רקוויאם למשפחות הגדולות של יהודי הגולה (ב)
עיון בשיר "גלגוליו של מעיל" – תרגומו של אלתרמן לשירה של קדיה מולודובסקי
"אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל" - חלק שני *
פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1781, 12/9/2022
* חלקו הראשון של מאמר זה, הרואה כאן אור לראשונה, פורסם בגיליון 1780 של חדשות בן עזר
ג. אבות ובנים
כאשר אנו קוראים את שירה של קדיה מולודובסקי "אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל" ו/או את תרגומו של אלתרמן "גלגוליו של מעיל" קריאה ליטֶרלית, מתגלה לפנינו לכאורה "סיפור פשוט" על מעיל שעבר במשפחה אחת מילד לילד עד שיום אחד "הצליח" הבֵּן הפרוע להוציאו מן המחזור. ואולם, גם אז אין מדובר בשיר ילדים פשוט וחד-ערכי, אלא כסיפור שניתן לקָראוֹ בשתי קריאות שונות לפחות: אפשר להתבונן בו דרך נקודת התצפית הנאיבית של ההורים שאינם מסוגלים להבין איך מעיל משובח כמו זה שתפר החייט לבנו-בכורו הלך והתרפט משנה לשנה עד שנקרע לגזרים לאחר שנפל לידיו של "מזיק" כִּבנם הצעיר הפוחח. אפשר לחלופין לקרוא את השיר במבט אירוני ולהבין שההורים התמימים אינם מסוגלים להבין שמעיל ששימש חמישה ילדים (וכל אחד השתמש בו שנתיים-שלוש) בעצם הגיע לסוף דרכו וממילא צריך לצאת מן המחזור. סצנת המהומה שמתעוררת במשפחה למראה פּאַנטל (או פרץ) העירום המגיע הביתה בלי מעיל היא סצנה קומית וטרָגית כאחת המעידה על קוצר השגותיהם של החייט ואשתו העושים מהומה רבה על לא מאומה. מאחורי הקלעים מחליפים הסופרת, המתרגם וקוראיהם קריצות-עין אירוניות על חשבון תמימותם של אותם יהודים מן הנוסח הישן שישבו ב"תחום המושב" ותלו את כל יהבם במרומים.
כדי לתאר את שלשלת הדורות ולתת ביטוי לתמורות ולפער הדורות, השתמש אלתרמן במתכונת הפיוט "חד גדיא" שבסוף ההגדה, עם סיום ליל הסדר. שירים מצטברים כאלה מצויים בכל תרבות, אך בתרבות עם ישראל (בעברית, בארמית, ביידיש, בלדינו ובשאר לשונות היהודים) יש להם טעם מיוחד של יציאה מגולה לגאולה. אליהו הכהן הביא שיר עממי במתכונת "חד גדיא", העוסק גם הוא במעיל,17 ועפרה עופר בבלוג "סיפורו של שיר" מיום 17.4.2016 הביאה וריאציות שונות של מתכונת פיוטית זו של "השיר המצטבר" – מנתן אלתרמן ועד אנדה עמיר.18 בספרי רוצי נוצה (2013) כתבתי על טורו של אלתרמן "הגדי מן ההגדה" – שיר שבּוֹ שאל המשורר את השאלה שהעסיקה אותו גם במקומות אחרים: איך מתגבשים מוטיבים, הופכים למיתוס וזוכים לחיי נצח:
סוד נצחיותו של סיפור הגדי מן ההגדה נעוץ אמנם בראש ובראשונה בנושאו הארכיטיפַּלי: יחסי בן ואביו; ואולם לפנינו גם אלגוריה לאומית על יחסי אהבה ונאמנות לאין-קץ בין העָם לבין אביו שבשמַים. האם לפנינו עדות לאמונה תמימה, תרתי משמע? לאו דווקא, דומה שלפנינו ניסיון היסטוריוסופי לבחון את מַהֲלך גורלו של העָם ולתהות על סוד חיי הנצח שלו. [...] השיר "חד גדיא" נדחק לסוף ההגדה, כך עומד הגדי כל הימים ומחכה לתורו. בעיצומם של הימים הנוראים שבהם נכתב שיר זה (הידיעות של כיבוש הונגריה בידי גרמניה הנאצית ותחילתה של "אקציית הילדים" בגטו קובנה), ביקש אלתרמן לעודד את עַמו ולרמוז שסוף כבודו של "הגדי" להגיע, וכי גם אם תתמהמה הגאולה, היא בוא יבוא. למעשה, שיר זה מרמז על סופו של "השוחט" ועל המשֵך הברית הנצחית בין "האב" לבין "הגדי". ובמחשבה שנייה, סיפור זה על אהבת הרועה והגדי הפך לחלק מן האיקונוגרפיה הנוצרית, ולפיכך לפנינו מוטיב החורג מן הסיפור הלאומי אל הסיפור האוניברסלי.19
ולמעשה, כל יצירת קדיה מולודובסקי, המכונסת בספרה פתחו את השער (ובאופן מיוחד שיר הפתיחה של הספר – "עפֿנט דעם טויער"), היא יצירה המגוללת את שלשלת הזהב של מסורת הדורות:
"פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, / עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב :/ אַבָּא / וְאִמָּא, / וְאָח / וְאָחוֹת / וְחָתָן / וְכַלָּה / בְּמִרְכֶּבֶת קַלָּה. // פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, / עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב: / סַבָּא / וְסַבְתָּא, / וְדוֹד / וְדוֹדָה / וּנְכָדִים / וְנִינִים / בְּמִרְכֶּבֶת פְּנִינִים. // פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, / עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב: / אַגָּס / וְתַפּוּחַ, / וּדְבַשׁ לְקִנּוּחַ, / וְרָקִיק צְהַבְהַב / עַל צַלַּחַת זָהָב" (תרגמה מיידיש: פניה ברגשטיין).
