רקוויאם למשפחות הגדולות של יהודי הגולה (א)
עודכן: 13 בספט׳ 2022
עיון בשיר "גלגוליו של מעיל" – תרגומו של אלתרמן לשירה של קדיה מולודובסקי "אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל" - חלק ראשון *
פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1780, 8/9/2022
* חלקו השני של מאמר זה, הרואה כאן אור לראשונה, התפרסם בגיליון 1781 של חדשות בן עזר.
א. תמונות מן ה"שטעטל"
שיר הילדים של קדיה מולודובסקי "אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל" ("מעיל מאריג כהה", ובתרגומו של נתן אלתרמן "גלגוליו של מעיל") הוא שיר ילדים טרָגי-קומי הכלול באסוּפּות שונות של שירי ילדים ונוער.1 הקוראים הצעירים אוהבים את השיר הפּוֹפּוּלרי הזה וזוכרים אותו על-פה בעיקר בזכות הפזמון החוזר ההוּמוֹריסטי שלו ("רָץ גְּדַלְיָהוּ [או אחד מאֶחיו או אחיותיו הצעירים ממנו] בּוֹ שְׁנָתַיִם, / וְהַמְּעִיל – זְהָב פַּרְוַיִם! / עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ / עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ") וכן בזכות סיומו המבדח ("וְהַיֶּתֶר – חוֹר מוּל חוֹר / תְּקַבְּלוּ לְפִי הַתּוֹר"). הצדדים המעציבים של השיר (אלה הקשורים באומללוּתה של המשפחה היהודית "ברוכת הילדים" הכלואה באין-מוצָא במעגל העוני) זרים בדרך-כלל לעולמם של הילדים בימינו.
השיר פורסם בפעם הראשונה בקובץ המעשיות המחורזות של קדיה מולודובסקה "מעשה'לעך" (ורשה 1931) ובפעם השנייה בעיתון הילדים ביִידיש "גרינינקע ביימעלעך" שיצא בווילנה בספטמבר 1933. כותרתו של עיתון הילדים שימשה כעין מחוַות הוקרה לשיר-הילדים של ביאליק "אוּנטער די גרינינקע ביימעלך", ששינה את פני ספרות הילדים ביִידיש והכניס לתוכה רוח קלה ונעימה (חרף המצב הסוציאלי הקשה המתואר בו). זמן לא רב לאחר הופעת היצירה בעיתון "גרינינקע ביימעלעך", תרגמה אותו פנינה הילפרין, אִמו של המשורר יונתן רטוש, ופרסמה אותו תחת הכותרת "יָקטן" במוסף לילדים של העיתון "דבר".2
קדיה מולודובסקי הייתה תלמידה בסמינר למורות ולגננות שניהלו פנינה ויחיאל הלפרין בוורשה ואחר-כך בתל-אביב. המורה והמנהלת הבכירה לא ציינה שאין השיר "יָקטן" אלא תרגום מילולי למדיי של המעשייה המחורזת שחיברה תלמידתה הצעירה. היא רשמה מתחת לכותרת את המילים "עפ"י קדיה מולודובסקי" כאילו מדובר בעיבוד המשכתב את המקור ומוסיף עליו תוספת כלשהי. ולא היא. לאמִתו של דבר לפנינו תרגום מילולי, שהסטייה המשמעותית ביותר שלו מן המקור מתבטאת בשינוי שמו של הבן השובב ל"יָקטן". בן צעיר זה קיבל בתרגומה של הילפרין שם החורז בכינויים "קטן" ו"בכור שטן" (בעקבות תיאוריו של הגיבור הזעיר בשיר הילדים הביאליקאי "קטינא כָּלבו").
מאיירו הקבוע של המוסף לילדים של "דבר" (ואחר-כך של העיתון "דבר לילדים" שהתחיל לצאת ב-1936 במנותק מן העיתון למבוגרים) היה הצייר נחום גוטמן, שליווה את השיר באיורים של אֵם גלותית עדויה בשביס ושל ילד גלותי הלובש מעיל הגדול מכפי מידותיו. נחום גוטמן הבין אל נכון שבמרכז השיר מתוארת מציאוּת טיפוסית לתחום המושב היהודי, וכי שיר כזה הוא שיר מזרח-אירופי שאי אפשר לשַׁנות את טיבו בעזרת החלפת שם גלותי בשם עברי, כמקובל בספרות הילדים המתורגמת של אותם ימים. את ציוריו צייר בסגנון ה"שטעטל", ולא ערך בהם מודרניזציה כלשהי.
בשנים שבהן פורסמו שיר זה ותרגומיו3 היה העולם היהודי נתון במנוסת בהלה חסרת תקדים, שעלתה בממדיה אפילו על גירוש ספרד. בימי המלחמה והמהפכה חָרבה העיירה היהודית, ותושביה התפזרו ברחבי העולם: מיעוטם עלה ארצה ורובם נדד מערבה והיגר לאמריקה הצפונית והדרומית. היו בהם שבחרו להישאר באירופה, אך להתיישב בערים ובכרכּים. כידוע, לאחר נפילת הצארות הרוסית נפרצו גבולות "תחום המושב", ויהודים בברית המועצות ובפולין העצמאית הורשו להתיישב בערים הגדולות. ההֶתֵּר יצר גל גדול של הגירה מן ה"שטעטל" אל העיר והתאפיין בתהליכי אוּרבּניזציה מהירים. באותן עיירות יהודיות ספורות שתושביהן לא עֲזבוּן כליל נותרו רק בתי-כנסת ובתי-מדרש אחדים, ריקים מאדם, וקומץ של ישישים שהתקשו ליטול לידם את התרמיל והמקל כדי לכונן חיים חדשים במקום חדש.
