לביית את הפחד
א"ב יהושע / העכבר של תמר וגאיה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005,
פורסם: ידיעות אחרונות , 13/05/2005
א"ב יהושע אינו חדל מלהפתיענו: "לפתע" צצים להם, לצד הרומנים "האקטואליים" שלו, שאליהם הורגלנו, רומן היסטורי, ליברית של אופרה, ועכשיו גם ספר ילדים. איך יכול סופר מתוחכם כיהושע, המתכנן כל פרט במעבדת האינטלקט, לכתוב ספר לגיל הרך? על המקרר המצוייר על גב-הספר מודבק מכתב-הסבר מחוייך: "נכדותיי תמר וגאיה שאלו את הוריהן, במה סבא עובד? – סבא הוא סופר, הם ענו, סבא כותב סיפורים. ביקשו תמר וגאיה לראות את הסיפורים שסבא כותב, וכשראו אותם הן התאכזבו. הספרים שכתבתי לא נראו להן דומים כלל לספרים היפים שמהם מסַפרים להן סיפורים. ולכן כדי להציל את כבוד מקצועי בעיני הדור השלישי, החלטתי לנסות פעם את ידי בכתיבת סיפור ילדים, והרי הוא לפניכם. והנושא פשוט ומוּכּר – איך מתמודדת משפחה בדרכי שלום וביצירתיות עם עכבר, שהרי כולנו צפויים במוקדם או במאוחר לביקורו של היצור הזריז ורב התושייה".
בחירת המילים ("בדרכי שלום", "כולנו צפויים במוקדם או במאוחר") אינה תמימה כל עיקר. א"ב יהושע מלמד את קוראיו הצעירים ואת הוריהם, בהומור וברצינות מפוכחת, איך מתמודדים עם אויבים ממשיים או מדומיינים הפולשים לחדרי הבית והנפש. אם אי-אפשר למגרם, להעלימם או ללוכדם, אפשר לפחות לבַייתם – לתת להם פינה כלשהי ולמנוע מהם להשתלט על חייךָ. בין שהפחד הוא מפני הזר והחמקמק, מפני הטרור, מפני הזִקנה או מפני בעל-החרמש בכבודו ובעצמו, מומלץ שלא לתת לפחד להעכיר את החיים, לשבשם ולשתקם.
בגן-השושנים שב"עליסה בארץ הפלאות", הציב לואיס קרול בעלי-חיים בצד קלפים המתַפקדים כבעלי-חיים. התוכל עכברה בציור שבשוליו כתוב "עכברה" לספק עכבר מורעב? ואם זוכה עכברה דו-ממדית בממד נוסף בדמיון, אולי ניתן גם להפוך את המשוואה: לצמצם את הפחד המקנן בתוכנו, לגמד את נוכחותו ולהופכו לתופעה נטולת ממד עומק. מתברר שגם מה שנראה כאן "נונסנס" גמור במישור דמוי-המציאוּת, יש לו היגיון רב במישור הפסיכולוגי. ומתי מחליטות תמר וגאיה לבַיית את העכבר? כשצץ ברקע משהו מפחיד יותר מן הפחד בעצמו, משהו המזכיר את חידתו הנודעת של לואיס קרול " Do cats eat bats or bats eat cats?".
ועוד לא אמרנו דבר על ההומור המרנין של א"ב יהושע, על זיקת הסיפור לספריו הנודעים (למשל, האין "המאהב" עוסק בזר שפלש הביתה, נעלם וגרם לבני הבית לצאת למסע חיפושים בעקבותיו?), וכן על הציורים משובבי-העין של אוֹרי קֶרמן, שבזכותם הספר נגיש גם לילדים קטנים. הוריהם ייהנו מן החידות הלוגיות, המשולבות בו בין השיטין וממשחק המחבואים המשעשע בין "האמיתי" ל"וירטואלי". משחקים כאלה מצויים, כזכור, בשיריו הרציניים ביותר של אלתרמן, שבהם כיפה אדומה וגיבורי האגדות יוצאים מבין דפי הספר ומרדימים את הילד. ואם הזכרנו את אלתרמן, זוהי הזדמנות להמליץ על מהדורות חדשות של יצירותיו לילדים ("נס גדול היה פה", "מעשה בפ"א סופית", "מעשה בחיריק קטן" ו"האפרוח העשירי"), שיצאו לאחרונה בהוצאת הקבה"מ במהדורות חדשות, בלִוויית ציוריו רבי-ההשראה של דני קרמן, ולא נתפוגג טעמן בעשרות השנים שחלפו מיום היכתבן.