גם המעשייה המחורזת על המעיל העובר במשפחה מִדור לדור ומילד לילד יכולה למעשה להתפרש כסיפור אלגוריסטי על שלשלת הדורות ועל יחסי אבות ובנים (יחסי אב ובנו עומדים גם במרכז יצירתו של אלתרמן שירי מכות מצרים מ-1944). אלתרמן תרם בתרגומו למוטיב המאבק הבין-דורי שלושה הֶרמזים (צירופים אָלוּסיביים) רבי-משמעות למען אותם קוראים היודעים להבחין בדקויות הטקסט:
● האחד עולה מן האזכור העקיף של סיפור מאבק הדורות בין רחבעם לאביו שלמה המלך. תיאורו של הבן הבכור ("אַךְ גָּדַל גְּדַלְיָהוּ קֹטֶן, / וְהַמְּעִיל לוֹחֵץ בַּמֹּתֶן") מעוררים את זכר דברי היוהרה והרהב של רחבעם בן שלמה "קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי" (מלכים א, יב, י ). באמצעות תיאור דמותו של הבן הבכור גדליהו – הגדול בגיל והקטן בקומה – הכניס אפוא אלתרמן במרומז את מוטיב המאבק הבין-דורי במשפחה בכלל, ובמשפחה היהודית בפרט. אִזכּוּר דבריו של רחבעם לאחר מות אביו שלמה המלך על שאצבעו הקטנה עבה ממתני אביו וכי הוא עתיד לייסר את העם ולהכביד את העול אף יותר מאביו ("אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים"; מל"א יב, יא) מחזק ומעצים את מוטיב פער הדורות: בסיפור המקראי היועצים הזקֵנים ובעלי ניסיון-החיים מייעצים לרחבעם להקל את נטל המִסים, אך הצעירים מייעצים לו להפגין כוח ולהגדיל את המִסים, ובכך הם מכשילים אותו וגורמים לפילוג הממלכה. תרגומו של אלתרמן רומז אפוא שלא כל גילוי של מתינות שמרנית ראוי לגינוי ולא כל גילוי של מהפכנות זריזת-מתניים ראוי לשבח.
● ההֶרמז השני הכלול בדברים הקשים הנאמרים בגנות הילד פרץ – "הַאֲזִינִי, אֶרֶץ אֶרֶץ, / מֶה עָשָׂה בּוֹ זֶה הַשֶּׁרֶץ!" – מציג פָּרודיה הומוריסטית על דבריו הכאובים של הנביא ישעיהו שבהם האב שבשמים קובל על בניו. הנביא זועק חמס בשם האל ומוכיח בדם לִבּוֹ את הבנים על בגידתם ועל סטייתם מדרך הישר: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו. יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֺן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת-ה' נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיהו א, ב – ד). במעשייה המחורזת שלפנינו בני המשפחה משתמשים במילותיו הרמות של הנביא למטרות יום-יומיות וטריוויאליות. דומה שבאמצעות שרבּוּבהּ של הזעקה הרמה "הַאֲזִינִי, אֶרֶץ אֶרֶץ", העומדת בדיספרופורציה גמורה ומעוררת גיחוך לסיפורו של בגד בָּלוּי שבלאו הכי כבר אמור היה לצאת מן המחזור ולהיזרק לפח, ביקש אלתרמן לרמוז לקוראיו שאין מדובר בסיפור פשוט בעלמא, וכי יחסי אבות ובנים במעשייה שלפנינו מלמדים גם על יחסו של האב שבשמַים עם בניו עלי אדמות.
