה נלהבת באוזני העיר פריז (עמ' 26 – 28) – מקבילה ניגודית של נבואות שהשמיעו נביאי ישראל על ערים זרות שנדונו לכליה, או ל"משא התהילה" שהשמיע דנטה באוזני עירו פירנצה בפתח הקַנטוֹ ה-26 של הקומדיה האלוהית. בפעם השנייה הוא נישא על כנפי דמיונו – כאשר הוא כותב מכתב נלהב ללא נמען של ממש, וליתר דיוק לנמען שכבר הלך לעולמו, שבּוֹ הוא מתברך בהֶשֵּׂגיו ומביע את התפעלותו מִפִּלאי הבריאה (עמ' 102) ומכך ש"יש טעם בכל פרט ופרט אשר בחיים!". כאן וכאן הוא נופל ממרומי החלום המתוק וניגף ב"קרשי הבמה" של המציאוּת "הפשוטה".

החמור, גיבור קבע בסיפורי ארץ-ישראל של נחום גוטמן ובציוריו הלוקַליים, ידוע כבהמת משא, קְשת יום ואפורה, ניגודו של הסוס האצילי שעל גבו יצאו גיבורי הקדם למלחמותיהם. החמור, לעומת הסוס, הוא בהמה שוחרת שלום וחיי עמל שלֵווים, אך גם עקשנית ולא חכמה במיוחד. שלונסקי שאהב מילות portmanteau (מילת portmanteau היא מילה המולחמת משתי מילים כמו "מדרחוב" או "רכּבל"),6כינה את החמוֹר בלשון סגי-נהור בשם "חכמור". האם נהג גיבורנו "כמו חמור", והתוצאה של מעשיו היא תערובת של חוסר תבונה ושל יד המקרה? או שמא נרמז כאן חמורו של המשיח – יצור נעלה שבזכותו הגיע נחום גוטמן אל השליחות העליונה, שמטרתה היא להציל את ביאטריצ'ה מן הגיהנום שכָּפתה עליה בעלת הבית שלה, שאהבתה כלפי גור הכלבים שהצילה הפכה לימים לשנאה יוקדת?

הספר ביאטריצ'ה מלמד את הקורא הצעיר שלא קל לקבוע מסמרות, וכי המציאוּת הנגלית לנגד עיניו היא תלוית פרשנות. הוא אף מלמדוֹ שהתכנון הוא עניין חשוב, אך תמיד יש להבין ולהביא בחשבון שגורמים נעלמים יתערבו במתוכנן ויטו אותו מן הדרך. ניתן לראות בספר שלפנינו סיפור פילוסופי העוסק במתח שבין המתוכנן לרנדומלי, בין גורמי תורשה לגורמי סביבה, בין רחמי אם לכפיוּת התודה של ילדיה, בין גן עדן בראשיתי שלפני הֱיוֹת האדם לבין גן עדן שמימי שאחרי ככלות הכול, ובינו לבין גיהנום. אפשר לראות בספר גלגול מודרני של הקומדיה האלוהית, שבָּהּ דנטה מחפש את ביאטריצ'ה האידֵאלית שלו בין חבלי שאוֹל ושחת, ואפשר לראות בו מין גלגול של הקומדיה האנושית של בלזק, הפורשת לפני קוראיה גלריה רחבה וססגונית של דמויות פריזאיות כלל לא אידֵאליות – מרוּם היחשׂ ומתחתית הסולם החברתי.

ב. הכול צפוי?

השאלה הגדולה שהספר ביאטריצ'ה משאיר ללא הכרעה – האם לראות בגיבורנו "חמור גָּרם" או "חמורו של משיח" – תלויה כאמור בקורא ובמִטען שהוא מביא אִתו a prioriאל הקריאה, אף בטיב "המשקפיים" שהוא מצמיד לעיניו. קורא ספקן, שאינו מסוגל לחרוג מן המציאוּת האֶמפִּירית, יתבונן בדמותו של נחום גוטמן הצעיר באור רֵאליסטי מנמיך. ויראה בה כאמור דמות של צעיר פרובינציאלי צרוב שמש, הנפגש בפעם הראשונה עם בירתה המעטירה של תרבות המערב. קורא שניחן בהשקפת עולם אידֵאליסטית, לעומת זאת, יערוך לדמות זו גלוריפיקציה והאלהה ויראה בה דמות של אמן בעל לב רַגָּש – אמן אמת ושליח ה' – שכל דבריו ומעשיו נעשים לשֵׁם שמים, מִבּלי שיבקש טובה כלשהי לעצמו.

