עשור באפור?
פורסם: מאזנים ס"ד/6-7 פברואר-מרס 1990
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
תשובתי על משאל זה תתמקד בסיפורת של העשור, כי בה ניתן לאתר בקלות יחסית זיקה אל המציאות (אף שגם השירה משקפת את אותות הזמן, אם ישירות, כבשירת המחאה, ואם בעקיפין ובדרכים סמויות מן העין). למרות שבדרך-כלל אין הספרות משקפת ישירות את החיים, היא אף כידוע אינה מנותקת מהם, גם כאשר המציאות החוץ-ספרותית מבצבצת מתוכה בדרך מטאפורית או מטונימית נפתלת, המכסה יותר משהיא מגלה. מכל מקום, הספרות של שנות השמונים טרם הספיקה, כמובן, לעכל ולעבד את האירועים הגדולים של סוף העשור, במזרח אירופה ואצלנו, ומהדהד ממנה הלוך-רוח של עשור "אפור" ו"משעמם" למדי של טרם התמורה הגדולה. אם הייתי צריכה לבחור בדמות בה"א הידיעה של העשור האחרון בסיפורת העברית, הייתי בוחרת בדמותו של של מולכו - פקיד ממשלה אפור, שהוא תמצית הבינוניות בכל תחום - בבואה של חיינו חסרי התמורה והחסד בעשור האחרון.
רומאן על דמות אפורה אינו חייב להיות רומאן אפור: בהרצאה על 'מולכו' באוניברסיטה העברית טענתי, ולאו דווקא על דרך ההפלגה, כי מולכו הוא האנטי-גיבור ההרואי והמעניין ביותר שידעה הספרות העברית מאז יצחק קומר גיבור 'תמול שלשום'. לפעמים קורותיו של מולכו הן באמת על גבול הטריוויאלי ונדמה לקורא שלכאורה דבר אינו מתרחש לפעמים, קורותיו הן על גבול הגרוטסקה והאבסורד - ואז גיבורנו חסר-התשוקה נתקף בתזזית דון ז'ואנית ונוסע עם "נשותיו" אל מעבר לים. גם האופרה הצבעונית והאקסטרווגנטית, שמולכו נמשך אליה, ספק מתוך עניין אמיתי ספק מתוך שהוא נגרר אחר עולמה של אשתו ה"ייקית", עומדת בניגוד גרוטסקי לאישיות הדהויה והבלתי-הרואית שלו. יש בו אם כן ברומאן גם אפרוריות וגם צבעוניות רבה, יש בו גם ראליזם וגם מטא-ריאליזם, וזוהי כמדומה "נוסחת הפלא" של רבים מספרי העשור. גם גיבור 'לדעת אשה' של עמוס עוז הוא גימלאי, שחייו עוברים עליו בשיעמום אפרורי למדי, אך ברקע מרחף עברו הביטחוני ההרואי, שעליו אין אנו יודעים הרבה, ואף הוא משקף את חיינו בעשור האחרון, גם אם בראי עקום.
הגיבור של הסיפורת העברית בשנות השמונים - מאז גיבורי 'באמצע הרומאן' של חנוך ברטוב ו'סוף דבר' של יעקב שבתאי - הוא הישראלי המזדקן, וזאת לא רק משום שרוב הסופרים הנחשבים במקומותינו הגיעו כבר לגיל העמידה ואף עברו אותו, אלא משום שדמות זו היא בבואה למצבנו הקולקטיבי בשנים האחרונות - מצב של התרפטות ושל חרדה קיומית (התאלמנותם של רבים מגיבורי הסיפורת של השנים האחרונות היא גם מטאפורה לחרדה של אובדן הבית והמולדת, בחינת "אלמן ישראל"). גם פריחתו של הז'אנר הבלשי אופיינית לתקופות של היעדר הנהגה, והיא ממלאת משאלה כמוסה לאישיות כריזמטית שתטיל סדר במציאות ותתקן את כל העוולות. אגב התעוררותן של חרדות אלה, חזרה הספרות במעין "הצתה מאוחרת" אל השואה, אל הווי הפליטים של שנות הקמת המדינה, אל ימי המעברות וקליטת העלייה ממזרח וממערב, אל האם היהודייה הפולנייה ואל הייקים - גזע הולך ונעלם מן הנוף התרבותי שלנו. דמות הערבי זכתה בספרות של העשור ליחס מעוגל, הבז למוסכמות ולסטיריאוטיפים. במקביל, נעלמה מן הספרות דמות הלוחם ההרואי, האדולסצנטי והתמים. את מקום הגבורה וההקרבה ירש מוטיב השיגעון, כמוטיב ראשי - והוא בבואה הן למצבו הקיומי של הפרט והן לדיוקן הקולקטיבי. עמליה כהנא-כרמון ('למעלה במונטיפר') כתבה רומאן פמיניסטי מצועף בשבעה צעיפים.
האופציה של ספרות מינימליסטית לא הניבה לפי שעה פירות רבים. במקומה, אנו עדים בעשור האחרון לנטייתם של סופרים רבים לפנות אל הז'אנרים האנציקלופדיים, רחבי-היריעה, כדוגמת 'מאה שנים של בדידות': בנימין תמוז ב'רקוויאם לנעמן' וב'הזיקית והזמיר', א"ב יהושע ב'גירושים מאוחרים' ו'מולכו', עמוס עוז ב'מנוחה נכונה' וב'קופסה שחורה', חיים באר ב'נוצות' וב'עת הזמיר', יהושע קנז ב'התגנבות יחידים', דוד גרוסמן ב'עיין ערך אהבה' ועוד. זעיר פה זעיר שם, ניכרים ניסיונות חדשים בכתיבה פוסט-מודרניסטית, אך אלה ראוי שידובר בהם מיתרון הפרספקטיבה בשנת 2000.