● ההרמז השלישי דק ביותר, ואופייני לאלתרמן שלמד בדרכו לארץ בבית-ספר הדתי-החרדי "מגן דוד" בקישינב ורכש ידע רב במקורות היהדות: הוא עולה מתוך תיאורו של פרץ החוזר הביתה עירום ועריה, ללא המעיל ששימש את אֶחיו ("פַּעַם פֶּרֶץ, לֹא טִפֵּשׁ – בָּא עֵירֹם, / וּמְעִיל לֹא יֵשׁ…"). המילים "לֹא יֵשׁ" נשמעות כמין אילוץ לשוני מסורבל לצורכי משקל וחריזה, ולא היא. צירוף יחידאי ונדיר זה משולב בוויכוחו של איוב עם רֵעיו ("לֹא יֵשׁ-בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ"; איוב ט, לג). בפרק זה איוב מודה באוזני רעהו בלדד השוחי שאין הוא מאמין בהשגחה העליונה ובאל ששומע את קובלנותיו ("לֹא-אַאֲמִין כִּי-יַאֲזִין קוֹלִי"(. בפרק זה מתלונן איוב שאי אפשר להאמין בשכר ועונש (כי "אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד-רָשָׁע" ואלוהים אדיש לסבלם של תמימי הדרך: "תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה"). איוב אף מתלונן כאן שאין אדם היכול להישפט עם אלוהים, כי "לֹא יֵשׁ-בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ יָשֵׁת יָדוֹ עַל-שְׁנֵינוּ". הצירוף היחידאי "לא יש" (על דרך הארמית "לא אית") שימש כאן את אלתרמן בתרגומו למטרות כפירה והטחה כלפי שמים. לאחר שהעניק כאמור לילדי החייט שמות תאופוריים היוצרים במעשייה המחורזת אווירה של דקסולוגיה (dexology = שירים של שבח ותהילה לבורא עולם), שילב כאן אלתרמן את דברי הכפירה הקשים ביותר המצויה בכל פרקי התנ"ך. מעל הדברים מרחפת השאלה הלא הגויה: האם אפשר להאמין בהשגחה העליונה אם הילדים היהודיים התמימים, שלא עווּ ולא פשעו (הילדים האמתיים, החוץ-ספרותיים, שדמויותיהם הונצחו במעשיות של שלום עליכם, מנדלי מוכר-ספרים, י"ל פרץ, קדיה מולודובסקי וכו') נרצחו כולם מתחת לשמים, מבלי שההשגחה העליונה תגונן על גוזָליה הרכים?
שלושת ההֶרמזים הללו אינם מצויים במקור ביִידיש, ומעידים על כך שאלתרמן, בין שבמתכוון ובין שבאקראי, עיבָּה את נוסח המקור במשמעויות נוספות שאינן מצויים בו. הֶרמזים אלה יצרו בסופו של דבר יצירה עמוקה ומורכבת פי כמה מן המקור, אף התאימו את השיר לרוח הזמן (ארבע-עשרה השנים שחלפו מיום חיבור המעשייה המחורזת ביידיש עד לפרסומה בספר פתחו את השער [1945] התהפך כאמור העולם ונתבע יחס רגשי שונה לעיירה היהודית ולילדיהָ). בשנה שבַּהּ פרסם אלתרמן את תרגומו – שנת 1945 – כתבה קדיה את שירה "אל חנוּן", המבקש מאלוהים שימצא לו "עם בחירה" אחר,20 וייתכן מאוד ששירהּ זה הושפע מטורו של אלתרמן "מכל העמים" הפתח אותו במילים המצמררות: "בִּבְכוֹת יְלָדֵינוּ בְּצֵל גַּרְדֻּמִּים / אֶת חֲמַת הָעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ. / כִּי אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, / אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ [...] וּבִצְעֹד יְלָדֵינוּ אֱלֵי גַּרְדֻּמִּים, / יְלָדִים יְהוּדִים, יְלָדִים חֲכָמִים / הֵם יוֹדְעִים כִּי דָּמָם לֹא נֶחְשַׁב בַּדָּמִים – / הֵם קוֹרְאִים רַק לָאֵם: אַל תַּבִּיטִי!".21
דומה שכבר קדיה מולודובסקי בשירה "אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל" לא הסתפקה במקרה הפרטי ובסיפור הפשוט, אלא הציגה אותם כמטונימיה וכמשל לחיים היהודיים "של פעם". "גלגוליו של מעיל", תרגומו של אלתרמן לשירה של קדיה מולודובסקי, חיזק את המגמה הזאת לאין-שיעור, והפך את היצירה לאלגוריה או למשל על הידלדלות הסמכות הפטרנליסטית, על תהליכי החילון ועזיבת ה"חדר" (תרתי משמע) לטובת ה"טבע" החיצוני בכל משמעיו. על כך כתב חוקר הספרות עידו חברוני: "המעשייה על גלגוליו של המעיל עשויה לשמש משל עגום לדלדולה של המסורת היהודית במרוצת הדורות. בתחילה נמסרת המסורת אחר כבוד מאב לבנו בכורו; זה שוכח לה את חסד נעוריה מיד כשהיא מתחילה להצר את צעדיו; הדורות הבאים נוהגים בה זלזול גובר והולך ומפקירים חלקים מהותיים שלה ככל שנוקף הזמן, וסופה שהיא ננטשת בידי הדור האחרון נטישה המותירה אחריה חלל גדול שכל כולו מין 'חור מול חור'".22
אלתרמן ניצֵל בתרגומו את נטיייתה של קדיה מולודובסקי לשלב ביצירותיה ציטוטים ואָלוּזיות, המעלים הֵדים מן העבר הלאומי, והוסיף עליה תוספות משלו. כך, למשל, בפתח שירה "אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל" ("מעיל מאריג כהה") פונה האני-המסַפּר לקוראיו במילים: "איצטער הײבט זיך אָן די מעשׂה,/ נישט פֿון ציגעלעך קײן װײַסע / נאָר אַ מעשׂה פֿון אַ מאַנטל / פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל" (ובתרגום פָּרַפרזה: "שמעו עתה מעשייה / לא על עז לבנה / אלא מעשייה על מעיל / מאריג כהה"). דברים אלה מעלים כמובן את זכרו של שיר הערש הידוע הפותח במילים "אונטער דעם קינדס וויגעלע / שטייט אַ ווייסע ציגעלע" (ובתרגום פָּרפרזה: "תחת ערישת הילד / עומדת עז לבנה"). כאן לא תסופר אגדה על עז המביאה צימוקים ושקדים לילדי ישראל ההולכים ללמוד ב"חדר". כאן לפנינו סיפור רֵאליסטי בתכלית על ילדים שאין להוריהם כסף לציידם במעדנים טעימים ובמלבושים יפים, ורובם נשארים בבית באין כסף לשכר לימוד.