"משא האהבה" הנרגש, שמשמיע הצעיר הארץ-ישראלי התמים ממרומי חלון חדרו הפתוח באוזני "עיר האורות" היפיפייה (עמ' 26 – 28), מכיל בתוכו את הדיכוטומיה הזאת שבין אידֵאליזציה תמימה, המייפה ומאדירה את האובייקט הנערץ, לבין ראייה סָטירית, מנמיכה וחושפת כל נגע ומום. "משא" זה אף הופכו לכעין נביא מודרני שאש השליחות בוערת בעצמותיו. הגבר הצעיר פונה אח "אהובתו" פריז, שאליה הגיע כדי לממש את כשרונותיו, ומונה באוזניה את שבחיה כעיר בין-לאומית, המקבלת אל קִרבּהּ את "הזר" ו"האחר" והמממשת הלכה למעשה את כל העקרונות ההוּמניסטיים של המהפכה הצרפתית:


פריס! צנועה הייתה תהילתך בראשיתך, רק אלפיים בתים קטנים דבקו במורדי גבעותיך. "לבנונית" היה שמך, על שם צווארי-הנשים שהיו יפים ולבנים [...] עד שבוקר אחד הופיע הענק הגדול גרגנטואה, אביו של פנטגרואל. צחוק עשה לו ומתוך צחוק שפך עליך מי-מדמנה. מי המדמנה גרפו והטביעו כמחצית רחובותיך. לכן נקראת "פר-רי" (זאת אומרת: "בצחוק"). ומאז גדלת ועצמת בגופך וברוחך [...] כי לב גדול וטוב ניתן לך. את אוהבת את המין האנושי ואת החופש. דגלך, פריז, עם הכתובת: "שויון, אחווה וחופש!" – דגל כל המין האנושי הוא, לכל הדורות ולכל העמים.

אכן, פרנסוּאַ רַבּלֶה בגרוטֶסקה הסָטירית גרגנטואה ופנטגרואל מסַפּר שגיבורו גרגנטואה, מתוך כעס על הציבור שלעג לו והשפילוֹ, הִטביע את כולם במי שופכין, ואלה שניצלו מן הטביעה צחקו על קרבנותיו של הענק הזועם, עד שהתחילו קוראים לעיר "Par Ris", כלומר: "בצחוק".הוא אף מספר ששמהּ הראשון של העיר בימי קדם היה לוּטטיה, רמז ללובן העור של בנותיה: "פריס היא לפנים Leucece, דהיינו לבנבנת ביוונית, על שום לבנות ירכיהן של בנות המקום".7ואולם, רַבּלה חמד לצון, והפך את היוצרות, שכֵּן "לוטטיה" פירושו עפר או בוץ שורץ עכברים. התיירים הראשונים שביקרו בה ושהעניקו לה את שמה, לאמִתו של דבר ביקשו לתאר באמצעות שֵׁם זה את שלוליות הרפש שהציפו את רחובותיה של עיר זו, ולא את לבנונית ירכיהן וצוואריהן של בנותיה. גיבור הספר ביאטריצ'ה, המאוהב בעיר פריז עד צוואר, עוצם עין ואוזן, מתעלם מחסרונותיה ומן הרעש המחריש המקיף את "בית החירשים" הלונטי שבּוֹ השתכּן, ועל כן הוא מונה, מתוך אידֵאליזציה ובסגנון נאיבי ופייטני, אך ורק את מעלותיה של העיר היפיפייה המשתרעת אל מול חלונו הפתוח.


שתי השקפות העולם המנוגדות – האידֵאליסטית, מזה, והרֵאליסטית-פרגמטית – מאפיינת גם את שני הדיירים המנוגדים בבית המוזר שברחוב קִיביֶיה. כאמור, שכנו למגורים של גיבורנו הוא נַגן מצִלתיים בשם "מר מַק מַן הוֹל", חבר בתזמורת הפילהרמונית של פריז, המתגורר בבית החירשים כדי שיוכל להתאמן באין מפריע. דייר זה, "בעל גוף" האוהב לאכול ולסבּוֹא, מתבונן במציאוּת במבט מפוכח, ללא שמץ של סוּבּלימציה או מיסטיפיקציה. מאחר שהוא משפיל את מבטו כלפי מטה, הוא מבחין בכתמים שהכלבה משאירה על רצפת הבית; הוא מסַפּר על נעליה הרקומות של בעלת הבית (עמ' 13); הוא נהנה לסַפּר על אחד מנַגָּנֵי התזמורת שהמציא משחת נעליים חדשה והתעשר (עמ' 56); כשהוא משוחח עם שכנו הוא מסתכל בקצה נעלו (עמ' 46); ובכלל, כל עולם הדימויים והמשלים שלו נטול מן השדה הסמנטי שעניינו עפר, נעליים וצחצוח נעליים (עמ' 94 – 95, 103). איש המצִלתיים מוריד אפוא דרך-קבע את הדיון מגובהי שמים אל קרקע המציאוּת – מ"לוטטיה" הלבנונית אל "לוטטיה" המרופשת. בשל השקפתו הרֵאליסטית הוא גם מתנבא ומזהיר לא פעם שהסיפור "ייגמר לא טוב" (עמ' 61, 103) ושמתוך המצב שנוצר "ודאי לא תצמח טובה" (עמ' 81).לא ייפלא שבסיורו בגן-החיות, מוצֵא את עצמו איש התזמורת מכוסה כולו בנתזי רפש של גללי הצואה שהתיז ההיפופוטם על סביבותיו.