בשנת 1945, בעת שתרגם אלתרמן את שירה של קדיה מולודובסקי ופִרסמוֹ, כבר נשתנו כל הנסיבות מקצה אל קצה. היהודים המעטים שנשארו בעיירות גדולות שלא חרבו עד היסוד, הומתו בידי ה"אַיְינְזַצְגְרוּפֶּן" [בגרמנית Einsatzgruppen], "קבוצות המשימה" של הצבא הגרמני., שנשלחו לחסל יהודים או להעבירם למחנות הריכוז שהוסבו במרוצת הזמן למחנות ההשמדה. ה"שטעטל" נשאר בספרות עם ישראל כמין יד-זיכרון לכל אותה מציאוּת מזרח אירופית שוקקת חיים שהייתה טיפוסית ליהודי פולין, אוקראינה, ליטא, רומניה ומולדובה (לרבות בֶּלָרוּס, מחוז הולדתו של נתן אלתרמן) אך עברה כבר ובָטלה מן העולם.
אלתרמן תִּרגם אפוא את שירה של קדיה מולודובסקי ב-1945 אחרי ככלות הכול, בתום מלחמת העולם השנייה ולאחר שנודעו כבר תוצאותיה המחרידות. במקביל, באותו זמן ממש, בחורף 1945, פִּרסם המשורר את טורו "מִכתב של מנחם מנדל",4 המתאר בשחוק ובדמע, בסגנונו של שלום עליכם, על הוויית החיים הגדולה ששקקה פעם חיים ואיננה עוד: "שֵׁינָה שֵׁינְדְל שֶׁלִּי, יוֹרֵד שֶׁלֶג לָבָן. / אֵין אָדָם. כֻּלָּם תַּמּוּ. הָבִינִי. / טוּבְיָה מֵת / וּמֵת מוּטָל בֶּן פֵּיסִי הַחַזָּן. / מֵת הָאִישׁ הַיָּקָר הַדּוֹד פִּינִי.// וְעַל שֶׁלֶג נָח סְטֶמְפֶּנְיוּ, קָט וְיָחֵף, / וְכֻלּוֹ כְּמֵאָז מָלֵא חֵן עוֹד. / אַךְ אִלֵּם הַכִּנּוֹר. לֹא נִגּוּן הוּא רוֹעֵף / יַעַן אֵין לוֹ לְמִי לְנַגֵּן עוֹד".
בטורו זה של אלתרמן גיבורי הספרות, הם ולא הניצולים המעטים, מסַפרים על גורל יהודי אירופה, דוברי יידיש, כי האנשים שקראו את יצירות שלום עליכם והתענגו עליהן נשמדו ברוּבּם מתחת לשמים. גיבוריו הנצחיים של שלום עליכם קורמים אפוא עור וגידים ויוצאים מבין דפי הספר, כי הם השרידים שנותרו בעולם להעיד על העבר. בסגנון הקטלוגי ה"יבש" שבּוֹ נהגו אחרי המלחמה לדווח בכינוסי Landsmannschaft וב"מדור לחיפוש קרובים" מדווח שירו של אלתרמן על המתים: "טוּבְיָה מֵת / וּמֵת מוֹטְל בֶּן פֵּיסִי הַחַזָּן. / מֵת הָאִישׁ הַיָּקָר הַדּוֹד פִּינִי". אחרי החוּרבּן הסופי של העיירה היהודית, בימי מלחמת העולם השנייה, נותרו רק יצירות הספרות וגיבוריהן להעיד על אותה הוויה יהודית גדולה בת אלף שנה שהייתה ואיננה.
גיבורי הספרות הם היחידים שנותרו להעיד על המתים, אך למרבה הזוועה גם הגיבורים הנצחיים של הספרות מוצגים בשירו של אלתרמן כמתים. אפילו גופת הילד סטמפניו נחה בשלג, ומעידה בלי מילים על מיליון ורבע ילדים יהודים שנרצחו בשואה, באין עין רואה ובאין אוזן שומעת. ולמעשה, עוד בעיצומה של המלחמה, חיבר את המעשייה האלגורית המחורזת לילדים "האפרוח העשירי" (1943) המגוללת אף היא בשחוק ובדמע את גורלה של משפחה מרובת ילדים ויראת-שמים מתחום המושב היוצאת בחג לבית-הכנסת ושוכחת בבית את ה"ילד" העשירי. ילד זה, שעדיין לא בקע מהביצה, חושב לעצמו: "אֲנִי אָבוּד... / פֹּה אֶחְיֶה וּפֹה אָמוּת".5
אין תמהּ, שאלתרמן – משורר לאומי שהִרהר על גורל בני עמו ועל גורל הילדים היהודיים שנרצחו אף בטרם נודע ברבים מספרם – ראה בתרגום שירה של קדיה מולודובסקי ב-1945 הזדמנות להשמיע תפילת אשכבה למציאוּת הדלה, אך מלאת האנרגיה ותנופת החיים, שפָּסה מן העולם. השיר המתורגם "גלגוליו של מעיל", כמו המקור ביִידיש, מתאר את חייהם של יהודי תחום המושב שגידלו משפחות "ברוכות ילדים", ותלו להוותם את כל יהבם בהשגחה העליונה. הוא מתאר את חייו הדלים של חייט יהודי שילדיו לעולם לא יזכו בבגד ראוי, מחמת עוניו. עם זאת, אין מדובר בסיפור עצוב, אלא בסיפור מלא שׂחוק ומשובה על אנשים מלאי ויטליוּת הנתונים בתנועה מתמדת ואשר מעולם לא התלוננו על דלותם.
כמי שיכול היה להתרשם מתבונתה של המחַבּרת ומיכולתה להתבונן בתופעה בשחוק ובדמע, לא ייפלא שאלתרמן החליט שהיא, ולא משורר אחר זולתה, תיקח לידיה את תרגום יצירתו "שמחת עניים" ליידיש.6 גם יצירתו של אלתרמן, הגם שחוברה בפתח שנות המלחמה ושימשה לימים כעין "סידור תפילה" של לוחמי דור המאבק על עצמאות ישראל, נכתבה כרקוויאם על קהילות ישראל בגולה, שגורלן נגזר, וגם היא מבוססת על אותה מציאוּת דוּאלית המכוּנה בכינוי האוקסימורוני "אַ לוּסטיגע דלוּת" ("דלות עליזה" או "דלות שמֵחה"; ובמילים אחרות: "שמחת עניים").