דברים אלה שבפתח יצירתה של קדיה מולודובסקי מעלים גם את דבריו טוביה החולב, גיבורו הנודע של שלום עליכם, בפתח היצירה הנושאת את שמו: "איך װעל אײַך זאָגן דעם רעכטן אמת: איך אַלײן, װי איר קענט מיך שױן אַביסל, בין נישט קײן מענטש פֿון טרערן. [...] נישט אַ שײנע מעשׂה פֿון אַ ציגעלע אַ װײַסע [...] . נאָר די מעשׂה, װאָס איך װעל דיר דערצײלן, טאַטע, איז מער טרױעריק, װי שײן" (ובתרגום פָּרַפרזה: "ברצוני לספר לך את האמת: אני עצמי, כפי שהספקת להכירני מעט, אינני איש דמעות [...] לא מעשייה יפה על עז לבנה [...] אלא שמה שברצוני לספר לך, אבא, הרבה יותר עצוב מאשר יפה"). קדיה מולודובסקי חיברה כאמור את הערך "שלום עליכם לילדים" באנציקלופדיה ביִידיש, וייתכן שהושפעה מהצגת הדברים. גם האני-המסַפֵּר בשירהּ, כמו טוביה החולב גיבורו של שלום עליכם, לא בא לספר אגדה על עז צחה כשלג, אלא סיפור רֵאליסטי מדמיע עין על מעיל שנתפר מאריג כהה. אלתרמן נסך אלתרמן אלמנטים רבים על יחסי אבות ובנים במעשייה המחורזת של קדיה מולודובסקי באמצעות הֶרמזים מקראיים שאינם מצויים במקור. אלה העצימו מגמות שהיו לטֶנטיות במקור, והעניקו ליצירה המתורגמת עושר ומורכבות, ותלו מעליה קשת רחבה וססגונית ובה גוונים וגוני-גוונים.
ד. חידה בתוך חידה
בשנת 2002 העליתי את ההשערה שתרצה אתר תרגמה של שירהּ של סילביה פלאת' "Poppies in October" ("פרגים באוקטובר"), ואגב מלאכת תרגום החליטה שלא להשלים את התרגום ולכתוב שיר מִשלה – את שירה האחרון "בלדה לאישה". את ההשערה הזאת פרסמתי במאמר "אפילו ענני אוקטובר" משנת 2002 שראה אור במאזנים.23 והנה, כשש שנים לאחר שפורסם מאמרי מצאה נֹגה אלבלך, שסידרה את ארכיון תרצה אתר במרכז קיפּ לחקר הספרות, טיוטה לא גמורה של תרצה אתר ובה תרגום חלקי של השיר "פרגים באוקטובר".24 התברר כי תרצה אתר אכן תרגמה את השיר הזה, ואגב תרגום התחילה לחבר את שירה האחרון "בלדה לאישה". השערתי, שהייתה בתחילה "ירייה באפלה", קיבלה אפוא באמצעות המִמצאים הארכיונאיים את אישושהּ המלא, וכך פתרו מִמצאים אלה כמדומה גם חידה לא פתורה באשר לסופהּ הטרָגי של המשוררת. אפשר שהמילים "הִיא לֹא בְּסֵדֶר / הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב" לא היו מילים בעלמא.