גיבורנו, לעומתו, ניחן בראייה אידֵאליסטית, מגביהת עוף ומתפייטת, ואינו מגלה נכונות להזדהם בזוהמת החיים. להפך, הוא ניחן בנפש רגישה ונרגשת הגורמת לו לרחף ב"שפריר עליון" ולהעלים עין מן הסיאוב שבחיים: הוא עומד כאמור מול החלון ונושא נאום אהבה לעיר פריז, הוא קונה תווים ומצטרף למקהלת הרחוב האוספת תרומות למטרות הומניטריות, אף מביא את ביאטריצ'ה לגן החיות כדי שתיניק את האריה שהתייתם מאִמו, וכך הוא מעיד על עצמו שהוא מאמין בכל לִבּוֹ ברעיונות האוּטוֹפּיים של חזון אחרית הימים: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" (ישעיהו יא, ו).


כמו חמור העבודה האפור מן המושבה הארץ-ישראלית וכמו כלבת הרחוב שהפכה ל"בִתהּ" הנאמנה של בעלת-בית קפריזית, כל רצונו של גיבורנו הצעיר והתמים הוא לעבוד ולהעניק את שירותיו לזולת. בטוב לִבּוֹ הוא משתוקק לתרום להרמוניה של היקום כולו, מתוך אמונה תמימה בטוב שבאדם ובחיה. יחסו של האמן הצעיר אל בעלי החיים המקיפים אותו – אל חמורו הנרגז, אל הכלבה השַׁכּוּלה ואל גוּר האריות שנתייתם מאִמו – מלמד שלפנינו אדם רחום ואֶמפָּתי שאינו אדיש למראה סֵבל ומכאוב – אדם המוכן לשַׁמש פה ולהטות כתף תומכת גם לאותן בריות שאלוהים לא חֲננן ביכולת מילולית. שוב עולות על הדעת דמויות של נביאים, כדוגמת משה רבנו וישוע איש נצרת, שנשאו את הכבש או הטלה על שכמם, ושימשו "רועה נאמן" לעמם.


ההבדל בין שני דייריו של הבית ברחוב קִיביֶיה (שאר הדיירים הם חירשים-אילמים, ואין להם בספר כל ביטוי של ממש) מתבטא גם ביחסם לאותם מִטרדים הממררים את החיים ומביאים לסכסוכים קולניים ולמלחמות דמים: נגן המצִלתיים, הדומה בחיצוניותו להיפופוטם שהתיז עליו רפש בגן-החיות, נכנס לריב ממושך ומתוקשר עם בעלת הבית בנושאי היגיינה, ואוסף בחדרו ראָיות לכך שהיא משׂבּיעה אותו מרורים ואינה מוכנה לפשרות (ייתכן שהוא אוסף את הראָיות מתוך כוונה להיכנס נגדה למאבק משפטי ולגרור אותה לערכאות). במקביל, גם היא אינה מן הוותרנים, ואינה מגלה נכונות לסגת אפילו מילימטר אחד מֵעֶמדת הפתיחה שקבעה לעצמה. הוא, החיה הזוללת, והיא, הטווסה היהירה והצווחנית, דואגים לעצמם בלבד ואינם מוכנים לוותר זה לזה כמלוא הנימה. הם שולחים זה לזה מכתבי התרעה וחֲרפות ככול שהקרב הניטש ביניהם הולך ומחריף, הולכים ונערמים המכתבים בחדרו של הדייר וגורמים לו להשחיז את "חרב" קולמוסו עוד ועוד.


גיבורנו, לעומת זאת, ברגע שכבר אינו יכול לשאת את הרעש הנשמע בבית המוזר – רעש הרכבות השועטות מעל גגו ורעש המצִלתיים הנשמע בין כתליו – יוצא החוצה לטייל באוויר הפתוח, ומעדיף שלא לצאת למאבק על זכויותיו. אופיו הוותרני והנוח גורם אפילו לשומר גן-החיות הנרגן לתת לו לשוטט לבדו בין שבילי הגן באישון לילה. גוטמן רומז לנו שוב ושוב שגם בגן החיות האנושי יש בעלי-חיים מחרחרי ריב השׂשׂים אֱלֵי קרב, כשם שיש בו בעלי-חיים שוחרי שלום, המבקשים לִחיות את חייהם בשלווה ולראות את סביבתם שרויה בהרמוניה.



בין השאר לפנינו ספר פילוסופי הדן בשאלה: באיזו מידה יכול אדם לכוון את גורלו, והאם אדם יכול לדעת אם מעשהו יגרור אחריו תוצאות רצויות או שרשרת של פגעים. לשון אחד: מהו התמהיל בין הצפוי מראש לבין הרנדומלי. לפי ספרו של גוטמן, השפעתה ומשקלה הסגולי של המקריוּת בחיי אנוש עולה פי כמה על זו של המהלכים המתוכננים והמכולכלים מראש, שגם אם אינם משתבשים הרי שהם גורמים לאירועים בלתי צפויים שאינם מתיישבים עם התכנית המקורית.


עולה כאן כמובן גם סוגיית הפְּרֶה-דסטינציה והרצון החופשי: בניגוד לנצרות שבה מקובלת האמונה שגורלו של אדם נקבע מראש, ביססה היהדות ש"הַכּל צָפוּי וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה" (אבות ג טו) – כלל הקובע שרק אלוהים יודע את עתיד ברואיו, ואף-על-פי-כן הבחירה כיצד לפעול נתונה בידי האדם שעשוי להיטיב את גורלו (שאם לא כן, אדם הרי פָּטוּר מעשות טוב ואינו צריך לחשוש מעשות רע, שהרי גורלו בלאו הכי נחרץ מראש).