ב. שמות הילדים במקור ובתרגום
במרכז המעשייה המחורזת של קדיה מולודובסקי מוצגת "תמונה קבוצתית" של משפחה יהודית מתחתית הסולם החברתי, עשירה בצאצאים אך וענייה באמצעים. הסנדלרים והחייטים (ולהבדיל, המלמדים) נמנו כידוע עם עניי העיירה, שחיו חיי דחק ומצוקה. לא לחינם נקבעו פתגמים עממיים ז'נריים מבודחים כדוגמת "אַלע שוסטערס גייען בּאָרוועס" ("כל הסנדלרים הולכים יחפים") או "צווישן אַלע שוסטערס איז דער בעסטער שנײַדער יאָסל דער סטאָליער" ("בין כל הסנדלרים החייט הטוב ביותר הוא יוס'ל הנגר").
יש הטוענים כי ביטוי העגה "תפרן" כמילה נרדפת ל"עני מרוד" מקורה בערבית, ויש הטוענים שמקורו במעמדם הדל של החייטים בעיירה היהודית שבמזרח אירופה, שבגדיהם ובגדי ילדיהם הבְּלויים עברו מִדור לדור וכיסיהם ריקים. ידועים סיפורים כגון "החייט המכושף" של שלום עליכם או "ברל החייט" של י"ל פרץ, המתארים את בעלי המלאכה היהודיים הרעבים ללחם. יש להניח שקדיה מולודובסקי שחיברה את הערך "שלום עליכם לילדים" באנציקלופדיה ביידיש,7 הושפעה גם מסיפורו של שלום עליכם "אַ פֿאַרשטערטער פסח" ["פסח מורחב"] שבּוֹ מתנגשים שני אינטרסים מנוגדים: הנער רוצה לִזכּוֹת במערכת בגדים חדשה ומחמיאה, ואילו אִמו מזמינה לו בגדים גדולים מכפי מידתו שישמשוהו גם בשנה הבאה ואולי גם בעוד שנתיים.
האֵם דורשת מהחייט שהבגד יהיה ארוך יותר ורחב יותר ואצל הסנדלר ר' גדליה היא מבקשת עוד חתיכת עור, עד שלבסוף הבֵּן המאוכזב מן הבגדים החדשים פורץ בבכי מר והוריו מאשימים אותו בכפיות תודה. הדלות המנוּולת, רומז שלום עליכם באחדים מסיפורי הילדוּת שלו, גורמת לכך שכולם צודקים וכולם טועים. גרוע מזה, כולם עלובים ונעלבים: הבן יצטרף לשולחן-החג בפנים עגומות ובבגד חסר-נוי, ואילו הוריו שלא אִפשרו לו להיראות במיטבו יאשימוהו על שהוא מפֵר את שמחת החג.
מן הפרוזה עבר הנושא של החייט היהודי העני (המלביש את ילדי ישראל אך לא את ילדיו) אל השירה הכמו-עממית, ומכאן שירים כדוגמת "אַ שניידערל" ["חייט קטון"] של יצחק קצנלסון,8 או שירו של מרדכי געווירטיג "אָרעמע שנײַדערלעך" ["החייטים העניים"], ובו פזמון חוזר המלמד על המצוקה הכלכלית והצרכים המרובים של משפחת החייט המצוי.9 לסוּגה עממית זה שייכים גם המונולוגים הדרמטיים "מפי העם" של ביאליק, כדוגמת "יונה החייט" ו"תקוות עני" ("הרהורי המלמד"), שבהם משובצים לשם סימולציה של לשון הדיבור הֶבּראיזמים רבים שחזרו מן היִידיש אל העברית עם מטען עודף (כגון "במחילה" ו"חלילה", "ברוך השם" ו"ריבונו של עולם", "שיחיה" ו"כביכול"). מכל השירים הללו עולה תמונה דומה: תמורה דלה על עבודה מרובה, צרכים מרובים שהולכים וגדלים ככל שהמשפחה מרובת הילדים הולכת ומתרחבת מִשנה לשנה. בכל השירים הללו מתואר מצב אבּסוּרדלי שלפיו החייט תופר בגדים חדשים לכל העולם, אך בני ביתו מְהַלכים בבגדים משומשים ומהוהים העשויים טלאי-על-גבי-טלאי.
לעניוּת דעתי, נתן אלתרמן שגורלו של עם ישראל עמד לנגד עיניו ביצירתו לסוּגיהָ ולתקופותיה גם כאשר שִׁיווה לה לפעמים חזוּת אוניברסלית וקוסמופוליטית, לא יכול היה לתרגם ב-1945 שיר כדוגמת שירה של קדיה מולודובסקי על ילדי החייט והמעיל העובר במשפחה מילד לילד מבלי להרהר על גורלם של כל אותם ילדים יהודיים מלאי-חיים שפתיל חייהם קופד בטרם עת. לחייט העני לא העניקה המשוררת שם, ואף לא לאשתו, אך כל אחד מילדיהם נזכר כאן בשמו, או בכפל-שמותיו (כנהוג במזרח אירופה). ילדים אלה מדלת העם הם-הם גיבוריה האמִתיים של המעשייה, כי הטרגדיה היהודית הנצחית גבתה מהם את המחיר הגבוה ביותר וקיפּדה את פתיל חייהם בעודם באביב ימיהם.
טעו לדעתי אלה ששיערו שתרגומו של אלתרמן העניק לילדי החייט שמות עבריים כדי להתאימם לנורמה התרבותית ששלטה בספרות המתורגמת של "תקופת היישוב", שדרשה מן המתרגמים להמיר את השמות הגלותיים בעבריים.10 האמת היא שהמקור והתרגום שניהם גלותיים בתכלית ואין בתרגום שום סימן של מודרניזציה: בשירה של קדיה מולודובסקה יש שני שמות עבריים בתצורה מזרח אירופית (שמוליק, יוסל) ובנוסח המתורגם של אלתרמן לא נפקד מקומו של השם הגלותי "בֶּלָה" (כשם אִמו של המשורר). גם השמות העבריים המשולבים בתרגומו של אלתרמן (גדליהו, לייזר-אליעזר, שמריהו או יחיאל) אינם עולים בקנה אחד עם ההנחה שהמתרגם ביקש להעניק לגיבוריו הילדים שמות שיתאימו לנורמה התרגומית הקונטמפורנית שהמליצה על שימוש בשמות המוּכּרים לילדי ארץ-ישראל.
לבָּנים שבֵּין ילדי הבית העניק המתרגם שמות המתאימים לבניהָ של משפחה גלותית דלה והמופיעים בפתגמי-עם ביידיש כשמותיהם של אביונים וקבצנים, כגון המימרה האֶפּיגרמטית המחורזת: "עס גרילצט די גריל / ביים קבצן רב עזריאל" ("מצרצר הצרצר / אצל הקבצן ר' עזריאל").11 שמות גלותיים כמו "עזריאל", "פלטיאל", "ירחמיאל" וכד' מייצגים בפתגמים אלה את האביון היהודי ירא-השמיים, המצפה לעזרה ממרומים, ועל כן אינו מתכנן את הילוּדה לפי יכולתו הכלכלית, אלא משאיר את עתידו ואת עתיד ילדיו ביד הגורל, בחינת "הכול בידי שמים".
ובמאמר מוסגר: לימים חיבר אלתרמן בסוף שנות החמישים את פזמונו "אליפלט" (כדי לסייע לבתו ששירתה אז בלהקת גייסות השריון) השיר נסב סביב סיפורו הטרָגי של טיפוס אנטי-הֶרוֹאי והֶרואי גם יחד שהשליך את חייו מנגד כדי להציל את רֵעיו בשדה הקרב. גיבור זה אינו נושא שם ישראלי טיפוסי של לוחם מלוחמי תש"ח (כגון "אורי", "עוזי", או "עמיחי"). אלתרמן העניק לו את השם "אליפלט" (בדומה לשם "פלטיאל", ששימש בפתגמי יידיש גלותיים שם-נרדף לאותם "שלימזלים" אביונים המצפים לרחמי האל). השם "אליפלט" שימש גם בספרות ישראל בגולה לתיאורו של אביון וביש-גדא כבסיפורו של אליפלט העגלון, גיבורה של הפואמה של יל"ג "אשקא דרִספק". אלתרמן, שהחזיק בספרייתו ספרים של פתגמי עם ביידיש, נהג אפוא להשתמש בשיריו באותם פתגמים המתארים את הדלות היהודית הגלותית שחרוזיהם משַׁווים להם עליצות מדמיעת-עין, מרירה-מתוקה, וכלל לא ניסה להתאים את השמות לטעמם של ילדי הארץ בהבינו שניסיון כזה הוא חסר תוחלת.
בתרגומו של אלתרמן לכל הבָּנים בבית נתן אביהם החייט שמות תֵּאוֹפוֹריים, כלומר, שמות המהללים את אלוהים ומרוממים את שמו ואת גדולתו ("גדליהו", "שמריהו", לייזרק'ה [שאינו אלא "אליעזר"], ואפילו פרץ ה"שייגץ" הפרוע נקרא לאמִתו של דבר "יחיאל-פרץ"). משמע, בעל המלאכה העני במעשייה המחורזת שלפנינו מאמין באמונה גמורה בהשגחה העליונה ובסיעתא דשמיא, ומשוכנע שמה שהיה הוא שיהיה. הוא סמוך ובטוח שגם בניו אחדיו יהיו מ"שומרי שלוּמי אמוני ישראל", ימשיכו את שושלת הדורות באמונה שלֵמה וההשגחה העליונה תחלצם מכל צרה. נזכיר בהקשר זה כי שלום עליכם כינה בשם "כתריאלים" (אף הוא שם תאופורי) את העניים בני העיירה הספרותית "כתריאליבקה" השמחים בחלקם ולעולם אינם משמיעים דברי חוצפה או הטחה כלפי שמיא.
מאחורי הקלעים עומדים המשוררת והמתרגם ונדים בראשם לתמימותו של החייט העני, שילדיו לבושי קרעים, והוא אינו תופס את האמת הפשוטה: שרק בכוח עמלו, ולא בציפייה למתנות שמים, הוא יוכל לתת להם פת לחם, נעליים ובגדים. נזכיר בהקשר זה כי בשירו לילדים "שיר העבודה והמלאכה" השמיע ביאליק את מה שעלול להישמע ליהודים מאמינים כדברי הכפירה: "לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? / לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!". שלא כצפוי אין שיר בִּרכת-המזון של ביאליק מודה לבורא עולם על החסדים שהוא משפיע על ברואיו, אלא רומז לקוראיו הצעירים, מבלי לומר זאת גלויות ומפורשות, שאם אין האדם עמֵל לפרנסתו, אלא יושב ומצפה לחסדי שמים, סופו שיישאר בחוסר כול.
את השמות התאופוריים העניק אלתרמן ב"גלגוליו של מעיל" לַבָּנים בלבד, שהרי הם-הם נושאי הגחלת של הקיום היהודי הגלותי, המתבטא בלימוד ובתפילה (המילה ביידיש "שוּל" שבנוסח המקור משותפת לבית-ספר ולבית-כנסת), בעוד שהבָּנות אינן חייבות במצווֹת כל עיקר: לאחת מבנות המשפחה – ל"בֶּלה" – השאיר המתרגם את השם שניתן לה במקור, ואילו לבת המכוּנה במקור "הינדה" (איילה) העניק את השם הוויטלי "חיה" (עדוּת לכך ששימר את השמות הנהוגים בגולה, ולא חיפש שמות ארץ-ישראליים מודרניים).