גילוי זה מוליכנו לחידה שספק אם ניתן יהיה אי-פעם להגיע לפתרונה: אחד הדברים האחרונים שכָּתבה המשוררת הבריטית הנודעת סילביה פלאת' בחייה הקצרים הוא ספר ילדים – ספק מקור, ספק תרגום, ספק עיבוד – שיצא לאור בשנת 1996 תחת הכותרת הלא-שגרתית "The it-doesn't-matter-suit" (הספר תורגם לעברית בידי איתן בן-נתן בשם "חליפת-הלא-נורא"). והנה, במעשיית ילדים זו, שנמצאה בין גנזיה של המחַברת שלושים שנה ויותר לאחר מותה, מתגלה מערכת זיקות מפתיעה למעשייה המחורזת של קדיה מולודובסקי "אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל" המוכּר בכותרת "גלגוליו של מעיל" שבתרגום אלתרמן. במעשייה של קדיה מולודובסקי, ששחוק ודמע משמשים בה בערבוביה, "מככּב" מעיל אחד ויחיד, העובר במשפחה יהודית דלה מילד בוגר לאחיו הצעיר, עד שבן-הזקונים השובב יחיאל-פרץ חוזר עם קרע ומוציא את המעיל "כליל השלמות" מן המחזור. האם לשתי היצירות, המסַפרות על מעיל (חליפה אצל סילביה פלאת'), המשמש נושא לשיחה מתמדת בין בניה של משפחה מרובת ילדים, מקור גרמני משותף? בין שפת יִידיש לשפה הגרמנית נמתחו, כידוע, חוטי זיקה רבים, ואוטו פלאת', אביה של סילביה, שנולד בגרמניה, סיפר, מן הסתם, לבתו אגדות וסיפורי ילדים גרמניים, שעליהם התחנך.
מעניין להיווכח, שדווקא סילביה, שבָּזָה למוצאו הגרמני של אביה, ואף נתנה לכך ביטוי בשירה הידוע "אבא" ("Daddie"), חזרה בסוף ימיה אל הרקע הגרמני של ילדותה ושל דפי אגדות נושנים מבית אבא. ספר הילדים שלה מתרחש בעיר כלל לא בלתי מציאותית ששמה וינקלבורג, וגיבוריו נקראים כולם בשמות גרמניים מובהקים: פאול, אמיל, אוטו, ולטר, הוגו, יוהן ומקס הקטן (מעניין להיווכח שבין שמותיהם של שבעת הילדים מסתתר גם השם "אוטו", כשם אביה של המשוררת). העובדה שסִפרה של סילביה פלאת' יצא לפני כשש שנים בתרגום לגרמנית (תחת הכותרת "Max Nix"), ואיש לא בא וטען כי העלילה מבוססת על יצירה מוּכּרת, שעלילתה שאוּלה מתוך קנייני הספרות הגרמנית, או מן הפולקלור הגרמני, מפחיתה כמדומה מהסיכויים למצוא מקור גרמני משותף, סמוי מן העין. אף-על-פי-כן, אפשרות כזאת אינה בלתי אפשרית ועדיין טעונה בדיקה מקפת.
כאן משתרבב לענייננו "הקשר הישראלי". טד יוּז ניהל באותה עת פרשת אהבים עם אסיה גוטמן-וֶ'וִיל, ישראלית-לשעבר, ידידתה של סילביה פלאת', שיָּרשה לימים את מקומה והייתה לבת זוגו הקבועה של המשורר הבריטי החשוב. הייתכן שאסיה, שגדלה והתחנכה בארץ, הביאה לידיעתם של בני הזוג יוּז את עלילת "גלגוליו של מעיל", שישראלים רבים הכירו אז בתרגומו משובב-הנפש של נתן אלתרמן?
הסופרת אידה צורית-מגד חושבת שמעטים הם הסיכויים שסילביה פלאת' שמעה על הסיפור מפי אסיה גוטמן. היא הכירה היטב את אסיה (שאף היא כסילביה התאבדה, כידוע), והעלתה זיכרונות מתקופת הֶכֵּרות זו בממוּאר שאותו פרסמה במאזנים לפני שנים רבות. לדבריה, אסיה גוטמן, למרות שנודעה לימים כמי שתרגמה לאנגלית משירי יהודה עמיחי, לא הייתה מעורבת מעורבות של ממש בתרבות הישראלית והעברית, או בתרבות עם ישראל. כבת לאם לא יהודייה, היא נשלחה ללמוד במיסיון, ומִטענה התרבותי היה שונה בתכלית מִשל רוב בני גילה, שגדלו בארץ בסוף תקופת היישוב וראשית תקופת המדינה. איך הגיע אפוא סיפור "חד גדיא" על "המעיל" שעבר מילד לילד לפתחם של סילביה וטד?
אפשרות אחרת לפתרון התעלומה מסתמנת מכיווּן בלתי צפוי בעליל: מפי ידידתה, המשוררת הבריטית רות פיינלייט, שהייתה מיודדת אף היא עם סילביה פלאת' ועם טד יוּז, נודע לאידה צורית, שיוּז גילה עניין מיוחד בשירי איציק מאנגר ובסיפורי באשוויס-זינגר, אף התפלא שאין רות פיינלייט, היהודייה, מכירה את פניני הספרות של בני עמהּ. ייתכן שדווקא בתיווכו של טד יוּז הגיעה סילביה פלאת' גם לשירה הסיפורי של קדיה מולודובסקי. ותמיהה גוררת תמיהה: מדוע סילביה, שהתביישה במוצאו הגרמני של אביה, חזרה בסוף ימיה דווקא למוטיבים ולסיפורים בעלי רקע גרמני? שמא הובילוה הרהוריה האובדניים להרהורים על אביה המת ולהתקרבות לעולמו ולתרבותו? האם למעשייה של קדיה מולודובסקי ולמעשייה של סילביה פלאת' יש מקור גרמני משותף שעדיין לא נחשף? דרך הרוח מי יֵדע.