נחום גוטמן מראה בספרו ביאטריצ'ה שגם גורם זעיר כמו חשש לכאב שן של חמור, הטורד את מנוחתו של צעיר תמים המתגורר במושבה ארץ-ישראלית נידחת (חשש שבדיעבד התגלה כחשש-שווא) יכול להוליד תוצאה אדירה המתרחשת בקצה מערב. שרשרת האירועים, המוליכה את גיבורנו שלב אחר שלב, מסתיימת במִפנה מרעיש, הדומה לקול מכת המצִלתיים בסוף יצירה מוסיקלית רבת-פרקים, בעיצומו של נשף פריזאי גדול בנוכחות ראש ממשלת צרפת, וכל זאת בגלל "מסמר קטן אחד".


האבּסוּרד שלפיו גורם זעיר וחסר כל חשיבות, עלול להביא לתוצאות הֲרוֹת גורל שסוֹפָן מי יְשׁוּרֵן, מצוי בסִפרות העולם למִן קדמת דנא. בימינו, באלף השלישי, כשלושה דורות לאחר שנתחבר ספר הילדים ביאטריצ'ה, ניתן לתאר את הדיספּרוֹפּוֹרציה הבלתי נתפסת הזאת שבֵּין סיבּה למסובב, הניכּרת בספרו של נחום גוטמן, בעזרת מושגים מדעיים מתורת הכָאוֹס כדוגמת תאוריַת "אֶפֶקט הפרפר". לפי תאוריה זו, משק כנפיפרפר בצִדוֹ האחד של כדור-הארץ עלול ליצור שינויים קטנים באטמוֹספֵרה שבסופו של דבר יגרמו להופעתה של סופת טוֹרנָדו אדירת ממדים בצִדו האחר של היקום. ואולם בימי מלחמת העולם השנייה לא עמדו לרשותו של גוטמן מושגים מדעיים כאלה, והוא משך את המֶטָפורות שלו ממקורות עתיקי-יומין – עבריים וזרים – כגון "קוצו של יוד" ו"על יתד של מרכבה חָרבה ביתר". "For want of a nail" הוא פזמון אנגלי, או שיר-עם מוּשר, המיועד למבוגרים ולילדים כאחד: ילד יכול להתרשם מן האבּסורד ומן הדיספרוֹפוֹרציה הניכּרים בו בין הסיבה לתוצאה; מבוגר יכול להבין שהאבּסוּרד שולט לא אחת במהֲלָכים הפוליטיים הקרדינליים של העם והעולם, אפילו הם כרוכים בדיני נפשות וחולשים על גורלותיהם של מיליוני בני אדם. הפזמון האנגלי, תודות לפשטותו הנתמכת באֶפִּיפוֹרה החותמת את חמש השורות הראשונות שלו ("was lost"), וכן תודות ללחנו הקל והקָליט, הפך גם לשיר פופולרי המוּשָׁר לפעוטות (nursery rhyme), המוּכּר לכל ילד הגדֵל במרחב התרבות האנגלי. שיר זה מדגים בשש שורות קצרות את ההידרדרות המהירה של אירוע זעיר וטריוויאלי הצובר תאוצה אדירה והעלול להביא עד מהרה לתוצאות הרות אסון. גם ילד קטן יבין שהתוצאות שבסוף השיר עומדות בחוסר תואַם גמור ביחס לטיב האירוע ולסיבותיו, שכּן גם בשיר האנגלי הפופולרי, כמו בסיפור ממסכת גִטין על חורבּנהּ של העיר בֵּיתר, גורם של מה-בכך, עניין קטן וחסר ערך, מביא להידרדרות המערכת כולה ולחורבן גמור:


For want of a nail the shoe was lost. / For want of a shoe the horse was lost. / For want of a horse the rider was lost. / For want of a rider the battle was lost. / For want of a battle the kingdom was lost. /And all for the want of a horseshoe nail.

ובתרגומו השקול והמחורז לילדים של רפאל ספורטה:


"בִּגְלַל מַסְמֵר נָפְלָה פַּרְסָה, / בִּגְלַל פַּרְסָה הָלְכָה סוּסָה, / בִּגְלַל סוּסָה פָּרָשׁ אָבַד, / בִּגְלַל פָּרָשׁ הַקְּרָב הֻפְסַד, / בִּגְלַל הַקְּרָב נִשְׁפַּךְ דָּם רַב, / חָרְבָה הָאָרֶץ, עַם נִכְחַד / בִּגְלַל מַסְמֵר קָטָן אֶחָד".


מסורת ארוכה של יצירות פולקלור ושל יצירות "קנוניות" המעידות על הידרדרות טרָגית נוראה וחסרת מידה הנעוצה בעניין קל וסתמי שכּל ערכּו כקליפת השום. סיפורים כאלה מלמדים על הגורל השרירותי התלוי לפעמים בגורם של מה בכך, ומזהירים את האדם שלא להקל ראש בקטנות בעת תכנונם של מהלכים הרי גורל. סיפורים כאלה אף נועדו להנמיך את היוהרה (hybris) הטבועה באדם הגורמת לו לראות עצמו כאילו אין הוא אלא נזר הבריאה, ולהזכיר לו שהעולם לא נברא רק בשבילו (וכן להזכיר לו שסופו רימה ותולעה); וכמאמר חז"ל: "אדם נברא בערב שבת ומפני מה? שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קִדמך במעשה בראשית" (סנהדרין לח ע"א); כלומר, גם לברייה קטנה ונטולת חשיבות כמו יתוש יש מקום ותפקיד בבריאה, ולפעמים גם מערכת שלֵמה, גדולה ומורכבת, תלויה בבורג אחד זעיר, שמבּחינת המערכת הוא בטֵל בשישים, אך חסרונו עלול להשבית את המערכת כולה, ואפילו לגרום להתפרקותה.