כאמור, אין כאן לדעתי שום עדוּת לניסיון או לכוונה כלשהם של המתרגם להתאים את השמות לטעמם של ילדי הארץ. להפך, התמונה נשארת מתחילתה ועד סופה תמונה מזרח-אירופית כבמקור, וכל השמות שבתרגומו של אלתרמן הם לאמִתו של דבר שמות גלותיים מובהקים. היטיבה להבין זאת ולאפיין זאת המבקרת שרה גלוזמן, שנמנתה כמו קדיה מולודובסקי עם תלמידותיהם של יחיאל ופנינה הלפרין. זו שיבחה את התרגום העברי של שירי קדיה מולודובסקה עם הופעתו ב-1945, ותהתה אם "יקרב הספר את אורה ויגאל שבשדות ישראל אל חיה וביילה ואל פרץ ולייזר שבפרוורי ערים בגלות".12
אלתרמן, שבחר לתרגם לעברית את שירה של קדיה מולודובסקי בתום מלחמת העולם השנייה, העמיד באמצעות תרגום זה משנת כעין גל-עד למציאוּת היהודית שחָרבה ותפילת אשכבה לילדים הרבים שהיו פזורים בהּ ללא חשבון וללא תכנון כאותם גרגירי הפרג המפוזרים על חלת-שבת ("קינדער פּיצעלעך װי מאָן", כלומר "ילדים קטנטנים כמו גרגירי פרג", בנוסח המקור). במעשייה של קדיה מולודובסקי המשפחה מַפנה אצבע מאשימה כלפי פַּאַנטל-פרץ ה"שייגץ", שקרע את המעיל ואת המסֶכֶת, אך דומה שהמשוררת, ובעקבותיה גם המתרגם, הִפנו כאן במרומז אצבע מאשימה כלפי האב הביולוגי המוליד ילדים מבלי שייקח בחשבון את מצבו העלוב וכלפי האב שבשמים שאינו מחשיב את ברואיו הקטנים ואינו מגֵן עליהם מפני הקור והסערה ומפני שאר מוראות החיים.
*
במקור שביִידיש אין אפוא לשמות הילדים משמעות טעונת ברמזים משמעותיים, פרט לשני שמות: שמו של הבן הבכור (שמואל-שמואליק) וזה של הבן הצעיר (פּאַנטל). השם שמואל החורז אצל קדיה מולודובסקי במילה "שוּל" (בית ספר, בית כנסת) מתאים לילד יהודי למדן הנשלח למקום תורה ("פֿאַרן עלטסטן בחור שמואל / ער זאָל קענען גײן אין שול"; ובתרגום פרפרזה: "בשביל 'הבחור' הבכור שמואל / כדי שיוכל ללכת ל"מקום לימוד" [או ל"מקום תפילה"]). שמואל הבכור, כמו שמואל הנביא שאִמו הביאתהו אל עלי הכהן הגדול והכינה לו מעיל ("וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה"; שמ"א ב, יט) הוא היחיד שזוכה לכך שאביו יזַכּהו בבגד שנתפר במיוחד בעבורו.
גלגוליו של המעיל שהכינה חנה, אשת אלקנה, לבנהּ האהוב, שאותו ילדה אחרי שנות עקרות ממושכות, מלַווים את הנביא כל חייו, והקרע שקרע שאול המלך במעיל של המנהיג הדתי מצביע על "קו התפר" בין הדורות ומנבא את קריעת הממלכה משאול ומבניו. ובמאמר מוסגר: גם ביאליק, בבואו לתאר ילד יהודי הנשלח אל ה"חדר" בסיפורו "ספיח", בחר להעניק לו את השם שמואל-שמואליק; ובפואמה "המתמיד", המתארת את גורלו של הלמדן העברי החי תחת מרותו של ראש ה"ישיבה", שילב המשורר רמיזות רבות לסיפורו של הנער שמואל שהוקדש לעבוד את ה' במשכנו של עֵלי הכוהן הגדול.
השם פּאַנטל שהעניקה קדיה מולודובסקי לבן הפוחח הוא השם היחיד במשפחתו של החייט שאיננו שם יהודי. לדברי שמעונה פוגל (ראו הערה 9), שם זה נקשר ל"פַּאן" שמשמעו בפולנית "אדון", וכי למרבה האירוניה, שמו של הילד הפוחח חורז ב"מאַנטל" (מעיל), שאותו הוא עתיד להוציא מן המחזור. השערה זו פותחת פתח למחשבה שחרף שמרנותה הרבה של המשפחה, אותות הזמן ניכּרים בה. מתחוללים בה שינויים הדרגתיים, פרי השפעה מערבית: הבֵּן הצעיר כבר אינו נושא שם תאופורי של "עבד ה'", אלא שם של אחד מבני "גזע האדונים" (ניטשה תיאר את היהודים כבני "גזע העבדים" ואת הגויים ההֶלניסטים כבני הגזע העליון, האוחזים ב"מוּסר האדונים").
ואִם משפחת החייט אינה אלא משל למציאוּת היהודית בכללה, הרי שעם כניסתו של פּאַנטל לתמונה מורגשת אווירה של פריצוּת, חילוּן והתבוללות הקורעת את כל חוטי החוקים השמרניים של "רחוב היהודים" ומקרבת את בני המשפחה לשכניהם ה"גויים". מעניין שבשנת 1931, כשיצא בפעם הראשונה ספרה של קדיה מולודובסקי "מעשהלעך" ובו המעשייה על המעיל, יצא בווילנה קובץ מעשיות לילדים בשם "מעשהלעך" מאת לייבּ-לאון באסיין, ובאחת מהן מככבים הגיבורים "פינטל" ו"הינטל".
ומכּיווּן שונה: אם אכן ביקשה המחַבּרת להעניק שם אוּרבּני (עירוני ומתורבת) ל"שייגץ" היהודי הקטן – הרי שהשם "פּאַנטל" – ספק שֵׁם אמִתי ספק כינוי חיבה, מאדיר ומזלזל כאחד, שניתן במשפחה לילדם החריג – כשם המבטא אדנוּת ועידון של "גבירים", עומד בניגוד אירוני ואוקסימורוני להתנהגותו הפרועה ולסגנונו הבוטה של הנער. קונדס זה מתואר כמי ששורק לבעלי החיים וכמי שיוצר בבית אווירת תַּבהלה קודחת, וייתכן שקדיה מולודובסקי יצקה בו גם מתכונותיו של האֵל ההלניסטי פַּאן (Pan), אֵל הרועים והעדרים, ששמו הוליד את המילה "פַּאניקה". דמותו מצטיירת במיתולוגיה היוונית כדמות שׂעירה ועירומה, מבדחת ופרועה, שחציה התחתון הוא תיש וחציה העליון אדם. כזכור, פַּאן הוא יצור שֵׁדי ומקורנן, הצופֵר במאגדת חלילים עשויה מקני-סוף, וצפירותיו מעוררות בהלה בקרב אנשים ובעלי חיים. האם עלתה דמותו על דעתו של אלתרמן בעת שתיאר בתרגומו את פרץ – בן דמותו המעורטלת של פאנטל – כלץ ה"מְטַפֵּס מֵעֵץ לְעֵץ, / מְחַלֵּל בַּחֲלִילִים / [...] מְיַלֵּל, שׁוֹרֵק, נוֹבֵחַ" וכמי שבני משפחתו מכנים אותו "תיש"? האם דמותו עטויית הפרווה של פַּאן הולידה אצלו את ההברקה המילולית "וְהַמְּעִיל – זְהָב פַּרְוַיִם!"13 – המאגדת באמצעות המאגיה של הלשון את הצירוף המקראי העתיק המציין את הזהב המובחר ביותר ששימש לבניין בית המקדש (דבה"י ב', ג, ו) ואת התחדיש המודרני "פרווה" פרי-המצאתו אליעזר בן-יהודה?