הערות:
18. "הגדי מן ההגדה", דבר ("הטור השביעי"), י"ד בניסן תש"ד, 7 באפריל 1944, עמ' 2. חתום: נתן א. חזר ונדפס בשינוי נוסח קל בהטור השביעי (תש"ח), עמ' 368 – 369. ראו בספרי רוצי רוצה: אלתרמן בעקבות אירועי הזמן, תל-אביב 2013, עמ' 23 – 25.
19. לדברי אמיר שומרוני, חוקר יצירתה של קדיה מולודובסקי, חמישה מתרגמים טעו שגיאה פטלית כשתרגמו את השיר הזה, ורק פרופ' קתרין הלרשטיין שתרגמה את השיר לאנגלית חשפה את הטעות ותרגמה את השיר כהלכה. ראו מאמרה של קתרין הלרשטיין. "תגובת משוררת יידיש באמריקה – קדיה מולודובסקי – אל נוכח השואה, חוליות (בעריכת שלום לוריא), חוברת 3, אביב 1996, עמ' 235 - 253. ראו גם תרגומו של מנחם פרי לשיר "אל חנון" באתר "הספריה החדשה". https://www.newlibrary.co.il/page_17750. ראו בהרחבה: שומרוני, אמיר (איסוף, ביאורים ואחרית דבר; ערך: אברהם נוברשטרן). לילות חשון: שירים – קדיה מולודובסקי, תל-אביב 2017.
20. בעיתון הארץ, מיום 27.11.1942.
21. עידו חברוני, "הסיפור שאינו נגמר", http://www.biupress.co.il/files/200782.pdf.
22. "אפילו ענני אוקטובר" – שירי פרֵדה מן החיים: תרצה אתר בעקבות סילביה פלאת'" (מאזנים, גיל' 76, 2002, עמ' 35 – 39).
23. ראו: נגה אלבלך "פרגים וחבצלות להלוויה שלי", הארץ מיום 12.6.2008.
נספח א' – השיר במקור ביידיש
אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל
בײַ אַ שנײַדער אין קאָמאָרע / פֿול מיט קינדער, קײַן עין הרע / קינדער פּיצעלעך װי מאָן / שטײט אַ װיגל אױבן־אָן. // איצטער הײבט זיך אָן די מעשׂה,/ נישט פֿון ציגעלעך קײן װײַסע / נאָר אַ מעשׂה פֿון אַ מאַנטל / פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל.// האָט מען אױפֿגענײט אַ מאַנטל / פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל פֿאַרן עלטסטן בחור שמואל / ער זאָל קענען גײן אין שול. // גײט אים שמואליק יאָרן דרײַ / איז דער מאַנטל שפּאָגל נײַ, / גײט אים שמואליק נאָך אַ יאָר / איז דער מאַנטל שענער גאָר. // אײן מאָל שמואליק טוט אים אָן / איז דער מאַנטל קורץ אין סטאָן. // װערט אַ טומל אין קאָמאָרע׃ / נאַ דיר גאָר אַ נײַע צרה! / שמואליק טוט דעם מאַנטל אָן / איז דער מאַנטל קורץ אין סטאָן. // נו, איז מילא / טוט שױן אָן דעם מאַנטל בײלע. // גײט אים בײלע יאָרן דרײַ / איז דער מאַנטל שפּאָגל נײַ, / גײט אים בײלע נאָך אַ יאָר / איז דער מאַנטל שענער גאָר. // אײן מאָל בײלע טוט אַ שפּײַ / פּלאַצט אין מאַנטל נעטלעך דרײַ. // װערט אַ טומל אין קאָמאָרע׃ / נאַ דיר גאָר אַ נײַע צרה! / טאָמער בײלע גיט אַ שפּײַ / פּלאַצט אין מאַנטל נעטלעך דרײַ? // װאָס זשע קען דאָ זײַן דער מער? / גײט אין מאַנטל יאָסל בער. / גײט ער אין אים יאָרן דרײַ / איז דער מאַנטל שפּאָגל נײַ. / גײט ער אין אים נאָך אַ יאָר, / איז דער מאַנטל שענער גאָר. // אײן מאָל פֿאַלט ער אַױף די טרעפּלעך / און אַ סוף צו אַלע קנעפּלעך. // װערט אַ טומל אין קאָמאָרע׃ / נאַ דיר גאָר אַ נײַע צרה! / גײן און פֿאַלן אױף די טרעפּלעך / און פֿאַרלירן אַלע קנעפּלעך? // און עס פּסקנט דאָס געזינדל׃ / זאָל שױן גײן אין מאַנטל הינדל. // גײט אים הינדל יאָרן דרײַ / איז דער מאַנטל שפּאָגל נײַ, / גײט זי אין אים נאָך אַ יאָר / פֿעלט דעם מאַנטל נישט קײן האָר. // אײן מאָל װערט אַ גרױסער טומל, / אַלע שטײען אין אַ רומל, / הינדל כליפּעט אױפֿן בעט / האָט אָנגעװאָרן אַ מאַנקעט. // שרײַען אַלע, אַלע, אַלע׃ / דאָס איז דאָס אַ מױד אַ כּלה, / ליגט און כליפּעט אױפֿן בעט! / װי פֿאַרלירט מען אַ מאַנקעט? // האָט שױן אָנגעטאָן דעם מאַנטל / איצט דער ייִנגסטער בחור פּאַנטל. // פּאַנטל, פּאַנטל, אַי איז דאָס אַ בחורעץ / חבֿרט זיך מיט הינט און קעץ, / יאָגט זיך נאָך נאָך יעדער װאָגן, / שלאָגט זיך, װערט אַלײן געשלאָגן, // מיאַוקעט, פֿײַפֿט און שרײַט און בילט / און די מאַמע לאַכט און שילט. // האָט שױן אָנגעטאָן דעם מאַנטל / איצט אָט דער-אָ תּכשיט פּאַנטל. // האָט ער באַלד דעם ערשטן טאָג / אָפּגעפֿליקט אַ גאַנצן ראָג, / און אױף מאָרגן אין דער פֿרי / אױסגעהאַקט אַ לאָך אין קני./ און דעם זעלבן טאָג פֿאַרנאַכט, / אָן אַ קאָלנער אים געבראַכט, / מיט צװײ לעכער גרױס װי אױגן / אין די בײדע עלנבױגן. // װערט אַ טומל אַ געשרײ, / אַך און אָך און װינד און װײ! / אַזאַ מאַנטל, אַזאַ מאַנטל / פֿאַלט אַרײַן צום תּכשיט פּאַנטל. // אײן מאָל פּאַנטל איז ניט פֿױל, / קומט צולױפֿן נאַקעט, הױל, / שרײַען אַלע פֿאַראַמאָל, / אַלע, אַלע אין אײן קול׃ // תּכשיט, שגץ, פֿלעדערמױז, / װאו דער מאַנטל זאָג נאָר אױס! //ענטפֿערט זײ דער װאױלער יונג / מיט אַזאַ-אַָ שאַרפֿע צונג׃ / כ׳האָב פֿון אים דעם רעכטן לאַץ /אָפּגעשענקט דער שװאַרצער קאַץ, / און דערנאָך דעם לינקן לאַץ / אָפּגעשענקט דער װײַסער קאַץ. / און די רעשטע, לאָך אױף לאָך, / ט׳אָנקומען די צװײטע װאָך. // װערט אַ טומל אַ געשרײ׃ / אַך און אָך און װינד און װײ / אַזאַ מאַנטל, אַזאַ מאַנטל / פֿאַלט אַרײַן צום תּכשיט פּאַנטל!
נספח ב' – השיר בתרגומו של אלתרמן
גלגוליו של מעיל
הַחַיָּט עוֹסֵק בְּחַיִט / וִילָדִים לוֹ מְלֹא הַבַּיִת / חַיִל רַב, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, / וְתִינוֹק בְּחֵיק הָאֵם.// כָּאן הַמַּעֲשֶׂה נִפְתָּח / לֹא בִּגְדִּי לָבָן וְצַח. / מַעֲשֵׂה בִּמְעִיל שֶׁל חֹרֶף / בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף. // הוֹי תָּפְרוּ מְעִיל שֶׁל חֹרֶף/ בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף,/ לַבָּחוּר גְּדַלְיָהוּ גּוּץ / שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חַם בַּחוּץ. // רָץ גְּדַלְיָהוּ בּוֹ שְׁנָתַיִם, / וְהַמְּעִיל – זְהָב פַּרְוַיִם! / עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ / עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ. / אַךְ גָּדַל גְּדַלְיָהוּ קֹטֶן, / וְהַמְּעִיל לוֹחֵץ בַּמֹּתֶן. // קָם יָרִיד בַּבַּיִת: מַה פֹּה? / אֵיזוֹ מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?! / קְצָת גָּדַל גְּדַלְיָהוּ קֹטֶן, / וְהַמְּעִיל לוֹחֵץ בַּמֹּתֶן! / מָה עוֹשִׂים? חֲסַל! אֵין עֵזֶר! / רָץ בַּמְּעִיל שְׁמַרְיָהוּ לֵיְזֶר. // רָץ בּוֹ לֵיְזֶרְקֶה שְׁנָתַיִם, / וְהַמְּעִיל – זְהַב פַּרְוַיִם! / עוֹד שָׁנָה, הַמְּעִיל כְּאִלּוּ / עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ. / פַּעַם הוּא הֵרִים יָדַיִם – / נִתְפַּקְּעוּ הַשַּׁרְווּלַיִם! // קָם יָרִיד בַּבַּיִת: מַה פֹּה? / אֵיזוֹ מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?! / לֵיְזֶרְקֶה הֵרִים יָדַיִם / וְהַקֵּץ לַשַּׁרְווּלַיִם! / מָה עוֹשִׂים? נוּ, מֵילָא, מֵילָא, / שֶׁבַּמְּעִיל תָּרוּץ כְּבָר בֵּילָה.