כך קורה גם לגיבורנו: בעת שהוא שרוי במרום אושרו, וכותב בדמיונו בסגנון נמלץ לחברו על הצלחותיו, חומדת לה קְלֵאוֹ מוזת ההיסטוריה לצון, ומפילה אותו ממרומי הפָּתוֹס אל תהומות הבָּתוֹס.8שאול הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה, ואילו גיבורנו שעזב את חמורו במושבה הארץ-ישראלית ונסע לפריז הפך לכאורה למלך ליום אחד, שבסיומו אירעה טרגדיה איומה שהורידה אותו מן השמים אל הארץ.


חוק מֶרְפִי (Murphy’s Law) ידוע, שנוסח כנראה בסוף שנות הארבעים, קובע שבכל מצב נתון אם צפוי שמשהו עלול להשתבש, הוא אכן ישתבש.9ואולם, עוד בטרם נוסח החוק נהגו הורים רבים להתריע בפני ילדיהם ולהזהירם: "זה ייגמר בבכי". כך אומר נגן המצִלתיים שבעלת הבית מכנה אותו "מלאך המוות". הוא חוזר ואומר: "זה ייגמר לא טוב" (עמ' 61, 81, 103) הבעיה היא שרואי השחורות בדרך-כלל צודקים, ואילו האידֵאליסטים התמימים המאמינים בחלום האוּטוֹפּי של "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" יוצאים על-פי-רוב באוזניים מקוטפות. הגורל מתעתע בהם דווקא ברגעי השיא של האושר, כשהם בטוחים שהצליחו להעפיל אל פסגת האושר וההצלחה. וכך, גיבורנו האידֵאליסט אמנם אינו חירש כמו שאר דיירי הבית המוזר שברחוב קיבייה, אך הוא "עיוור" ואינו רואה את הכתובת החקוקה על הקיר. אף- על-פי שהאותיות והאותות זועקות מכל פינה ומלמדות על הבאות, הוא אינו מבחין בהן וממשיך להאמין בטוב שבאדם ובחיה וביֵצר הנתינה הטבוע בהם מבראשית. יוצא אפוא שהפרוגנוזה הפֶּסימית שמשמיע נגן המצִלתיים בכל פעם שעולה סיפור הכלבה וגור האריות, מתבררת ככלות הכול כתחזית נכונה ונכוחה. החזון שעל פיו יכיר הלביא תודה ל"אִמו המאמצת" מתברר כחלום משאלה תמים שאין לו "כיסוי".

ג. עולם החי למשפחותיו

הספר ביאטריצ'ה מתרחש במין גן-עדן ההופך בסופו של דבר לגיהנֹם, כמו בקומדיה האלוהית של דנטה שממנה נטל נחום גוטמן את השם "ביאטריצ'ה" (שם אהובתו של דנטה, שפירושו "מעניקת האושר"). בתחילת הסיפור ניכרת כוונתו של גוטמן לשווֹת לגן-החיות חזוּת של גן-העדן המיתולוגי שבו נבראה האנושות. על שומר הגן כתב: "לולא מכנסי-העבודה הכחולים שלבש, מגבעת-הקש הרחבה ומשקפיו, הייתי מדמה אותו למלאך בעל החרב המתהפכת, השומר את דרך-החיים" (עמ' 48). את העצים שבגן תיאר כעצים שצמרותיהם מגיעות עד השמים ו"ציפורי פריס מקננות בהן" (שם), מתוך "התכתבות" עם תיאורו של ביאליק בשיר הילדים "מעֵבר לים" ("וְגַנִּים לַמֶּלֶךְ / מֵעֵבֶר לַיָּם – / צִפֳּרֵי גַן-עֵדֶן/ מְקַנְּנוֹת בָּם").