*
גם אלתרמן כִּיוון זרקור מיוחד כלפי שמותיהם של הבן הבכור והצעיר, כשם שעשתה המחַבּרת. לבן הבכור העניק המתרגם את השם האוקסימורוני המבדח "גדליהו גוץ". ייתכן שהושפע משירו הכמו-עממי של יצחק קצנלסון הפותח במילים "בּין איך מיר אַ שנייַדערל, / רופֿט מען מיך רב גאָדל" ("הנני חייט קטן / לי קוראים ר' גודל"), היוצר ניגוד הומוריסטי בין קטנותו של החייט לבין גדלוּת שמו. בכל מקרה, אלתרמן כִּיוון בלי ספק לניגודי הקוטן והגודל, שהרי בהמשך תרגומו כתב "אַךְ גָּדַל גְּדַלְיָהוּ קֹטֶן, / וְהַמְּעִיל לוֹחֵץ בַּמֹּתֶן". המילה "קוטן" (ולא "אצבע" או "זרת", או כל מילה אחרת) נבחרה בשל קרבתה ל"קטן", ניגודם של ה"גדול" ושל ה"אגודל" המתאימים לשם "גדליהו" ("קוטן" = אצבע קטנה, כבפסוק "קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי"; מלכים א, יב, י).
כדי להבין את הבחירה בשם "פרץ" שהוענק כאן לבן הצעיר (שם החורז בכינוי "שייגץ" שבמקור ביִידיש ובכינוי "שרץ" שבתרגום) כדאי להתבונן במאמרו המוקדם של אלתרמן "סער ופרץ",14 שדבריו נקשרים לשורות רבות משורות השירים של "כוכבים בחוץ" ועשויים לתת להם פירוש חדש, בלתי צפוי. אלתרמן הֶאֱניש כאן את החדש ופנה אל התאומים "סער ופרץ" כאל שני קונדסים פרחחיים, המצליחים להעלות חיוך אפילו על פניו הנובלים של הספרן, הרציני אף יותר מן הספרים שמסביבבו:
סער ופרץ. עוברי אורח נצחיים. [...] הספרות פותחת לקראתם את כל החלונות בבואם לנטות בדברי־ ימיה את קרקסם הגדול והנודד. קול פטישים וכינור וצהלת סוסים וצליפת שוט ממלאים את הכיכר הסחרחרה מזכרונות נעורים. כלי־הזמר עוברים בעיר, ולא רק הילדים רצים אחריהם. גם בעלי־בתים ומזכירי מוסדות ועסקני־ציבור שולחים ראשיהם החוצה. אפילו הספרן הנובל, הרציני יותר מן הספרים, נעור ומחייך. [...] סער ופרץ – לא פלא הוא אם הספרות העברית, אשר מאות שנים רצופות של דממה גדולה ואפס־מעשה עמדו עליה כסיוט, לא שׂבעה ולא תשבע עוד עת רבה את חגי המוּלתכם הקצרים. [...] בסלעה אתם מטפסים בצפרניים ושן וכל טפח נכבש – שלכם הוא. והזמן הזה – זמנכם.
אלתרמן נטל כאן את שמה של התנועה הספרותית הגרמנית "Sturm und Drang" ")סער ופרץ") שהביאה אִתה שינויים רדיקליים בתרבות הקלסיציסטית של זמנהּ, והפכו לשם-נרדף למהפכנות אישית ורגשית היוצאת נגד גילוייה של כל קונבנציה שנשחקה והתייבשה. במשתמע, הוא העניק את השם הדינמי הזה לתנועתם של חבריו בקריית ספר העברית, בני "אסכולת שלונסקי", שפרצו את גבולות הישָׁן ביקשו לנער ממנו את אבק הדורות כדי להביא לספרות העברית אווירה חדשה ואידֵאלים חדשים.15
אך בכך לא סגי: אלתרמן נתן כאן את השם "פרץ" דווקא לבן הצעיר, ולא לבן הבכור (פֶּרץ המקראי פָּרץ ראשון מרחם אִמו ועיכב את אָחיו-תאומו זרח). פרא-אדם זה, שהצליח להוציא את המעיל מן המחזור, איננו בן-זקונים אפילו, שהרי למן הבית הראשון של השיר למֵד הקורא כי אֵם המשפחה מנענעת תינוק בחיקה וכי יש לה תינוק נוסף בערישה. בשם "פרץ" הפגין אלתרמן גם את נפלאות השורש העברי, שיש לו, אגב שִׂיכּוּל אותיותיו, שורשים אחים כמו צפ"ר. פרץ בתרגומו של אלתרמן מחלל (צופֵר) בחלילים ומכוּנה "תיש" ("צְפִיר עִזים"), המכוּנה במקורות גם "צעיר" (לפי הפסוק "וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם"; ירמיה יד, ג). יוצא אפוא שאצל אלתרמן הבן הבכור והרציני גדליהו-גוץ הוא גם גדול וגם קטן, ואחיו הפוחח פרץ הוא גם "תיש" וגם "צעיר" (ובמילים אחרות, בזכות נפלאות השפה העברית התיש העברי הוא גם זקן וגם צעיר).