// בֵּילָה רָצָה בּוֹ שְׁנָתַיִם, / וְהַמְּעִיל – זְהַב פַּרְוַיִם! / עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ. / פַּעַם בֵּילָה מִתְכּוֹפֶפֶת… / הַבִּטְנָה, הוֹי, מִתְעוֹפֶפֶת! // קָם יָרִיד בַּבַּיִת: מַה פֹּה? / אֵיזוֹ מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?! / בֵּילָה רֶגַע מִתְכּוֹפֶפֶת – הַבִּטְנָה כְּבָר מִתְעוֹפֶפֶת! / וּפוֹסֶקֶת הַחֶבְרַיָּה: / שֶׁבַּמְּעִיל תָּרוּץ כְּבָר חַיָּה! // חַיָּה רָצָה בּוֹ שְׁנָתַיִם, / וְהַמְּעִיל – זְהַב פַּרְוַיִם! / עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ / עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ. / וּפִתְאֹם, אֵימָה וָפַחַד, / חַיָּה בָּאָה מִתְיַפַּחַת, / בִּדְמָעוֹת עַל הָרִיסִים – / הִיא אִבְּדָה אֶת הַכִּיסִים! // רוֹעֲמִים כֻּלָּם כָּרַעַם: / חַיָּה, תִּתְבַּיְּשִׁי הַפַּעַם! / מַה זֶּה? אֵיךְ זֶה כָּךְ עוֹשִׂים? / אֵיךְ זֶה מְאַבְּדִים כִּיסִים? // אֶת הַמְּעִיל בְּדֶרֶךְ-אֶרֶץ / אָז לָבַשׁ יְחִיאֵל פֶּרֶץ.// פֶּרֶץ, פֶּרֶץ, זֶהוּ לֵץ! / מְטַפֵּס מֵעֵץ לְעֵץ, / מְחַלֵּל בַּחֲלִילִים / לִכְלָבִים וַחֲתוּלִים, / וּמַרְגִּיז אֶת הַבְּרִיּוֹת / וּמְקַבֵּל מַכּוֹת טְרִיּוֹת, / מְיַלֵּל, שׁוֹרֵק, נוֹבֵחַ, / בְּקִצּוּר – בָּחוּר שָׂמֵחַ.// נוּ, וּבְכֵן, בְּדֶרֶךְ-אֶרֶץ / אֶת הַמְּעִיל לָבַשׁ לוֹ פֶּרֶץ. // וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם בִּשְׁתַּיִם / הוּא תָּלַשׁ אֶת הַשּׁוּלַיִם / וּבְשָׁעָה חָמֵשׁ בְּעֵרֶךְ / חֹר גָּדוֹל נָקַב בַּבֶּרֶךְ. / וּבָרֶגַע הָאַחֲרוֹן הֱבִיאוֹ בְּלִי צַוָּארוֹן / וְסִדֵּר בּוֹ חוֹר מוּל חוֹר, / מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר! // מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד, / רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד: / אֵיזֶה בֶּגֶד לְתִפְאֶרֶת, / אֵיזֶה מִן מְעִיל-אַדֶּרֶת! / הַאֲזִינִי, אֶרֶץ אֶרֶץ, / מֶה עָשָׂה בּוֹ זֶה הַשֶּׁרֶץ! // פַּעַם פֶּרֶץ, לֹא טִפֵּשׁ – בָּא עֵירֹם, / וּמְעִיל לֹא יֵשׁ… / מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד, / רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד: / פֶּרֶץ! תַּיִשׁ! סְיָח! כַּרְכַּשְׁתָּא! / אֵי הַמְּעִיל אֲשֶׁר לָבַשְׁתָּ? // אָז עָנָה לָהֶם הַנַּעַר / בְּלָשׁוֹן חַדָּה כַּתַּעַר: צַד יָמִין / אֲנִי מָסַרְתִּי לֶחָתוּל אֲשֶׁר זָכַרְתִּי, / חֵלֶק שְׂמֹאל אֲנִי שָׁלַחְתִּי / לֶחָתוּל אֲשֶׁר שָׁכַחְתִּי. / וְהַיֶּתֶר – חוֹר מוּל חוֹר – / תְּקַבְּלוּ לְפִי הַתּוֹר.
* חלקו הראשון של מאמר זה, הרואה כאן אור לראשונה, פורסם בגיליון 1780 של חדשות בן עזר