אך עד מהרה הופך רחוב קיבייה בכללו, וגן-החיות שלו בפרט, לגיהנֹם עלי אדמות. התופת ביצירתו של דנטה מתואר כמקום שבּוֹ מתהלכות חיות ענק כדוגמת המינוטאור והקנטאור, וגם הספר שלפנינו מאוכלס בחיות גדולות ממדים: פיל, לוויתן, היפופוטם, דוב קוטב וארי דורס (שתחילתו בגוּר מיותם ורעב). הביקור במעבדות שבהן עורכים לכל חיה שלוש קבורות גם הוא כביקור בתופת. ההתעוררות המבוהלת של האני-המספר ("נרדמתי בעמידה [...] פתאום הקרקע כאילו נשמטה מתחת רגלי ואני מעדתי וגלשתי במדרון עמוק. רעש אדיר צלצל באוזני", עמ' 28 – 29) מזכיר את התעוררותו המבוהלת של דנטה בתופת בפתח הקנטו הרביעי: "מִתְּהוֹם שֵׁנָה טְרוּפָה הֵעִיר אוֹתִי קוֹל רַעַם/ אַדִּיר שֶׁאֶת רָאשִׁי נִפֵּץ. פִּתְאֹם הֵקַצְתִּי / כְּאִישׁ שֶׁעַל כָּרְחוֹ קָם מִשְּׁנָתוֹ בַּלַּיְלָה".10נגן המצלתיים המסתובב בגן מכוסה ברפש של היפופוטמים, מזכיר את האדם המכוסה ברפש ובמי מדמנה שדנטה רואה במסעו בשאוֹל, ומורהו וירגיליוס אומר עליו:"אַכֵן רַבִּים מִבְּנֵי תֵּבֵל זוֹ הַמְדַמִּים / כִּי הֵם מַלְכֵי הָאָרֶץ, כְּמוֹ חֲזִירִים בָּרֶפֶשׁ / זִכְרָם לְדֵרָאוֹן, שׁוֹכְנִים בְּבוֹר הַשַּׁחַת [...] /בְּטֶרֶם נֶחֱצֶה אֶת מֵי הַמַּדְמֵנָה, / רוּחוֹ שֶׁל גֶּבֶר זֶה שְׁרוּיָה בִּסְחִי וְרֶפֶשׁ.11

נחום גוטמן אכן רומז בספרו לשלל סיפורים מיתולוגיים קדומים, המושכים אל המטפיזי ואל הנשגב – אל גן-העדן ואל הגיהנׂם – אך בה-בעת הוא מסתמך גם על סיפורים אקטואליים מן העיתונות בת-הזמן ולעניינים אפורים ופשוטים בתכלית מחיי היום-יום. את שתי הגישות שתיארנו לעיל – הגישה הרֵאליסטית-אמפירית לזו האידֵאליסטית-מטפיזית – ניתן לגלות בשתי תאוריות זואולוגיות שנתבססו במאה התשע-עשרה והשפיעו על החשיבה המודרנית: האחת היא תורת דרווין, שלפיה עולם החי התפתח באופן אֶבוֹלוּציוני בעזרת עֶקרון "הברֵרה הטבעית" – עיקרון שהוליך אל המסקנה ש"המחוננים יישרדו" (survival of the fittest). ה"מחוננים" לפי תורה זו אינם בעלי יכולת שכלית מרשימה, אלא דווקא אותם בעלי-חיים שהטבע חֲננם במלתעות ובציפורניים. חלקים נרחבים מן התורה הידועה בימינו כ"דרוויניזם" התפתחו עוד לפני דרווין, ונקראו בשם "הטרנסמוּטַציה של המינים".


מול "הטרנסמוטציה של המינים" והדרוויניזם, שנתקבלו כידוע כחלק בלתי נפרד של מדעי הטבע ומדעי החיים, ניצבה תורה פיקסיסטית, שכָּפרה בָּאֶבוֹלוּציה והאמינה בקיבעון המינים. החשוב בין דַּבָּריה היה לא אחר מהזוֹאוֹלוג הצרפתי ז'ורז' קִיביֶיה (Cuvier), שעל שמו הרחוב שאליו הגיע גיבורנו ובו ניצב גן-החיות של פריז והמכון הזוֹאוֹלוגי שלו. קִיביֶיה, שהתנגד לתורתו האֶבוֹלוּציונית של לֶמַרְק, ששימשה בסיס לתורת דרווין, היה הראשון שהוכיח שהיו בעלי-חיים פְּרֶה-היסטוריים שנמחו כליל מעל פני האדמה בעקבות קטסטרופות גדולות – שיטפונות, התפרצויות ווּלקניות, רעידות אדמה, שינויי אקלים קיצוניים וכיוצא באלה אסונות טבע (על כן תורתו נקראת גם "קָטַסטרופיזם"). גם מלחמות בין בעלי-חיים על מקורות מחיה גרמו להיכחדותן של חיות מעל פני האדמה.


בעקבות מחקריו בתחום המאובנים, הגיע קיבייה למסקנה שעל-פי עצם אחת של בעל חיים שנכחד, אפשר לשער את צורתו ולבנות את השלד שלו. מכאן נולד המושג "העצם של קיבייה" – יכולתו של המדען לנחש את טיבו של האורגניזם כולו ולשחזר אותו במלואו. שן גם היא עצם מעצמות השלד, וקיבייה הן האמין שאפילו אם בידו עצם אחת של בעל חיים הוא יכול לבנות ממנה את השלד כולו. נחום גוטמן גם הוא מראה לקוראיו מתוך מקרה טפל על שֵׁן אחת של חמור נרגן אפשר לבנות סיפור שלם, חובק זרועות עולם, שהשלכותיו רבות וממדיו עצומים. למוטיב השֵׁן האחת או העצם הבודדת שייך גם הסיפור על שִׁני הלוויתן שהוכנסו בטעות ללוע השלד של הדג הענק המוצג במוזיאון של גן-החיות שברחוב קיבייה.