משחקי לשון דומים בנושא התיש-הצפיר כלולים בשירו של אלתרמן מכל התקופות. כך, למשל, בשיר "גשם ושמש" שבספר התֵּבה המזמרת – ספר שיריו של אלתרמן לילדים – מתואר תיש עקשן, הסולד מחידושים, שלידו חולפת זִקִּית זריזה המחליפה את צבעיה בלי הרף. התיש הזקן עם זקנו הלבן מייצג את השמרנות המוֹנוֹ-כרומטית הקופאת על שמריה, בעוד שהזִקית הזריזה והססגונית מייצגת כמובן את האקספרימנטליזם התזזיתי של התקופה המודרניסטית.
התיש האלתרמני, המטיף מים וההוגה בכובד ראש, דומה בשיר זה למורה זקֵן, המטיף תורה לתלמידיו והוגה בספרו יומם וליל? האם לפנינו משורר מן הנוסח הישן, מזִקני "הצעירים" של ימים עברו, הכותב כתיבה מיושנת ומימית, שמורגשים בה סימני המאמץ והטורח וריח פלגי הזיעה? האם לפנינו פוליטיקאי מזדקן, הדבֵק במוסכמות שכבר אבד עליהן כלח? האם לפנינו יהודי גלותי ודתי, ממחזיקי נושנות, בעל זקן היורד על פי מידותיו, ההוגה בתורתו יומם ולילה? ומכיווּן אחר: אפשר שלפנינו אִזכּור אישי, ספק אירוני ספק נוסטלגי, של שיר הילדים הישן-נושן "יש לנו תיש". שיר זה הוא כידוע פרי עטו של יצחק אלתרמן, אבי המשורר, שהיה גם מורה ומחנך וגם משורר ילדים מן הנוסח הישָׁן שכבר עבר מן העולם. השיר הושר בגני הילדים שנים ארוכות לאחר מות מחברו, ובעת היכתב "גשם ושמש" כבר היה לו "זקָן" ארוך כשל תיש. אלתרמן מעמת כאן כמדומה את השירה ה"תלמונית" של העבר (של אביו ושל יחיאל הלפרין) עם שירתם המודרניסטית של דור הבנים (נתן אלתרמן, יונתן רטוש). ולפנינו גם מבט אוטו-אירוני: לא חלפו אלא שנות דור מהסתלקותם של צמד השותפים יצחק אלתרמן ויחיאל הלפרין מזירת הספרות העברית, וכבר נחשבת שירת בניהם "הצעירים" שירה שמרנית ו"תלמונית" (המילה "תלמוני" היא תחדיש של רטוש למילה "קונפורמיסטי") בעיני דור המשוררים החדש, משורריו הצעירים של "דור המדינה".
ואכן, בשיר הילדים "הישיש התשיש" ("ספר התֵּבה המזמרת") מתוארים בסגנון קריקטורי עלילותיו של אב ישיש קטן קומה ועקשן, בעל זקנקן לבן כשל תיש, השולט בבניו הענקים ביד רמה. ייתכן שאלתרמן תיאר כאן בעקיפין את יחסו עם אביו, איש החינוך הקפסן, שהיה גם הוא משורר עברי, אך נודע בזכות "יצירת המופת" המגוחכת "יש לנו תיש" (האב קטן קומה, ואילו בנו הגיע להֶשֵּׂגים בעלי ממדים גיגנטיים). ייתכן שמתוארים כאן בעקיפין ובהומור יחסיו של בן-גוריון קטן הקומה עם "בניו" אשר כּוּנוּ "צעירי בן-גוריון". כך או אחרת, בשיר שלפנינו מוצג אב תקיף, שאינו מתבטל בפני בניו האדירים, אלא צועק עליהם בָּחֳרי-אף ומלמדם מוּסר הַשׂכּל: "הָהּ, לֹא עֵת הִיא לַחְמֹד לָצוֹן! / עֵת לִזְעֹם וְלִקְצֹף שֶׁצֶף-קֶצֶף / כִּי מָלְאוּ צְעִירֵי הַצֹּאן / יָהֳרָה וּמְשׁוּגוֹת וָחֶצֶף. // וְהָיָה אִם מִפֶּרֶק לְפֶרֶק / לֹא אַלְעִיט אוֹתָם קְצָת דֶּרֶךְ-אֶרֶץ / עִם פִּלְפֵּל וְחַרְדָּל וְחַזֶּרֶת יַחְדָּו / לֹא יִהְיֶה / עֲלֵיהֶם / מוֹרָא אָב!". ברקע הדברים מהדהד "גדיים שהפכו תיישים", במתואר במסכת ברכות: "אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים והם שגרונו אצלך וכן אמרו לנו לכו ואמרו לו בשמנו אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנידוי" (ברכות סג, ע"א).16
הערות
כגון באסופה מילה טובה – עברית לכיתה ג' (1), מט"ח, תל-אביב 2014, עמ' 63 – 66.
דבר מיום 9 בפברואר 1934. באותו הגיליון שבּוֹ פרסם עגנון את סיפורו "הפרוטה". את הכינוי "בכור שטן" לילד קטן יכולה הייתה פנינה הלפרין למצוא בשיר-הילדים של ביאליק "קטינא כלבו", ואילו בשם "יקטן" טמונה לדברי אליהו הכהן כוונה אידאולוגית: יקטן היה בנו של עבר ונכדו של שלח – כולם בני שם. בנה של פנינה הלפרין, יונתן רטוש, מייסד "תנועת העברים", אימץ את השם "שלח", סבו של יקטן. פרטים רבים על התרגומים מצויים ברשימתה של עינת אמיתי, "מי המציא את קדיה מולודובסקי בעברית?", יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים, מיום 2.5.2011. בין תרגומה של פנינה הלפרין (דבר מיום 9 בפברואר 1934) לבין תרגומו של אלתרמן (בספר פתחו את השער, תל-אביב 1945) הופיע גם תרגומו של שמשון מלצר "יגיל והמעיל" (דבר לילדים מרץ 1937). פרטים רבים על התרגומים מצויים כאמור ברשימתה של עינת אמיתי, "מי המציא את קדיה מולודובסקי בעברית?" (ראו הערה 2 לעיל). ראו גם: בן-יהודה, הדר. "על 'גלגוליו של מעיל'", "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, פברואר 2019.
דבר, מיום כ"ד באדר תש"ה; 9.3.1945.