ובנושא בעלי החיים נוסיף ונאמר: אמנם הכלב והאריה אינם משתייכים לאותה משפחת יונקים (האריה הוא ממשפחת החתוליים), אך כלבה בהחלט יכולה להיניק גור אריות ובלשון המקורות "כלבה" היא "לביאה". במדרש שוחר טוב – מדרש אגדה על ספר תהלים – מצויה אגדה הדורשת על הפסוק "אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי" (תהלים לט, ב). באגדה זו– אגדת "חלב הלביאה" – שזכתה לעיבודו של ביאליק, מסופר בה על מלך מואב שחלה ואמרו לו הרופאים שלא תימצא לו תרופה עד שיובא לו חלב לביאה. לבקשת מלך מואב, שלמה המלך שולח את בניהו בן יהוידע, שמוצא דרכי עָרמה להשיג את החלב. כשהחלב מובא למלך, המלך שומע שהחלב הוא "חלב כלבה" ומצווה לתלות את יועציו. בהישמע צו התלייה אומר איש החצר למלך:


"יְנַסֶּה-נָא כְּבוֹד אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְיִּשְׁתֶּה מִן הֶחָלָב, אִם לֹא יַעֲלֶה אֲרוּכָה לוֹ, כִּי אָכֵן חֲלֵב לְבִיאָה הֶחָלָב, וְאוּלָם יֵשׁ אֲשֶׁר בִּלְשׁוֹן הַצַּיָּדִים יִּקָּרֵא לַלְּבִיאָה כַּלְבָּה, וְיִסַלח הַמֶּלֶךְ לְשִׁגְגַת פִּי עַבְדּוֹ הַפָּעַם, כִּי לֹא שָׁמַרְתִּי לְשׁוֹנִי בְּעָמְדִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

ואכן, לאחר שהוכח כי "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׁוֹן" (משלי יח, כא), המלך מקבל את ההסבר שלאמִתו של דבר "כלבה" היא "לביאה", ומסיר את צו התלייה. ב"מגילת האש" תיאר ביאליק את האור החזק של הבוקר המניס את צללי השחר בדמות של "לביאת הבוקר" המניסה את "איילת השחר", החוששת מפני החיה המלכותית:

וַתֶּחֱרַד הָעָב הַצְּחֹרָה וַתִּמּוֹג, וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר הִזְדַעְזְעָה – וְאֵינֶנָּה, כִּי נֵעוֹרָה לְבִיאַת הַבֹּקֶר מִמְעוֹנָהּ, וַתִּדְרֹךְ בְּעֹז מַלְכוּת עַל-סַף הָרָקִיעַ. מְעֻטֶּרֶת בְּרַעְמַת זְהָבָהּ נִנְעָרָה, וַיִּז זָהֳרָהּ אֶל אַפְסֵי הָרִים...

ומה באשר לאדם? הרי נאמר כאן במפורש שהעיר פריז היא גן חיות אנושי (עמ' 22, 26), וכשם שהספר מאניש את החיות, כך הוא מדמה את בני-האדם לבעלי-חיים, ממש כמו בקומדיה האנושית של בלזק (בעלת הבית מדומה לטווס, נגן המצלתיים דומה להיפופוטם שזרה עליו רפש, ואילו גיבורנו מדומה במרומז ובמשתמע לחמורו שנשאר במושבה הארץ-ישראלית, אך גם לביאטריצ'ה – הכלבה הטובה והנאמנה המצילה ממוות גור אריות). בספר ביאטריצ'ה מתגוששות שתי תפיסות מנוגדות: זו האנתרופוצנטרית והאופטימית, המתבוננת באדם כבנזר הבריאה (לא במקרה גם גיבורנו, נחום גוטמן, וגם שכנו, איש התזמורת הפילהרמונית, הם אמנים), וזו הפסימית הגורסת כי "מוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן" (קהלת ג, יט). הכלבה ביאטריצ'ה אמנם אינה יודעת לדבֵּר, אך האם אין היא נעלה יותר מבחינה ערכית-מוסרית מבעלת הבית ההפכפכת שלה, שיום אחד מצילה אותה ומכניסה אותה למיטתה ויום אחד בָּזָה לה ומכנה אותה "מסריחה"?


גוטמן רומז בספרו שיש בני אדם ועמים הדומים לכבשים ולחמורים, או לכלבים נאמנים, ויש כאלה הדומים לאריות – מתהלכים בגאון, בצוואר נטוי, ובטוחים שכל השאר לא נבראו אלא כדי לשרתם. גור האריות, שהפך לכפיר בזכות חלב שינק מִעטיניה של הכלבה השַׁכּוּלה, אינו יודע הכרת-תודה מהי. הוא משוכנע שהכלבה לא נועדה אלא כדי להעניק לו את שפעהּ, ואילו הוא קיים כדי שישרתוהו וימלאו את רצונותיו. ברקע עומדת תורת הגזע שראתה – בעקבות ניטשה – בַּגזע האָרי גזע אדונים הדומה לאריה, או ל"חיה הצהובה" (Die blonde Bestie), ואילו את היהודים סיווגה כ"גזע עבדים". את המנטליות המנוגדת של האריה הגאה ושל הכלב הנאמן תיאר ביאליק ב"מגילת האש" בעת שהנער מבטיח לאהובה האידאלית: "כַּכֶּלֶב אֶרְבַּץ אֵצֶל שׁוּלֵי שִׁמְלָתֵךְ וְאֶשְׁמֹר נִיד עַפְעַפֵּךְ וּמִשְׁלַח אֶצְבָּעֵךְ, אוֹ כַכְּפִיר אֲזַנֵּק אֵלַיִךְ וְאֶסְחָבֵךְ אֶל-אַחַת הַמְּאוּרוֹת...". ביצירה זו מתואר הנער זהוב התלתלים, בן דמותם של "הצעירים" הניטשיאניים, יריבי אחד-העם, השואל בכחש: "הַיִשְׁכַּח הַכְּפִיר שַׁאֲגָתוֹ", אך האיש הפלאי משתיקהו בנזיפה ואומר לו: "הָיָה הַכְּפִיר לְכֶלֶב הַמִּדְבָּר...".


גוטמן, שליווה בציוריו את שירי ביאליק לילדים ואת אגדותיו, הכיר כמובן את האגדה "חלב הלביאה" ואת מכלול היצירה הביאליקאית, אך את ספרו ביאטריצ'ה בנה לאמִתו של דבר מתוך ידיעת-אגב שנתפרסמה בעיתונות הארץ-ישראלית כעשור לפני שחיבר את ספרו. אגב עיון בבלוג של ההיסטוריון רפי מן,12מצאתי כי בעיתון דבר מיום מיום 24.10.1934, עמ' 8, נתפרסמה ידיעה שהולידה כנראה לימים את ספר הילדים שלפנינו. אם נניח שהספר שראה אור בשנת 1943 נכתב במרוצת שנת 1942, הרי שהוא נכתב כשמונה שנים לאחר שנתפרסמה הידיעה העיתונאית הקטנה בעיתון דבר, ממש כמו שהכתובת הפריזאית נשלפה ממעמקי הזיכרון של גיבור הספר ביאטריצ'ה שמונה שנים לאחר שהוא שמע אותה באקראי. ייתכן שגוטמן גזר אותה מן העיתון וטמן אותו במגירה, כמו שגיבור ספרו, השכן עם המצִלתיים, אוסף פתקאות בחדרו. אין ספק שהוא נמנה עם קוראיו של העיתון דבר, שהרי הוא היה מאיירו של העיתון ושל התוספת שלו לילדים שנודעה לימים בשם דבר לילדים:


הֲיִטרוף הכפיר את הכלבה?

גור הארי היה בן 30 יום בשעה שנפרד מעל אמו. מסרו אותו למינקת – לכלבת-ציד רגילה. האם-החורגת קיבלה את בנה האסופי באדיבות. מדוע? משום שלקחו ממנה את כל ששת גורי-הכלבים שילדה, והחלב הרב שנצטבר אצלה העיק והציק. הכלבה וגור-הארי התיידדו. בהיות גור-הארי בן 3 חודשים חדל לינוק והתחיל לאכול בשר. האם החורגת והבן נשארו לגור בכלוב אחד. הם משחקים יחד. אם כי לפעמים מראה הכפיר את ציפורניו.

אין זו מעשייה לילדים או בדותה סתם. בגן-החיות במוסקבה נעשה הניסיון האמור, כדי לבחון אם יחול שינוי באָפיו של האריה בהשפעת חלב הכלבה והחיים אתה בכפיפה אחת.

אחד המומחים הביע דעה, כי בעוד חודשים אחדים יטרוף הכפיר את הכלבה....


ביאטריצ'ה אמנם לא נטרפה, אך נבואתו של נגן המצלתיים (עמ' 61, 81, 103) נתקיימה. גוטמן מראה בספרו כי אותם חוקים תקִפים בעולם החי וב"גן החיות האנושי", ואותם חוקים של "כל דאלים גבר" שקבע דרווין לגבי ההישרדות ביער, חלים גם בכרך המודרני (בדומה לדברי אלתרמן בשירו המוקדם "קונצרט לג'ינטה" המתארים את המציאוּת האוּרבּנית הפריזאית כמקום שבּוֹ נמרים ושאר חַיְתוֹ יער מתרוצצים בג'ונגל הבטון).

ד. היהודי בין אומות העולם

כאשר שומר הגן מראה לגיבורנו את ארזי הלבנון הגבוהים הגדלים בגן, שהובאו אל גן-החיות הפריזאי מן המזרח התיכון, הוא אומר לצייר הצעיר: "עצי ארצך הם, ארזי הלבנון. בשעות הפנאי אתה יכול לשבת בצִלם – ויהא דומה עליך, כאילו אתה יושב בארצך" (עמ' 48). הצעיר מתבונן בעצי הענק נותני-הצֵל ועונה לשומר: "ארצי, חשופה בפני השמש כראש קירח. כזאת היא ארצי עתה!" (עמ' 49).13מדברים אלה נרמזת גם האֶבוֹלוּציה של העמים: הפיניקים, שהיו פעם עם עז וכובש, כבר מזמן ירדו מעל במת ההיסטוריה, וכיום הם כאותם ציפורים ששלד גופן מעיד על זיקתן לשלדי דינוזאורים קדומים שנכחדו לפני עידן ועידנים. גם עם ישראל העתיק שהעניק פעם לעולם את ספר התנ"ך ואת אמונ