ראו על שיר זה בספרי תבת הזמרה חוזרת: על שירי הילדים של נתן אלתרמן, תל-אביב 2005, עמ' 71 – 89.
לפי ד"ר נגה רובין, https://blog.nli.org.il/kadya_molodowsky/
מאָלאָדאָווסקי, קאַדיע. "שלום עליכם פֿאַר קינדער", ליטעראַרישע בלעטער, נײַנטער באַנד (1933(, עמ' 825.
"בין איך מיר אַ שנייַדערל, / רופֿט מען מיך רב גאָדל: / צי איך מיר אַזוי אַרייַן / אַ פֿאָדעם אין אַ נאָדל" [ובתרגום פרפרזה: "הנני חייט קטן / לי קוראים ר' גדי (גודל), / האם כך אני משחיל / חוט לתוך המחט"].
נוסח הפזמון החוזר: "זיצט אַ שנײַדערל, נײט און נײט / פֿאַר די גבֿירימלעך בגדים, / לעבט אין דחקות, אין גרױס אָרעמקײט, / די קינדער נעבעך נאַקעט אָדם" [ובתרגום פרפרזה: "יושב חייט קטון, תופר ותופר / בגדים בעבור הגבירים/ חי בדחקות, בעוני גדול / הטף עירום לגמרי"]. דומה שאלתרמן הושפע מפזמון ("זיצט אַ שנײַדערל, נײט און נײט") זה בעת ששם בפי התופרת בפזמונו "צריך לצלצל פעמיים" את המילים "תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת".
ראו במאמרה של חוקרת ספרות הילדים ד"ר שמעונה פוגל "בין אלתרמן לקדיה – גלגולו של מעיל", עיונים בספרות ילדים, גיליון 21 (תשע"ב), וכן בהרצאת "זום" של אתר נתן אלתרמן מיום 24.8.2020. שמעונה פוגל שיערה שאלתרמן "לא רצה לקשר את התרגום לאווירה הגלותית ולכן שינה אותם, בהתאם לנורמה" של תקופת היישוב שנהגה להמיר שמות גלותיים בשמות עבריים ישראליים. לדעתי, ההנחה שהשיר הותאם לילדי הארץ אינה מתיישבת עם היידישיזמים וההבראיזמים ביידיש המשולבים בתרגום (מילים כמו "יריד" במובן "המולה", "בריות" במובן "אנשים", "שרץ" במובן "שייגץ"). גם המילה "חבריא" המוצגת במאמרה של שמעונה פוגל כמילה המציינת את דור הפלמ"ח משמשת כאן למעשה שם-נרדף למילה "חברֶ'ה" מן היידיש כבשירו הקל של אלתרמן "חבריא בקריית ספר" (מחברות אלתרמן, ג, עמ' 28 – 29): "אַבָּא אָיִן, אִמָּא אָיִן, / חַג לַנֶּפֶשׁ! מִי יִגְעַר בָּהּ? / […] רְצוּעָה וָגַעַר אָיִן / הִשְׁתּוֹלֵלוּ חֶבְרֶה-לֵצִים". בנושא התאמת היצירה הגלותית לקורא העברי ראו גם מאמרה של מיכל חכם, "הבית שבגולה והגולה שבבית", בתוך: גלויות ישראליות: מולדת וגלות בשיח הישראלי, בעריכת עופר שיף, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע 2015, עמ' 83 – 121.
נחום סטאָטשקאָוו, דער אוצר פֿון דער יִידישער שפּראַך, ניו-יורק 1950, סימן 498.
שרה גלוזמן, "פתחו את השער", דבר מיום 14.6.1946.
המילה זהב מופיעה בתנ"ך 339 פעמים, רובם בהקשר של בניית המשכן והמקדש. התלמוד (יומא מד ע"ב; שם מה ע"א) מציין שבעה סוגי זהב שהם: זהב, זהב טוב, זהב אופיר, זהב מופז, זהב שחוט, זהב סגור וזהב פַּרוַים. נזכיר בהקשר זה שאת שירו "העלמה" פתח אלתרמן במילים: "דֹּם טָוְתָה הָעַלְמָה בַּפֶּלֶךְ / חוּט שָׁנִי כְּרִמּוֹן שָׁחוּט". הצירוף "רִמּוֹן שָׁחוּט" מעלה את תמונת הרימון המבוקע, אך הצירוף "זהב שחוט", שהוא זהב בגוון אדום, מזכיר שרימון הזהב שייך לבגדי הכהונה במקדש. כך כרך אלתרמן באמצעות "המאגיה של המילים" את המילים החורזות "חוט", "מלכוּת" ו"שחוט" (על שלל משמעיה של המילה "שחוט").
"סער ופרץ", מחברות לספרות, בעריכת י' זמורה, תל־אביב, שבט ת"ש (ינואר 1940).
את שמו של זרח, הבן המתון יותר מבין בניהם התאומים של יהודה ותמר, העניק אלתרמן לילד ביצירתו לילדים האפרוח העשירי (1943).
גם בשירה ה"קנונית" שלו עשה אלתרמן שימוש במשחקי מילים וירטואוזיים הקשורים בתיש-צפיר-שעיר. כך, למשל, בשיר "בית ישן ויונים" (כוכבים בחוץ) נעשה שימוש מחוכם בצירוף המקראי "צעיר רודם" (תהלים סח, כח-כח), שפירושו: צעיר הרודה במשועבדיו. צירוף זה היה בספרות העברית החדשה, תוך הוצאת המקרא מידי פשוטו, שם נרדף לצעיר חולמני ורדום, השקוע בהזיות. "בֵּית-אֶבֶן רוֹדֵם. / בְּגַנְּךָ הַשָּׂעִיר / תְּיָשֵׁי עֲנָנִים הִתְחַכְּכוּ לְשָׂבְעָם" וכו'. כל משמעיהם של "השעיר" ו"הצעיר" (גם המילה "צעיר" פירושה "תיש", "צפיר") מתפקדים כאן אפוא בסדר אסוציאטיבי, פרוע כביכול, תוך הפעלת נפלאות "המאגיה של הלשון".
* חלקו השני של מאמר זה, הרואה כאן אור לראשונה, התפרסם בגיליון 1781 של חדשות בן עזר.